אינדקס הפורומים  •   חיפוש  •   רשימת משתמשים  •   קלאנים  •   מדליות   •   הרשמה  •   לוח בקרה אישי  •   התחבר כדי לבדוק מסרים אישיים  •   התחבר
 סיפור קצר| כיבוש - פרק אחרון צפה בנושא הבא
צפה בנושא הקודם
שליחת הודעה חדשהתגובה להודעה
מחבר הודעה
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 31/05/2015 ב- 23:32:39 תגובה עם ציטוט  דווח

הערה קצרה, לא הפסקתי את הסיפור הקודם שלי 'מתוך האבק', זה סתם פרויקט קטן שנראה לי נחמד.
תהנו (:
-------------------------------------------------------------------------------

גופות נסחפו במורד הנהר כל הזמן.
לכן סם הצעיר לא נבהל כאשר ראה את הגבר המת צף לאטו בזרם. עם זאת, הוא עדיין לא התרגל למראה המוות, אשר היה כל כך שכיח לאחרונה. הוא בכל זאת היה רק בן ארבע עשרה.
הוא עמד במגרש ריק, רחוק משאר העיר אך עדיין בין חומותיה. עשבים שוטים ניקדו פה ושם את הקרקע, אך מלבדם חלקת האדמה הייתה שוממת. פעם ילדים נהגו לשחק במגרש הזה, לרדוף ולהתחבא בין העצים שהקיפו את המגרש. פעם.
סם הידק את אחיזתו בחנית, שהייתה גבוהה ממנו בראש, בעודו הביט בגופה חולפת על פניו. שריון הלוחות שלבש היה גדול עליו במידה או שתיים והקסדה הכבידה על ראשו, אבל בימים כאלו המושל הזדקק לכל האנשים שהיה יכול להשיג.
העיר הייתה בטוחה, כמובן. החומה שהקיפה אותה הייתה גבוהה להחריד והחיילים היו בכוננות מתמדת. מכונות מלחמה הגנו על החומות ומאגרי מזון אפשרו לאנשים להתבצר בעיר במשך חודשים. הדרך היחידה להיכנס הייתה דרך הנהר שחצה אותה,אך הזרם היה חזק מכדי שמישהו יוכל להיכנס לשם בלי לטבוע ואיש לא היה מסוגל להתקרב לשם מבלי שחץ יפלח את גופו. איש מלבד הגופות כמובן.
אך למרות ההגנות הרבות של העיר, האנשים לא יצליחו להחזיק הרבה זמן. כבר ארבעה חודשים שצבא העריץ- זה המכנה עצמו מלך- צר על העיר וחסם כל נתיב אספקה אליה. מאגרי המזון הספיקו לעת עתה, אך העיר לא תוכל להמשיך ככה לאורך זמן, השמועות על מחלות כבר החלו להתפשט ברחבי העיר. מספר אנשים כבר מתו ממחלת הנשימה בשכונות העוני
אמא גם השתעלה אתמול...' חשב סם הצעיר בעגמומיות. עיניו עזבו את הגופה של הגבר וננעצו בקרקע. ילדים לא צריכים ללכת שפוף כל כך.
'אני שונא אותם. החיילים האלו, העריץ הזה. הלוואי שהוא ימות! הלוואי-' חבטה פתאומית קטעה את זרם מחשבותיו של סם. הוא הרים את מבטו והזעיף פניו למראה גופת הגבר שנתקעה במקומה, בטח גזע עץ חוסם את תנועתה. סם הרים אבן וזרק על הגופה בתקווה לשחרר אותה. האבן פגעה בראשו של הגבר וקיפצה אל המים.
סם בלע רוק והתקדם בחשש אל עבר הגופה. הוא הגיע אל גדת הנהר וניסה לדחוף את הגופה עם החנית שבידו, אך זו הייתה קצרה מידי. הוא נאנח ונכנס אל המים. אף על פי שהנהר היה גועש לרוב, החלק הזה של הנהר היה שקט כמעט תמיד, מלבד ימי חורף גשומים בו הנהר עלה על גדותיו. הוא הגיע אל הגופה, המים מגיעים עד למותניו.
הוא סקר את הגבר המת, סוף סוף יכול לראות אותו במלואו. הוא היה ענק. גדול יותר מכל אדם שסם ראה בחייו. ידיו, אשר היו מכוסות בכפפות, היו רחבות כפניו של סם, זרועותיו הגדולות משורגות בשרירים.
פניו המצולקות הביטו מעלה לשמיים, עיניו פקוחות לרווחה. אפילו כשצף חסר חיים על המים, הענק היה מאיים.
סם לא הבחין בדבר שמנע מהמת להיסחף, לכן דחף את קת החנית לכיוונו, להרחיקו מהגדה. אך הוא נרתע לאחור ובחן את האדם המוזר אף יותר.
סם לא אהב את לבושו השחור מידי של האיש. את שיערו השחור מידי וזקנו השחור מידי. הוא לא אהב את הלסת החזקה ואת אפו העקום והחבוט. הוא לא אהב את עיניו הירוקות, שהיו חיות מידי בשביל גופה שנסחפה בנהר שוצף. והוא עוד יותר לא אהב את חיוכו אשר-
הוא חייך.
היד הגדולה של הגבר נשלחה מהמים במהירות ותפסה את ראשו של סם הצעיר. בשניות הגבר יצא מהמים והזדקף, ובעשותו כן דחף את סם הצעיר למים בעצמו. סם בעט והתפתל, אך אחיזתו של הגבר הייתה חזקה מידי. לאחר רגע של מאבק הבועות חדלו לצאת מפיו של סם, והילד נדם. האדם אז שלח את ידו הפנויה והוציא ממכנסו סכין משוננת ובוהקת, ובתנועה מהירה שיסף לסם הצעיר את הגרון. הדם ניגר מצווארו הפתוח אל תוך הנהר. המים תחתיו נצבעו אדום. לאחר מכן הוא הזדקף והביט סביב. איש לא נכח. חבל.
"חוסר מזל ילד." אמר הגבר בקול צרוד וניגב את הסכין המדממת על גופתו של הילד. הוא יכל, כמובן, לשטוף אותה בנהר, אך הייתה גופה טרייה ומשובחת לרגליו, ויהיה חבל לא לנצל זאת.
הוא ירק, החזיר את הסכין למכנסו ובעט בילד המת בעוצמה כזו שצלעותיו התנפצו תחת מגפו. הילד הועף מעל המים ונחת במרכז הנהר, נשטף עם הזרם.
הגבר הגדול התמתח, סחט מעט את בגדיו ויצא מהמים. הוא נעמד במגרש ריק, מביט מעל העצים שהקיפו את המקום. הוא מצא את משכן המושל, יעדו, מתנשא מעל שאר בנייני העיר. לעזאזל, הוא היה רחוק.
הפעימות התחזקו, מתנגנות בקצב קבוע. ריקני. מת. הזמן מתקרב, ואלוהים יודע שהמג לא יחכה אם לא יגיע בזמן.
ולכן הוא טפח על גופו, בודק שחפציו במקומם, ושם פעמיו למרכז העיר. ואז הוא עצר והסתובב להביט בגופתו של הילד הנסחפת לאיטה בזרם. הוא עמד כך במשך מספר שניות, ואז משך בכתפיו והסתובב.
אף אחד לא יחשוד אם יראה את גופת הילד. אחריי הכל, גופות נסחפו במורד הנהר כל הזמן.

***
העיר הייתה מוצפת באנשים. קונים התמקחו עם סוחרים, חיילים סיירו ברחובות ושמרו על הסדר, חנוונים קראו לאנשים לבדוק את סחורתם המשובחת. היה ניתן לחשוב שהם מתעלמים במכוון מהמצור שבחוץ. אך הם לא יכלו להתעלם מהפליטים. היו אלפים מהם, מפוזרים לכל אורך העיר, שוכבים בסמטאות, משוטטים ברחובות העיר, עומדים בתורים למנת מזון שבקושי מספיקה להשאיר אותם שבעים. הם הציפו את רחובות העיר, בגדיהם מרופטים וגופם מטונף, עיניהם שקועות ועייפות. כן, הם עשו דרך ארוכה לברוח מהצבא שחנה על שעריהם. כמה חבל שהכל היה לשווא.
'מצחיק,' חשב הגבר הגדול, 'העיר צפופה כל כך, אך יש מספיק מרווח כדי להתרחק ממני.'
ואכן, היה נראה כאילו כל מי שחלף על פניו עשה כמיטב מאמציו להתרחק ממנו ולפנות לו דרך. אנשים שבחנו אותו מיהרו להסיט מבטם כשפגשו בעיניו. הוא לא האשים אותם. אנשים פחדו ממנו כמו חיית טרף, לכל מקום שאליו הלך. קראו לו פרא. למען האמת הוא העדיף את השם הזה על שמו האמיתי. ממילא שכח אותו מזמן.
הוא שם לב לאנשים המתאגדים לשמאלו, מתלחששים, מצביעים. עווית כעס עברה בעינו, וחיוך זדוני התפשט על פניו. הוא התקדם לעבר קבוצת האנשים, שהשתתקו במהרה ומבטים מבוהלים עלו על פניהם. חלקם צעדו לאחור, חלקם נותרו קפואים במקומם. הוא שלח את ידו לסכין המוסתרת, אך נעצר. כל שריר שבגופו אמר לו לשחוט את האנשים שלפניו, לגרום להם לצרוח. אך הוא הרגיש בפעימות, ונזכר במשימתו.
"בקרוב." אמר לקבוצה המבולבלת שלפניו והמשיך בדרכו. "זהב מנשק ומחבק." הוסיף לעצמו, מבלי שהאנשים מאחוריו ישמעו.
ואז הוא שמע שקשוק מתכות מאחוריו. הוא הסתובב כדי לראות קבוצת חיילים נעמדת מאחוריו, ארבעה במספר. חניתות בידיהם, חרבות בנדניהם. שריון קשקשים כיסה את גופם וקסדה נחה על ראשם. מאוד דומים לילד שהרג קודם.
"יש בעיה?" שאל את החייל המוביל את הקבוצה, אדם משופם עם פנים סמוקות, שנראה מנוסה בחרב כמו תינוק המנוסה בהליכה. האיש הביט בו ופער עיניו ונראה כאילו איבד את יכולת דיבורו. לפרא הייתה השפעה כזאת על אנשים.
"אה... מי, מי אתה?" גמגם החייל, מביט מעלה אל פניו של פרא.
"אני?" שאל פרא בתמימות, "אני פליט מסכן שגורש מביתו לאחר שהעריץ הנורא שרף את כפרו והרג את משפחתו המסכנה. עכשיו אם לא אכפת לך אדוני החייל, אמשיך בדרכי."
החייל הביט בו בבלבול בעוד הגבר הענק הסתובב והמשיך למרכז העיר.
"ע-עצור!" פקד עליו החייל. בקושי. "מה יש לך על היד?"
"על היד?" שאל פרא והביט בידיו. דם הילד עדיין נראה על כפפתו השחורה.
"המפקד, זה נראה כמו דם." אמר אחד החיילים האחרים. במהירות החיילים נדרכו והכינו את נשקיהם כדי לעצור את האיש.
"איך הגיע אליך הדם הזה?" שאל החייל המשופם, הפעם יותר בתקיפות.
פרא עצר, ונדמה שכל הרחוב נדם לרגע, סקרן לראות כיצד המצב יתפתח. לבסוף, פרא נאנח. "חרא."
הוא הסתובב והכה בפניו של החייל המשופם, שולח אותו להתרסק על אנשים שעמדו בקרבת מקום, מפיל אותם בחוזקה על הקרקע. לפני שהאחרים הספיקו להגיב, פרא תפס את ראשו של אחד מהשלושה וריסק אותו על המדרכה המצורפת באבנים. החייל הקרוב אליו התעשת והוציא את חרבו מהנדן וניסה להכות בגבו של פרא. אך זה היה מהיר יותר. הוא תפס את ידו האוחזת בחרב של החייל ועצר אותה במקומה, ולאחר מכן הכה בפניו החשופות של החייל והעיף אותו לאחור, לוקח את החרב לעצמו. ואז הסתובב אל החייל האחרון והניף את החרב אל הגולגולת שלו. החייל לא הספיק להגיב, והחרב הכתה בראשו, שברה את הקסדה וחתכה את ראשו באלכסון, מפרידה את החלק העליון מגופו. החייל נפל לרצפה, מפל של דם זורם מראשו השחוט, חלקו העליון נופל לקרקע לצידו שניות אחרי זה. הקהל הביט במתרחש באימה. פרא ניגש אל החייל ששכב עם פניו לרצפה, אפיו שבור ומצחו מדממת, ללא ספק חסר הכרה. הוא הרים את ראשו של החייל, והטיח אותו בקרקע. שוב פעם. ושוב פעם. ושוב פעם. עוד ועוד עד שהראש שהחזיק היה לא יותר מעיסה מדממת וחסרת זיהוי. הוא שמע צעדים מאחוריו והסתובב כדי לראות את החייל המשופם רץ לעברו עם חרב שלופה, אפיו מדמם ומכתים את שפמו החום. פרא הזדקף והתחמק מהחרב המונפת אליו באדישות, תפס את צווארו של האיש ושבר אותו בתנועה מהירה. החייל המת נפל פרקדן על הקרקע, עיניו פעורות בתדהמה ובאימה. פרא שמע אנחות כאב מאחוריו, הסתובב וראה את החייל שהכה בפניו שוכב על הקרקע ואוחז בראשו, ונראה מבולבל ומטושטש. פרא אסף את החרב של המשופם והלך אליו בנינוחות. הוא הניח רגל כבדה על בטנו של החייל, שנאנח בהפתעה. ואז הוא הרים את החרב ודחף אותה לפיו של החייל. הוא דחף עוד לאטו, החייל פוער את עיניו באימה, מנסה להרים את רגלו של פרא ממנו. אך פרא המשיך לדחוף עמוק יותר אל פיו של האיש. האיש נאבק, דמעות זלגו על פניו. הוא תפס את הלהב וניסה לדחוף אותו אחורה, ידיו נחתכות והמתכת החדה, אך ללא הועיל. קצה הלהב פגע באחורי פיו של החייל, שנאנק וניסה לזעוק. ופרא המשיך לדחוף ולדחוף, באיטיות אכזרית, מבט חסר רגשות לחלוטין בעיניו, חיוך שטני על פניו. החרב חדרה את ראשו של החייל ופגעה בקרקע תחתיו, והחייל חדל מלהיאבק.
פרא הזדקף והביט בגופות שסביבו, מעריך את עבודתו הטרייה. הוא הנהן לעצמו ברצון. זה לא שהוא אהב להרוג. הוא פשוט חיבב מאוד את הרעיון.
הוא סקר את הסביבה. אנשים הביטו בו באימה דוממת, פיותיהם פעורים לרווחה. ואז הם החלו לצרוח. האנשים זעקו באימה ונסו מהמקום, דוחפים וקוראים לעזרה. הענק גלגל את עיניו ושפשף את ראשו.
"גם כן להיות בשקט הא?" שאל ובעט בגופת החייל המשופדת בחרב, כאילו סיפר בדיחה לידיד טוב. "טוב, מרכז העיר אם כן." אמר, והחל לרוץ.

------------------------------------------------------------------------------------------

חלק ראשון. אני אשתדל לפרסם את החלק השני כשאחזור הביתה מהצבא, או לפחות להתחיל לכתוב אותו ^^

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 


נערך בפעם אחרונה על-ידי PumPkiN Soul בתאריך 28/05/2017 ב- 00:36:35, נערך סך הכל פעם אחת
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
תכלס אני לא מצחיק
Mog-Mog
לוחם מקוסקס



משתמש מספר: 13,982
הודעות: 21,001
מיקום: The Multiverse
כינוי קודם: BATMAN





מדליות: 49 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (7) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 01/06/2015 ב- 00:22:30 תגובה עם ציטוט  דווח

מעניין.

נראה כאילו "פרא" הוא גיבור הסיפור, אבל הוא לא דמות שניתן להזדהות איתה(רוצח ילדים, סדיסטי, וכו')
התיאורים מאוד חיים וההכנה לסיפור מעולה, אפשר להרגיש שאתה במקום אמיתי שאתה קורא את זה.
הייתה לך השראה מסויימת?

מחכה לחלק ב.

_________________
Image
כאים הגוור
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
limi
We are Anonymous.
לוחם פלטינה



משתמש מספר: 25,348
הודעות: 5,000
מיקום: בחצי הכדור הצפוני






מדליות: 14 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (5) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 01/06/2015 ב- 06:34:42 תגובה עם ציטוט  דווח

סיפור מרשים מאוד.
יש איזשהוא "גיבור", או שהחלטת לגוון בסיפורים והדמות המרכזית היא איזה רוצח מטורף?
היית יכול לצנזר קצת בתיאורים איך הוא הורג אותם שתה שוקו שוק ומת
PumPkiN Soul כתב:
זהב אוכל בטטות.

אני תוהה אם המשפט הזה צונזר.

_________________
Image
החדר של האתר בLFN:
lf2.co.il
אין סיסמה
הורדות לגרסאות:
הורדה לLF2-NA
הורדה ומדריך קצר לDRS-TD
מדריך והורדה לLF2 Strategy

Image
דורשים להחזיר את הדרגה הישנה!
או לפחות להפוך את מנהל פורום לורוד!
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 01/06/2015 ב- 07:08:24 תגובה עם ציטוט  דווח

limi כתב:
סיפור מרשים מאוד.
יש איזשהוא "גיבור", או שהחלטת לגוון בסיפורים והדמות המרכזית היא איזה רוצח מטורף?
היית יכול לצנזר קצת בתיאורים איך הוא הורג אותם שתה שוקו שוק ומת

אני תוהה אם המשפט הזה צונזר.

חחח חחח אלוהים אדירים זה מצחיק.
כן, המשפט צונזר, היה אמור להיות כתוב זהב מזד**ן

אממ, אני אתרכז בעוד שתי דמויות מלבד פרא בסיפור, מי הגיבור הראשי נתון להחלטתכם.

בטמן, הסיפור שואב השראה מדברים כמו משחקי הכס, טרילוגיית החוק הראשון ודברים דומים, אבל במובן של סיפור אפל יותר וקצת אלים יותר יחסית לספרי פנטזיה אחרים

תודה רבה על התגובות שלכם (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 16/08/2015 ב- 22:40:17 תגובה עם ציטוט  דווח

פרא- חלק שני

-------------------------------------------------------------------------------------

הפעימות התחזקו, הקצב נעשה מהיר יותר ויותר. הוא עמד לאחר, ואם הוא יאחר הוא יכעיס את המג. הוא לא רצה להכעיס את המג. אף אחד לא רצה.
פרא רץ, דוחף את דרכו בין האנשים, מפיל אותם על הרצפה או מטיח אותם בקירות. הוא לא התכוון לכך. אם היה מעוניין להכאיב הוא היה עושה זאת בצורה מסודרת יותר. אך הוא מיהר, והם הפריעו.
הוא חלף בסמטאות וברחובות, משאיר את המהומה שגרם לה מאחוריו. חיילים נוספים הגיעו למקום זמן קצר אחריי שעזב, והוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאחר. חיילי העיר יהיו דרוכים וערניים יותר כעת. לעזאזל, הוא היה אמור לשמור על חשאיות. הוא קילל את המג בשקט.
'אני אמור להרוג, לא להתגנב.' רטן לעצמו. הוא הביט מעלה וראה את משכן המושל מזדקר מעל גגות הבניינים. הוא היה קרוב. שאון הקהל התחזק, הקהל נעשה צפוף יותר ויותר, ופרא יצא מהסמטה אל תוך מרכז העיר.
המקום היה ענק, מאות, אם לא אלפי אנשים צעדו ברחבי הכיכר הרחבה והמרוצפת, מבקרים בחנויות ודוכני מזון. עצים מטופחים ננטעו בחלקות דשא הממוסגרות באבן לאורך הכיכר, מספקים צל לאזרחים שישבו על ספסלים מעץ. במרכז הכיכר, מוקף באבני שיש, נח אגם קטן, באורך של עשרים מטרים בקושי. דגים קטנים וצבעוניים שחו במימיו הצלולים וילדים קטנים שכשכו בו את רגליהם. גבעה קטנה ומוריקה עלתה ממרכז האגם ועליה צמח עץ ענק, שורשיו ננעצו ונמתחו על אדמת הגבעה, התפתלו והתפצלו והקיפו את כל הגבעה עד קו המים, כמו כלוב מעץ. ענפי העץ נפרשו מעל האגם, מצלים על הסובבים אותו בין עליו הירוקים ציפורים בנו את קניהם וישבו בנחת וסנאים חומים קיפצו בין ענפיו. הגזע הזקן של העץ, שהיה רחב כשלושה גברים, היה חרוש תלמים ומחורץ. שרף שהתקשה נח על קליפת הגזע, נוצץ באור השמש.
אכן, זה היה מקום יפה. זה היה יום יפה. פרא חייך בשקט. מדהים כמה מהר זה יכול להשתנות.
הישיר לפניו, מוקף בחומה נמוכה, היה משכן המושל. חצר מוריקה ופורחת הקיפה את הבניין, בולטת במיוחד כנגד אבני הריצוף האפורות שהקיפו את המקום. גפנים ירוקים טיפסו ואחזו בקירות הבניין, שהיה דומה יותר לאחוזה. שביל מרוצף חצה את חלקת הדשא והוביל אל מרפסת קרקע רחבה, שם זוג חיילים עמד עם חניתות לצד גופם, מגנים על הכניסה הראשית לבניין. מתוך הגג היתמר צריח גבוה, משקיף על שאר בנייני העיר. קבוע בקצה הצריח היה פעמון זהוב וגדול, אור השמש משתקף ממנו. המקום נראה כל כך חי.
פרא התקדם לעבר האגם. קודם הפעימות. אחר כך המושל.
הוא הספיק לצעוד שלושה צעדים לפני שהפעמון החל לצלצל וכל המקום עמד מלכת. שאון הקהל דמם בשנייה, נבלע בתוך רעם הפעמון. צלצול אחד, צלצול שני, שלושה צלצולים והפעמון נדם. פרא הביט סביב והטה את ראשו. אנשי העיר התבוננו על החומות, מבטים מבוהלים על פניהם. חיילים רבים התאספו על חומות העיר ותרועות קרניים נשמעו מעבר לחומה. צבא המלך מתכונן למתקפה.
'חרא. חרא!' חשב פרא ומיהר לרוץ אל עבר האגם במרכז הכיכר. הפעמון הסיח את דעתו מהפעימות. הוא לא שם לב שהקצב הגביר את מהירותו.
הוא פילס דרכו בהמון השקט, שהתעלמו מפרא והסבו תשומת לבם אל החומות. זה לקח יותר מידי זמן, הוא מאחר כבר. הוא נעצר, גלגל עיניו ונאנח.
"זוזו!" שאג לפתע בקול רועם כל כך שהאנשים שלידו נפלו על הקרקע בבהלה. האנשים שמולו מיהרו לפנות לו דרך, רק עכשיו שמים לב לענק המפלצתי שהתהלך ביניהם. פרא החל לרוץ, הדרך לפניו מתפנה במהירות. הוא השיט ידו אל תוך מעילו והוציא משם חפץ עגול עטוף בבד. החפץ פעם בקצב מהיר, והאוויר מסביבו כאילו התעוות בכל פעימה. פרא הרגיש משיכה משונה בתוכו, כאילו החפץ שואב לתוכו את מהותו, את נשמתו. מצחיק כמה התחושה הזו גרמה לו להרגיש חי.
"עצור!" פקד עליו קול. פרא נהם בתסכול.
"מה?!" שאג והסתובב אל מקור הקול, אל קבוצה של כחמישה עשר חיילים במדים, שנרתעו מהתנועה הפתאומית של פרא. חלק מהחיילים עמדו בחרבות שלופות, השאר עמדו בחצים דרוכים, מכוונים לעברו.
הקצין הביט בו בהיסוס, ופנה לדבר אל אזרח שעמד לצידו.
"אתה בטוח שזה הוא?" שאל הקצין את האיש, שהביט בפחד בפרא.
"כן, הוא הרג את כל הארבעה." אמר האיש ונראה כאילו עושה כמיטבו שלא להשתין במכנסיו.
הקצין הנהן והתקרב בצעד אל עבר פרא.
"הנך מואשם ברצח של ארבעה חיילים שומרי העיר. עליך להתלוות אלינו כדי שהמושל יוכל להעביר עליך את הדין." אמר הקצין.
פרא הרים את ידיו באוויר, החפץ חשוף לכל.
"תשמע, אני אשמח לשתף פעולה, אבל אני ממהר," אמר פרא, "אז אם רק אוכל ללכת-"
"תניח את החפץ, ובוא איתנו." אמר הקצין בתקיפות, אך החשש נראה בברור מעיניו. "תזוזה מיותרת אחת ואתה מת."
"תן לי רגע לשים את זה שם," אמר פרא והצביע אל הגבעה שבאגם, "ואז אני אתפנה אליך."
"חיילים!" נבח הקצין וחייליו מתחו את חציהם על קשתותיהם. פרא נאנח בקול רם, והחיילים החליפו ביניהם מבטים מבולבלים.
"יהיה הרבה יותר קל לשנינו אם פשוט-" הפעימות פסקו. פרא פער את עיניו בבהלה והביט בחפץ. נגמר הזמן. "לעזאזל עם זה!" אמר פרא וזרק את החפץ גבוה לאוויר.
"אש!" קרא הקצין, והחיילים שחררו את החוטים. החצים ננעצו בבשרו של פרא, וזה גנח בכאב ונפל על ברכו.
"תפסו אותו." אמר הקצין, והחיילים התקדמו אל פרא.
הם הקיפו אותו, עדיין מהססים להתקרב למרות שהיה על ברכיו. אחד מהחיילים נעמד מאחוריו וכבל את ידיו באזיקי ברזל.
האזרחים הביטו בחפץ הנזרק מעלה. הבד שעטף אותו נפל והתעופף ברוח, וחשף כדור שחור לחלוטין. על אף שהיה נראה עשוי מזכוכית, אף אור לא השתקף ממנו. למעשה, נראה כאילו האור נשאב לתוכו. לפתע הכדור נעצר, קפוא באוויר, מטרים ספורים מעל אנשי העיר. ופרא חייך.
טבעת שחורה נורתה מהכדור בקול נפץ עז, מתרחבת עוד ועוד עד שהקיפה את שמי העיר, ואז נעלמה. למשך כמה שניות היה שקט. הכל עמדו בדממה ובהו מהופנטים בכדור השחור. לפתע סילוני עשן שחור פרצו מתוך הכדור, נורו בשמי העיר ונפלו ברחובות העמוסים ועל גגות הבתים. ארבעה מהסילונים נפלו בכיכר, והאזרחים שתחתיהם מיהרו להתרחק בקריאות בהלה שמה ימעכו תחתם.
פרא קם על רגליו, מבהיל את החיילים שהקיפו אותו. הוא הניף ידיו בתנועה מהירה ושבר את אזיקי הברזל כאילו היו לא יותר מזרדים.
הסילונים התרסקו בחבטה עמומה על רצפת הכיכר. האזרחים הסקרנים נטו אליהם, מתקרבים ככל שהעזו אל הגוש השחור והרוחש. העשן השחור עלה למעלה, מתפזר ברוח הקלה שנשבה. שריטה מצמררת נשמעה על הדרך המרוצפת, מלווה בנהמה עמוקה ומבשרת רעות. ואז העשן התעוות והתפתל, וכפה גדולה ושחורה הגיחה מהחשכה. הטפרים החדים חרצו באבנים המרוצפות כאילו היו לא יותר מחמאה. החיות יצאו מהעשן במלואן, פרוותם שחורה לחלוטין, כמעט ערטילאית. ניבים חדים בצבצו מתוך לסתן, ריר נוטף על הקרקע. החיות הלכו שפופות, שריריהן הגמישים נעו בחינניות עם כל צעד שלקחו, גופן הזאבי גדול במעט משור. הן בחנו את הקהל הסובב אותן בעיניים ירוקות ורעבות, נוצצות ככוכב מרוחק על שמי לילה חשוכים.
ואז הן שאגו, וזעקות האימה החלו.
ארבעת הבהמות זינקו כאחד, פוערות לסתותיהן וקורעות את הבשר מעל גופם של האזרחים. הכיכר הפכה בשניות למקהלה של צרחות אימה וכאב. האנשים נסו מפני החיות המסויטות, דוחפים את האנשים שלצידם בניסיון להתרחק מהמקום כמה שיותר מהר.
הבהמות הגדולות נעו מטרף לטרף במהירות מפחידה. הם זינקו באוויר מאדם לאדם, נועצים את טופריהן באחד ושנייה אחר כך כבר עוטפות אחר בשיניהן. אחת מהבהמות עצרה במקומה והביטה באנשים המתרחקים ממנה, לרגליה נהר של דם געש מתוך הגופות הקרועות של המתים. ואז פערה את לסתה, וסילון של להבות שחורות נורה מפיה, מותיר אחריו שובל של גופות מפוחמות ואנשים מבוהלים שהאש דבקה לבגדיהם.
החיילים שליד פרא דרכו את קשתותיהם ורצו אל עבר החיות. הם לא חיכו לפקודתו של הקצין, שעמד משתוק מאימה, וירו. החצים שעטו לעבר אחת הבהמות, חדרו מבעד לפרוותה השחורה וניתזו מהאבנים המרוצפות שמעברה השני. החיה הפנתה את ראשה לעברם בחדות וזינקה, ולאחר מספר שניות היו לא יותר מערימת בשר מדממת.
פרא עמד במקומו, הביט על המתרחש ועיווה את פניו. הכל מסביבו היה ערבוביה של רעש ובלגן. הוא שנא את כל הטבח העיוור הזה. הרג צריך להיות משהו קרוב, אפילו אינטימי. קראו לו מיושן, אבל הוא העדיף להסתכל לקרבן שלו בעיניים לפני שחתך לו את הגרון. כמובן שהדבר לא מנע ממנו לבצע טבח עיוור מידי פעם.
הוא בחן את הסביבה מספר שניות נוספות והחל להתקדם לבניין המושל. הוא כבר לא נחוץ פה. חמישים הצללים ששוחררו ברחבי העיר יסיימו את העניין בקרוב.
אבל למורת רוחו של פרא, הוא גילה שהמון מפוחד ואחוז אימה מונע ממנו להתקדם. אנשים נתקלו בו וניסו לדחוף אותו מדרכם. הוא מצא את זה מבדר שהאנשים מפחדים מהצללים יותר מאשר ממנו. נו טוב, הם לא הראשונים שעושים טעות כזו. הוא החליט שהגיע הזמן. הוא לא יתקדם לשום מקום בקצב הזה, ובכל הכנות האנשים החלו לעצבן אותו. ויותר מכל, הוא הרגיש שהקוצבת צמאה.
הוא שלח את ידו אל מאחורי גבו ואחז בניצב הקשה והקר. הוא שלף אותה, מתכת נוצצת באור שמש הצהריים. להב מושחז עד כדי שלמות, רחב כאדם בוגר וארוך כמעט כמו פרא. בקצה הלהב המלבני יצא קוץ מתכת מעוקל ששיווה לחרב הענקית מראה של קרס. הקוצבת הייתה החברה הנאמנה ביותר של פרא, והרכוש היקר ביותר שלו. הוא הניף אותה בחצי סהר והאנשים שמסביבו נחצו לשניים כאילו היו לא יותר מחתיכות נייר. החור שנפער מסביבו היה מרוצף כעת בגופות מרוטשות ובדם. הקוצבת, למרבה הפלא, הייתה נקייה להפליא.
כעת היה הרבה יותר קל להתקדם. האנשים לא רק ניסו להתחמק מהחיות השחורות, שכבר הספיקו להרוג שליש מאוכלוסיית הכיכר בתוך מספר דקות, אלא גם מהגבר המטורף בעל הלהב העצום שהלך ברוגע בתוך הכאוס ומהומה. לא שפרא היה מטורף. לפחות הוא לא חשב שהוא מטורף. הוא בכל זאת חי הרבה מאוד זמן. אפשרי בהחלט ששפיות היא כבר לא אחת מהמעלות שלו.
פרא כבר התחיל לשמוע את הצעקות מהרחובות השכנים, והריח את העשן שעלה מן הבניינים העולים בלהבות. הוא קלט חייל אמיץ אחד מתקרב לצל שהיה עסוק בריטוש גבר אומלל בטפריו. החייל הרים את חרבו והנחית אותה על גבו של היצור, וזו עברה דרכו כאילו לא היה קיים ופגעה באבן שתחתיו. החרב ניתזה מהרצפה בדנדון מתכתי והזעזוע מהמכה גרם לחייל לשמוט אותה ארצה. הצל פנה אל החייל באדישות והידק את לסתותיו סביב ראשו. הצל הביט בפרא וזה החזיר לו מבט. יצור הבלהות פער את פיו, נותן לחייל חסר הראש לצנוח ארצה ושעט לעבר הגבר הגדול במהירות לא טבעית. אך לפני שהצליח להניח את כפותיו על האדם הגדול, פרא לקח צעד רגוע לאחור, והבהמה המגודלת פספסה אותו והתרסקה על הרצפה. הצל קם במהירות ונהם בכעס, ופרא פער עיניו בהפתעה כשהוא פער את לסתותיו הרחבות והתכונן לנשוף אליו אש רושפת.
"שלא תעז ל-" והלהבות השחורות כיסו את גופו לפני שהצליח להשלים את המשפט.
פרא צעק, מכסה על פניו עם ידו הפנויה בעוד היצור הגדול מתקרב אליו עוד ועוד, לא חדל מזרם האש השחורה הקולחת. הלהבות הכניעו את פרא על ברכיו, אך הגבר הגדול לא נפל. ואז היצור היה קרוב מידי, ופרא שלח את ידו לעבר פיו ותפס את לשון החיה. הצל ילל בהפתעה, סוגר את שיניו על ידו של הענק במהירות. פרא הרים את הקוצבת אל על, עיניו של הצל עוקבות אחרי גוש המתכת הענק, והכה ביצור בצווארו בשאגה אדירה, חוצה את גופו לשניים בצליל שהזכיר רוח נושבת במרחק. הקוצבת ננעצה בתוך הקרקע המרוצפת וחצבה בה עד למחצית מאורכה. הגוף של הצל התאדה באוויר, מותיר את פרא עם יד מדממת ובגדים מעלים עשן, ועיניים אכולות זעם.
לשנייה הכיכר נדמה, שאר הצללים הנותרים מביטים בהפתעה בפרא, ואז התעשתו והמשיכו במלאכתם.
"שד! שד מהגיהנום!" צעק אחד מהאזרחים, והבלגן וצעקות האימה החריפו.
'אין צורך לקרוא בשמות.' חשב פרא בתמימות. הוא מצא את זה מוזר. האנשים פחדו ממילא, מה יעזור להם לצעוק עוד יותר?
אבל נו טוב, לפחות ההיררכיה ברורה לכולם.
"עכשיו." שאג פרא ומשך את הקוצבת מתוך האדמה. "תנו לי לעשות את העבודה הארורה שלי!"

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דלת העץ המפוארת נפתחה בקלות, לאחר שפרא ריסק אותה לקצת יותר משבבי עץ. כמובן שהוא לא היה צריך לעשות זאת אם הם לא היו נועלים את הדלתות. למה הם תמיד נועלים את הדלתות? אילו באמת היו דלתות יפות.
הוא נכנס לחדר הגדול, מותיר מאחוריו את המסדרון הרחב, דם החיילים המתים שהשאיר מרוח על הקירות, הרצפה ויצירות האומנות השונות.
הוא הביט סביב בהתרשמות. שטיח אדום ומרופד נמתח לכל רוחבו של החדר שנבנה בחצי עיגול. חלונות זכוכית ענקיים הוצבו בקיר הנגדי אל הדלת, מאירים את החדר בשמש אחר הצהריים. נברשת זכוכית ועליה נרות כבויים נתלתה מהתקרה הגבוהה. אור השמש השתקף בזכוכית וניקד את החדר בצבעי הקשת. שולחן עץ רחב וממורק ניצב מלפני החלונות, ועליו הונחו מסמכים בערימות מבולגנות. פרא שם לב לבקבוק היין המרוקן למחצה, וכוס זכוכית נפולה שממנה טפטף הנוזל הארגמני על השולחן ומשם אל השטיח.
ומול החלון, מצמיד את מצחו אל הזגוגית, היה אדם קירח. לבושו היה מהודר, אך עם זאת פשוט. מכנס שחור ומגוהץ המוחזק באבנט תכול, חולצת משי לבנה שמעליה מעיל עור שחור. ידיו הלחוצות כנגד החלון היו עטויות כפפות עור. האדם הקרין סמכותיות, אף על פי שגופו היה שמוט בחוסר אונים.
פרא התקדם ברוגע אל השולחן וחטף את בקבוק היין. הוא הרים את הכוס ומזג לעצמו מהמשקה, ושתה את הכל בלגימה אחת. הוא סיים באנחה ארוכה והניח את הכוס בחזרה על השולחן.
"אני שונא את החרא המגונדר הזה. אי אפשר באמת להשתכר מיין." אמר פרא, בוחן את גבו של האיש המבוגר שלפניו. המושל אגרף את ידו והסתובב בחדות, מבט של זעזוע עמוק בעיניו, שהיו אדומות ולחלוחיות. הוא בבירור בכה.
"שמעת על שיכר תפוחי האדמה של הארצות הצפוניות? עכשיו זה משהו שיגרום לך ליפול מהרגליים!" אמר פרא בחדווה. המושל לא זז. פרא נאנח ונעמד לצידו של המושל. להפתעתו הרבה, המושל לא נרתע ונשאר עומד במקומו.
מבעד לחלון הוא ראה את הטבח שנעשה בחוץ. בזמן שלקח לפרא להגיע לחדר המושל, היצורים המגודלים כבר הספיקו לחסל את כל נוכחי הכיכר. מאות אנשים, מתים בתוך פחות מעשר דקות. חלולים ככל שהיו, הם ידעו לעשות את העבודה.
"כולם ימותו בקרוב." אמר פרא. המושל לא ענה. "אתה צריך להרגיש גאה. האנשים שלך היו אמיצים."
האדם המבוגר המשיך לשתוק, ופרא נאנח וגלגל עיניו.
"יעזור אם אגיד שהם במקום טוב יותר?" שאל בחוסר רגש.
"תתרום דם." אמר המושל בתיעוב. "מה הם הדברים האלו?"
פרא פער את עיניו בהפתעה, אך חיוך קטן התגנב על פניו. הממזר הזקן היה אמיץ.
"כלבי-צל." ענה פרא. "מתחבקים ומתנשקים קטנים וזדוניים. מושלמים אם תרצה טבח מהיר ומדמם."
"איך המלך האידיוט שלך הניח את ידיו על יצורים כאלו?"
"אל תחמיא לו. הוא לא המלך שלי, והם לא היצורים שלו."
"של מי אז?"
"של חבר. חבר רב-עוצמה ביותר."
המושל הנהן, אך ניכר שלא בא על סיפוקו. "אז מי אתה בדיוק?"
"כמה גס רוח מצידי." אמר הגבר הענק. "אתה יכול לקרוא לי פרא."
"הרשה לי לנסח את עצמי מחדש." אמר המושל. "ראיתי הכל מהחלון. ירו בך חצים וקמת כאילו לא קרה כלום. שרפו אותך, ואתה רק התרגזת. הרגת את אחד מהדברים האלו בקלות בעוד החיילים שלי לא יכלו לשרוט אותם. מה אתה בדיוק?"
פרא עצר לרגע, משפשף את זקנו. "מה שאני הוא מי שאני." אמר הגבר הענק. "אני פרא."
"פרא." המושל ירק את המילה מפיו. הוא הביט בו והבין שלא יוכל להוציא ממנו מידע יותר מכך. "אתה שכיר חרב?"
"אפשר לומר. הגענו אל המלך שלהם והצענו מוות. וכפי שאתה רואה," אמר פרא והצביע על האש, הדם וההרג שמעבר לחלון, "לא נכשלנו בלבצע."
"לא, לא נכשלתם בלבצע." אמר המושל, קולו נשבר. "האנשים שלי... אלפים מתים תוך דקות..."
"זה היה מוות מהיר. אני בטוח שהם לא סבלו יותר מידי." אמר פרא כבדרך אגב. "מלבד זאת, זה עדיף על פני רעב ומחלות."
"תסתכל עליהם!" צעק המושל ולהפתעתו של פרא הניף לעברו פגיון קטן. הפגיון היה דק ולא יעיל, ובבירור נועד קישוט ולא לקרב, אך הפגנת האומץ הזו הייתה משב רוח מרענן לעומת הפחד שתמיד הקיף את פרא.
"תסתכל! אי אפשר לראות את הרצפה מרוב גופות! גברים, נשים וילדים מתו, נרצחו בלי להבין מה קורה!" המושל צעק ודמעות החלו לזלוג מעיניו. "כיצד אתה יכול להגיד שלמות מרעב זו אפשרות גרועה יותר מזה?! אתה עומד פה ולא מניד עפעף, מתייחס לזוועה הזאת כאל לא יותר מעבודה שצריך לבצע! זה לא אנושי, אתה מפלצת!"
פרא עמד והביט במושל במבט חסר הבעה. ואז הרים את ידו ואחז את הפגיון הקטן בידו, ובתנועה מהירה שבר את הלהב. המושל הביט בו נדהם, ואז שמט את ידיו והלהט שהיה בעיניו דעך. הוא ניגש אל שולחן העבודה וצנח אל הכיסא המרופד. פרא נותר לעמוד ליד החלון.
"הייתי חותם על אמנה, הייתי מוסר לו את העיר," אמר המושל בשקט, קולו חסר תקווה. "הם לא היו צריכים למות..."
פרא נחר בבוז. "זוכר את מחנות הפליטים, אדון מושל?"
המושל קפץ את ידו לאגרוף ועצם את עיניו.
"אני הייתי שם, התבוננתי מהגבעות. שמעתי את הצרחות והרחתי את העשן. הוא היה הורג אתכם, עם אמנה או בלי."
המושל רק ישב בכיסאו, שותק.
פרא הביט באדם השבור והכנוע שמולו ונאנח. הוא אהב תיאטרליות. הוא לא אהב דרמה.
"אתה אדם טוב, אדוני המושל. ובכל הכנות, הייתי מעדיף שתהיה אדם פחדן המתחבא מאחורי השולחן ובוכה בשתן של עצמו. אך לראות אותך ככה... כמעט גורם לי להרגיש אשם בנוגע לכל זה." הוא אמר.
עווית של כעס עברה בפניו של המושל. זה לא חמק מעינו של פרא. "איך אתה יכול לקבל את זה בכל כך קלות? את כל ההרג הזה?"
"מוות הוא דבר שלא זר לי. למעשה, זה כל מה שאני מכיר." המושל הביט בו מזווית עינו, ונראה כמעט סקרן. "אני חייתי הרבה זמן. הרבה זמן. אני אכן מפלצת, אין לי זכות לטעון אחרת. ואולי יום יבוא אקבל מה שמגיע לי."
המושל נשם עמוקות והסתובב אל פרא.
"אני לא שיקרתי לך, כשאמרתי שאנשיך במקום טוב יותר." פרא המשיך, "אנשים אומרים שמוות הוא צל שעוטף את כולנו. אני במקרה מסכים עם זה. אבל צללים נעים, ובסופו של דבר האור זורח בעדם."
המושל הביט בו בדממה. "מאוד פואטי מצידך, אדון פרא." הוא אמר לבסוף בחוסר הבעה.
"ובכן, אדון מושל," אמר פרא, מרים את הקוצבת, "היה נחמד לדבר איתך."
המושל נרתע לאחור והביט בלהב העצום והמאיים. "אתה לא לוקח אותי אל המלך?"
פרא עצר והטה את ראשו בבלבול. "מדוע שאעשה זאת?"
"אם כך, מדוע עצרת לדבר איתי?"
"נדיר שיש לי הזדמנות לדבר עם אנשים אחרים, ובכל הכנות נראית לי אדם מעניין." הוא אמר כבדרך אגב.
"אם כך..." אמר המושל, ופרא הנהן כאילו היה הדבר מובן מאליו. האדם המבוגר בלע רוק, וצעד עוד ועוד לאחור.
"איש טוב," פרא נאנח באכזבה. "פחדן למרות הכל."

------------------------------------------------------------------------------------------

הדרך המרוצפת הייתה מכוסה דם ובוץ, וכמעט ולא היה מקום בו לא הייתה גופה.
מגפיו של פרא השמיעו קולות יניקה מעוררי חלחלה בכל צעד שלקח, ואלו העבירו בו צמרמורת. כן, הוא היה מסוגל להתמודד עם דם, איברים ומעיים, אבל הצלילים האלו... זה פשוט היה חולני.
הכיכר הייתה שקטה, הגופות מפוזרות בהמוניהן על הקרקע. חלק מהבניינים הסובבים את המקום עלו בלהבות, העשן עולה מעלה ומכתים את השמיים בשחור. האגם הקטן במרכז הכיכר נצבע באדום, גופות אחדות צפות בתוכו. למרבה הפלא, העץ שניצב על הגבעה במרכז האגם נותר ללא פגע, ירוק ושלו, שורשיו ניזונים מהמים של האגם, ומדמם של האנשים.
לימינו פרא שמע חבטות על הקרקע, וסובב את ראשו בזמן לראות שני כלבי-צל מתנפלים אחד על השני בשעשוע, דוחפים ורודפים, כמו שני כלבי מחמד המשחקים עם עצמם. הוא ראה צל נוסף רודף אחריי עורב מבוהל בהתרגשות, ועוד אחד משתרע על הקרקע, מנמנם. לראות ארבעה יצורי בלהות עצומים משתעשעים ומתנהגים כמו כלבים רגילים, בידר את פרא מאוד. ולמען האמת, כל הטבח וההרג מסביב רק הגביר את זאת.
פרא חלף ליד הצל המנמנם בדרכו אל שערי העיר, וזה במהרה זקף את ראשו והביט בפרא, נוהם וחושף את ניביו. פרא עצר והביט ביצור בדיוק בעיניים.
"מה?" שאל באיום. הצל במהרה השפיל את ראשו, ופרא חשב שאפילו שמע יללת בהלה קלה באה ממנו.
פרא חייך בשעשוע והמשיך ללכת.
בזמן שהלך, עוד ועוד כלבי-צל התגודדו סביבו, מלווים אותו ליעדו. הוא הלך, דורך על אדמה ועל גופות כאחד. לא עברה מחצית השעה מאז הרג את הילד ההוא בנהר, וכבר הספיק לחסל את אנשי העיר ולחזור למחנה המלך.
'לעזאזל,' חשב לעצמו, מדלג מעל גופה של אישה צעירה המחזיקה, כפי הנראה, בשאריות גופה של תינוק 'אני מתחיל להיות יעיל. מה המג יחשוב על זה?'
הוא הגיע לחצר גדולה, הקוצבת עוד על כתפו וראשו המדמם של המושל בשק תחת זרועו. הגופות באיזור היו מועטות בצורה משמעותית משאר העיר, ומספר דרכים רחבות ועשרות רחובות צרים יותר נפרשו מהחצר הגדולה לכל עבר. מולו הייתה קשת אבן גבוהה, סורגי מתכת כבדים ועבים חוסמים אותה, ומבעדם ניצב שער הכניסה העצום של העיר, חסום על-ידי קורה עבה ואימתנית. השער היה עקום וחבוט כתוצאה מהלמות רבות של איל ניגוח, אך הוא החזיק מעמד בכל מתקפה של המלך עד שצבא העיר הדף אותו אחורה. האנשים האלה יודעים מה הם עושים. טוב, ידעו.
כלבי-הצל התאספו מאחוריו, חמישים במספר, והמתינו בדריכות לראות מה יעשה. פרא הביט בהם וגלגל עיניו.
הוא הרים את הקוצבת והחזיר אותה אל בין רצועות המתכת שרתם לגבו. לא היה צורך בנדן, הוא היה נקרע בלאו הכי. ואז אחז בסורגי המתכת ביד אחת, ראשו של המושל עדיין תחת ידו השנייה, ומשך. הוא השקיע את כל כוחו, דוחף עצמו אחורה עם רגליו, נאנק ממאמץ. המתכת החלה לחרוק תחת אחיזתו, והסורגים התעקמו לכיוונו. ואז, במשיכה אחת אחרונה, זועק במאמץ, פרא עקר את שער הסורגים ממקומו וזרק אותו מאחוריו. השער עף אל כלבי-הצל, שנשארו ללא ניע, עובר דרך גופם ונופל על הקרקע בצלצול מתכתי צורם. פרא ניער את זרועו, התמתח ושרק בהקלה. ואז הביט בכלבי-הצל, שהחזירו לו מבט שנראה לפרא כמעט ממורמר, כאילו נעלבו מכך שזרק עליהם שער.
"אל תיתנו לי את המבט הזה, זה אשמתכם שעמדתם שם." אמר להם והתקדם לעבר השער, ואז עצר והסתובב אליהם שוב. "נו, לכו! אסור שאלו שבחוץ יראו אתכם. קדימה."
פרא נופף להם בידו כדי לסלקם. הכלבים קמו על רגליהם בהסתייגות, חלקם אף נושפים אוויר מחוטמם כמו נחרת בוז. ואז, ברחש של רוח הנושבת במרחק, החלו כלבי-הצל להעלות עשן. סלילי אדים שחורים עלו מגופם, מתפזרים באוויר כאבק. כפותיהם התאדו באוויר וגופם נשאר מרחף מעל הקרקע. גופם התאדה במערבולת של עשן שחור, לא מותיר מהם זכר. ולאחר שגופם התאדה, רק עיניהם הירוקות, מסתוריות ורושפות, נותרו לרחף רגע באוויר כאורות רפאים, עד שנעלמו כליל.
פרא הביט בחלל הריק וגלגל עיניו בשנית, ואז ניגש אל שער העץ. הוא בחן אותו לרגע, מעביר יד על המשטח המחוספס של העץ. באמת הייתה לו חיבה מוזרה לדלתות.
הוא הרים את הקורה הכבדה כאילו הייתה לא יותר מענף והניח אותה בצד, ואז בעט בשער בעוצמה. הדלתות העצומות נפתחו לרווחה, דלת אחת נתלשת מציריה ונופלת על הקרקע בקול רועם.
לפניו ראה פרא מישור ירוק ורחב המוקף בגבעות גבוהות הממשיכות למרחק. הרים גבוהים עם פסגות מושלגות הקיפו את העמק המוריק, הנהר הרחב והגועש חוצה אותו לכל אורכו. על חלק מהגבעות, גולש אל המישור הוקם מחנה עצום, אלפי אוהלים הנפרשים על פני שטח רב. דגלים אדומים התנופפו ברוח הקלה ועליהן הסמל השחור של המלך, חרב ועליה כתר של קוצים. מדורות רבות העלו עשן מכל רחבי המחנה.
ולא רחוק ממנו, בדיוק כפי שהורה להם המג, ניצב חלק הארי של צבא המלך. פרשים ורגליים, מגדלי מצור ואילי ניגוח. אלפי חיילים עומדים בשורות מסודרות, נשקם בידם, שריון נוצץ בשמש. עומדים בשורות מסודרות, ומחכים. הם קיבלו הוראות מפורשות הרי, להתכונן למתקפה. אך לא לתקוף, לא משנה מה. הם לא קיבלו הסבר. הצבא חשב שהם יאלצו למנוע מאנשים לברוח, שהם מספקים הסחת דעת בזמן שפרא עושה מה שהוא עושה. למעשה, המג פשוט רצה שהם יהיו קרובים. כדי שיבינו שהמלך לא יכול לצוות עליהם, שהצבא לא מאיים עליהם כלל. כדי שיראו מה הוא ופרא מסוגלים לעשות.
בחזית הכוח ניצב גבר מכוסה בשריון לוחות, נוצץ אך חבוט, רכוב על סוס חסון ורם. השריון של האיש היה צבוע בשחור עמוק, בשונה מהשריונות האחרים שהיו צבועים כסף פשוט.
פרא זכר את האיש הזה. הוא היה בפגישה עם המלך, שר הצבא אולי. לפרא באמת לא היה אכפת. האנשים קראו לו בשם. מה הוא היה? זעם, אולי? פרא אהב מאוד את השם שלו עצמו, אבל זעם... זה היה שם לא רע בכלל.
פרא הביט בזעם, וזה החזיר לו מבט, ואז הוא התחיל לצעוד. שר הצבא דרבן את סוסו בצלעותיו והתקרב אל פרא.
"למה לעזאזל גרמת לנו לחכות פה אם תכננת בכל מקרה לצאת מהכניסה?!" שאל האיש בכעס. הוא הרים את כיסוי פניו, חושף פנים מצולקות ובעלות זיפים. האיש היה מבוגר יחסית, באמצע שנות הארבעים לחייו.
פרא לא ענה לאיש, הוא רק המשיך להתקדם.
"ענה לי." פקד עליו האיש. "מה בדיוק עשית-" ואז הפסיק. הוא הביט מעבר לפרא, אל שער הכניסה, ועיניו נפערו בתדהמה. פרא לא הסתובב לאחור, אך הוא שיער שזעם ראה חלק מהגופות. מעט בלבל אותו, שאיש צבא ותיק מופתע ממראם של גופות.
השניים נפגשו, פרא נעמד ליד הסוס, גבוה מספיק בשביל להסתכל לזעם בעיניים. הוא הרים את ידו והניח את ראשו הכרות של המושל בחיקו של שר הצבא.
שר הצבא הוריד מבטו מהעיר באיטיות, בוחן את החפץ במדמם שהונח עליו.
"מה לעזאזל..." מלמל לעצמו האיש בזעזוע.
פרא לא עצר להביט בו והמשיך בדרכו למחנה, אל המג.
"על לא דבר."

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סוף פרק ראשון

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/02/2016 ב- 23:09:16 תגובה עם ציטוט  דווח

זעם - חלק ראשון

-----------------------------------------------------------

רב-האבירים סולומון עמד בשיכול ידיים מאחורי מלכו ובחן את שני הזרים.
האחד, בריון עצום, האדם הגדול ביותר שראה מימיו, כה גדול עד שראשו כמעט וגירד את תקרת הבד של האוהל שגובהה היה כשלושה מטרים. הוא עמד מצידו האחר של האוהל המרווח ואחז בידו ספר עב-כרס מספרייתו הפרטית של המלך. הוא פתח אותו בעמוד אקראי, סקר אותו לכמה שניות, החזיר אותו לארון הספרים ולקח ספר אחר, ממלמל לעצמו תוך כדי.
האחר, ננס לעומת הענק לבוש השחורים, ישב מצידו האחר של שולחן רחב והביט במלך בעין אפורה ובהירה. זו הייתה הפעם הראשונה שעין הפנטה אותו כל כך. היא הייתה כמעט בלתי טבעית בבהירותה, בצבעה, בדרך שהעבירה בו צמרמורת מבלי להשיר אליו מבט בכלל. היה זה מדהים לדעתו שאחיו הביט בה מבלי להשפיל את ראשו בחוסר נחת.
אך מלבד העין וחלקת העור הקטנה שמסביבה, ראשו של הגבר הקטן היה עטוף בבדים ובסחבות, וגופו היה עטוף לחלוטין בגלימה אפורה ומרופטת שלא הסגירה אף מאפיין פיזי. למעשה, אלמלא הקול המחוספס והעמוק שיצא מגרונו, היה סולומון חושד שכלל לא מדובר בגבר.
בסך הכל, אלו היו שני האנשים המצמררים ביותר שראה סולומון בחייו.
"אתם מעליבים אותי." אמר המלך ממושבו ליד השולחן, מרפקיו מונחים על העץ המחוספס ואצבעותיו שלובות אל מול פניו. "הצבא שלי יותר ממסוגל להתמודד עם המורדים האלו."
בשנות השלושים לחייו, סדריק, אחיו של סולומון, היה אדם מוצק ובנוי היטב. עיניו היו קשות ומרוחקות, קמטים רבים היו חרושים על פניו ושיערו החום החל להאפיר על אף גילו הצעיר יחסית. החודשים הרבים של מסע הכיבוש החלו לתת את אותותיהם. על אף שהיה רחוק משדה הקרב, המלך לבש לגופו שריון מתכת חבוט ומלומד קרבות, ולראשו ענד נזר מזהב לבן. את קדמתו קישטו שתי כנפיים העולות מעלה אשר במרכזם הוטבעה אבן ספיר מלוטשת.
"אנא הוד מעלתך, לא התכוונו לזלזול." אמר הגבר הנמוך בקולו הגרוני. "אנו מציעים את עזרתנו, ותו לא."
"וזו בדיוק הבעיה." אמר המלך, קולו נשאר שקול ורגוע. אבל סולומון הכיר את אחיו יותר טוב מזה. הוא השתדל מאוד לא לתת לכעסו להשתלט עליו. "מה בדיוק גורם לכם לחשוב שתוכלו לעשות מה שחייליי לא הצליחו במשך ארבעה חודשים? אתם רק שניים, והצבא שלי מונה למעלה מעשרת אלפים. אתם אומרים שתוכלו לעשות מה שאני לא יכולתי. החיילים שלי מאומנים היטב. אנו לא זקוקים לעזרתכם."
גיחוך קל הגיע מכיוונו של הענק. כל העיניים בחדר הופנו אליו, אך זה לא הוריד מבטו מהספר שלקח. סולומון הביט באדם הגברתן, וחש כיצד ליבו דופק בחוזקה. מה היה בגבר הזה, ב...פרא הזה, שגרם לשר הצבא של המלך לפחד כל כך?
"מנית עתה את כל הסיבות מדוע אתה כן זקוק לעזרתנו. ארבעה חודשים ועשרת אלפים חיילים, וזה כל מה שהצלחת להשיג? עם כל יום שעובר אתה מאבד עוד ועוד. לא יעבור זמן רב וצבאך יתפזר לכל עבר. אתה ידידי, זקוק לכל העזרה שתוכל להשיג. ולוותר על הזדמנות כזו... טוב, זו בטח לא תהיה הפעם הראשונה שתעשה משהו דומה." אמר בנימה משועשעת.
"מה אתה רומז?" שאל סדריק, משתדל לשמור על נימה מאופקת.
"ובכן, אני לא רוצה להגיד משהו לא במקום," אמר הענק בזמן שהוא טורק את הספר שבידו ולוקח אחד נוסף, "אך קח בחשבון שמפגר זה לא מילה גסה."
הוא הביט באחיו וראה את גבו נדרך, ואגרופיו נקפצים בזעם. הננס, שכנראה שם לב לכך בעצמו, מיהר להגיב, "מה שידידי מנסה לומר הוא שחייליך מאומנים לעקוב אחריי פקודות. תוכל לצוות עליהם לתקוף ולהרוג, אך הם לא יעשו זאת בלב שלם. אנו, לעומת זאת, חיים בשביל זה."
"לצבא המלך אין עניין בשכירי חרב, אם לזה אתה מתכוון." אמר סולומון שהחליט להצטרך לשיחה לפני שאחיו יתפרץ בזעם.
הגבר עטוף הבדים העביר את עינו החשופה מהמלך אל סולומון באיטיות מצמררת, עד שזו פגשה בעיניו של סולומון. רב-האבירים בלע רוק, אך הגבר הקטן דיבר אליו ברוגע.
"אנו לא שכירי חרב, אני בטוח שהזעם יוכל להבחין בכך." הוא אמר בפשטות. סולומון הידק את לסתו ועיניו קדרו למשמע השם.
"כיצד אתה מכיר את השם הזה?" הוא אמר בקור.
"האם אמרתי משהו לא במקום? אני מתנצל אם כך. הזעם אינו שם זר לאדמת הארץ הזו, אני בטוח שאתה מודע לכך."
"אני מודע לכך יותר מכולם." אמר בעיניים קרות. "אבל הזעם מת, ולעולם לא ישוב."
"אני מבין," אמר הזר והרכין את ראשו, שמץ של אכזבה בקולו, "קיוויתי לראות אותו אם האדם מצדיק את המוניטין."
"לא תמיד החיים מעניקים לך מה שאתה רוצה."
"הו, אני מאמין שניווכח באמיתות האמרה הזו בקרוב מאוד." אמר הזר בנימה ידענית. סולומון הביט בו בשאלה, אך הזר רק השיב לו מבט מחויך.
"כפי שאמרתי, אדון, אנו לא שכירי חרב. אנו בסך הכל מציעים לטפל בבעיותיך בתמורה לתשלום."
"נשמע כמו שכירי חרב." אמר המלך.
"שכירי חרב הם ממזרים בוגדניים." אמר הגבר הענק, שהניח את הספר בחזרה והתקדם לעבר השולחן. סולומון לקח צעד אחורה, והשומרים שמאחוריו הידקו את אחיזתם בנשק. אפילו סדריק נרתע לאחור ונצמד למשענת הכיסא הגבוהה. "הם ימכרו אותך ברגע שימצאו עסקה טובה יותר."
"וכיצד בדיוק אתם שונים מאותם ממזרים בוגדניים?" שאל המלך, מיישר את גבו ומחזיר לעצמו את החזות הסמכותית שהתאימה לו כל כך.
הגבר הענק בתגובה חייך, החיוך המרושע ביותר שראה סולומון בחייו, ואמר, "ההבדל הוא, שאנו אך ורק ממזרים."
הגבר הקטן גיחך בשקט, ולאחר מכן הוסיף, "אנו מבטיחים שנבצע את המשימה עד סופה. אנחנו לא נדרוש מקדמה, ואת התשלום נקבל לאחר שנחזור."
"ומהו אותו תשלום בדיוק?" שאל המלך.
"חמישה עשר מטבעות זהב." אמר הענק ונשען עם ידו הענקית על השולחן.
לראשונה המלך שבר את חזותו הקרה והמרוחקת ומבט של הפתעה עלה על פניו. "חמישה עשר מטבעות?" שאל בספק.
"לכל אחד." השיב הענק והניף אל המלך אצבע בשרנית ועבה, "ושלא תנסה להתמקח."
לרגע האוהל עמד דומם, המלך ואנשיו מביטים בבלבול בשני הזרים שלפניהם. סולומון העיף מבט שואל באחיו, וזה החזיר לו מבט דומה. ואז אחד השומרים החיילים פלט נחרת צחוק. חיוכים לעגניים החלו לעלות על פניהם של השומרים, ומבטים ספקניים הופיעו על פניהם של סדריק וסולומון, שהחל לחשוב ששפט את הזרים בצורה שגויה לחלוטין. ואז הזר הענק הזדקף למלוא קומתו ובחן את הסובבים במבט קר. חיוכם של השומרים גווע לאיטו בעוד גופם התכווץ בפחד. סולומון שלח את ידו לניצב חרבו בבהלה, וגילה שזו רועדת. לא, הוא לא שגה כלל.
לרגע הייתה דממה, האנשים במקום מבוהלים מכדי לדבר, ואז התעשת המלך ואמר, "האם יש לכם שם?"
"כמובן. הרי מהו אדם ללא שמו?" השיב הגבר הקטן, ושותפו גיחך מאחוריו. סולומון הרים גבה בשאלה.
"לחברי הגדול שעומד מאחוריי אנשים קוראים פרא."
"לא יכולתי לנחש..." סינן המלך מבעד לשיניו. "ולך?"
הזר לא השיב. במשך רגע קצר השניים הביטו זה בעינו של זה, וכאשר היה ברור שהזר לא יחשוף את שמו, המלך המשיך.
סולומון נשם עמוק וכחכך בגרונו, מנסה להסדיר את יציבותו. "כן... ובכן, אני מצטער," אמר, "אך למלך אין שום צורך-"
"בסדר." קטע אותו סדריק בחדות. החייל הוותיק הביט בהפתעה באחיו, מקווה ששמע לא נכון.
"סדריק, אתה לא מתכוון באמת-"
"מדוע לא?" שאל אותו המלך ברוגע, לא מעיף מבט אל עבר אחיו המבוגר, "הם מציעים את עזרתם. לא יזיק לנו עוד אנשים. וכאשר הם יכשלו," אמר והביט ישירות בעיניו של הגבר הקטן, שהחזיר לו מבט מחויך, "נוכל להמשיך את המצור כרגיל."
"ומה יגידו האנשים?" שאל סולומון במחאה, "הם יגידו שצבא המלך אינו מסוגל להתמודד בעצמו מול עיר יחידה? שהוא צריך את עזרתם של זרים כדי לנצח במערכה הזו?"
"ההחלטה שלי היא סופית סולומון." אמר המלך ברוגע.
"אנו לא צריכים אותם! הצבא יותר ממסוגל-"
"מספיק!" אמר המלך וירה באחיו מבט אפל שהשתיק אותו מיד, "אתה לא תמרה את פי, חייל, ואתה לא תמחא על החלטותיו של מלכך. אלמלא אי-הכשירות של רב-האבירים, צבא המלך לא היה מידרדר למצב הזה! אם היית אפילו חצי מהזעם הייתי יכול לחסוך מעצמי את ההשפלה הזו! החלטתי היא סופית."
סולומון הסתכל עליו לרגע במבט נדהם. אחיו ידע מה הוא חושב על הזעם. הוא ידע שלא לציין את הזעם בפניו, ולחלוטין לא להשוות אותו אליו. הזעם מת ונקבר. הוא קפץ את ידיו לאגרופים ורעד עבר בגבו. המלך לא הסיר את עיניו מסולומון, אותו מבט קר ומרוחק לא עוזב את עיניו. "האם אני ברור?"
לרגע הם עמדו, מבטיהם צלובים בכעס שקט. לבסוף סולומון הסיט מבטו ואמר, "כן אדוני, זה ברור."
"אם עוד פעם אחת תתנגד להחלטתי בפומבי אתה תיחשב בוגד, ותישפט כמו כל בוגד אחר."
"כן, הוד מעלתך." אמר סולומון, שמץ של התרסה בקולו. סדריק התעלם מכך.
"נהדר, אז עשינו עסק." אמר הזר הקטן בחדווה, מתעלם מהוויכוח שהתרחש לפניו. "נצטרך אוהל משלנו כמובן, רחוק משאר אנשי המחנה. אדון רב-אבירים, אנא ממך פגוש אותנו מחר ליד הנהר, כשלוש שעות לאחר עלות השחר. ניתן לך את ההנחיות שלנו שם."
סולומון הביט במלכו בשאלה, וזה החזיר לו הנהון.
"אני רוצה שתגיעו לעיר ותפתחו את השערים לחיילי." אמר המלך בעוד שהזר שמולו קם מכיסאו. "ואני רוצה את הראש של מושל העיר, הכסיל הזקן, מונח על שולחני."
"ומה על שאר העיר?" שאל הגבר הקטן.
"לא אכפת לי משאר העיר."
זיק של התרגשות עבר בעיניו של הענק, ובלי לומר מילה השניים הסתובבו ויצאו מהאוהל, חיילי המלך מלווים אותם ממרחק בטוח מאחוריהם.
"האם בכל זאת תוכל להגיד לי את שמך, זר?" אמר המלך לפני שהשניים הספיקו לצאת. הזר עצר וסובב את ראשו לעבר המלך.
הוא הביט בעיניו רגע, ואז הביט מעלה כאילו מהרהר.
"קרא לי צל," אמר האיש הקטן, "צל יספיק." ואז המשיך בלי לומר מילה, יריעת האוהל נסגרת מאחוריו.
סדריק נאנח בקול כשהאוהל התרוקן והוריד את טבעת הזהב מראשו והניחה על השולחן. הוא השעין מרפקיו על העץ וחפן את פניו בכפות ידיו.
סולומון הביט בו מזווית עיניו, הכעס עדיין בוחש בו. "ברשותך, אדוני," אמר סולומון ופנה לצאת מהמקום, שמא יתפרץ על אחיו בזעם חסר רסן.
לפני שהספיק לצאת מהחדר, אמר אליו סדריק, "אני מצטער, סול."
סולומון חדל מצעדיו והסתובב להביט באחיו. המלך ישב רפוי בכיסאו בעיניים עצומות, מרפק אחד על משענת הכיסא וידו משפשפת את מצחו. הוא הסיר מראשו את נזר הזהב וזרק אותו על השולחן כאילו היה לא יותר מתכשיט זול. מהחזות החזקה והסמכותית שהציג לפני רגע לא נותר שום זכר, רק אדם עייף שנמאס לו מהלחימה. סולומון הביט באחיו והכעס שבו שכך, חרטה ממלאת את מקומו.
סדריק פקח עין אחת והביט בסולומון ושלח אליו חיוך עקום. ואז הוא קם ופנה אל שידה שבקצה החדר עליה היו מונחים כוסות בדולח ובקבוקי יין. אחד מהבקבוקים היה ריק והשני מלא למחצה. שני הבקבוקים היו מלאים לגמרי בתחילת היום.
סדריק הרים את הדקנטר ומזג לעצמו כוס, אותה שתה בלגימה אחת ומזג לו כוס נוספת. סולומון הביט באחיו בדאגה, אך סדריק רק חייך אליו וחזר לכיסאו.
"זה היה מעניין, אתה לא חושב?" שאל אותו סדריק.
סולומון הרים גבה ואמר, "מעניין? הברכיים שלי מעולם לא שקשקו ככה."
סדריק צחק ושתה מהיין שלו. "הייתי צריך לנשוך את פנים הפה שלי כדי לא לקום ולברוח."
סולומון גיחך, חיוך קטן עולה על פניו, אך מיד אחר כך פניו הרצינו והוא יישר מבט אל אחיו. "סד, אנחנו לא צריכים להתעסק עם השניים האלה. הם מסוכנים, אני בטוח שאתה רואה את זה. נוכל לכבוש את העיר בלעדיהם."
סדריק הביט מטה בדממה, מערבל את כוס היין שבידו. "אתה זוכר את אימוני הסיף כשהיינו ילדים?"
"אני זוכר אותך נופל על הישבן הרבה." אמר סולומון, משתדל לא להיאנח מכך שאחיו התעלם מבקשתו.
"הא! אמנם מעולם לא הייתי טוב בחרב, אבל לפחות קיבלתי את המוח מבין שנינו." אמר סדריק בחיוך, "הכל היה הרבה יותר פשוט אז."
"דברים משתנים, אין מנוס מכך." אמר סולומון, נזכר בעברו בחיוך. "למרות שאני לא מתגעגע לאיש הזקן."
"אל תדבר ככה, לאבא היה אכפת מאיתנו." אמר סדריק ואז הוסיף בחיוך, "מידי פעם."
לרגע הייתה דממה בין שני האחים, ואז סדריק אמר, "האם אני מלך טוב?"
סולומון הופתע מן השאלה. אחיו מעולם לא דיבר איתו על השלטון שירש מאביו.
"למה אתה מתכוון?" שאל אותו.
"האם אני מלך טוב?" חזר סדריק על השאלה.
סולומון שתק לרגע ואז אמר, "האם אני יכול לדבר בפתיחות, מלכי?"
סדריק הנהן וסימן לו להמשיך.
"לא, סדריק, אתה לא מלך טוב." אמר סולומון בצער. סדריק השפיל מבטו ולגם את שארית היין שלו בלגימה אחת.
"אתה כשיר יותר לשלוט מרוב האנשים שאני מכיר," המשיך שר המלחמה, "אך ביצעת כמה החלטות נוראיות לכל אורך מסע הכיבוש הזה. חיילים ואזרחים מתו לפי הצווים שלך, מיתות שהיה ניתן למנוע בקלות אם רק היית מסכים למשא ומתן במקום למלחמה."
"להסכים לתנאים של האזרחים זה הפגנת חולשה. הם צריכים לדעת למה אני מסוגל."
"וכאן הטעות שלך אחי." אמר סולומון והביט במלך בעין קשה. "האזרחים אינם העבדים שלך סדריק. מלך נועד לשרת את הנתינים שלו בדיוק כפי שהם משרתים אותו, הם אלו ששמו אותו על הכס אחריי הכל. הם יודעים שתוכל למחות את בתיהם בהינף יד עם חייליך, אך כשאתה דוחק חיית פרא לפינה היא תתקוף בחזרה, או תמות בניסיון."
"אך הם אלו שהתקוממו נגדי, קראו להדחתי!"
"כיוון שהוצאת להורג את כל האדונים שלהם!" רעם סולומון. "לא עברה שנה מאז שאבא מת ותלית מחצית מאצילי החצר שלך! דוכסים, רוזנים, האנשים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר ביבשת! הם אלו שדאגו לאנשים בהם אנו נלחמים, ואתה הרגת אותם בתרעומת של תינוק בחיתוליו!"
"הם ניסו לנצל אותי!" החזיר סדריק צעקה וקם מכיסאו, "הם חשבו שכיוון שהייתי צעיר ולא מנוסה הם יוכלו להרקיד אותי כבובה על חוט לצרכים שלהם! היית חייב להפגין את כוחי!"
סולומון שתק והביט באחיו הצעיר באכזבה. "אתה צריך לדעת יותר מכולם, סדריק. כוח אמיתי מתבטא בשליטה, לא בחוסר שליטה. אפילו אם האצילים ניסו להשתמש בך, היו לרשותך עשרות דרכים להפוך את המצב לטובתך, להפוך אותם לכלי המשחק שלך."
סדריק הביט באחיו וקפץ את אגרופיו, ואז השפיל מבטו בחרטה.
"הסיבה בגללה ויתרתי על הכתר היא זו בדיוק. אני מודע ללחץ בו אתה נמצא, ואני יודע איזה מחיר הוא גובה ממך." סולומון הניח את ידו על כתף אחיו והביט לו בעיניים, "אתה יורד בדרך אפלה מאוד, אחת שאני מכיר היטב. אם לא תשתנה, היא תכלה אותך, וזהו מצב שקשה מאוד לצאת ממנו. אתה אדם טוב סדריק, באמת. אתה לא מלך טוב, אבל אתה יכול להיות אחד כזה. ואם זה יקרה, אתה תהיה המלך הכי טוב שהממלכה ידעה מעולם."
סדריק שתק לרגע ואז אמר, "אז מה עליי לעשות?"
"חייליך עייפים. הם לא רוצים להילחם עוד באחיהם." אמר סולומון, שבריר של תקווה בקולו, "שלח את שני הזרים לדרכם וזמן את המושל לדון בתנאי מיזוג העיר לממלכה."
סדריק הנהן ואמר, "אני אשקול זאת."
"סדריק..."
"האדם הזה הרג מאות מחיילי והשפיל אותי במשך חודשים. אני לא אוכל לתת לו לצאת מזה בלי עונש." אמר סדריק בנחישות.
סולומון הידק לסתו, אך אמר רק, "שקול זאת אם כן."
רב-האבירים פנה ללכת, אך אז חזר לאחיו שכבר הספיק להתיישב בחזרה בכיסאו.
"דבר אחרון סדריק." אמר סולומון.
"כן?"
סולומון הביט ישירות בעיניו של סדריק במבט אפל וקר. עיניו של סדריק נפערו בבהלה והוא נרתע אחורה בכיסאו. זה היה מבט שהוא הכיר היטב, צל נורא מעברו של אחיו שקבר עמוק בתוכו, ועכשיו עלה חזרה לפני השטח.
הוא דיבר בקול שקט, מספיק רק שסדריק ישמע אותו, מדגיש כל מילה שתישמע חד וברור, "אני. לא. הזעם."
הוא הזדקף ויצא מהאוהל, מותיר את אחיו מבוהל ולבדו.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סולומון התעורר בהרגשה טובה בבוקר שלמחרת. כשעה לאחר שעזב את אוהל המלך הגיע לידיו מסר מאחיו שהוא יבטל את העסקה עם הזרים, ושיפגש עם מושל העיר. כעת רכב רב-האבירים עם תריסר חיילים כדי לדווח לזרים שהם אינם דרושים עוד, והוא חיכה בציפייה לרגע בו לא יצטרך להביט עוד בשניים הללו.
הוא הגיע לאוהל של הזרים, אשר סופק להם על-ידי המלך, שהוקם על גדת הנהר הגועש שחצה את העמק וירד מסוסו. הוא הורה לחייליו להישאר במקומם והתקדם אל עבר הזרים. ליד האוהל עמד הסוס עליו רכב צל כשהגיע למחנה. הוא היה ענק, גדול יותר מסוס ההרבעה המשובח ביותר באורוות המלך. פרוותו השחורה והחלקה הבריקה בשמש הבוקר. רעמתו הייתה כסופה וכמוה גם נוצות השיער שעל רגליו של הסוס. עיניו היו נבונות, מחביאות מאחוריהן אמת נסתרת. על גבו לא היו אוכף או מושכות. הוא עמד לצד האוהל חופשי לחלוטין, אך בכל זאת לא נע כלל. זו הייתה חיה נפלאה להחריד, ומצמררת בדיוק כמו הבעלים שלה. סולומון השתדל לתפוס מהסוס מרחק.
"אין מה לדאוג, אדון סולומון," נשמע קולו העמוק של צל מעבר לאוהל, "סער הוא רגוע מאוד."
רב-האבירים עקף את האוהל ומצא את שני הזרים. הענק ישב על הקרקע המוריקה ובחן בידו להב ענק ומרושע למראה. אם כי להיות הוגנים, גם פרח יראה מרושע בידיו של האיש.
הגבר הקטן עמד על גדת הנהר עם גבו לסולומון, גופו עדיין עטוף כולו בסחבות. "בוקר טוב. איחרת." אמר לו בלי להפנות את ראשו.
"אני מתנצל על זה," אמר סולומון בלעג, "חובותיו של מפקד לחייליו קודמים לחובותיו לזרים."
צל הפנה את ראשו, עינו היחידה החשופה מביטה בסולומון במבטו המחויך, ואמר, "טוב, אין טעם להתעכב על זה."
הגבר הקטן עזב את שפט הנהר והתקדם אל סולומון. "אם כן, זה מה שנצטרך שתעשה אם ברצונך לקבל את העיר. ראשית-"
"אני מצטער," קטע אותו סולומון, "אך איננו זקוקים לשירותכים."
לראשונה מבטו של האיש השתנה, כמו גם נימת קולו מלאת השמחה. "חזור שנית?"
סולומון הוציא מחגורתו קלף פתוח הנושא את חותם המלך והגיש אותו לצל, אך זה לא עשה דבר. שר הצבא הביט בו בשאלה, ואז הבחין בפרא שהניח את החרב העצומה על הקרקע והתקדם אל השניים, גורם לסולומון ללכת צעד אחד לאחור. הענק הושיט את ידו, וסולומון מיד תפס בניצב חרבו.
"אל." היה כל מה שפרא אמר. הוא חטף את הקלף מידו של החייל והחל לקרוא, ואז קרע את הנייר וזרק את השאריות ארצה.
"פחדנים," ירק בכעס.
"האם אני צריך להבין מכך שהפרתם את העסקה בינינו?" שאל צל בקול חסר רגש.
"חוששני שכן."
"המלך שלך פוגע בכבודנו."
"צר לי, צל," הוא הדגיש את שמו של הזר בזלזול, "אך הכבוד שלכם אינו בראש מעייני. עזבו את המחנה שלי." סולומון הופתע מטון הדיבור התקיף שהצליח לגייס על אף קרבתו לצמד המוזר. החייל הסתובב והחל ללכת לסוסו.
"אני חושש שהתנהגות כזאת מצדכם לא תישאר ללא תגובה מצידנו." אמר צל מאחורי גבו. סולומון הסתובב והביט בגבר הקטן בכעס.
"האם זה איום?" שאל אותו סולומון בקור.
"יתכן."
"חתיכת איש ארור." אמר סולומון בכעס והסתובב אל האיש, שולח יד אל חרבו. פרא התקרב צעד אחד כלפיו, אך להפתעתו האיש שלף את החרב וכיוון אותה אל חברו.
"אתם חושבים שאתם יכולים לאיים על המלך?" שאל סולומון, כעסו גובר על הפחד מהענק. "אתם בדיחה, אתם כלום. שני זרים מהחורים האפלים ביותר של תבל. אני לא יודע באיזה קסם שחור אתם משתמשים, אבל רק תעזו לאיים על המלך, ואמטיר עליכם מוות."
לרגע הייתה דממה, ואז הענק פרץ בצחוק מלגלג. "תשמע אותו! 'אמטיר עליכם מוות'! הא!"
סולומון הוריד את חרבו במבוכה, כעסו עדיין מבעבע בתוכו. פרא חדל מצחוקו והביט בסולומון בחיוכו הזדוני. "רק תנסה." אמר.
סולומון בלע רוק, כעסו שכח בשנייה והתחלף בפחד. הם נותרו רגע לעמוד, ואז סולומון הסתובב בשנית ואמר, "תצאו מהמחנה שלי."
"אדון סולומון." אמר צל. סולומון הסתובב אליו בהסתייגות.
"אולי כדאי שנשמע מה יש לשליח להגיד לפני שנעשה החלטות נחפזות?" שאל, מבטו המחויך חוזר אליו.
סולומון הביט בו בשאלה, ואז עקף את האוהל והסתכל לעבר המחנה. מהמחנה שעט אל הקבוצה חייל רכוב על סוס, וסולומון תהה איך צל ראה אותו כאשר האוהל הסתיר אותו לגמרי.
החייל הגיע אל סולומון וירד מסוסו. הוא הגיש לו קלף מגולגל, סגור בחותמת המלך. החייל הביט בשני הזרים בחשש ואז אמר למפקדו, "אדוני, הודעה מהמלך."
סולומון המוטרד פתח את ההודעה, ועיניו חשכו כאשר הגיע לתחתית הקלף. "מסור למלך שאני אצטרך לדבר איתו על ההחלטה הזו."
"אדוני, הוא אמר שהחלטתו היא סופית, ושעליך לזכור מה גורלם של בוגדים."
לרגע סולומון שתק, ואז אמר, "אני מבין. משוחרר." החייל הצדיע ועלה על סוסו.
"ובכן?" שאל צל. סולומון הגיש לו את הקלף, אותו פרא לקח.
הענק קרא בקול, "'שיניתי את דעתי, הזרים יבצעו את עבודתם. תן לטיפשים למות לפני שנכבוש את העיר בעצמנו.'" הוא הרים את מבטו מהקלף והביט בחברו הנמוך, "ובכן זה מעט פוגע. מכעיס אפילו."
"אתה ילד גדול. למד לשחרר את הכעס." אמר חברו וטפח על זרועו.
"אני אולי אצטרך לעשות זאת." אמר בחיוכו האכזרי, מביט בסולומון בהומור, אך זה חמק משר הצבא.
"ובכן רבותיי! אין טעם להתמהמה." אמר האיש הקטן בהתרגשות. "פרא, האם הכל מאורגן?"
הענק טפח לרגע על גופו, ולרגע נראה מבולבל כאשר ניסה להגיע למשהו בגבו, אך נרגע כאשר ראה את הלהב הענק מונח על הקרקע מאחוריו. "הכל חוץ מהצעצוע הקטן שלך."
"אה, כמובן." אמר צל. הוא הוציא מבין הסחבות שלבש חפץ כלשהו עטוף בבד, ולראשונה סולומון ראה עוד מגופו של הזר מלבד עינו האפורה. היד שאחזה את החפץ הייתה עדינה להפליא, מטופחת בניגוד מוחלט לסחבות המטונפות שהזר לבש.
"זכור, שים אותו במרכז האגם והתרחק משם. אפילו לך יכאב אם תהיה ליד זה כשזה..." הזר עצר את עצמו וזרק מבט מהיר לסולומון, "יתפרץ."
"אני יודע, אני יודע. זו לא פעם ראשונה שאני עושה זאת." אמר פרא ולקח אליו את החפץ.
סולומון הביט בחפץ בסקרנות ושאל את הזרים, "מה זה?"
"כמו שפרא אמר, זה הצעצוע הקטן שלי." אמר צל בעליצות ואז הוסיף, "אדון סולומון, תוך כמה זמן תוכל להצעיד את צבאך לשערי העיר?"
"חיילי מאומנים להתכונן להתקפה מלאה תוך פחות משעה." אמר בגאווה מסוימת.
"ותוך כמה זמן תוכל להגיע לעיר?" שאל צל את פרא.
פרא הביט בנהר והרהר לרגע, ואז אמר, "המרחק בין כאן לכניסה לעיר הוא בערך שני קילומטרים. בהתחשב בזרימה של הנהר אוכל להגיע לשם בקצת יותר ממחצית השעה. משם זה רק עניין של זמן עד שאמצא מקום שקט להיכנס לעיר. תן לי שעה וחצי."
"מדוע חשובה לך זרימת הנהר?" שאל סולומון את פרא.
צל התעלם מהשאלה ואמר לסולומון, "עכשיו, אדון סולומון. חשוב מאוד שתכין את צבאך למתקפה, אך בשום אופן אל תתקוף. אנו צריכים שתספק הסחת דעת עבור פרא, שיוכל לבצע את עבודתו ללא הפרעות מיותרות."
סולומון הביט בגבר הקטן בהפתעה וגם במעט תסכול. "אתה רוצה שאכין את צבאי, אך לא אתקוף? מה גורם לך לחשוב שאעשה את זה?" שאל אותו.
"דומני שמלכך אמר שעליך לעקוב אחר הוראותינו אם ברצוננו להצליח, לא כן?" אמר צל. סולומון רטן לעצמו אך הנהן כמבין. "מלבד זאת, אין בכוונתנו להשאיר אתכם בחוץ סתם ככה. ברגע שפרא יסיים את עבודתו, הוא יפתח את שער העיר בעצמו כדי שלצבאך לא תהיה התנגדות מיותרת. כך תוכל להשתלט על העיר ביתר קלות."
סולומון נאנח בקול ואז אמר, "בסדר גמור, בואו נגמור עם זה."
"אז אני אצא לדרך." אמר פרא. הוא הסתובב והרים את חרבו המרושעת מהקרקע ותחב אותה לתוך מעילו מאחורי גבו. איך הוא החזיק אותה שם, סולומון לא ידע. אחר כך הוא התקדם אל שפת הנהר, שהיה רגוע יחסית באיזור הזה, וקפץ פנימה.
סולומון המופתע הביט בגוף הענק של פרא צף על המים בנינוחות. "הוא מתכוון להיכנס ככה אל העיר? הזרמים של הנהר יכתשו אותו על האבנים! הוא יקרע לגזרים!"
"אל דאגה, אדון סולומון. פרא יודע לטפל בעצמו." השיב לו צל בנינוחות, ואז צעק לעבר גופו המתרחק של פרא, "שים לב לפעימות!"
הגבר הענק הרים יד ענקית ונופף בא לשלום, ולאחר מכן שב לשוט לאטו במים הקרירים.
סולומון המשיך להביט בגבר הענק, שהפך בקצב איטי לכתם שחור על פני המים, בהשתאות, ואז כשפרא עבר בעיקול בנהר ואינו נראה עוד, פנה אל צל ושאל, "מה אתה תעשה בינתיים?"
"או, אני רק אפריע. אני וסער נמתין על אחת הגבעות ונצפה משם." אמר צל ועבר על פני סולומון, הולך אל עבר סייחו האדיר. "עכשיו קדימה, יש לנו עיר לכבוש."

---------------------------------------------------------------------------------------------------

מצטער שלקח לי כל כך המוןןןןןןןן זמן לסיים את הפרק, מקווה שתהנו ולא תיבהלו מהאורך (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,358







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 19/02/2016 ב- 18:53:27 תגובה עם ציטוט  דווח

כן זה ארוך, לקח לי הרבה זמן הייתי צריך לקרוא את כל הפרקים.
יש לך ממש כשרון!
הסיפור כתוב ממש טוב, ומאוד יצירתי. נהניתי מאוד לקרוא אותו.
הבחירה שלך להציג קודם כל את ההתרחשות בתוך העיר, ואז את מה שקדם לה, יוצרת יותר עניין באירועים.
פרא הוא גיבור מעניין, אבל אכן קצת סדיסטי...
אהבתי את השיחה של פרא עם המושל.
השיחה בין המלך סדריק ואח שלו גם הייתה מאוד מעניינת.
התיאורים והדימויים שאתה מוסיף גם מאוד מוסיפים. אהבתי למשל את ההתייחסות שלך לעץ, שממשיך לגדול אחרי הטבח אבל עכשיו במקום מים זורם לשורשיו דם.
זה ממש מדגיש את מה שקרה ומראה את הפתאומיות, והאדישות של הטבע למה שקרה.
בקיצור ממש יפה מגניב
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 20/02/2016 ב- 17:34:45 תגובה עם ציטוט  דווח

תודה רבה על התגובה!
אני מאוד שמח שנהנית (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 10/05/2016 ב- 23:20:07 תגובה עם ציטוט  דווח

זעם - חלק שני

-----------------------------------------------------------

שמש קרנה על שריוני מתכת בעוד הצבא התארגן למתקפה. דנדון מתכות נשמע מכל מקום, צהילות סוסים וצעקות אנשים. רעשי מלחמה, לכל המעלה בדעתו. אך לא לזה החיילים התכוננו. הם התכוננו להוראה המוזרה ביותר, יש שיגידו המוצלחת ביותר, שמפקדם נתן אי פעם. לא לתקוף. ההפך מהדבר שבשבילו הם שם.
"לעזאזל." הצהיר אדון-האבירים דנקן מעבר לפניו השמנמנות והאדמומיות, עיניו הקטנטנות סוקרות את הבלגן שלפניו. "לעזאזל."
"כן," הסכים איתו סולומון, מביט בחייליו גם הוא. "לעזאזל."
"אני מקווה שלא אכפת לך שאומר זאת," אמר דנקן, "אבל אחיך הוא ממזר חסר יכולת."
"כפי שאתה נוהג לומר." אמר סולומון ביובש. הוא הניח שזו יותר אשמתו שלו מאשר של אחיו שדנקן נטר למלך טינה. אם סולומון לא היה מוותר על הכתר, דנקן היה זה אשר מפקד על הצבא, כפי שעשה בימי אביהם, כפי שהגיע לו בצדק. אך כאשר אחיו עלה לשלטון אחד הדברים הראשונים שעשה היה להכתיר את סולומון כראש הצבא, מדיח את דנקן לתפקיד יד ימינו. ובכן, לא בדיוק הדחה. כאשר הסבירו למלך שאדון-האבירים הנו מפקד הצבא, אדם שאי אפשר להדיח כך סתם, הכריז סדריק על דרגה נעלה יותר, רב-אבירים, על שם אותם שליחי האלים באמונות הישנות ומינה את אחיו לתפקיד. טכנית, לא הדחה.
בכל הכנות, הוא העדיף את האפשרות הזו מאשר להרוג את האיש, אפשרות אשר עלתה לדיון יותר מפעם אחת, למורת רוחו של סולומון.
"שכירי חרב, בושה וחרפה." רטן דנקן, יותר לעצמו מאשר לסולומון, "מתנהגים כאילו אנחנו רכושם. משתמשים בנו כאילו היינו חמורים בשדות."
"אני באמת מרגיש כמו חמור כרגע." אמר סולומון.
דנקן הביט בו בזווית העין, ואז הוסיף, "לעזאזל."
"רב-האבירים, אדוני!" אמר קצין צעיר שהגיח משורות החיילים והצדיע בנוקשות כלפי השניים.
"המשך." הורה סולומון.
"ארבעת הבריגדות עומדות מוכנות לצעידה. ארבע אוגדות נוספות יעמדו בעורף לספק תגבורת לכל מקום בו יהיו זקוקים לו." אמר הקצין, לא שובר את הצדעתו הנלהבת, "הכוח עומד על שנים עשר אלף וארבע מאות חיילים, לתפארת הוד מעלתו!"
"מצוין. הורה למפקדי הבריגדות להתכונן, נצא לצעידה בקרוב." אמר סולומון ושחרר את החייל בתנועת יד.
"המפקד!" אמר החייל ופנה להצדיע, אך כשהבין שהוא כבר עושה זאת, הזדקף עוד יותר במקום וכמעט מעד על הדשא החלקלק מטל הבוקר. לאחר מכן הסתובב ורץ אל משימתו, פניו מאדימים במבוכה.
"לעזאזל." אמר דנקן וגלגל עיניו בראשו העגול קצר השיער, "בימי אביך לא היית רואה חיילים כאלה. כל אחד היה ממושמע, וגאה במדים שלו. הם היו מוכנים למות עבור ארצם, עבור מלכם. הם הלכו זקופים, בעלי מורל. החיילים האלו..."
"פחות." השלים סולומון את המשפט, לפני שדנקן יספיק להגיד משהו מכעיס אף יותר. הוא אהב את דנקן, הוא חי איתו כל חייו והיה החבר הקרוב היותר של אביו לפני שנפטר. הוא היה המורה של סדריק ושלו בסיף, והיה עדין איתם יותר ממה שסולומון זכר שאביו היה אי פעם בחייו. אבל בכל זאת, טקט הייתה מילה שהייתה מעט זרה לדנקן, והוא דאג להוכיח את זה כמעט בכל שיחה שניהלו.
"מלבד זאת," אמר סולומון, "אני מניח שאם הם לא היו מוכנים למות בעד מלכם הם לא היו נשארים פה."
"או זה, או שהם לא מכירים דבר אחר." השיב דנקן.
"למה אתה מתכוון?" שאל סולומון.
"תודה בזה ילד. צבא, עם כל הכוח והעצמה שלו, זה עדר של כבשים. תיקח ממנו את הרועה, והם מזון לזאבים. הם צריכים מישהו שיכוון אותם, שייתן להם מטרה. סדריק נותן להם מטרה, אבודה ככל שתהיה."
"אתה אומר שהם נלחמים באזרחים כי הם לא מכירים דבר אחר?"
"לא כולנו נולדנו למשפחות מלוכה. מרבית האנשים פה החזיקו חרב יותר זמן מאשר החזיקו את הזרג שלהם ביד. אתה רוצה שאותם אנשים יפנו לקדרות, או נגרות? או זנות בחלק מהמקרים? האופציה היחידה לאנשים כמוני היא פוליטיקה, ואני מעדיף למות מחרב בפנים מאשר סכין בגב," דנקן הביט על החיילים בעיניים עצובות קמעה, "מוות זה עסק לכל החיים."
סולומון הביט באיש המבוגר שלצידו, ולפתע דנקן נראה הרבה יותר זקן ממה שזכר שהיה. הוא חשב על עברו שלו, על כל הקרבות בהם השתתף, על המלחמות שלחם, על הדם ששפך. מאות פרצופים מבועתים, וסולומון זכר כל אחד מהם כאילו חזה בהם זה הרגע. זעקות כאב, קריאות רחמים. ידיים רועדות נשלחות לעברו בתחינה. חרבו מצליפה מטה. עיניים כחולות וגדולות מביטות חסרות הבעה על שמי הלילה הכהים. ארגמן מכתים את פניו הקשות, המחייכות. אש, וכאב, והרס, ודם, ומוות, וזעם-
"סולומון." אמר דנקן, מניח יד עבה על כתפו.
סולומון מצמץ בהפתעה ומצא עצמו שוב בעמק המוריק, לצד יד ימינו וצבאו.
"אתה בסדר ילד?" שאל דנקן, דאגה בקולו.
"אני בסדר," השיב בחיוך, "רק חשבתי על כמה אתה צודק."
השניים המשיכו להביט לרגע בחיילים המתאספים בדממה, ואז דנקן שאל, "מתי אנחנו אמורים לצעוד, בכל מקרה?"
סולומון פתח פיו כדי לענות, ואז סגר אותו ופתח אותו שוב, ואז הבין שלא היה לו מושג. הוא סקר בעיניו את הגבעות, מחפש אחר דמות מוכרת, כשבסוף מצא אותה על גבעה סמוכה, שחורה כריק כנגד השמיים הכחולים.
"הביא את הסוס שלי." הורה לנער אורוות צעיר, וזה הצדיע ורץ לעבודה.
סולומון המשיך להביט בצל, משתדל שלא יחמוק ממבטו, כשלפתע זה הרים את ידו ונופף אליו בהתלהבות. סולומון קמט את מצחו, הרים ידו במבוכה ונופף לו בחזרה. צל עצר את ידו באוויר לרגע, ואז הוריד אותה, נראה כאילו מצמיד אותה למצחו. לאחר מכן הרים אותה שוב והניף אותה לעבר העיר. סולומון עקב אחר ידו, ואז חזר על תנועתו של צל, לאחר מכן הצביע על הקרקע ודובב עם פיו, 'עכשיו?', מודע לכך שסביר להניח שצל לא יבין דבר מכך. אך צל חזר על תנועתו, ואז חיקה את תנועתו של סולומון, ואז שב להצביע על העיר.
סולומון הסתובב ופגש את עיניו הביקורתיות של דנקן. הגבר המבוגר הביט בו במבט שואל, וסולומון המובך בלע רוק ואמר, "עכשיו."
"חמורים בשדות," מלמל דנקן. חסר טקט ככל שהיה, סולומון לא יכל להסכים איתו יותר. "לעזאזל."
"שלח פקודות למפקדים. אנחנו יוצאים ברגע זה." אמר סולומון והתקדם לכיוון נער האורוות שהוביל את סוסו. הוא תפס במושכות והרים את עצמו מעלה, ותוך שניות כבר דהר לכיוון הגבעה עליה עמד צל. הוא לא יכל שלא לשמוע, או לדמיין, את דנקן מכריז 'לעזאזל,' פעם אחת אחרונה.

---------------------------------------------------------------------------

כשהגיע לראש הגבעה, סוסו של סולומון החל לצהול ולהפנות את ראשו, נאבק לחזור על עקבותיו. סולומון משך במושכות ודרבן את הסוס עם עקביו, אך זה סירב להקשיב והמשיך לבטוש בקרקע בבהלה. במשך שניות אחדות הם נאבקו כשלפתע סוסו הכביר של צל הפנה את ראשו והביט בשניים בעינו השחורה. בשנייה הסוס של סולומון נרגע והתקדם, ללא עזרתו של בעליו, ונעמד לצידו של צל.
סולומון בחן את הבהמה הענקית בסקרנות. הסוס היה מלא חן אפילו כשעמד ללא ניע , הרוח הקלה נושבת ברעמתו הכסופה, פרוותו השחורה כליל מבריקה באור שמש הבוקר. צל ישב בגב זקוף על סוסו, סחבותיו הבלויות גולשות מגופו על צדדיו של סער. האיש הקטן והמרופט עמד בניגוד מוחלט לעומת החיה האצילית שתחתיו. אך המראה של שניהם ביחד היה כל כך טבעי בעיניו של סולומון, כאילו צל נולד על גבו של הסוס. כאילו הם נבראו זה לזה.
"אני מבין שנתת את הפקודה לצעוד?" שאל צל, עינו החשופה המחויכת מביטה בסולומון, ראשו עדין מביט קדימה.
"החיילים יתפרשו על פני המישור ויעמדו מחוץ לטווח הקשתים, מוכנים לתקיפה לפי הנחייתך," סולומון הביט בעיר, אוסף ענק של בניינים ומגדלים, אבנים ועצים, מוקף בחומה אימתנית. מגדל אחד התנשא מעל שאר המבנים, פעמון מתכת ענקי תלוי במרכזו, אפור כנגד השמיים התכולים. "אני יכול לשאול מה התכנית?"
"התכנית היא לכבוש את העיר." אמר צל כאילו הדבר מובן מאליו.
"אני יודע מה התכנית. אני שואל איך אתם מתכננים להוציא אותה לפועל?"
"אל חשש, כל שתצטרך לעשות הוא לדאוג שחייליך מוכנים. השאר את הביצועים לנו."
השניים עמדו בשקט לרגע, ואז סולומון שאל, "מי אתם באמת?"
צל סוף סוף הפנה את מבטו מהעיר והביט בסולומון, למרבה אי-נוחיותו, ישירות בעיניים. "סליחה?"
סולומון שתק לרגע והביט בעינו האפורה של צל בחשש. הוא ראה שידו נעה בלי משים אל עבר חרבו, וכעת נחה על ניצב המתכת, מוכנה לשליפה מהירה. אך הוא במהרה התעשת ונשם עמוקות, והחזיר לצל מבט רגוע ומחושב, משאיר את ידו על ניצב חרבו ליתר ביטחון. "מה אתם באמת מנסים להשיג מכל העניין הזה?"
"אנחנו מנסים להשיג כסף," אמר צל כאילו הדבר מובן מאליו, "חשבתי שהיינו ברורים בפגישה שלנו אתמול."
"חמש-עשרה מטבעות זהב עבור עיר שלמה. לא עסקה הוגנת במיוחד, בייחוד כשהאדם המממן הוא המלך עצמו. אני לא יכול שלא לתהות האם יש לכם מניע נסתר מאחורי העסקה."
"הייתי דואג אם לא היית חושב ככה." אמר צל והפנה מבטו בחזרה אל העיר, "אך אני יכול להבטיח לך שאין לנו אף מניע נסתר ואף מזימה מרושעת מאחוריי ההצעה שלנו."
"למה, אם כן?"
"כי אנחנו צריכים את הכסף. אדם לא יכול להתקיים ללא שכר, בייחוד במצב הכלכלה הנוכחי. אפשר להודות לאחיך בנושא הזה. חמישה-עשר מטבעות זהב ישמרו אותנו שבעים ועם גג מעל הראש למשך חודש לפחות, אז עבודה כמו זו בהחלט שווה את הטרחה."
"אז למה לא לדרוש יותר?"
"אין לנו צורך ביותר."
סולומון קימט מצחו בתהייה, אך בחר להתעלם מההערה. "ומה אם היינו מסרבים להצעתכם?" שאל סולומון.
"כנראה היינו מציעים את שירותנו למושל, וכנראה הורגים את המלך."
עווית כעס חלפה בפניו של סולומון, והוא הידק את אחיזתו בניצב החרב. "אלו דברים מסוכנים שאתה מוציא מפיך. בנסיבות אחרות היית נחשב לבוגד."
צל נאנח בקול והביט קדימה בשעמום, "אתה טועה כשאתה חושב שמשהו בנוגע להתקף הזעם המגוחך של אחיך נוגע לי או לשותפי. אנחנו לא הנתינים שלו ואנו לא מפחדים ממנו, על אף מה שהוא בטח רוצה להאמין. כל אדם שמוכן לשלם עבור שירותנו יקבל אותם במלואם, בין אם זה לשמור על אחוזה של סוחר עשיר או להרוג אציל שולי עבור אציל שולי אחר עקב סכסוך שטחים, או אפילו לכבוש עיר עבור מלך," העין האפורה של צל נעה באיטיות מצמררת ופגשה בעיניו של סולומון, "הסיבה באמת לא מעניינת אותנו. לכן אנחנו כה טובים במה שאנחנו עושים."
"לא צריך כישרון גדול בשביל להרוג." אמר סולומון באי-נוחות, כלוא בתוך העין המסתורית.
"אמת, ובכל זאת לא תמצא אדם מתאים יותר לעבודה הזאת מיאתנו." מבטו של צל התרכך, וטון הדיבור העליז שלו חזר, "אודה לך מאוד אם תוריד את היד מהחרב, אדון סולומון. אתה גורם לסער חוסר שקט."
הסוס השחור המשיך לעמוד קפוא במקומו על אף דבריו של צל, אך סולומון חש שזה יהיה רעיון טוב להקשיב לגבר הקטן. הוא הוריד את ידו מהניצב והניח אותה על ירכו במקום.
"אני מוכרח להודות שאני מאוכזב מעט," אמר סולומון בציניות, "הייתי בטוח שאתם יותר מסתם בריונים להשכרה."
"לא, שרירים זה יותר התחום של פרא. אני מתמחה בפרטים העדינים יותר של העסק."
"לא צריך עין חדה כדי לראות שאתה המוח מאחוריי שניכם."
"אתה טועה מאוד, אדון סולומון. פרא הוא אדם מבריק להפליא. הוא פשוט מעט... לא יציב."
"לא יציב יכול להפוך למסוכן מהר מאוד."
"אני חושש שפרא עבר את הגבול הזה מזמן. בשלב הזה אני הדבר היחיד שמונע ממנו לדקור כל דבר שהוא רואה." צל המשיך להביט קדימה וסולומון שמע רמז של צער בקולו. נראה היה שהשניים היו יותר מסתם שותפים.
"אני מקווה שלא אכפת לך שאני אומר זאת, אבל החבר שלך הוא האדם הגדול ביותר שראיתי בחיי, ואתה... לא." אמר סולומון.
"ואתה תוהה כיצד אני אוכל לעצור אותו במידה ויחליט להשתולל." השיב צל.
"אני לא מתכוון לזלזל, אבל הדרך היחידה שבה תוכל לעצור את המפלץ הזה היא אם תחנוק אותו לאחר שיאכל אותך." אמר סולומון, נוזף בעצמו שלא חשב על משהו שנון יותר לומר.
"תופתע לגלות כמה מילים יכולות להיות ברות השפעה." אמר צל בחיוך, ואז, כאילו קרא את מחשבותיו, הוסיף בנימה עוקצנית, "בייחוד אם תוסיף להן מידה מסוימת של שנינות."
סולומון הזדעף מכך שהפך למושא הלעג של בדיחתו שלו, ואז אמר בבוז, "יש גבול למה שמילים מסוגלות לעשות."
"אמת. וכשהמילים נכשלות, המעשים לוקחים את מקומם."
"ומה אתה כבר מסוגל לעשות כדי לעצור את החבר שלך?" שאל סולומון בלגלוג.
"האמן לי, אדון סולומון, אני יותר ממסוגל לעצור את פרא, במידה ויעלה הצורך." אמר בביטחון מבעד לעין מחויכת.
"כיצד?"
"אשתמש בכוחותיי." אמר צל בפשטות.
"אילו כוחות?" שאל סולומון. צל לא ענה, רק המשיך להביט קדימה אל העמק המוריק והשמיים התכולים. "מה אתה בדיוק?"
צל הביט בו ואמר, "ובכן, במיתולוגיות העתיקות השתמשו בתיאורים כמו מתאמן באומנות הגבוהה, או מזמן כוחות ממעבר."
סולומון החזיר לו מבט מבולבל, וצל נאנח בתגובה ואמר, "אני מג, אדון סולומון."
"מג." חזר אחריו סולומון בזלזול. "קוסם."
"מג, לא קוסם." השיב הגבר הקטן.
סולומון נחר בבוז וגלגל עיניים, "קרא לכך איך שתבחר, הכל אותו הדבר. אנשים שמנצלים בורות של אנשים ומשתמשים בזריזות ידיים ואחיזת עיניים כדי לרמות. חשבתי שאתה אדם רציני, אני מוכרח להודות שציפיתי ליותר."
"בוא רק נאמר שברשותי כוחות מסוימים, ואני משתמש בהם איך שאני רואה לנכון." אמר צל, לא נראה שהזלזול של סולומון מפריע לו כלל. "מלבד זאת, האם אתה מוכרח להיות כל כך גס? אני באמת מנסה להיות ידידותי."
"ובכן סלח לי אם אני לא ממהר לבטוח בך, אבל בינתיים לא נתת לי אף סיבה לעשות זאת."
"אנחנו עובדים יחד, האם זו לא סיבה טובה מספיק?"
"אנו לא עובדים ביחד. כל מה שעשיתם עד כה היה לעשות מאיתנו צחוק. אני לעולם לא אבטח בך. לא כשאתה משקר למלכי ומבטיח לו עיר שלמה שאין ביכולתך למסור."
"זריזות ידיים ואחיזת עיניים, לא כן?" שאל צל בממזריות, "רק מעיד על כך שאחיך הוא הבור הגדול מכולם."
סולומון הזעיף פניו ועמד להתפרץ על הגבר הקטן בכעס, כשלפתע זה אמר, "או, הנה הם זזים."
לאחר רגע סולומון שמע את שאון הצעדים וקרקוש המתכות עולה מן העמק תחתיהם. ניצוצות כסופים רקדו ורטטו עם כל תנועה של הצבא בעוד קרני השמש מכות בים המתכת הענק. עננת אבק גדולה עלתה מהאדמה בעוד חיילים, סוסים ומכונות מלחמה רומסים את הדשא תחת צעדם, זזים בתיאום מוחלט כגוף אחד, בהמה מפלצתית עשויה מעץ ומברזל.
רעם עמום הגיע לאוזניו של סולומון, צלצול מתכתי עמוק. סולומון הפנה מבטו אל המגדל המתנשא מעל העיר, ורק בקושי יכל לזהות את תזוזתו של הפעמון הכבד התלוי באוויר. צלצול שני, ואחד נוסף, והצליל שקט.
"הם זיהו אותנו מתקרבים, הם מתכוננים למתקפה." הסביר סולומון לצל.
"אכן, אתה צודק." אמר צל בטון מהורהר, "אני מניח שלא יהיה זמן יותר מתאים מזה."
"זמן למה?" שאל סולומון, ולפתע העולם נקהה.
צל עטף את הארץ. העמק המוריק איבד כל צבע. הנהר האפיר, השמש לא יותר מגחלת חיוורת על רקע השמיים הקודרים. שאון הצבא תחתיהם נעשה ללא יותר מרחש מרוחק. סולומון הביט סביבו בבהלה. פרוות סוסו החומה והבוהקת הפכה לאפר, ידיו וגופו נצבעו בפחם. הכל היה שומם, מת.
הוא הביט בצל שישב רכוב לצידו, רגוע ומחושב. פרוות סוסו התכהתה עוד יותר, השחור העמוק בולט במיוחד כנגד העולם האפור. הכסף של רעמתו כמעט וזהר, ונדמה היה שעיניו הנבונות נצצו. סחבותיו של צל נותרו אפורות ובלויות, אך עינו החשופה, האפורה והמסתורית, נראתה קורנת וחיה יותר מאי פעם, מהפנטת ומקפיאת עצמות.
"מה קורה כאן?" שאל סולומון בבהלה, קולו נשמע לו עמום כאילו בד חסם את פיו. הוא שלח יד אל חרבו ושלף אותה, צווחת הברזל כנגד הנדן הייתה לא יותר מלחישה רכה באוזניו. הוא הרים את חרבו אל פניו של צל, הלהב החד קרוב עד כדי נגיעה. "ענה לי!" דרש.
צל הפנה את מבטו ברוגע אל סולומון, עינו מתרכזת בחוד הלהב ואז פוגשת בעיניו של רב-האבירים במבט המחויך שלו.
"הירגע," אמר צל בחדווה, קולו עוטף את סולומון כאילו מגיע מכל כיוון, "הרי זו רק אחיזת עיניים."
ואז הצללים רחשו.
הסוס של סולומון החל לנוע בחדות, בוטש וצוהל בבהלה. הוא זז אנה ואנה, סולומון בקושי מצליח לאחוז במושכות בעזרת ידו הפנויה, מנסה ככל שביכולתו לא ליפול מהאוכף. הצללים של הסוסים ושני הגברים התארכו והתרחבו, מתמזגים אחד בשני וגדלים עוד ועוד עד שכל הגבעה כוסתה שחור. סולומון הביט תחתיו בחשש. ואז, ברחש של רוח הנושבת במרחק, הצללים נעו. כאילו היו דבר חי, הם נמתחו והצרו, התרחבו וקטנו. רעש עמום, כמו נהמה, עלה מכל כיוון. קול שקיים רק בסיוטים.
"צאו," צל אמר, ומפל של צללים עלה מהקרקע ונתלה כרעלה אפלה מעל השניים. הנחשול השחור החל לחוג במעגל, מתכווץ לכדי כדור שחור המרחף באוויר. ואז הוא נעלם, והעולם חזר לכפי שהיה.
השמיים נצבעו בתכלת, העמק המוריק חזר לתפארתו, פסים של כסף נצצו על הנהר הכחול. שאון הצבא התגנב לאוזניו של סולומון, כאילו חייליו לא הבחינו בדבר. הארץ חזרה לחיות.
סולומון הביט סביבו בפה פעור, ידו האוחזת בחרב שמוטה לצד גופו. הוא בהה בצל בפחד, לא מוצא בתוכו מילים לומר. הגבר הקטן הביט קדימה אל העיר, ממתין בסבלנות. סולומון עקב אחר מבטו, ולפתע טבעת של עשן התפרצה מעל העיר, מתרחבת מרגע לרגע, ואז מתאדה באוויר.
לרגע אחד השניים עמדו בדממה, סולומון מביט בצל וצל מביט אל העיר.
"הם כולם מתים, נכון?" אמר לבסוף סולומון בשקט. צל לא השיב.
סולומון דרבן את סוסו ודהר בבהילות אל צבאו.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

רציתי לסיים את הפרק הזה, אבל מסתבר שהוא ארוך מידי ואני לא רוצה להכביד עליכם.
אני מקווה שאסיים את החלק האחרון של הפרק בקרוב ואוכל לפרסם אותו (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,358







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 19/06/2016 ב- 13:38:12 תגובה עם ציטוט  דווח

פספסתי משום מה שפרסמת עוד פרק.
למרות שזה היה רק פרק מעבר כזה יצא מעניין מאוד מחייך
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/07/2016 ב- 22:49:37 תגובה עם ציטוט  דווח

תודה רבה (:
אשמח אבל פעם הבאה אם תוכל להגיב תגובה בונה
אני יודע שאתה מנהל ראשי וכל הכוח בידיך והכל, אבל חוקי פורום וכזה D:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,358







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 09/07/2016 ב- 15:46:30 תגובה עם ציטוט  דווח

השיחות של סלומון עם מפקד הצבא והמג היו מאוד זורמות מבחינת הטון גם חשפו פרטים על הרקע של הסיפור, וזה מוסיף עניין.
אהבתי את הקטע כשהמג משחרר את הרוחות של המתים, קצת לא היה ברור מה קורה אבל מסתוריות היא חלק מהסיפור אני מניח.
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 05/09/2016 ב- 23:59:14 תגובה עם ציטוט  דווח

זעם - חלק שלישי

-----------------------------------------------------------

סוס המלחמה הגדול שעט במורד הגבעה, הקרקע כתם מטושטש תחת פרסותיו הכבדות. סולומון נשען על קשת האוכף, מצמיד גופו אל בהמת הרכיבה החומה, מדרבן עם עקביו לדהור מהר יותר.
הוא חצה את המחנה, נערי אורוות וטבחים וחיילים קופצים מדרכו פן ירמסו על-ידי החיה הכבירה, בדי אוהלים מתנפנפים ברוח בעקבותיו.
הוא לא ידע לאן הוא דוהר, לא ידע מה חיפש, מה הוא אמור לעשות. לפרק את המצור? לשלוח את צבאו לתוך העיר, להתמודד מול דבר שלא הבין כלל?
הפחד געש בתוכו, הופך את בטנו של סולומון וגורם לליבו לפעום. הוא פחד מהצללים החיים שראה, מרקדים על רקע השמיים האפורים. הוא פחד מצל, רגוע ואדיש על גב סוס הבלהות שלו. יותר מהכל, הוא פחד ממה שימצא ברגע ששערי העיר ייפתחו.
לעת עתה, הוא היה חייב למצוא את סדריק.
הוא הגיע לפאתי המחנה, הצבא פרוס לכל אורך המישור תחתיו, מקיף את שערי העיר. מתכות נצצו בבוהק הצהריים, השמש משתקפת בלהבי החניתות המושחזות והשריונות המבהיקים ושולחת קרניים בוהקות לכל עבר. מעברם, חומות האבן העצומות התנשאו מעל הקרקע, אף רמז לתנועה מבעד לחרכי הירי שבחומת המגן, דוממות ושקטות באופן חריג, המחשבה על הסיבה לכך שולחת רעד במורד גבו של סולומון.
הוא הביט סביבו וראה לימין סככה גדולה שתחתיה התקבצו קצינים ושליחים, צפופים ואחוזי תזזית כמו נמלים סביב גרגר סוכר. דרבון יחיד בצלעות החומות, והסוס הגדול שעט לעבר הסככה, סולומון מצמצם עיניו כנגד הרוח. עוד לפני שהסוס הספיק לעצור לגמרי רב-האבירים כבר זינק מגבו, מעד לרגע ומיד התיישר ורץ קדימה, החיילים המבולבלים סביבו מפנים לו דרך, מבטיהם נעים בין זעף למבוכה מתנצלת.
סולומון חצה את ים הקצינים והגיע לשולחן עץ רחב ומבריק, עליו נחו מפה צבועה של העמק, קסת דיו ובתוכה עט נוצה לבן, בקבוק יין וכוס זכוכית יחידה. לצידי השולחן, בכיסא עץ מרופד וגבה-משענת, ישב סדריק, נזר הזהב לראשו, אגרוף קפוץ מונח על השולחן שלפניו וידו האחרת תומכת בסנטרו ומבט מהורהר בעיניו. דנקן עמד לצידו, משעין את ידו על השולחן ולוחש למלך באוזנו, והוא מהנהן בתגובה. השניים הרימו מבטם כששמעו את ההמולה שסולומון גרם ועיניו של סדריק נפגשו באלו של אחיו.
"איפה לעזאזל היית?" שאל אותו בקרירות המלך.
גבו של סולומון נדרך והוא הרגיש את הרוק יורד במורד גרונו בעודו בולע בלחץ, ואמר, "אנחנו מוכרחים להיכנס לעיר מיד."
לרגע היה שקט, דנקן מביט בסולומון במבט שואל, מבטו של סדריק לא משתנה ולו מעט.
"מה?"
"הם בסכנה! אנו מוכרחים להיכנס לעיר ולהציל אותם!" אמר סולומון בדחיפות.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאל אותו סדריק, מבטו עדיין קר, אך שמץ סקרנות בתוכו.
"הייתי עם הננס על גבעה, הוא עשה משהו, הרים צללים אל האוויר, כנראה העביר אותם לתוך העיר. אם לא ניכנס לשם עכשיו..."
"סולומון, צללים לא זזים, בטח לא נפרדים מהאדמה." אמר דנקן עם דאגה בקולו.
"לא ראיתם את זה? הוא הרים את הצללים לאוויר, הפך אותם לכדור שחור וענקי! העולם היה אפור ו..." סולומון עצר והביט בסובבים אותו. סדריק, ודנקן, וכל החיילים שמסביב שקטו והביטו בו, אוסף של מבטים מבולבלים, דואגים ולועגים על פניהם. פיו נשאר פתוח בעודו הוא מנסה להבין מה מתרחש. האם הם לא ראו את מה שאירע על הגבעה? האם סולומון היה העד היחיד לכוחותיו האפלים של צל? זו הסיבה מדוע כולם התנהגו כאילו הכל כשורה? הרי אם זה היה אחרת סדריק מזמן היה עושה משהו בנוגע לכך. לא כן?
"זה עשן?" שאל לפתע קצין זוטר שעמד במקום. הנוכחים במהרה הסיטו מבטם אל עבר העיר. שם, על רקע השמיים התכולים, לשונות עשן שחור התפתלו לרגע ברקיע ונעלמו רגע אחר כך, לא מותירים זכר.
"מה לעזאזל קורה שם?" שאל דנקן בלחש.
"נראה כי הרכישה שלנו הייתה חכמה אחריי הכל." אמר סדריק ונעץ מבטו בסלומון.
סולומון הזעיף פניו, צעד אחורה, והתקדם בנחישות אל עבר סוסו, מפזר בשנית את הקצינים המבולבלים מדרכו. מאחוריו שמע את סדריק צועק, "סולומון, חזור הנה!" אך הוא לא עצר. הוא היה חייב לדעת מה מתרחש, לראות זאת בעצמו. בזינוק מהיר הוא עלה על האוכף, שם רגליו במשוורות המתכת והצליף במושכות העור, והסוס החל לדהור.
הוא דהר אל עבר הצבא האדיר, שועט בין שורות הגדודים, קצינים רכובים מפנים את סוסיהם במהירות מהדרך, חיילים עוקבים במבטים סקרנים אחריי מפקדם. כאשר הגיע לחזית משך במושכות ועצר את סוסו הצונף בהתרגשות. הוא הביט בשערי העץ הכבדים של העיר, חבוטים ומצולקים מניסיונות חדירה רבים אך עדיין עומדים איתן. לא משנה כמה ניסו, הצבא לא הצליח להזיז אותם ולא במעט.
אחד הקצינים של המחלקות הקרובות התקדם אליו, הצדיע ושאל, "אדוני, הכל בסדר?"
"האם שמת לב למשהו מוזר המתרחש בעיר?" שאל אותו.
"מוזר, אדוני?"
"האם היה משהו חריג, לא כשורה, מעבר לחומות הללו?" סולומון שאל שוב, הפעם מרשה לתקיפות לחדור לקולו.
הקצין נדרך וענה במהרה, "לא אדוני!" אך אז מבט ספקני עלה על פניו ולאחר מכן אמר, "למרות שחלק מהחיילים טענו שהם שמעו צעקות מעבר לחומה."
"לפני כמה זמן?"
"כמה דקות, אדוני."
סולומון גנח בתסכול וסובב את סוסו אל עבר שער העיר. לרגע עמד כך בשקט, הקצין עומד על הקרקע לצידו, ואז אמר, "אנחנו נכנסים."
"אדוני?"
"ארגן את כל כוחותיך והודע לקצינים האחרים. בפקודה שלי המחלקה שלך תתקדם ותפרוץ את שערי העיר. ברגע שאלו פתוחים הכוחות יזרמו אל תוך העיר וילחמו במה שנמצא שם."
"אבל, אדוני..."
"האם אני ברור?!" צעק עליו סולומון והקצין נרתע בבהלה.
לפני שהספיק לענות, שמע סולומון חבטות פרסה מאחוריו. הוא הסתובב וראה את דנקן רכוב בסרבול על סוסו האפור, דוהר לכיוונו.
"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?" אמר לו דנקן בפנים אדומות, אולי מכעס, אך יותר נכון להניח שממאמץ.
"אנחנו הולכים להציל את אנשי העיר." אמר לו ושלח את הקצין ממנו בהינף יד.
"להציל אותם ממה? מאיתנו? אנו לא יכולים להיכנע!"
"להציל אותם ממה שנמצא שם!" קרא סולומון והצביע על העיר בקדחתנות. "משהו קורה בתוך העיר הזאת! האנשים האלו בסכנה! אנו מוכרחים לעזור להם!"
"מדוע?" שאל אותו דנקן. "זו כל הסיבה שאנחנו כאן, לא כך? כדי לכבוש את העיר. אם משהו קורה שעוזר לנו לעשות זאת, אנו צריכים להודות על כך."
"לא באנו הנה כדי להשמיד את העיר, באנו כדי להחזיר אותה לממלכה! אתה לא מבין?! האנשים ימותו!"
"זו מלחמה סולומון!" נהם עליו דנקן, "אנשים ימותו בין אם אתה רוצה בכך ובין אם לא! הזמן לשאת ולתת עבר ממזמן, מהרגע שמחנות הפליטים נשרפו מחוץ לשערי העיר."
"דנקן, בשם האלים, יהיה שם טבח!"
"אתה הוזה סולומון! אני לא יודע מה היו השטויות שקשקשת בנוגע לצללים, אך הסיבה היחידה שיש לאנשים האלו לחשוש היא מאיתנו. לא מהאיש הקטן המטונף, ולא מהמפלצת המהלכת על שתיים שאיתו!"
שער העיר נפרץ בעוצמה, דלת אחת נתלשת מציריה ומתרסקת על הרצפה, השנייה נותרת להתנדנד הלוך ושוב, חלקה התחתון שבור כמעט לחלוטין. סולומון ודנקן נרתעו אחורה באוכפיהם, סוסיהם צוהלים בבהלה לשמע הרעש הפתאומי. לרגע הכל דמם, הכל מפנים מבטיהם לשער העיר. מתחת לקשת האבן הגדולה המובילה לתוך העיר עמדה דמות ענקית, נמוכה אך במעט מדלת העץ שהתנדנדה על ציריה לצידה. הגבר לבוש השחורים הביט אליהם, ולסולומון הייתה תחושה מצמררת שהמבט היה מכוון ישירות אליו.
"לעזאזל..." לחש דנקן ביראה, כאילו הבין שנוכח כעת בטעותו, וידע היטב את השלכות הטעות הזו.
סולומון הצליף במושכותיו, ובצעד מהוסס בהמת הרכיבה החומה החלה להתקדם לשערי העיר, ופרא התחיל להתקדם גם הוא.
"מה אתה עושה סולומון! אל תלך לשם לבד!" אמר לו דנקן בעוד רב-האבירים התקדם אל חוסר הוודאות השחורה שניצבה מולו.
"שלא תעז לנסות לעצור אותי!" אמר לו בכעס סולומון, ואז הוסיף בשקט, לעצמו יותר מאשר לסגנו, "אני מוכרח לראות בעצמי."
"לעזאזל... שלח רץ אל המלך, הודע לו שהעיר נפרצה." אמר דנקן לקצין שלידו, שהביט בהשתאות על הענק המתקרב. "עכשיו!" צעק, והקצין נרתע בבהלה ורץ בצעד כושל אל מחלקתו.
סולומון נשם עמוק בעוד השניים התקרבו עוד ועוד, עיניהם לא עוזבים אחד את השני וככל שהתקרבו הפחד, והחרטה, והזעם בעבעו בו יותר ויותר.
"מה קרה שם?" שאל אותו. פרא לא ענה. "מדוע לעזאזל גרמת לנו לחכות כאן אם בכל מקרה תכננת לצאת משער העיר?"
הענק התקרב עוד ועוד, שקט לחלוטין, חיוך מרושע ולועג על פניו, עיניו זוהרות מהנאה, ולרגע חשב סולומון אם לפניו ניצב השטן בעצמו.
"ענה לי!" שאג עליו סולומון עם כל האומץ שהצליח לגייס. "מה בדיוק עשית-" הוא עצר.
מעבר לכתף הענק, אחריי קשת האבן הרחבה, ראה על רצפת העיר אדם עם לבוש צנוע, ידו האחת פרוסה לצד בעוד השנייה קבורה תחת בטנו, מתבוסס בארגמן.
הוא הביט באדם בשאלה, ואז עיניו עברו אל פרא בפחד הולך וגובר. הגבר הגדול הגיע אליו ובלי לומר מילה הניח שק בלוי בחיקו של סולומון, כתם שחור מכתים את תחתיתו. הוא הסיר את עיניו מפרא בזעזוע ובחן את החפץ שבחיקו, למרות שגם בלי להביט בו ישירות ידע במה מדובר. הוא זכר את החלק של פרא בעסקה.
"על לא דבר." אמר פרא בקולו הנמוך והתקדם הלאה בלי להוסיף דבר.
"מה קרה שם?" שאל אותו סולומון, מכריח את עצמו להסיר עיניו מהשק שלחיקו.
"רצית את העיר," אמר פרא בפשטות, "השגתי את העיר."
סולומון הביט בגב הרחב של הענק המתרחק, ואז בעיר, ואז בשק שלחיקו, ושוב בעיר. הוא השליך את החפץ הדולף ממנו, והתגבר על צמרמורת שעלתה בגבו לשמע החבטה העמומה כשפגע בקרקע, ודהר לכיוון הפתח המפהק של העיר, לכיוון מה שידע שיהיה אבדון.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סולומון התקדם באיטיות, צעד צעד, עיניו פקוחות בתדהמה, לסתו שמוטה וידיו רועדות מזעזוע. במשך כל הזמן שרכב בתוך העיר ראה מוות פזור לצידי הדרך, אך הוא לא עצר להסתכל, לבחון, לבדוק סימני חיים. משהו בתוכו דחק בו להתקדם. בין אם זו תקווה או סקרנות, אולי אפילו הזעם, הוא היה חייב להתקדם. וכאשר הגופות נהיו צפופות מכדי לרכב, ירד מסוסו והלך ברגל. הוא היה מוכרח להתקדם.
וכעת הוא עמד, מביט על כיכר רחבת ידיים עם עץ מוריק רחב גזע במרכזה, ומולו שדה קטל. חלק מהבניינים שמסביבו עלו באש, להבות מלחכות את קירות האבן, שולחות לשונות עשן שחור אל השמיים. רצפת האבן המרוצפת כמעט ונעלמה לחלוטין תחת הררי הגופות ונהרות הדם. איברים תלושים שכבו על הרצפה, חופשיים משקי העור שכבלו אותם. גפיים שבורות נפרשו לצד בעליהם בתנוחה מעוותת, שבבים לבנים של עצם מבצבצים מבעד לעור הקרוע והמדמם. הפיות הפעורים רחשו מזבובים ועיניים היו פקוחות לרווחה, בתדהמה, בכעס, בפחד. בוהות ללא רוח חיים בשמיים השלווים והאדישים שמעליהם. הדבר היחיד שהפר את דממת המוות במקום היה הקרקור האקראי של העורבים שמלאו את קיבתם בסעודת הגוויות.
"בשם האלים..." לחש סולומון. אך בין אם היו קיימים ובין אם לאו, אף אל לא טרח להראות את נוכחותו במקום הזה.
הוא שמע קרקוש מתכת מאחוריו, אך לא טרח להסתכל. לאחר כמה שניות דנקן נעמד לצידו, ידיו המשוריינות קפוצות לאגרופים.
"איזה מן אדם מסוגל לעשות דבר כזה לעזאזל?" שאל בשיניים חשוקות.
"לא אדם." אמר סולומון בזעם הולך וגובר, "מלך."
עוד חיילים החלו להתאסף מאחוריהם, קוטעים את צעדיהם ברגע שנגלה לעיניהם החורבן. לסתותיהם נשמטו בתדהמה והצמידו את ידם לפיהם באימה. סולומון שמע את מלמוליהם, מסננים קללות בשקט או נושאים תפילה בזעזוע. אחד מהחיילים הפנה את ראשו והקיא על הרצפה לצד חבריו.
סולומון סובב אליהם את ראשו, הורה, "היכנסו פנימה. חפשו ניצולים." וצעד אל הכיכר.
מגפיו השמיעו צליל יניקה מחליא בכל פעם שהרים רגלו מהדם והבוץ שעל הקרקע, שגרם לקיבתו של סולומון להתהפך בקרבו. לא משנה כמה ניסה, כמעט בכל צעד שהלך דרך על שאריות אדם קרועות, עד שלבסוף היה מכוסה בדם עד לשוקיו. חייליו היו יותר מסויגים ממנו לדרוך בקבר הנורא, אך לאחר מספר איומים מדנקן החליטו לבסוף להתקדם. כעת הכיכר האדומה רחשה מצעדים, שהפרו רק במעט את הדממה הקודרת ששררה במקום.
"המפקד!" קרא לפתע אחד מהחיילים, וסולומון זקף ראשו ומיהר אליו, מועד יותר מפעם אחת על האבן המרוצפת החלקלקה.
שלושה חיילים עמדו ליד קיר בית, מקיפים אישה מרוטת שיער ומטונפת, דם זורם בנהרות מהגדם שהיה פעם ידה השמאלית. היא כרעה על ברכיה וערסלה בידה גופה קטנה וקירחת, מרוטשת לחלוטין. פניה הופנו מטה ועיניה היו פעורות באימה, ממלמלת על להבות שחורות, עיניים ירוקות וניבים. הוא כרע ברך לידה ושלח אליה יד הססנית.
"גברתי-" והאישה החלה לצרוח. היא נסוגה אחורה עד שנצמדה לקיר הבניין והתכווצה ככל שיכלה, מקרבת את התינוק המת אל חזה בפראות כזו שלא שמה לב שציפורניה השבורות קורעות את בשרו.
עוד ועוד היא צרחה עד שצווחותיה גוועו בגרונה וכעת היו לא יותר מציוץ צרוד. סולומון נשם עמוקות ואחז בכתפה השלמה, מנסה להיות מנחם ככל שיכל. האישה שתקה ופגשה עם עיניה השקועות בעיניו. הלבן בהן היה צבוע בדם, ובאישוניה השחורים לא נראה רמז של שפיות.
"מה קרה פה?" שאל בעדינות.
היא הביטה בו כלא מבינה ולרגע פחד סולומון שתתחיל לצרוח שוב.
"האיש הגדול היה פה." אמרה, מבט תמים על פניה.
"האיש הגדול?" חזר אחריה, במוחו מבזיקה תמונה של פרא, צועד לעברו מכוסה בדם, מחזיק שק מטונף תחת זרועו. "הוא עשה את כל זה?"
"האיש הגדול היה פה." אמרה שוב, הפעם בבהלה, "הוא היה פה, עם הלהב שלו, והמוות שלו, והזאבים שלו..."
"זאבים?"
"מפלצות!" אמרה באימה והצמידה את הגופה קרוב אליה אפילו יותר, "הם יצאו מהעשן, עם הניבים שלהם והאש שלהם, והוא נשרף אבל הוא המשיך! וירו בו אבל הוא המשיך! והם המשיכו! והם הרגו הכל! הרגו הכל! הרגו, הרגו..."
סולומון הביט באישה ברחמים. היא המשיכה למלמל לעצמה, חוזרת על המילים הללו שוב ושוב. היא הייתה חיוורת וחלשה, ולסולומון היה ברור שהיא לא תשרוד עוד הרבה זמן. איך הצליחה לשרוד עד עתה, זאת סולומון לא ידע. היא סבלה, והיא סבלה באשמתו.
אז הוא כרך את ידו סביבה, מתעלם מהדם ומהגופה, מצמיד אותה אליו על אף שהתנגדה ככל שיכלה ועל אף יבבותיה המפוחדות, ואחז בה בחיבוק מנחם, כמו אב שמחבק את ביתו. ועם ידו השנייה הוציא פגיון מחגורתו ונעץ אותו בליבה.
האישה נאנקה חלושות, ידה השלמה נרפית ומפילה את הגופה המרוטשת לחיקו של סולומון. הוא הנמיך אותה לאט עם ידו על הרצפה האדומה, כאילו משכיב אותה לישון, והביט בה בעוד החיים מתרוקנים מעיניה.
היא ניסתה להוציא מפיה קול אך דבר לא יצא מלבד יבבה חלושה, דמעה יחידה זולגת מעינה וחורצת שובל בפניה המטונפות.
"הצללים הלכו, את בטוחה עכשיו." ניסה לנחם, אך האישה כבר מתה, ראשה שמוט ברפיון על ידו של סולומון.
הוא הניח אותו על הקרקע, שלף את הפגיון מגופה של האישה והתרומם על רגליו, פונה אל חייליו המקיפים אותו. הם עמדו מרותקים, ובהו במפקדם בתדהמה, ובהערכה. סולומון השפיל את מבטו וניגב את הפגיון על שריונו ביד רועדת.
"לא יכולת לעשות דבר אדוני." אמר אחד מהם.
"יכולתי להיות מלך." מלמל לעצמו, ואז זקף ראשו והנהן בהכרת תודה אל החייל.
לפתע שמע צליל פרסות. הוא הביט אל הדרך שממנה הגיע בדיוק ברגע שאחיו נכנס אל הכיכר. המלך עצר את סוס המלחמה האפור שלו במהירות, והביט סביב בפה פעור, עיניו מזועזעות. לרגע ציפה סולומון שסדריק יביע חרטה, ישפיל ראשו, יצרח ביגון אפילו. אך להפתעתו, או אולי לציפיותיו, אחיו סגר את פיו ופרס ידיו לצדדים בראוותנות.
"נו, מה תגידו על כך? העיר שלנו! לא בזבוז כזה נורא של חמישה עשר מטבעות. מה אתה אומר אחי?" אמר סדריק בחיוך.
סולומון הביט באחיו בתדהמה. הייתכן שהוא גאה עד כדי כך? החיילים בכיכר השפילו ראשם במבוכה, לחלקם דמעות לחלחו את עיניהם.
"באמת, חיילים! הרימו ראשכם! חייכו, שמחו. ניצחנו!"
"האם אין לך בושה?" שאל סולומון בזעם קר.
סדריק עצר והביט בסולומון בהפתעה, וזה החזיר לו מבט נחוש.
"האם אמרת משהו סולומון?" שאל כלא מאמין.
"הסתכל סביב!" קרא בקול והחווה בידו לשדה הקטל, "אלפים נרצחו בגלל הגאווה המטופשת שלך! האנשים שעליהם נשבעת להגן! האם זו שמחה בשבילך?"
סדריק הביט בו בלסתות חשוקות, מהדק אחיזתו במושכות סוסו. "איך אתה מעז לדבר אליי ככה? אני המלך!"
"האם תישאר מלך כשלא יישאר דבר מלבד גופות?" שאל אותו.
סדריק עצר והביט סביבו, בגוויות, ובחייליו, ולבסוף באחיו. "אנחנו ניצחנו! אני ניצחתי!" הכריז, אך חוסר הביטחון שבקולו היה ברור.
סולומון חרק שיניו בכעס ולפני שהבין מה קורה, חרבו הייתה בידו. הכל נדם, ולרגע שקט אחד היו רק סדריק והוא בעולם. כלום ביניהם מלבד המתכת המושחזת. סדריק הביט בו בעיניים פעורות, מבט נבגד על פניו. הזעם בתוך סולומון בעבע, קדח ורתח ואיים להתפרץ לפני השטח במערבולת של דם ומוות.
ואז סולומון הנמיך את להבו וזרק אותו בהתרסה לקרקע המדממת.
"הנה הניצחון שלך." אמר בקור.
סדריק הביט בו בתהדמה, ואז בזעם, וצרח במלוא ריאותיו, "תפסו אותו!"
שוב הכיכר נדמה בעוד החיילים הסובבים הביטו באדוניהם, וכל אחד מהם ידע שמעשיהם הבאים יכריעו את עתיד הממלכה. חריקת חרבות כנגד נדנן צרמה באוזנו של סולומון, והוא עצם את עיניו בציפייה להרגשת המתכת הקרה המוצמדת לגרונו. אך פתאום שמע קרקוש מתכתי עמום, והביט לימינו בהפתעה. החיילים שלצידו הפילו גם הם את נשקם ונעצו מבט חודר במלכם. בכל הכיכר כעת נשלפו חרבות, ואחת אחריי השנייה נפלו בקרקע בין הדם והבוץ.
סדריק הביט בכל אחד מהחיילים, פניו מאדימות בזעם ועיניו ננעצות בסולומון, אך זה לא נרתע.
לבסוף הוא סובב את סוסו והצליף במושכות, ורכב במהירות הרחק מהכיכר. ברגע שיצא מטווח ראייה סולומון נשם עמוקות והצמיד את ידו למצחו.
"זה רע." אמר, חרדה מחלחלת ללבו.
"זה באמת רע," אמר לפתע דנקן, שהתקדם לעברו, "וזמן רב שהיה צריך להתרחש."
סולומון בלע רוק והביט סביב, כל העיניים מופנות אליו, לא בטוחות, חוששות, מחפשות הכוונה.
"מה עכשיו אדוני?" שאל אותו אחד החיילים.
רב-האבירים בחן את הכיכר סביבו, השפיל מבטו אל האישה המתה שלרגליו, ואז הרים ראשו ואמר בנחישות, כיאה למפקד, "חפשו בעיר אחר ניצולים. ברגע שתסיימו, שרפו הכל."

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

סולומון חלף מבעד ליריעת הבד המחוספסת ונכנס לתוך אוהל המלך, ומיד הרגיש את האווירה המתוחה שבחדר. הנרות שבמקום היו כבויים פרט לחמישה, שלהבתם המרקדת בקושי והספיקה להאיר את המקום האפלולי. השומרים הביטו בו במבטים מתחננים וחוששים, אך המשיכו לעמוד בגו זקוף ולאחוז בחניתם. אחיו ישב בשולחן העץ המפואר שלו, ידו האחת מחזיקה את ראשו הרפוי ובידו השנייה אחז בגביע בדולח מלא ביין ארגמני עכור, מפרקי אצבעותיו מלבינים מעוצמת האחיזה. לצידו עמד נער צעיר, בקושי בן חמישה-עשר, ובידו הרועדת אחז בקנקן יין. שפתו התחתונה הייתה נפוחה וכחולה, ואפיו היה מוכתם מדם. עיניו הדומעות העידו שעשה כל שביכולתו כדי לא לפרוץ בבכי.
סדריק הרים ראשו ועיניו המזוגגות פגשו בשל סולומון, וזעפו המריר התחלף בחרון צורב. "צא מפה." אמר בקור.
סולומון הביט באחיו ברוגע ואז הפנה מבטו אל החיילים והנער ואמר, "אנא השאירו אותנו לבד."
החיילים הביטו זה בזה ואז הנמיכו את חניתותיהם ופנו ללכת.
"הישארו במקומכם!" צווח סדריק, ידו האוחזת בגביע חובטת בשולחן, תכולתו נשפכת לכל עבר. הנוכחים במקום נרתעו לאחור, אך לא העזו לזוז יותר מכך.
סולומון הזעיף פניו אך שמר על קור רוח. "שיישארו אם כן."
הוא התקדם אל השולחן והביט מטה אל עבר אחיו שישב שקוע בכיסאו.
"החיילים מתקרבים לסיום, נותרו עוד אזורים ספורים שלא נסרקו. לא סביר שימצאו ניצולים."
המלך נחר בבוז, מקרב את הכוס לשפתו. "יופי."
סולומון חבט על השולחן בכעס וקירב פניו אל אחיו. "אלפי אנשים בותרו כמו חזירים בפקודתך."
"אמת."
"אתה לא מרגיש טיפת חרטה?"
"מדוע שארגיש כך? ומדוע שאתה תרגיש כך? זה הרי לא הטבח הראשון שראית."
עווית כעס עברה בפניו של סולומון. "אל תלך לשם סדריק."
"ידיך מכוסות בדם יותר מכל אחד אחר בממלכה הזו. במשך שנים גילחת את הארץ עד חורבן. ערים וכפרים נשרפו עד היסוד, מאות אנשים מתו מחרבך. השמדת את מחנה הפליטים, הרגת את יושביו ושרפת את גופותיהם לפני לא יותר מארבעה חודשים."
"אלו היו אנשים, גברים לוחמים, שהעדיפו למות מאשר לשרת תחתיך! הם תקפו עד האחרון שבהם למרות שנתתי להם את האפשרות להיכנע, וכיבדתי אותם בקבורת לוחמים, כראוי לגבורתם! אל תנסה לגרום למותם לנוח על מצפוני."
"והאם זה מכפר על כל הזוועות מהעבר? הטבח הזה לא שונה מכל אחר שביצעת. האם הוא זה שמפריע לזעם, או העובדה שלא הוא גרמת לו?"
"איך אתה מעז?!" קרא סולומון בכעס, מקרב פניו באיום אל סדריק, "כל הדברים האלו היו כנגד אויבנו, בפקודת אבינו!"
"אתה היית מפלצת! החיילים פחדו ממך, אני ואבא פחדנו ממך! היית מופיע בפתח האוהל שלנו אחריי מסעות ההרג שלך, מכוסה כולך בדם, מסרב להתנקות ומחייך מאוזן לאוזן."
"כל הדברים האלה נשארו מאחור. הם שייכים לעבר בעבר." אמר סולומון בבושה, מהדק את אגרופיו ונועץ ציפורניו בכף ידו עד כדי כאב.
"ובכן נראה כאילו העבר הדביק את הקצב, ועכשיו תורי לחייך. גם אם אצטרך לשרוף כל עיר בדרכי, וגם אם אצטרך להקים כס על הר של גופות, אני אהיה המלך!" צרח סדריק וקם מכסאו, מביט לסולומון בעיניים במבט קר.
סולומון הזדקף והישיר מבט לאחיו במבט קר לא פחות, "אתה תהיה בדיחה אהובה ונחשקת."
דממה נפלה, שני האחים מביטים אחד בשני כחיות טרף המוכנות לזנק כל רגע בטפרים שלופים וניבים חשופים.
לבסוף סדריק נחר בבוז והתיישב חזרה בכיסאו. הוא הרים את הגביע לשתות מהיין, והזעיף פניו שאף נוזל לא זלג לתוך שפתיו. הוא הביט בכוס הריקה ורטן לעצמו בשקט, ולאחר מכן החווה בידו לנער המפוחד להתקרב. הנער פלט יבבה חנוקה והתקרב בהסתייגות. הוא מזג את היין, וידו הרועדת פספסה את שפת הגביע ושפכה את הנוזל האדום על ידו של המלך. מיד סדריק קם וחבט בכוס הבדולח על מצחו של הנער, שהתנפצה והתפזרה על הקרקע בשבבים עדינים. הנער נפל על הרצפה ונאנק בכאב, במצחו נעוצים רסיסי בדולח נוצצים.
"סדריק!" קרא סולומון בתדהמה. השומרים פערו את פיהם והנער הצמיד את ידו למצחו, עיניו מעורפלות.
"אני בדיחה?!" צווח סדריק, עיניו פעורות בשיגעון, ידו נוטפת דם. "אני בדיחה?! אני האדון שלך, של כולם! אתם שייכים לי! אני יכול להרוג אתכם בהינף יד! אני יכול לעשות הכל!"
סולומון הביט בו בתדהמה, והרגיש את האש המוכרת בוערת בבטנו. כה מפתה, כה מזמינה, קוראת לו לטבוע בלהבות ולהטביע את הכל יחד איתו. אבל הוא נשם עמוקות והחניק את השלהבת שמרתיחה את דמו.
"עשה מה שתרצה. הצבא הזה לא ישרת אותך עוד.קחו את הילד." הורה לחיילים.
"אל תזוזו!" צווח סדריק.
סולומון הביט לאחור והביט בחיילים במבט קר. בלי להסס אחד מהם רץ לעזרת הנער והרים אותו על כתפיו, ומיד ברח מהמקום למצוא חובש. ברגע שיצאו מהאוהל פנה סולומון ללכת ולהשאיר את אחיו עם השיגעון שלו.
"סולומון." אמר סדריק בתקיפות. "סולומון! הישאר כאן!"
אך הוא לא הקשיב. הוא המשיך לצעוד לעבר הפתח בגב זקוף וראש מורם.
"לך אם כן! קח את הצבא שלך! אתה חושב שזה יעצור אותי?! אקח את הזרים ואשרוף את כל היבשת!"
סולומון עצר מצעדיו ופנה בחדות אל אחיו.
"אתה לא מתכוון לכך."
סדריק פלט צחוק חסר הומור, "יש לי יותר מחמישה עשר מטבעות בהישג יד. אשלם להם כמה שצריך. אני אהפוך את האדמה לאפר, ואותיר הרים של גופות מאחוריי! אף אחד לא ימנע ממני את מה ששייך לי, ואשמיד כל מי שינסה! גם אם מדובר בך, אחי."
כעת האש בערה בסולומון יותר חזק משבערה כבר שנים. אולי הכי חזק שהייתה אי פעם. הוא הרגיש את החום מתפשט בגופו, מטשטש את ראייתו, גורם לו לפעול בלי שבכלל ידע מה הוא רוצה לעשות. הזעם דחק בו, קרא לו, התחנן בפניו לצאת החוצה. סולומון ניסה לקובר אותו, לחתום אותו לנצח בחלקים הכי עמוקים בתוכו שיכל למצוא. אבל סדריק צדק. העבר הדביק את הקצב, וכעת הדבר היחיד שמנע ממנו להתפרץ החוצה היה סולומון, והוא חשב שהגיע הזמן שישוב לחיים. פעם אחרונה, לטובת הממלכה, לטובת האנשים. זה מה שהוא רצה להאמין.
הוא נכנע לזעם, ראייתו מתערבלת, העולם מרגיש ככתם מטושטש תחת האש היוקדת שבגופו. הוא בקושי היה ער לפעולותיו, בקושי הרגיש את משקל החרב בידו בעוד הלהב הקר נשלף מחגורתו. הוא ראה במעורפל את אחיו נסוג אחורה, הכעס במבטו הופך להפתעה מבוהלת.
"מה אתה עושה סולומון?" שמע את קול אחיו, כאילו נאמר מבעד למים. "עצור אותו!"
סולומון הביט בחייל הנותר מאחוריו שהתבונן במתרחש בהפתעה, וזה התגמד בפחד כשפגש בעיניו. הוא המשיך להתקדם, מכין את החרב, ולהפתעתו גילה שהוא רגוע לחלוטין, שקול ומחושב. זה לא היה כמו בפעמים האחרות. זה לא היה הרג חסר הבחנה. הוא היה מוכרח לעשות זאת. אחיו כבר לא ניצב מולו, אלא קליפה של אדם שנכנע ללחץ שעליו, והוא היה חייב לשבור אותה לפני שהיא תשבור הכל.
סדריק תפס פגיון מהשולחן וכיוון אותו ביד רועדת אל עבר אחיו. "התרחק ממני!" צעק.
אך סולומון המשיך, וסדריק זינק לעבר והרים את הפגיון אל על. סולומון תפס את ידו, ובתנועה נקייה חדר את גופו של סדריק עם חרבו, הלהב מוצא דרכו בין איבריו ופורץ החוצה דרך גבו.
סדריק עמד המום למשך כמה שניות, ואז ברכיו כשלו והוא נפל בכבדות לחיקו של סולומון, וזה תפס אותו בעדינות והנמיך אותו לקרקע, מחבק אותו בחוזקה. האש שבו שככה ובמקומה נותר רק תדהמה, ועצב, והקלה. סולומון רעד בעודו מחזיק את אחיו הגוסס בחיקו, עיניו דומעות וגרונו היה חנוק.
"באמת ניסיתי לעשות טוב." אמר סדריק חלושות, ראשו מונח על כתפו של סולומון וידיו רפויות לצידי גופו. הוא השתעל וסולומון חש בנוזל חמים מרטיב את כתפו.
"אני יודע סד, אני יודע." אמר וערסל את אחיו. הוא הוציא נשימה חנוקה מפיו, ונדם. סולומון השכיב אותו על רצפת האוהל ונשאר להביט באחיו הצעיר, עיניו עצומות וגופו רגוע, כאילו היה ישן. הוא מזמן לא היה נראה שלו כל כך.
סולומון ניגב את דמעותיו מלחיו וקם על רגליו. כאשר הסתובב הוא ראה שהחייל שסחב את הנער חזר, וכעת הוא והשני הביטו בו בתדהמה, לא מסוגלים לזוז אפילו צעד.
סולומון כחכך בגרונו, הזדקף ואמר ברשמיות, "הרגתי את המלך. אני לא אתנגד למעצר, ואקבל על עצמי כל עונש שתחליטו להעניק לי."
שני החיילים המשיכו להביט בו, ואז הביטו בחניתותיהם בהיסוס, באי וודאות.
אחד מהם הידק אחיזתו בנשק, בעיניו בלבול ובהלה. אך אז זקף את ראשו ובמבטו הייתה כעת נחישות.
"אני מצטער, אדוני," אמר, "אך זהו כבוד לשרת תחתיך כמפקד. יהיה זה כבוד גדול יותר לשרת תחתיך כמלך."
סולומון פער את עיניו והניד בראשו כלא מאמין.
"יחי הזעם." אמר החייל השני.
"לא, אתם..."
"יחי הזעם!" קרא החייל הראשון בתגובה.
"עצרו, אתם לא יכולים..."
"המלך מת, יחי הזעם!"הכריזו שניהם, ומיהרו החוצה.
"לא!" קרא אחריהם סולומון, אך השניים כבר יצאו, מכריזים על החדשות לכל אדם שנקרה בדרכם. כבר החל לשמוע קריאות נוספות מהדהדות יחד איתם. הוא צנח לכיסא והניח את מרפקיו על השולחן, ראשו קבור בין ידיו. לרגליו נח אחיו המת, שהוא רצח במו ידיו, וכעת דמו של סדריק היה מרוח על פרצופו.
השמועה תתפשט מהר. החיילים לא ידעו מה קרה, מדוע הוא עשה מה שהוא עשה. אך האם זה משנה? כעת סולומון ישב על כס דמים, לאחר שלקח את הכתר שלא בצדק, לאחר שרצח את אחיו שנפל לטירוף, והוא לא יכל לחשוב על עונש יותר ראוי מזה.
הוא שמע צעדים והרים את ראשו, ובפתח האוהל ניצב דנקן ההמום ומאחוריו עוד מספר קצינים. הוא ראה את שפתיו של דנקן זזות, אך לא שמע דבר. באוזניו שמע רק את המזמור של החיילים, פועם בין אוזניו ומאיים להחריש את העולם.
'המלך מת, יחי הזעם!'
המלך מת.
יחי הזעם.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מצחיק שזה אולי הפרק שחשבתי עליו הכי הרבה והיה מתוכנן יותר משאר הפרקים, אבל בכל זאת לקח לי המון המון זמן לכתוב אותו והסתבכתי איתו המון.
אני חושב שהסוף יצא לי טוב, תגידו לי מה דעתכם.
תהנו (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,358







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/09/2016 ב- 08:33:09 תגובה עם ציטוט  דווח

מגניב, אקרא בקרוב.
ד"א לכל השאר - אני יודע שהפרקים ארוכים אז אין לכם כוח, אבל זה באמת סיפור טוב כדאי לכם צוחק
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/09/2016 ב- 11:01:05 תגובה עם ציטוט  דווח

hipy כתב:
מגניב, אקרא בקרוב.
ד"א לכל השאר - אני יודע שהפרקים ארוכים אז אין לכם כוח, אבל זה באמת סיפור טוב כדאי לכם צוחק

אומייגאדדדדד
אני משתמש בתגובה הזאת כפרסום

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
הצג הודעות קודמות:      
שליחת הודעה חדשהתגובה להודעה


 עבור:   




צפה בנושא הבא
צפה בנושא הקודם

Based on phpBB forums system