אינדקס הפורומים  •   חיפוש  •   רשימת משתמשים  •   קלאנים  •   מדליות   •   הרשמה  •   לוח בקרה אישי  •   התחבר כדי לבדוק מסרים אישיים  •   התחבר
 סיפור קצר| כיבוש - פרק אחרון צפה בנושא הבא
צפה בנושא הקודם
שליחת הודעה חדשהתגובה להודעה
מחבר הודעה
בתולי
סקס סמים וGG
לוחם פלטינה



משתמש מספר: 29,049
הודעות: 6,408
מיקום: סקס סמים וGG
כינוי קודם: MatanGG





מדליות: 23 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/09/2016 ב- 17:04:16 תגובה עם ציטוט  דווח

קראתי חלק ראשון עכשיו
וואללה חבל שלא קראתי מוקדם יותר

באמת סיפור יפה
התחלתי להזדהות עם סאם הקטן בוכה

_________________
אופק אייס טל
Image
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
פורש
פורש
לוחם זהב



משתמש מספר: 25,395
הודעות: 3,779
מיקום: פורש
כינוי קודם: lidorn11





מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (8) (סך הכל: 2)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/09/2016 ב- 17:13:50 תגובה עם ציטוט  דווח

סיפור קצר שורק

_________________
פורש
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/09/2016 ב- 19:59:40 תגובה עם ציטוט  דווח

PikaPika כתב:
סיפור קצר שורק

אזהרה פעם הבאה

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,359







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 08/09/2016 ב- 13:20:12 תגובה עם ציטוט  דווח

היה פרק ממש טוב, הפרק הכי מותח עד עכשיו.
אני שוב חייב לציין שאתה כותב ממש טוב, התיאורים של מה שהתרחש בעיר מעבירים באופן מאוד מוחשי את מה שקרה.
לא ציפיתי שההתנקשות במלך תעבור בצורה כל כך חלקה, נראה שהוא לא היה אהוד במיוחד ושהצבא היה נאמן לחלוטין לסולומון.
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 11/09/2016 ב- 11:10:31 תגובה עם ציטוט  דווח

תודה רבה על התגובה היפי, שמח שנהנית D:
החיילים לא שנאו את המלך, הם יותר פחדו ממנו ומאיך שהוא עתיד להנהיג את הממלכה. בגלל זה הם לא הענישו את סולומון

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
Jiren the gray
saiyajin...
לוחם כסף



משתמש מספר: 29,266
הודעות: 1,621

כינוי קודם: Zamas





מדליות: 1 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (1) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 11/09/2016 ב- 19:53:26 תגובה עם ציטוט  דווח

PikaPika כתב:
סיפור קצר שורק





אבל סיפור טוב אתה חייב להגיד

_________________
saiyajin...



Jiren the gray
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 11/09/2016 ב- 22:02:47 תגובה עם ציטוט  דווח

BadRock כתב:





אבל סיפור טוב אתה חייב להגיד

אזהרה

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
Jiren the gray
saiyajin...
לוחם כסף



משתמש מספר: 29,266
הודעות: 1,621

כינוי קודם: Zamas





מדליות: 1 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (1) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 12/09/2016 ב- 17:30:25 תגובה עם ציטוט  דווח

עם אני אערוך את ההודעה שלי אתה לא תתן לי?

_________________
saiyajin...



Jiren the gray
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 12/09/2016 ב- 22:22:22 תגובה עם ציטוט  דווח

BadRock כתב:
עם אני אערוך את ההודעה שלי אתה לא תתן לי?

אם תמשיך להספים אני אתן לך עוד אחת

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,359







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 12/09/2016 ב- 22:32:54 תגובה עם ציטוט  דווח

המטרה היא שעוד אנשים יהיו פעילים כאן אל תפחיד אותם בוכה
כן אם תקרא את הפרק הראשון ותכתוב תגובה בונה נוריד לך את האזהרה.
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 27/03/2017 ב- 22:41:48 תגובה עם ציטוט  דווח

פאק מי, חצי שנה מאז שפרסמתי פרק בפעם האחרונה.
אני מקווה שמי שעדיין זוכר את הסיפור יצליח לעקוב אחר מה שקורה ללא צורך בקריאה חוזרת של הפרקים האחרים.
ולמי שעוד לא קורא, אני מקווה שיקרא ויהנה (:

צל - חלק ראשון



העולם כולו צלל לחשיכה.
האפלה בלעה הכל, שואבת אור וחום לתוך רחמה חסר התחתית, מותירה דבר מלבד הקור שחבט ואפף בגופה החיוור במערבולות ובזרמים, ואת הדממה שעטפה את אוזניה בחיבוקה המנחם, מזמינה אותה להיענות לקריאתו המפתה של הריק. היא ריחפה בעלטה ובמשך רגעים ארוכים הייתה רק היא בעולם, רק היא והצללים.
ואז הרגישה את ריאותיה בוערות. היא פקחה את עיניה, והחושך הפך לכחול עמוק, קרני שמש מפלחות את העלטה בזהב עמום. היא הביטה מעלה והשמש זרחה מבעד למעטה נוזלי, מתעוותת מתפתלת לפי תנועות הזרמים. היא עלתה מעל פני המים ושאפה אוויר מלוא ריאותיה, ושוב הייתה חלק מהחום והאור.
רוח בוקר עדינה נשבה בעשבים ובפרחים ושלחה גלים במרחבי הגבעות, ליטפה את גופה העירום ופיזרה את שיערה הלבן והחלק. קרני השמש שפכו את אורן על העמק המוריק, הטיפות שניקדו את גופה נצצו כתכשיטים ורצועות של כסף זהרו על מי הנהר השקטים והצלולים.
ות'יריאה חייכה.
היא ליטפה את שיערה והתיישבה על גדת הנהר, רגליה מעלות ענני אבק שהסתחררו וריחפו באיטיות בין זרמי המים בדפוסים אקראים כל כך שלא היה ניתן אלא לתהות האם יש אמת מאחוריהם. על הגבעה שמלפניה רצו ארבעה עופרים, רודפים האחד אחר השני בשובבות בעוד שאר העדר רועה את העשב למרגלותיה. פרפרים צבעוניים ריחפו בין הפרחים, מסתחררים במעוף סביב עלי הכותרת בחינניות ועדינות. ציפור צהובה ירדה מהשמיים והתיישבה על רגלה של ת'יריאה והביטה עליה בציוצים נלהבים, וזו נענתה להזמנה בחיוך וליטפה עם אצבע עדינה את ראשה של הציפור.
וכך ישבה, מביטה על העמק ועל יופיו, וחייכה.
ואז הציפור הקטנה פרשה כנפיים בבהלה ונסקה לשמיים. ת'יריאה הזעיפה פניה כשלפתע צל הגיח מעליה וכיסה את גופה. היא הרימה את ראשה מעלה וכיווצה את עיניה כלפי הדמות, השמש שמאחוריו מונעת מלראות את פניו בבירור. הוא היה גבר עצום, לבוש כולו שחורים, מבגדיו נדף ריח חריף של מוות.
היא המשיכה להביט בו מספר שניות ואז סובבה את ראשה וחזרה לשחק בשיערה.
"איך היה?" שאלה.
"אני רטוב."
"אתה מסריח."
"עבדתי הרבה."
"זו לא עבודה אם אתה נהנה ממה שאתה עושה."
"זו עבודה אם אני גובה על זה כסף."
ת'יריאה גיחכה ופרא גם גיחך, ואז שותפה הענק התיישב לידה והחל להוריד את מגפיו.
"הרגת אחד מהכלבים שלי."
פרא עצר לרגע ואז המשיך במלאכתו. "הוא עדיין חי."
"נכון, אבל חתכת אותו לשניים."
"אבל הוא עדיין חי."
"הוא נעלב."
"הוא ניסה להרוג אותי." אמר בחוסר סבלנות.
"הוא רצה לשחק איתך."
"הוא ניסה לצלות אותי בחיים ולאכול אותי!"
"הוא אמר שעברת לידו ובלי שום סיבה חתכת אותו לשניים."
"הוא משקר לך! הם מקנאים בי אז הם אומרים שעשיתי דברים לא נכונים כדי שתכעסי עליי ותעדיפי אותם!" התרעם פרא בקולו העמוק, מזקיף את ראשיהם של האיילים שממולם בבהלה.
ת'יריאה פרצה בצחוק ונשכבה על הקרקע, מוחאת כפיים בצהלה. לאחר שנרגעה קמה על רגליה והניחה יד עדינה על כתפו של חברה, שגם כשישב היה גבוה ממנה.
"אין לך מה לדאוג," אמרה בחיוך ממזרי, "אני לעולם לא אעדיף אחד מכם על השני." פרא הזעיף פניו והמשיך להוריד בגדיו, אך חייך בחיבה מיד אחר כך.
ת'יריאה חייכה גם היא והלכה אל האוהל. על הגבעות הסמוכות היא ראתה את האוהלים, את הדגלים המתנפנפים ברוח, ושמעה במעומעם את קולות הפעילות שבמחנה, צעקות החיילים, יללות חיות המשק ועבודה לא פוסקת. ת'יריאה לא הבינה מדוע הם אינם יכולים פשוט לעצור, לשבת, להעריך ולהנות ולהירגע מהיופי שסובב אותם. אך מצד שני, רוגע הוא מותרות שרק אנשים מסוימים יכולים להרשות לעצמם, ולא לפני שהם טינפו את הידיים בצורה כזו או אחרת.
היא מצאה את בגדיה, מקופלים ומסודרים על האדמה לצד סער, שעמד במקומו והביט בה בעיניו הנבונות והיודעות. הוא אמנם לא היה שותף לשיחה מוצלח במיוחד, אך ידעה שהוא נאמן ואמין, גם אם שתק רוב הזמן, ות'יריאה הניחה שככל שאתה יודע יותר, כך יש לך פחות מה להגיד.
היא טפחה על אחוריו בחיבה, משחילה את רגליה אל תוך מכנסה השחור ואמרה, "אולי אתה כל כך זקן ששכחת איך לדבר," ובתגובה סער חבט עם זנבו בפניה.
היא נסוגה בהפתעה ואז צחקה בחדווה, מלטפת את פרוותו השחורה של סער ומרגישה את החיבה שלו כלפיה, גם אם לא טרח להראות זאת. היא אהבה אותו, ואת ילדיה. היא אהבה את העמק שסביבה, את השמש ואת השמיים מעליה ואת החיים שבחרה לעצמה ואת העולם שבחרה בשבילה. והיא אהבה את פרא, בכל מאודה, והוא אהב אותה, בכל הווייתו. והיא שנאה את עצמה על שאהבה אותו, וכעסה עליו שאהב אותה, כיוון שאהבתם לא תוכל להתממש, ואסור שתתגשם. אך איך תוכל לכעוס על פרא באמת, אם הוא עצמו לא ידע דבר. והוא לא יוכל לדעת לעולם, אסור לו לדעת לעולם. אם ידע הכל יסתיים, אם יבין הכל יושמד. אם ייזכר הלהבות יחזרו, ואיתם יעלם כל הנצח.
אך בינתיים ת'יריאה הייתה רעבה, אז היא תפסה את התיק מהאוכף של סער והוציאה ממנו כיכר לחם וגבינה ורצועות בשר מיובש בשביל פרא.
היא כפתרה את חולצתה הלבנה ונעלה את מגפי העור שלה והתיישבה לצידו של פרא, זורקת את אוסף רצועות הבשר לחיקו ,קורעת את הלחם בפיה ובולעת את הגבינה ברעבתנות.
"אז, צל," אמר פרא בלעג מסוים ונגס בחתיכת בשר, "מה עכשיו?"
"עכשיו," אמרה בקושי בפה מלא, מעיפה רסיסים של מזון לעוס לאוויר, "נאסוף את התשלום שלנו ונמשיך בדרכנו."
"זה אף פעם לא כל כך פשוט."
"ממתי אכפת לך מפשוט?" ופרא חייך את חיוכו השטני.
"למען האמת," אמרה ת'יריאה, חודלת מהאוכל ומביטה אל העמק שמלפניה, "הצללים לוחשים על שינוי."
"מתי הצללים הארורים שלך יפסיקו ללחוש ויתחילו לדבר ברור?"
היא משכה בכתפיה, "הם חושבים שזה מצחיק."
"הא." אמר, "זה לא מצחיק."
ת'יריאה צחקה, "לא, זה לא. כך או כך, הערב יהיה מעניין."
"אז מה עכשיו?" שאל אותה.
"ובכן..." אמרה וגירדה בפדחתה, "ננוח לעת עתה. ירד הליל, נצא לדרוש את הפרס."
"ותבקשי את עזרתו של צל שוב?"שאל בחיוך מזלזל.
היא חייכה בתגובה, כוחותיה משנים את קולה, מעמיקים אותו ומצרידים אותו עד שנשמעה כמתים עצמם, ואמרה, "ומה כל כך רע בעזרה שמגיעה בחינם?"
פרא הזעיף פניו והסב פניו לארוחה שלו, ות'יריאה צחקה וחזרה לשלה.
הם המשיכו לאכול בדממה עד שפרא סיים את הבשר שלו ושלף את הלהב המקולל שלו מרצועות המתכת שנעוצות באחורי גבו והחל לנקות את המתכת עם שרוולו.
ת'יריאה הציצה מזווית עינה בפרא בעודה לועסת את שארית הלחם. הלהב היה נקי כתמיד, כה נקי ומושחז עד שהשמיים השתקפו בבירור מהמתכת החדה. ובכל זאת פרא התעקש לצחצח את החרב. שוב ושוב, יומם וליל, הוא ניקה והשחיז, צחצח והבריק את הלהב. כשלא היה עסוק בלאכול ולהרוג, הקוצבת הייתה העיקר. הוא טיפל בה וטיפח אותה כאילו הייתה יצור חי.
ואולי כך היה. הלהב היה חלק ממנו, בדיוק כפי שהצללים היו חלק ממנה. זאת ידעה. היא שנאה את החרב כי ידעה מה היא באמת, והיא שנאה את עצמה כי מנעה ממנו את האמת. אך טבעה של האמת להיות נסתרת, ולת'יריאה היה חלק בלדאוג שתישאר כך.
כשסיימה את כיכר הלחם קמה על רגליה וניגבה מעליה את הפירורים שדבקו לחולצתה. לאחר מכן התכופפה מתחת לזרועו של פרא והשתחלה כחתולה המחפשת תשומת לב אל חיקו. פרא הביט בה בהפתעה, ידיו פרושות מעליה בתנוחה מוזרה והיא החזירה לו מבט מחויך ושובב. פרא חייך, נבוך מעט, משך בכתפיו והמשיך להבריק את הקוצבת, מקרב את זרועותיו קרוב יותר אל ת'יריאה בעודה יושבת בחיקו. כשהבינה שלא תקבל את תשומת הלב שתכננה להשיג החמיצה פניה והחלה לתופף על רגליה בחוסר סבלנות.
"עוד לא סיפרת לי איך היה." אמרה לבסוף לאחר רגעים של דממה.
"איך היה איפה?"
"בעיר."
"אה." אמר בפשטות. "הרגתי כמה אנשים."
"כמה הרגת?"
פרא הרים ראשו והביט מעלה, מהרהר לרגע, "משהו כמו שלושים, שלושים וחמש אולי."
"משהו מעניין?"
"כרגיל. את רובם חתכתי לשניים. ערפתי למושל את הראש, מעכתי לאחד מהם את הראש..."
"וזהו?"
"הרגתי ילד."
ת'יריאה שתקה לרגע ואז שאלה, "בן כמה הוא היה?"
"הוא היה נראה צעיר ממך בכמה שנים. נפטרתי ממנו מהר, לא הסתכלתי. הוא זרק עליי אבן אבל."
ת'יריאה נחרה בצחוק, "זה הראה לך."
פרא שתק לרגע, "את כועסת עליי?"
"מדוע שאכעס עליך?"
"את לא אוהבת שאני הורג ילדים."
היא קמה על רגליה, עטפה את פניו של פרא בכפות ידיה ובחיוך אמרה לו, "אני אמנם לא חולקת את האהבה שלך למוות, אבל לעולם לא אכעס על מי שאתה. הדבר היה הכרחי לעבודה, לכן אין לי שום זכות לכעוס. מלבד זאת, אל תשכח שהילדים שלי הרגו גם, וקצת יותר ממך."
"הייתי הורג יותר אילו רציתי."
"אני לא מפקפקת בכך לרגע." השיבה ת'יריאה בנימה מתנגנת והלכה לכיוון האוהל.
"הייתי הורג את כל אנשי העיר אילו היית נותנת לי!" קרא אליה בהתגוננות.
"כמובן שהיית!" קראה אליו בחזרה, ואז מחקה את חיוכה והוסיפה בלחש, "ואת כל העולם הארור איתם."
היא נכנסה אל תוך האוהל והבד נסגר מאחוריה, מטביע הכל בחשיכה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------


הערב ירד וצבע את השמיים בכחול כהה. הרמזים האחרונים של השמש גוועו מאחורי ההרים הרחוקים ונמוגו לעלטה בפסים חיוורים של ורוד. הירח החיוור טיפס בביישנות על הרקיע המשחיר, כוכבים יחידים מלווים את דרכו בעודו תופס את מקומו במרכז השמיים.
הם צעדו במעלה הגבעה, ת'יריאה נישאת על גבו החשוף והחזק של סער, מרגישה את שריריו נעים תחתיה עם כל צעד שלקח. פרא הלך לצידה, גבוה ממנה על אף תמיכתו של סער, פניו תערובת של בוז ושעמום, לא משתדל אך בכל זאת מצליח להקרין דחף מצמרר להרוג. הלהבות המרצדות באבוקותיהן שפכו את עורן העגמומי על הקרקע, צלליהן מרקדים כשדים אחוזי טירוף על בד האוהלים במחנה. חיילים היו פזורים לכל אורך הדרך, מתגודדים בקבוצות סביב מדורות ומנסים לחמם עצמם בערב הצונן. חלקם שוחחו בשקט, אחרים ישבו בשקט וחלקו בקבוק. הנשקים של רובם היו שלופים, מונחים לצידם או בחיקם. קרוב מספיק בשביל להיות מוכנים למתקפה, אך לא קרוב מידי בשביל לעורר חשד. כל קבוצה אשר חלפו על פניה חדלה ממעשיה, חלקם משפילים ראש וחלקם מביטים מעלה בחשש. על אף שהייתה רגילה לתגובה כזו מאנשים, היה ברור לת'יריאה שמשהו מסריח, והיא ידעה שפרא חושב אותו דבר. היא הביטה בו בעינה החשופה וראתה את חיוכו הזדוני מתחיל לבצבץ על פניו. היא נאנחה חרישית, נשימתה מתנגשת בבד הבלוי שעטף אותה וחיממה את פניה.
הבד גירד את עורה והחניק את נשימותיה. היא בקושי ראתה משהו מבעד לחור הקטן שחשף את עינה, ולא פעם הרגישה משהו מזדחל לאורך גבה וגרם לה להצטמרר. לפעמים תהתה אם פרא צודק והתחפושת המגוחכת הזו לא נחוצה כלל. היא בהחלט לא הרגישה נחוצה.
אך כאשר התייצבה כפי שהיא מול הגברים הקטנים והנפוחים מחשיבות עצמית שהציעה להם את שירותיה קיבלו פניה בזלזול וסירבו לעסקה בהינף יד. אלמלא פרא שעמד מאחוריה, חלקם בטח היו מנסים להציע לה עבודה מלוכלכת שונה.
היא למדה שהאדם טבעו זלזול, בעיקר כלפי האחרים שהוא ביטל כנחותים ממנו. לא פעם אמרה לפרא שהחלק הקל זה להרוג, החלק הקשה הוא לקבל על זה כסף, והדרך הפשוטה ביותר להשיג כסף היא לשקר. לכן ענדה לגופה את הסחבות, הצרידה את קולה, ובעזרת דבר מלבד עין חשופה, קול עמוק ומסכת מסתורין, אף אדם לא העז לזלזל בה בשנית.
אך בכל זאת, בעודה צועדת במעלה הגבעה, הרגשת אי-נוחות מעיקה נחה עליה. לא היה זה הצבא שמסביבה, הם היו כגרגרי חול. לא היה זה המלך המסכן, שהיה ברור שקורס תחת עול הכתר שעליו. הוא היה חרק לרגליה.
היה זה סולומון, הזעם, שהצית את סקרנותה. שמו נודע בכל רחבי היבשת, נאמר בפחד חרישי או מוכרז בציבור בגאווה. מהדברים ששמעה היה ניתן להסיק שהוא גיבור גדול, ומפלצת נוראה.
אך כשפגשה בו אמש, עומד מאחוריי אחיו ומציית לו ככלב כנוע, לא ראתה גיבור נערץ ולא ראתה שד אימתני. היא ראתה אדם עייף, המנסה נואשות לחמוק מעברו ולקבור את חרטותיו מאחוריו, אך אלו שבים לפני הקרקע ומטביעים אותו תחת משקלם.
אדם ככל אדם, ללא ספק. אז מה הייתה התחושה המערערת הזו, שהתגנבה במורד גבה של ת'יריאה? מה היה באיש הזה, שגרם לאלה להסס כל כך?
יהיה אשר יהיה השינוי שלחשו הצללים, הלילה עמד להיות מעניין, ות'יריאה לא חיבבה את הרעיון בכלל.
במעלה הגבעה הם צעדו, ת'יריאה מזדקפת מכל רעש ששמעה וחיוכו של פרא מתרחב מרגע לרגע. היא שמעה קרקוש מתכתי מאחוריה והעיפה מבט לאחור. קבוצת חיילים עקבה אחריהם ממרחק בטוח, לבושים בשריונותיהם ונשקיהם שלופים. עוד ועוד חיילים נשפכו לשביל וצעדו אחריהם באיטיות, עד שהיו מוקפים מכל צד בלהבים משוננים. פרא הזעיף פניו ושלח יד אל גבו, אך ת'יריאה הנידה בראשה וזה הוריד אותה חזרה. החיילים עמדו בצידי השביל, מביטים בשניים חולפים, אך לא מנעו מהם להתקדם. רק עמדו, והתבוננו, וחיכו.
הם הגיעו לפסגת הגבעה, שם בירכו אותם עשרות חיילים, חמושים ומשוריינים, מקיפים אותם בחצי עיגול ואוהל המלך מאחוריהם. ת'יריאה דרבנה את סער מעבר לקו האוהלים לרחבה המפרידה בין המחנה למלך ופרא פסע אחריה ברוגע. עוד חיילים נהרו מאחוריהם עם נשקים בידיהם, סוגרים את המעגל ומקיפים אותם לחלוטין.
הם נעצרו במרכז המעגל ות'יריאה הביטה מעבר לחיילים הישר לפתח האוהל החשוך של המלך בבוז. לא הייתה זו הבגידה שתסכלה אותה, כי אם תאוות הבצע הפתטית שעמדה מאחוריה. מול להבים התמודדה לא פעם, ותמיד היו לא יותר ממטרד. אך כנגד אנוכיותו של האדם לא היה דבר שביכולתה לעשות מלבד למחוק אותה בכוח. דבר מעט מעיק, אך נחוץ במקרים כאלה. אם כי פרא יצהיר שהדבר נחוץ תמיד.
השניים עצרו במרכז המעגל, חשופים לכל. החיילים הביטו בהם בעצבנות, מתנועעים בחוסר נחת במקומם, לוחות מתכת מתחככים זה כנגד זה ברעש צורם. ת'יריאה נאנחה חרישית והניחה ידיה בחיקה ופרא לצידה שילב זרועותיו זו בזו בשעמום, והשניים המתינו, מביטים מעבר לחיילים אל פתח אוהל המלך החשוך.
וכך עמדו. הדממה שררה בכל, מלבד קרקוש המתכת האקראי ומלמולם החרד והחרישי של החיילים, ואז פרא נאנח בקול רם ואמר, "אלוהים אדירים, אפשר לסיים עם זה כבר?"
החיילים החליפו ביניהם מבטים שואלים ומופתעים ות'יריאה החניקה בקושי גיחוך. עברו עוד כמה שניות ורחש של תנועה נשמע לפניהם, בעוד החיילים שמולם פינו דרך לסולומון, עטוי בשריונו השחור והחבוט.
רב-האבירים ניצב מול ת'יריאה ופרא, זקוף ומרשים, והביט בעיניהם של השניים. נוכחותו הייתה עוצמתית וקרנה מסמכות, ואפילו החיילים שמסביב הזדקפו ונחישות נצצה בעיניהם כשראו את מפקדם עומד בעצמו מול שני הזרים. אך כשבחנה ת'יריאה את סולומון, ראתה שעיניו שקועות בחוריהן ופניו חיוורות ורפות. עיניו אמנם נראו נחושות, אך מבעד למסכה ראתה לא יותר מאדם שבור, קליפה חלולה ותו לא. אפילו ניצוץ ההתרסה שהתפרץ לעיתים בפגישתם עם המלך אמש כבה לחלוטין. כעת עמד מולה אדם ריק ואומלל, והמסכה שעטה על עצמו הייתה במרחק דחיפה קלה מניתוץ. נראה שהמלך סוף סוף שבר את אחיו לחלוטין, אך עם זאת, חלש כשהיה, אותה תחושת חרדה שקטה ומעיקה זחלה בגופה ולחשה לה, רוצי.
"אדון סולומון, כמה טוב לראותך." אמרה ת'יריאה בקולה הצורם, והחייל הפנה מבטו אליה, "מדוע המלך אינו מצטרף אלינו?"
"אחי לא מרגיש בטוב כרגע, תיאלצו לסלוח לו." ענה לה חלושות, ולווה בנחרת בוז מצידו של פרא.
"כמה חבל." אמרה ת'יריאה בחיוך, "האם יש סיבה שחייליך מארחים לנו חברה?"
סולומון הביט סביב בחייליו וחיוך עצוב התגנב לפיו. "אני חושב שאתה יכול לנחש." ת'יריאה נאנחה חרישית וחיוך זדוני הופיע על פניו של פרא, וסולומון המשיך, "מהרגע הראשון שעיניי נחו עליכם ידעתי שאתם מסוכנים, שאין לסמוך עליכם. לא נדרש הרבה ניסיון כדי להבחין בכך, אך הגאווה של אחי כה עיוורה אותו, והוא היה נואש כל כך, שהוא התעלם מהעובדות שמונחות לפניו. אני מניח שזה היה לטובה, כי כפי שאמרת לי, צל, הייתם מגיעים אל העיר ומציעים את שירותכם למושל, וחיילי ואני היינו אלו שמתים כעת, ולא אנשי העיר."
סולומון עצר לרגע ונשם עמוקות, עיניו עצובות ומלאות חרטה, "אך היום בבוקר ראיתי זוועות שיצלקו כל אדם שפוי להרבה מאוד זמן. עיר שלמה נמחתה בין רגע, חיים נטרפו בשניות רק כדי שאחי הגאה יקבל סוף סוף את הממלכה שלא חשק בה מלכתחילה. אתם אנשים מסוכנים, שניכם, אך מה שיותר מפחיד אותי הוא כמה עבודתכם מזכירה לי את המפלצת שהייתי פעם, ואני לא יכול לתת לכמותה לצאת לחופשי. אז לטובת אנשיי, הממלכה, ולטובת העולם כולו, אתם צריכים למות הלילה."
פרא נטה לכיוון ת'יריאה ולחש לה, "מעט קלישאתי, לא?"
"אני לא יודעת, אתה זה שמעדיף תיאטרליות." אמרה לו כבדרך אגב, בלי להוריד עיניה מסולומון. פרא גיחך בתגובה והזדקף חזרה.
"אז מה אתה מציע שנעשה, אדון סולומון?" שאלה אותו, וזה הרים את ראשו ופגש בעיניה, "שנשפיל ראשנו ונחכה לחרב שתגדע אותו?"
"אם אתם מוכנים לכך, החרב שלי מושחזת למדי."
פרא נשף אוויר בשעשוע מאפו החבוט, ידיו לא זזות מחיקו אך עם זאת דרוך ומוכן לשלוף את להבו המקולל.
"אתה נראה להוט למדי להרוג אותנו, אך אתה בטוח שאחיך יהיה נלהב כמוך? יש הרבה שאנו מסוגלים להציע, ובוודאי המלך ירצה אותנו בסביבה היות ואנשים כמוהו צריכים את כל העזרה שיוכלו לקבל."
"ואיזה בדיוק אדם הוא?"
"חלש."
סולומון חשק את לסתו והביט בת'יריאה בעיניים קרות, וזו החזירה לו עין חסרת כל רגש.
"אני רוצה לדעת מה המלך חושב על הריגתנו." אמרה ת'יריאה, מאבדת סבלנות.
, "לצערי לסדריק אין אמרה בנושא יותר."
"איפה המלך, אדון סולומון?" אמרה ת'יריאה במבטה המחויך, אך בתקיפות.
"מת."
דממה.
"האם משקל הכתר סוף סוף גבה את מחירו שאחיך המסכן שם קץ לחייו, או שמה-"
"אני הרגתי אותו."
דממה.
ת'יריאה מצמצה בהפתעה, ואפילו פרא זקר גבותיו בסקרנות. השניים החליפו מבט מהיר, ופרא חייך את חיוכו הזדוני. "הערב באמת נהיה מעניין פתאום." אמר בשעשוע.
הם פנו להביט בסולומון שוב, שהשיב להם במבט עייף, והלהט שהציף אותן לפני רגע כבה לחלוטין.
"אני מוכרח להודות, זעם. הפתעת אותי לטובה," נבח פרא, "לא חשבתי שיש בך את היכולת. לעשות משהו יעיל."
"רציתם לדעת מה המלך חושב על כל זה." אמר סולומון והחווה על חייליו. "אני המלך. ואני רוצה אתכם מתים."
חיוכו של פרא התרחב, "אני גם מעוניין שתנסו."
"אנא, רבותיי, אין שום סיבה לשפיכת דמים מיותרת הלילה. צר לי לשמוע על אחיך, אדון סולומון, אך ללא שום ספק הצלת את ממלכתך בהריגתו. אנו רק מבקשים את תשלומנו, ונלך לדרכנו." אמרה ת'יריאה, אך סולומון לא השיב. במקום זאת הוא רק בהה בה, הפתעה גלויה על פניו. החיילים שסבבו אותם גם הם הביטו בה בשאלה ובפליאה, ות'יריאה קמטה את מצחה.
פרא כחכך בגרונו, וכשהביטה בו זקר גבותיו ושפתותיו אמרו ללא צליל, "קול." רק אז הבינה את טעותה. מששמעה על מות המלך, הפתעתה הסיחה את דעתה ונידפה את כוחותיה. טעות מזערית, אך עדיין טעות. כעת לא היה זה צל שהסובבים שמעו, כי אם אותה ואת קולה האמיתי.
היא הביטה בסובבים אותה במבוכה, אובדת עצות. היא הביטה בפרא, וזה משך בכתפיו. במשך רגעים ארוכים המעגל היה דומם.
"חרא." נאנחה לבסוף בקול ופשטה את הסחבות מעליה.


---------------------------------------------------------------------------------------------

סוף חלק ראשון.
זהו הפרק האחרון של הסיפור, החלק השני כבר נמצא בתהליכי כתיבה ואני מקווה מאוד שאסיים אותו עד שבוע הבא (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,359







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 07/04/2017 ב- 22:06:39 תגובה עם ציטוט  דווח

היה פרק אדיר!
אהבתי את הגילויים על צל, וגם יש הרבה מתח לקראת פרק הבא מחכה בקוצר רוח מגניב

ושוב למי שעדיין לא קרא - אם אתם אוהבים פנטזיה תנסו, אומנם הסיפור ארוך אבל בהחלט שווה את המאמץ.
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 24/04/2017 ב- 23:13:42 תגובה עם ציטוט  דווח

hipy כתב:
היה פרק אדיר!
אהבתי את הגילויים על צל, וגם יש הרבה מתח לקראת פרק הבא מחכה בקוצר רוח מגניב

ושוב למי שעדיין לא קרא - אם אתם אוהבים פנטזיה תנסו, אומנם הסיפור ארוך אבל בהחלט שווה את המאמץ.

היפי ממש עוש לי כיף לקרוא תגובותיך D:

תודה רבה, פרק הבא ואחרון בתהליכי כתיבה

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
PumPkiN Soul
King of the Pumpkin Patch
מנהל



משתמש מספר: 17,377
הודעות: 13,856
מיקום: Vaginaboob
כינוי קודם: קרדום הקרב





מדליות: 6 (ראה עוד)
שק מטבעות - 50 (סך הכל: 4)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 28/05/2017 ב- 00:35:17 תגובה עם ציטוט  דווח

צל- חלק שני

-----------------------------------------------------------------------

הסחבות צנחו אל הקרקע בחבטה עמומה. שיער לבן נשפך על כתפיים צנומות כמפל זורם, וקווצות שיער שוררות ליטפו את הפנים העדינות של האישה.
עיניה היו חשופות כעת, כסופות ומצמררות כפליים מעינו האחת של צל, בתוכן נצץ וריצד אור הלפידים.
סולומון עמד, נפעם. לא בגלל יופייה של האישה, שאכן הייתה נאה להחריד. עורה עדין וחלק, קמטי צחוק זעירים ניבטו בתחתית עיניה. שפתיה היו אדומות אך דקות, ועצמות לחייה גבוהות וחדות. היא הביטה בו בנחישות, אך עם זאת ראה בפניה חום ותמימות שהיא לא נאבקה להסתיר. האישה הזו לא הייתה רוצחת כמו פרא, וסולומון יכל להשתמש בזה.
אך מוחו מנע ממנו מחשבות נוספות, נוכח ההפתעה הגדולה שניחתה עליו והשאירה אותו נטוע במקומו, מוכה אלם, והיא שצל, האדם המצמרר ומטיל היראה שניצב לפניו לפניי שניות אחדות, היה למעשה אישה צעירה.
במשך כמה שניות מבטו לא עזב אותה. ואז היא זקפה גבותיה בשאלה, וסולומון ניעור מתדהמתו.
"מי את?" הצליח לפלוט מפיו.
"מי את?" חזרה אחריו בגיחוך, קולה רך ומהפנט, "הייתי פה כל הזמן הזה, אדון סולומון. ראית אותי מורידה את הסחבות האלו מעליי. אני עדיין מי שהייתי לפניי כמה רגעים."
"את... צל?" שאל, והיא הנהנה, "אבל... איך? כלומר, הוא, הקול שלו, שלך-"
"קסם, הוד רוממותך," היא אמרה בעוקצנות כמעט בלתי מורגשת, "דנו בכך הבוקר."
סולומון הזעיף פניו. "אז היית אישה כל הזמן הזה?"
"אכן."
"למה לא חשפת עצמך מלכתחילה?"
"האם סדריק היה מקבל את הצעתנו אם אישה הייתה נשבעת שתמסור לו את העיר?"
סולומון פתח את פיו להשיב, ואז סגר אותו, ואז פתח ואז סגר שוב, ואז נאנח בקול, "לא, הוא לא."
"אז הנה לך. אחיך הוא לא האדם הראשון איתו אנו עושים עסקה. אין צורך להיעלב. אני אישה, וזהו זה."
סולומון הביט בה, עיניה מחויכות אך פניה חסרות כל רגש. הוא הביט בפרא, משועמם כתמיד אך דרוך ומוכן. הוא הביט בחייליו, שהביטו בבלבול על המתרחש.
"אין זה משנה." אמר לבסוף ושלף את חרבו ללא אזהרה. המתכת הקרה צווחה בעוד הלהב ברח מנדנו ונחשף לאוויר הערב הצונן. להבות הלפידים גרמו לחרב לנצנץ, צובעים אותה בכתום זדוני. השניים בהו בלהב בפליאה מסוימת, אך על פניהם נותרה אותה הבעה מתסכלת של חוסר עניין. "אתם עדיין תמותו."
מאחוריו נשמע רחש תנועה, וחריקות מתכת כנגד מתכת עלו לאוויר במקהלה מחרישת אוזניים בעוד חייליו שלפו חרבותיהם והצטרפו אל מפקדם. קשתים דרכו את חיציהם, הראשים החדים מופנים אל הזרים, ונושאי הרמחים הנמיכו את נשקם, מוכנים לדהור ולרמוס את השניים.
סולומון הביט אחורה בחייליו וחיוך גאה עלה על שפתיו. הוא זקף גבו, נחוש ובטוח, עוצמת הצבא ניצבת מאחוריו. וכשהפנה את מבטו חזרה לזרים, מצמץ בהפתעה והנמיך את להבו במבוכה.
השניים אפילו לא הביטו בו. פרא הענק הפנה מבטו לאישה ולחש משהו באוזנה, והיא בתגובה צחקה בחדווה והניחה יד עדינה על כתפו. "תהיה נחמד," שמע אותה אומרת בין גיחוכיה הרכים והחמים, וקמטי הצחוק העדינים שעל עיניה התחדדו וחיוכה החינני חשף שורת שיניים לבנות ונקיות, וסולומון, כמו מהופנט, מצא את עצמו מקווה שלא תפסיק לחייך לעולם. אך במהרה התעשת וכחכך בגרונו בקול.
השניים פנו להביט בו, פרא בוחן אותו כאילו רק עתה שם לב שהוא שם, אך האישה שהייתה צל התבוננה בו בעיניה העדינות והמחויכות וחיוך מנומס נח על שפתיה. "כן, אדון סולומון?"
"האם אתם מוכרחים להיות בטוחים בעצמכם באופן כה מרגיז?" שאל סולומון בתסכול.
"מדוע שלא נהיה בטוחים בעצמנו?" שאל פרא, כאילו היה הדבר מובן מאליו, ואז הוסיף בגבות זקורות, "להרגיז פשוט משעשע אותי."
"הביטו סביבכם!" אמר סולומון והחווה בידיו על המוני החיילים שהקיפו אותם, "יש לי מאות חיילים על הגבעה הזו בלבד, ועוד אלפים חמושים ברחבי המחנה שמוכנים לזנק עליכם בפקודתי! אין לי שום ספק שאתם מסוכנים, אך אתם רק שניים. איך יכול להיות שאתם לא מרגישים אפילו מעט פחד?!"
האישה הביטה בו, רמזים של אכזבה ניבטו בעיניה, שלחרדתו של סולומון הכאיבה לו יותר מכל חתך ופצע שחווה בחייו. ואז אמרה, "אנא הבן, אדון סולומון, שאין אנו מזלזלים ביכולתכם," פרא נחר בבוז ברור, והאישה המשיכה," אני איני מזלזלת ביכולתכם. אני בטוחה שאנשיך מאומנים היטב ומאוד נאמנים למטרה. אך שאתם תקראו עלינו תיגר, ובכן, זה כמו שאלפי נמלים יקראו תיגר על..." היא היססה.
"הירח?" הציע פרא.
"הירח!" הסכימה צל, וחייכה בחום אל סולומון, "בדיוק."
סולומון הביט בה בכעס. "אני-"
"אדון סולומון, אני יכולה להבטיח לך שאנשיך לא ישרדו יותר משני צעדים אם תחליטו לתקוף אותנו, ואנחנו אפילו לא נצטרך לזוז מהמקום." פסקה האישה כאילו היה הדבר חתום ומוחלט. זה לא היה איום, זו הייתה עובדה.
לרגע הוא נותר נטוע במקומו, לסתו שמוטה במבוכה. הוא הביט בחייליו, וידע שהאישה דוברת אמת. הוא ידע שחייליו לא יוכלו להתגבר עליהם, לא משנה כמה יהיו. הוא ידע שלא משנה מה יעשו, לא יוכלו לפגוע בזרים. הוא חש זאת, שהזרים הללו הם לא כמו החיילים שעל הגבעה, הם משהו מעבר. משהו גדול ומפחיד ועוצמתי, כאילו היו הרים מהלכים והוא רק נמלה לרגלם, כפי שהאישה אמרה. הוא ידע שאין דבר שחייליו יוכלו לעשות.
והדבר הכעיס אותו.
הוא טרק את לסתו בתנועה חדה, שיניו חשוקות והדם רותח בעורקיו. פרקי אצבעותיו עטפו את ניצב חרבו בחוזקה עד כאב. עיניו בערו בזעם מסמא, העולם סביבו טובע בגל החרון שעטף אותו. הוא חש את הזעם עולה מתוכו, קורע את גופו מבפנים, נואש ומתחנן לצאת החוצה, לוחש לו בראשו, מפציר בו שישחרר אותו לחופשי. זמן רב מידי סולומון דחק אותו פנימה, קובר אותו עמוק ככל שיכל. אך כעת, חשב, הזעם הוא הדבר שחייליו- ואולי יותר מהכל, הוא- זקוקים לו.
אז הוא הרפה, והזעם התפרץ.
העולם בער סביבו. האוויר ריצד והתנועע כגלים, כאילו הביט על העולם מבעד לכבשן לוהט. האדמה רתחה והשמיים האדימו בעוד הזעם הציף את עיניו ואת מוחו, מטשטש ומוחק כל מחשבה הגיונית מראשו. רק הכעס והחרון והזעם שצפו להם. הוא התרכז בצל ובפרא שמלפניו, אותם זרים מתחבקים ומתנשקים שהשפילו אותו ואת צבאו, נטלו חייהם של אלפי חפים מפשע ובין אם התכוונו לכך ובין אם לאו, גרמו למותו של אחיו. הידידה החמקנית והענק אהוב שלה ימותו הלילה. שיזדיינו אנשיו, שתמצא שמחה בחיים ממלכתו, שיזדיין העולם הארור וחסר התועלת הזה. הם ימותו כי אף אחד לא יעז לזלזל בזעם. הם ימותו כי נמאס לו לראות אותם נושמים.
"אדון סולומון, הכל בסדר?" שאלה האישה וקימטה מצחה, ואפילו נשמע כאילו מעט אכפת לה.
הזעם חייך, וכשדיבר קולו היה נשמע לסולומון כאילו בא מבעד לקיר, מוכר כשלו אך עם זאת זר ושונה, מר יותר, מסוכן יותר, "הכל יהיה בסדר כשאזרוק את הראש שלך לאש."
צל הזעיפה פניה. "סליחה?"
"אחריי שכל חייל במחנה יאנוס אותך. אני אפרוס את המעיים שלך על הקרקע בשביל הכלבים, ואת הגופה המרקיבה שלך אשאיר תלויה במרכז העיר שהחרבת שהמתים יזכו לנקמתם."
צל הזעיפה פניה, אך לא אמרה דבר.
"ואתה," פנה אל פרא, "את גופך ארוקן מכל עצם ואיבר ואלבש את עורך כמעיל כשאצעיד את צבאותיי, וראשך הענק יונף על דגלי עד שיהפוך לאבק."
"אתה מדבר כל כך הרבה אבל התחת שלך נשאר באותו המקום. או שתעשה משהו, או שתוותר על בזבוז הזמן הזה." אמר פרא באותו מבט משועמם, אך האישה שלצידו הביטה בו כעת, עיניה תערובת של סקרנות ושל חשש עמוק. חיוכו של הזעם התרחב עוד יותר.
"אז קדימה." אמר והרים את חרבו בחדות.
הלפידים הבוערים בסביבה כבו, הגבעה המוריקה שוקעת לחשיכה בשנייה. הכוכבים והירח האירו את הגבעה בזוהר חיוור, אך מלבדם דבר לא זרח. רגע לאחר מכן הלפידים שבו לחיים וחזרו להאיר את הגבעה בכתום. חייליו הביטו בבלבול ובחשש סביבם, אך איש לא דיבר.
הזעם הביט סביבו ברוגז, ואמר בגועל, "עוד אחד מהתכסיסים שלך?"
אך כשהביט באישה התפלא לגלות שנראתה מופתעת יותר מכל מהנוכחים באיזור. היא הביטה על החיילים, ואז על שותפה, ולבסוף עליו, והחשש העדין התחלף לבהלה ברורה.
"ובכן, לא נמלה," אמר פרא בחיוך כמעט נרגש, "זאב, אולי."
צל הביטה בחדות על פרא, ולחשה מבין שפתיה, "לא."
הזעם לקח צעד קדימה, ואז האישה קראה, "סולומון, עצור!"
הוא הסתכל עליה בשעמום, וזו המשיכה בחרדה גלויה, "אתה לא תשפוך דם מיותר הלילה."
"לכי תזכי למצוות." אמר והמשיך לצעוד לעברם. הוא שמע את החיילים מתחילים לצעוד מאחוריו, וחיוכו התרחב אף יותר. אך לא משנה מה יקרה לחייליו, הוא כבר החליט שהשניים האלו ימותו במו ידיו.
"סוף סוף." אמר פרא, ושלח יד אל גבו. כעת צל הביטה בשותפה בחרדה עמוקה.
"פרא." אמרה לו, כמעט מתחננת. "פרא! לא!"
אך הענק לא עצר. ידו הגיעה אל מאחוריי גבו ועטפה ניצב מברזל שניבט מבין שכמותיו, והאישה עצמה את עיניה.
והעמק רעד.
כמו רעם שמגיע ממעמקי האדמה, אוזניו של הזעם צלצלו בעוד הקרקע זעקה. הגבעה עליהם עמדו היטלטלה ושקשקה, כאילו עומדת להיבקע. חלק מהחיילים איבדו שיווי משקל ומעדו על הקרקע. מאחוריו שמע הזעם רעש של עץ ניתץ, וכשהסתובב ראה שאוהל המלך המפואר התמוטט, כעת לא יותר מערימת בד מקומטת.
הוא חזר להביט בזרים, וכעת עיניה של האישה היו פקוחות. אך על פניה לא נותר זכר לאישה החמה והעדינה שהייתה קודם. כשהביט הזעם בעיניה, העולם קפא, כאילו הביט לתוך המוות עצמו.
"מספיק." פקדה, וקולה התגבר על שאון האדמה הזועקת, חד וברור ומקפיא עצמות.
הזעם עצר במקומו. כולם עצרו. אפילו פרא, הענק מטיל האימה, שאנשים התכווצו בפחד רק מעצם נוכחותו, הביט בה בעיניים מופתעות, כמעט מבוהלות. הוא השתהה לרגע ואז שחרר אחיזתו מניצב חרבו והוריד אותה לאט עד שנחה לצד גופו. ואז חייך.
"מה קורה כאן?" דרש הזעם, אך קולו רעד. מוחו של סולומון עדיין רתח, אך רסיסים של קור החלו לדלוף פנימה, מאיימים לכבות את האש שבערה בו.
לרגע האדמה נדמה, כאילו לא היה רעש מעולם. רק צווחות של ציפורים מבוהלות מיערות סמוכים נשמעו בשמי הלילה. בכל העמק דממה.
הזעם הביט סביבו בהפתעה. חייליו נראו מפוחדים ומופתעים, אך מלבד זאת בחיים. מאחוריי הזרים נראו קווי המתאר של העיר הגדולה, שכעת עמדה נטושה ומתה. הזעם יכל לראות את חומותיה, ואת מגדל הפעמון הנישא מעל הבניינים האחרים מוטבעים בצל על גבי הרקע המשחיר.
עמוד אש נורה אל השמיים במקום שהעיר עמדה, רחב כחומותיה, קובר אותה בלהבות ומוחה ממנה כל זכר. האש שיפדה את הרקיע, מגיעה כה רחוק עד שסופה לא נראה לאין. העמק נצבע באדום, החום הכה בפניו של זעם ללא רחמים והרוח הלוהטת הדפה אותו לאחור גם כשעמד במרחק קילומטרים מהעיר, והזעם עצם את עיניו. כעת מוחו חדל מלבעור. הקור חדל מלחלחל וכעת הציף את ראשו. האש עדיין בערה, אך דעכה במהירות בעוד הפחד שב להציף את גופו, והוא קילל אותו שהיה כה חלש, שהכריח אותו לחוש פחד, שמנע ממנו להיות חופשי.
סולומון הכריח את עצמו לפקוח את עיניו. החום צרב אותן, אך הוא המשיך להביט מבעד לעפעפיו הפקוחים למחצה וראה את עמוד האש העצום, בוהק בזוהר מסמא, ענק ובלתי אפשרי. כלל חייליו הפנו מבטם אל הלהבה שכיסתה את העמק, מסוככים על עיניהם עם ידם המשוריינת או עם מגנם.
והזרים, כעת רק צלליות שחורות על רקע האש הנוראה, עמדו ללא ניע על הגבעה הרועדת. על פניהם נראו בבירור מצמרר, זוהרים בצורה בלתי אפשרית, חיוכו השטני של פרא ועיניה הקרות של צל.

---------------------------------------------------------------------------------------------

הרוח החזקה חבטה בגבה של ת'יריאה ופיזרה את שיערה על פניה, אך היא לא טרחה להביט לאחור. היא ידעה מה מתרחש שם.
כעת תשומת ליבה הייתה מופנית רק על סולומון, שסוכך על פניו עם יד רועדת והביט בה בעפעפיים סגורים למחצה, שריונו החבוט נוצץ באור הלהבות.
ליבה פעם באוזניה. נשימתה הייתה רדודה וידיה רעדו. היא לא העזה להוריד את מבטה מהחייל שעמד מולה. היא לא העזה אפילו למצמץ. כשכבו הלפידים זמן קצר לפני כן, לא היה זה מעשה ידיה, וכשדיבר אליה לא היה זה סולומון שדיבר, על אף שנשמע כמוהו. בעיניו היה זעם תהומי, אינסופי. היא ראתה במבטו כיצד סולומון מדמיין אותה נשרפת, ולרגע הרגישה כאילו עורה נצרב תחת בגדיה.
אך מה שהפחיד אותה יותר מכך היה המבט בעיניו של פרא, אותו רעב בלתי ניתן לסיפוק למוות שקורא לבלוע הכל, ואת הצמא הנורא לבחון את יכולותיו של האדם שעמד מולו, שיספק לו ולו רק טיפת שעשוע אחת. והדבר כה החריד אותה, כיוון שהדבר היחיד שיותר מסוכן בעולם הזה מפרא, הוא פרא שמזהה אתגר. והדבר היחיד שיכל לאתגר בעולם הזה את פרא היה היא ודומיה. וברגע זה, בצורה בלתי אפשרית, סולומון, בן האנוש, היה כזה.
כבר עכשיו בקושי הצליחה לרסן את פרא, והיא ידעה שאם הוא יעשה ולו צעד אחד לקראת סולומון לא יהיה דבר שתוכל לעשות. דבר מלבד לראות את העולם שלה בוער.
לכן הייתה חייבת לעצור את השניים מלהילחם. היא תהיה חייבת להרוג את סולומון, עם כל הסיכונים הכרוכים בדבר. אסור לתת לו, ל...מפלצת הזו, להתקיים.
הצללים שלרשותה החלו לרעוד ולרחוש, מוכנים לכל פקודה שלה. היא כבר עמדה להורות על הצללים לפעול, אך הייתה חייבת להביט בו שוב. אך כשעיניה פגשו בעיניו של סולומון בפעם האחרונה, ראתה שם פחד. פחד טהור.
בהינף מהיר של ידה עמוד האש האדיר כבה, והעמק נפל לחשכה. דממת מוות עטפה את הסביבה, אף אחד לא מעז להשמיע צליל. החיילים ההמומים הביטו מאחוריה על השמיים הריקים כעת, נשקיהם רועדים בידיהם. מאחוריה שמעה ת'יריאה צליל מים זורמים בעוד הנהר החוצה את העמק נשפך לתוך המכתש שהיה פעם העיר. הלפידים שבערו בעמדותיהן היו חיוורים וחלשים לעומת עוצמת עמוד האש, אך הן האירו את המקום מספיק בכדי לראות שת'יריאה לא דמיינה. עיניו היו פעורות לרווחה ושפתותיו רעדו קלות. סולומון אכן פחד.
אך הצללים עדיין רחשו ולחששו, מרצדים תחת להבות הלפידים, עיניים ירוקות וריקניות ניבטות בין כל סדק מוצלל בגבעה וכל פינה חשוכה בסביבה. היא הייתה מוכנה, נחושה להרוג את סולומון, לשסע בו את ילדיה ולראות כיצד הם קורעים את בשרו ושוחטים את חייליו, ולו רק כדי להיות בטוחה שהדבר שנכח כאן כבר לא קיים, שעולמה היה בטוח בשנית.
עיניו של סולומון לא משו מעיניה שלה, ועל אף שפחד ניכר היה שעדיין היה נחוש להמשיך. היא עצמה את עיניה בצער, שכן ידעה שסולומון היה אדם טוב, אך מה שהסתתר בתוכו לא היה שייך לעולמה ולכן יש להשמיד אותו אחת ולתמיד.
הנהמות העמוקות של ילדיה החלו להתגנב לאוזניה, רעבים לבשר ולדם, מוכנים לזנק בשיניים וטלפיים שלופות-
חרבו של סולומון צנחה אל הקרקע בפתאומיות וזרועו נשמטה לצד גופו. ת'יריאה הביטה בו בפליאה, הצללים עדיין נוהמים באוזניה. הוא הביט בחרב שלרגליו בתבוסה, ולאחר מכן הרים ראשו ופגש בעיניה. כעת בעיניו לא ניבט פחד, כי אם עייפות עמוקה לאין שעור, כאילו עד עתה החזיק את העולם על כתפיו וגבו החל להיסדק. החיילים המבולבלים והמפוחדים סביבו הביטו במפקדם והאחד בשני, ולאחר מכן גם הם הנמיכו נשקיהם, בושה נשקפת על פניהם.
ת'יריאה קפצה את כף ידה והנהמות שבאוזניה כבו בהמיית הרוח המנשבת במרחק. פרא הזעיף פניו ונהם בעצבנות, אך ת'יריאה נעצה בו מבט קר שהשתיק אותו מיד. רב-האבירים הרים את ידו אל חגורתו, ות'יריאה נדרכה מיד בבהלה. אך במקום לשלוף נשק חבוי, אסף בידו שקיק בד והטיל אותו על הקרקע לרגלי סער ברשרוש. ת'יריאה הביטה בשקיק הקטן, ולאחר מכן זקפה גבה אל עבר סולומון.
"שלושים מטבעות זהב, חמישה עשר לכל אחד," נאנח סולומון, "קחו את התשלום שלכם ולכו."
לרגע ת'יריאה לא אמרה דבר ורק הביטה בסולומון, פרא עומד נאלם כמוה.
"מדוע?" שאלה לבסוף.
סולומון הביט בה, ואז הביט בפרא ואז בחייליו, וחיוך עצוב עלה על שפתיו. "אני מניח שמלכתחילה ידעתי שלא אוכל לעשות דבר כנגדכם. ידעתי שמעשיי לא ישנו כלום ושבסוף הערב אתם תלכו מכאן חסרי פגע."
"אז מדוע הייתה כל ההצגה הזו לפני כן?" שאלה בעצבנות.
"כי הייתי חייב לנסות." אמר, חיוכו מלא בצער, "הייתי חייב. בשבילי."
"היית מוכן להקריב את חיי חייליך ואת גורל ממלכתך בשביל הנסיונות האנוכיים שלך?"
"חיילי הצטרפו אליי בידיעה שהם עלולים להקריב את חייהם. ובתור מלך, אני מעמיד את גורל ממלכתי על המאזניים בכל פעם שאני עומד לקרב. אני לא יוצא דופן בנושא הזה." פניו התרככו, וכעת היו מלאות בושה, "אבל את צודקת כשאת קוראת לי אנוכי. הייתי שולח את חיילי למות בזה אחר זה, לו מותם היה נותן לי הזדמנות להרוג אתכם. הייתי מוכן לשכוח מכל הממלכה שלי רק כדי להניף את חרבי כנגדכם, כדי לראות אתכם מדממים. אני מניח שאני לא יכול להילחם בזה, לא משנה כמה אנסה. אני באמת הזעם."
ת'יריאה הביטה בו בלי לומר מילה, מבטה אטום ולא חושף שום רגש. פרא הביט בו גם הוא, עדיין מתוסכל שלא יכל לחוות את הקרב שציפה לו. לבסוף פתחה את כף ידה והשקיק שעל הקרקע זינק מעלה ברשרוש מתכתי ונחת בין אצבעותיה. היא זרקה את השקיק אל עבר פרא וזה תפס אותו בעודו באוויר ובחן אותו בכף ידו.
"לספור אותם?"
"אין צורך," אמרה ת'יריאה בלי להוריד מבטה מסולומון, "הכל שם."
פרא נחר בעצבנות והכניס את השקיק לתוך כיס מכנסיו.
סולומון התכופף והרים את חרבו מאדמת הגבעה, הבריש מעליה את האבק והכניס אותה לנדנה. "אנא עזבו." אמר בלי להביט בהם.
ת'יריאה המשיכה להביט בו עוד רגע אחד ולאחר מכן משכה במושכות של סער והסוס הגדול הסתובב על עקביו בצייתנות. פרא נשאר להעיף בשר הצבא מבט זדוני אחרון לפני שגם הוא סב על עקביו והלך בעקבות ת'יריאה.
לפתע הסוס הגדול עצר ות'יריאה אמרה, מבלי להסיט מבטה לאחור, "האם תלווה אותנו, אדון סולומון?"
"סליחה?" שאל החייל הוותיק בבלבול.
"ובכן, החיילים שבמחנה לא מודעים למה שקרה כאן. אם יראו אותנו הולכים לבד בדרך למטה אולי יחשבו שהנורא מכל קרה, ויתנהגו בהתאם." היא הפנתה ראשה לאחור מספיק בשביל שעין אחת תפגוש בעיניו של סולומון, "אני בספק אם תרצה בכך."
סולומון שתק לרגע ואז נאנח. הוא התקדם והלך לעברם, עובר ברווח שבין פרא לסער, מתגמד לעומת גודלם האדיר, אך עם זאת המשיך ללכת בראש זקוף ולא נרתע מנוכחותם, כאילו כלל לא היו שם. ת'יריאה מצאה את עצמה מביטה ברב-האבירים בהערכה מסוימת, ואפילו הבחינה בשמץ של כבוד מתגנב אל פניו של פרא.
סולומון התקרב אל חייל מבוגר, שמנמן ומעוטר, פיו היה שמוט בתדהמה ועיניו נעוצות בת'יריאה ופרא בפחד. סולומון לחש משהו באוזנו וזה הפנה אליו את מבטו הנדהם. פיו זע אך אף קול לא יצא ממנו. לבסוף סולומון הניח יד ידידותית על כתפו של החייל והוא סגר את פיו, הנהן והסתובב לחיילים והחל לזעוק פקודות. המילה 'לעזאזל,' מעטרת אותן לא פעם.
החיילים הפרידו שורותיהם, פותחים שביל עבורם ללכת בו. סולומון לא המתין לפרא ות'יריאה ורק התחיל ללכת. ת'יריאה דרבנה את סער והחלה לעקוב אחריי רב-האבירים, פרא הולך מאחוריה.
הם הדביקו את סולומון במהירות, וכעת השלושה הלכו בשקט במחנה, לצידם עומדים בשורה חיילים חמושים ומביטים בהם בחשש, בשאלה ובסקרנות.
"מדוע אתה כה שקט, אדון סולומון?" שאלה ת'יריאה.
"האם הדבר לא נראה לך הגיוני, שלא יהיה לי מה לומר לכם?" שאל אותה, לא לחלוטין ללא איבה.
"בדרך כלל אנשים שנוכחים באירועי לילה שכזה מוצאים את עצמם עם שאלה או שתיים בראשיהם."
"אולי. אך אני לא מצפה שתסכימי לענות על השאלות שלי."
"אני גם לא ציפיתי לכך, למעשה, שבסוף הסאגה הקטנה הזו אני אהיה זו עם השאלות, ולא אתה."
"ואילו מין שאלות אלו?" אמר לאחר שתיקה קצרה.
"נדיר למצוא אדם שמסוגל לעמוד בנוכחותנו ללא פחד, שלא לדבר על לשלוף חרבו ולקרוא עלינו תיגר. חרף כל מה שידעת שאנו מסוגלים לעשות, לא נסוגת וידך נשארה יציבה במשך כל הזמן הזה. היית נחוש להרוג אותנו."
"אני מניח שהראש שלי אטום מידי מכדי לפחד מכם."
"אנא אל תלעג לי, אדון סולומון."
"אמרי לי מה השאלה שלך אם כן."
" מה אתה?" שאלה, הסקרנות בורחת מקולה.
סולומון גיחך בתשובה, ללא הומור, "מה אני? אני לא יודע מה את חושבת, אך אני אדם, ככל אדם."
"אני מאמינה שאתה חושד אחרת."
סולומון הידק לסתו אך עיניו לא זזו מהדרך שלפניו. לבסוף אמר, "אני חושד שאני אדם חלש, גברתי."
ת'יריאה זקפה גבה בשאלה. "משמע?"
"אני מאמין שבכל אדם ישנה מפלצת. מפלצת ששורטת ונושכת ונאבקת לצאת לעולם ולהרוס כל דבר שנקרה בדרכה עד שהכל יעלה בלהבות, ורוב האנשים מתעלמים מהמפלצת שלהם. רובם מסוגלים להשתיק את המפלצת שבהם עד כדי לחישה, שלא עושה דבר מלבד להטריד את מנוחתם בלילות מידי פעם.
אך המפלצת שבי תוקפת ותוקפת, ולא משנה כמה חזק אני דוחף היא תמיד עולה על פני השטח, חזקה יותר כל פעם, וכשלבסוף אני מצליח להשתלט חזרה אני מוצא את עצמי מביט על שדה קטל וגופי מרוח בדם."
"מטאפורה חזקה להפליא."
"התכוונתי לכך פשוטו כמשמעו. לילה אחד מצאו אותי בעיר הבירה בתוך סמטה, שוחט ארבעה אנשים ושני יקרים עם פגיון. אני לא זוכר הרבה מאותו לילה, אך אמרו לי שנדרשו ארבעה חיילים כדי לעצור אותי. עקרתי לאחד מהם עין. אמרו לי שצחקתי כל הזמן שעשיתי את זה."
"ומה קרה אז?" שאלה ת'יריאה, מתקשה לדמיין את סולומון מבצע מעשה שכזה.
"כשלבסוף נרגעתי רחצו מעליי את הדם. המשרתות בקושי העזו להתקרב אליי. לאחר מכן אבי הגיע וכמעט הכה אותי עד מוות. לא זכרתי דבר ממה שאירע, אך ביום שלאחר מכן סדריק סיפר לי ואני פרצתי בבכי. אבי השתיק את הפרשה מהר מאוד, אך מעז אותו יום הוא לא הביט בי כמו שעשה פעם."
"להרוג מידי פעם זה לא דבר נדיר בשביל חייל." אמר פרא באגביות.
"לא כשמדובר באנשים שלך. לא כשמדובר בנשים חפות מפשע ובילדים שרק רצו ליהנות בלילה. אני לא זוכר מה הם עשו שגרם לי להתנהג כך, אך זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה."
"מה היא הייתה?"
"סדריק לא היה בן המשפחה הראשון שהרגתי," סיפר סולומון וקולו נשבר, "כשהייתי בן שישה-עשר, סדריק היה בן שש לכל היותר. הסתובבתי ברחבי הטירה ושמעתי את סדריק מייבב. הצצתי לתוך החדר וראיתי את דודי, אחיו של אבי, עירום לחלוטין ומחזיק את סדריק בידיו, מקרב אותן אל החבר הקטן שלו. הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתפוצץ ורצתי פנימה אל החדר ודחפתי את דודי מחוץ לחלון. הוא נפל אל החצר ומת יומיים לאחר מכן. הנחתי במקום שני בקבוקי יין ורוקנתי אותם, לקחתי את סדריק וברחתי מהחדר. לא סיפרתי זאת לאף אחד, ואני חושב שסדריק עצמו לא זכר את זה, אך מאז התחלתי למצוא את עצמי הורג, ונהנה מההרג, ולאחר מכן מתבייש בדברים שעשיתי. כשהפכתי לחייל נהיה קשה יותר ויותר להסתיר את הדברים האלה, ולבסוף כל הממלכה קראה לי הזעם, ולא משנה כמה היללו את מעשיי, כשעברתי אנשים תמיד השפילו ראשיהם, כאילו אני..." הוא עצר רגע והעיף בפרא מבט, "כאילו אני אתם."
פרא גיחך, "הענקת לעצמך מחמאה גדולה מאוד."
הבזק של זעם עיוות את פניו של סולומון, אך זה נעלם במהרה, "אנחנו אנשים שונים מאוד אם אתה רואה בכך מחמאה."
פרא פתח את פיו כדי לענות אך ת'יריאה הביטה בו וזה שתק.
"נראה שחייך היו מלאים בתהפוכות, אדון סולומון," אמרה, "אך האם אתה באמת מאמין שאתה הזעם?"
"אני חייב להיות." היה כל מה שאמר.
הם צעדו את שאר הדרך בדממה, עד שלבסוף הגיעו לפאתי המחנה, למקום שבו אחסנו את הצאן והבקר שפעו וגעו בחוסר שקט. לפניהם נפרש העמק הרחב, שקט ושלו. סולומון הביט בו לרגע קצר, ואז הסתובב אליהם וחלף על פניהם.
"עזבו את המחנה שלי." אמר.
פרא הביט בו בחיוך ממזרי ואמר, "אפילו לא תאמר שלום, זאב קטן?"
אך סולומון לא השיב.
פרא הזעיף את פניו וצקצק בלשונו בעצבנות, אך סולומון עדיין לא הגיב.
בכעס פרא שלח את ידו ואסף מתוך הדיר שלידו שה קטן, שפעה בבהלה ונאבק להשתחרר מידו הענקית של פרא ללא הועיל.
"אני לוקח את זה!" שאג, והחל לצעוד בלי לחכות לתגובה.
ת'יריאה הביטה בו וגלגלה את עיניה. גברים.
"סולומון." אמרה, והחייל עצר ופנה להביט בה.
"האם יש דבר נוסף, גברת צל?" שאל בעייפות.
"אני חולקת עליך."
"בנוגע למה?"
"להתמודד עם המפלצת שלך, לדחוק אותה פנימה כל כך הרבה זמן, ולהישאר שפוי לאחר שהיא יוצאת החוצה, אני חושבת שזה הופך אותך לאדם החזק ביותר שפגשתי."
"אני לא חושב שאני מבין למה את מכוונת גברתי."
ת'יריאה הביטה בו וחייכה את חיוכה החמים. "אין זה משנה. ואני מקווה שזה לא ישנה לעולם."
סולומון הביט בה בשאלה, אך ת'יריאה סובבה את סער והפנתה מבט אחרון לסולומון.
"ובכן גברתי, הלוואי והייתי יכול להגיד שהיה תענוג לפגוש אותך, אבל אני חושש שלא כך היה."
"אני נוטה להסכים איתך, אדון סולומון. אך עם זו נחמה כלשהי, אתה לא הזעם." סולומון הביט בה בהפתעה ואז שמץ של חיוך התגנב לשפתיו, עצוב ככל שהיה.
"להתראות," אמרה בעוד סער התחיל לצעוד לעבר פרא, שחיכה לה מרחק מה מהם, "מי ייתן ולעולם לא ניפגש שוב."

----------------------------------------------------------------------------------

הרקיע החיוור צבע את העמק באפור, מבריח את הכתמים השחורים האחרונים של הלילה אל מעבר לאופק. העולם היה שקט, כפי שהיה בדרך כלל בשעות הללו של הבוקר, בזמן אחריי שהלילה נגמר, אך לפני שהשמש עלתה אל הרקיע. מתי שכוכבים יחידים עוד נצצו בשמיים בניסיון אחרון להאיר, בעוד הירח כבר מזמן ירד ממשמרתו. השעה בה דבר לא היה חי, אך שום דבר לא מת. הכל היה דומם, שקט, עצור בשנת הדמדומים שקדמה לעלייתו של השחר.
הכל מלבד הטלה הארור של פרא.
השניים צעדו כל הלילה, ואיכשהו עדיין נשארו בתוך העמק, ונראה שלא התקדמו לשום מקום. את ת'יריאה תסכלה עוד יותר העובדה שאין לה מושג לאן היא הולכת. זו הייתה הבעיה בלהיות אדונית לגורלך. עם כל החופש שלרגלייך, בסופו של דבר תמצאי את עצמך תוהה מה לעשות הלאה.
הם צעדו בין הגבעות, הנהר מלווה אותם לכל אורך הדרך. מאחוריהם יכלו לראות רמזים מהמחנה של סולומון, ומרחק מה משם המכתש הענק והמפוחם בו עמדה עד לפני שעות אחדות העיר, שת'יריאה אפילו לא ידעה את שמה. הנהר כבר התחיל לזרום פנימה ולמלא את המכתש, ועד מהרה לא יהיה כל זכר לקיומה של העיר ולאנשים שחיו בה, אולי מלבד אזכורים קלים בספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, אותם רק המלומדים והמשכילים יטרחו לקרוא.
"בשם האלים, אתה מוכן להשתיק אותו כבר?" שאלה ת'יריאה בקוצר רוח.
פרא זקף לעברה גבה בתמימות, בידו החזיק את הטלה המסכן שפעה ונאבק וייבב, נראה כבובה תחת הזרועה העצומה שאחזה בו.
"אני לא יכול, הוא מפחד." אמר, כאילו הדבר סגור וחתום.
"אז אל תפחיד אותו. עזוב אותו, שחרר אותו, רק תעשה משהו שישתיק אותו כבר." רטנה.
"אני לא יכול לשחרר אותו, יאכלו אותו בשניות בלי השגחה."
"ומה אתה תכננת לעשות איתו? אתה תבשל אותו? אני לא יודעת לבשל טלה."
"אני לא מתכוון לבשל אותו."
"אתה בטח לא תגדל אותו?"
"למה לא?" שאל ובהה בשה שבחיקו. "למה את יכולה לשמור את הסוס הזה ואני לא יכול לגדל כבש?"
"כי אני צריכה שותף אינטיליגנטי אחד לפחות שיארח לי חברה." אמרה, וסער נחר בהסכמה.
"זה לא נחמד מצידך." רטן וירה מבט חד לעבר הסוס השחור.
"אני לא מבינה למה לקחת אותו בכלל."
"כי הרי לא היית נותנת לי להרוג את הזעם. אז לפחות שיאכלו כבש אחד פחות הלילה." אמר, כאילו הייתה הסיבה ההגיונית ביותר בעולם.
"ברגע שנגיע לעיר הבאה אנחנו נמכור אותו." פסקה בקוצר רוח.
"מדוע אני לא יכול לשמור אותו?" שאל בזעף.
"תפסיק להתנהג כמו ילד קטן. אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו. אם אתה לא תהרוג אותו בטעות הילדים לבטח יהרגו אותו בכוונה."
"למה לא יכולים להיות לי דברים משלי?"
"יש לך את החרב שלך." אמרה במרמור קל, ואז הוסיפה ברוך, "ויש לך אותי."
הוא הביט בה וחייך, חיוך אמיתי, חם, כזה שהסתיר מכל העולם וחשף רק בפניה.
"אני מניח שאני יכול להסתפק באלו."
"כדאי לך." אמרה, ואז צחקקה.
"מה היה שם, על הגבעה הזו? את לא מתנהגת כך בדרך כלל." שאל אותה.
"כיצד כך כך?"
"את לא מפחדת."
"אני לא פחדתי."
"אני מכיר אותך טוב מכדי שתשקרי לי. את לא רק פחדת, את פחדת ממני."
ת'יריאה שתקה לרגע, ואז אמרה, "פחדתי שאיאלץ להכריח אותך להתרחץ שוב פעם. אני יודעת כמה אתה שונא היגיינה אישית."
"ובכל זאת, מה קרה שם?"
ת'יריאה שתקה שוב והשפילה את ראשה. היא לא יכלה לספר לפרא, לא באמת. בשביל לספר לו על סולומון תהיה חייבת לספר לו על עצמו, על מה הוא באמת. היא לא יכלה להרשות זאת, לא עכשיו, לא אף פעם. ואם זאת, ככל שהשנים עברו, נהיה ברור יותר ויותר שהאמת לא תישאר נסתרת לנצח. אך ארורה תהיה אם היא לא תנסה להשאיר אותה ככה.
"ת'יריאה." אמר פרא, והיא זקפה את ראשה מיד.
"אני פשוט..." היססה, "אני לא רציתי עוד מוות מיותר. זה הכל."
היא ידעה שהוא לא יאמין לכך. פרא היה חכם, מבריק אפילו, גם אם נתן לתאוותו לדם להשתלט על ההיגיון שלו. אך במקום לשאול עוד שאלות הוא פשוט משך בכתפיו ועזב את הנושא. פרא ניחן בחוסר סקרנות מופלא, שלעיתים תסכל את ת'יריאה, אך הפעם הייתה אסירת תודה על כך.
הם הלכו עד שעלו על דרך עפר סלולה בין הגבעות שנפרשה עד קו האופק שלפניהם, מובילה ככל הנראה לעיר שכנה.
"לאן הצללים שלך אומרים לנו ללכת עכשיו?" שאל פרא, חיוך ממזרי ניבט על שפתיו.
"ובכן, נראה שיש מאבק כוחות בין שתי גילדות של גנבים בממלכה השכנה. תרצה להעיף מבט?" אמרה ושלחה לו מבט ממזרי משל עצמה.
"גנבים? חבורת פחדנים שמעדיפים להתחבא ולברוח מסכנה. הם בושה לאנושות." אמר פרא, וחיוכו הזדוני נפרש על פניו. "למה לעזאזל לא."
מאחוריהם עלתה השמש, והשמיים נצבעו בארגמן.



~סוף~

----------------------------------------------------------------------------

אני יכול להגיד בגאווה שזה הסיפור הראשון שאי פעם סיימתי במלואו, ואני די גאה בתוצאה.
למרות שלקחו לי כמעט שנתיים לסיים אותו, באמת נהניתי לכתוב אותו ואני מקווה שאתם נהניתם לקרוא אותו.
עד הפעם הבאה (:

_________________
Image
קרדיט לסילבר על החתימה ועל האווטאר



Image




אפילו היפי מהלל:
ספוילר: 


נערך בפעם אחרונה על-ידי PumPkiN Soul בתאריך 30/05/2017 ב- 18:00:31, נערך סך הכל פעם אחת
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי 
hipy
היפי ממשטרת אשלום
מנהל ראשי



משתמש מספר: 4
הודעות: 9,359







מדליות: 12 (ראה עוד)
כרטיס קיסקוס (9) (סך הכל: 1)
הוסף משתמש זה לרשימת החברים שלך

  

הודעהנשלח: 30/05/2017 ב- 17:47:23 תגובה עם ציטוט  דווח

פרק סיום מעולה! מותח כרגיל.
מאוד אהבתי את הרמזים על הכוחות שסלומון מחזיק, לרגע חשבתי שזה יתפתח לקרב גדול.
גם חששתי שהסיפור יגמר באיזה טבח פסיכופטי כמו בסרטונים של GBT צוחק
יאללה עכשיו להוליווד, אפילו השארת מקום לסרט המשך...

אתה מפרסם את הסיפורים שלך בעוד מקומות יותר רציניים?
אני מרגיש שכאן בזמן האחרון אין מספיק קהילה שמתעניינת בנושא.

ועוד משהו: בהתחלה הרגיש לי מוזר השפה הוולגרית שהשתמשת בה כשסולומון הופך להזעם, למרות שבמבט שני זה כן מדגיש את השינוי באישיות שלו. אולי כי זה מרגיש כאילו המספר משתמש בקללות ולא סולומון עצמו.
צפה בכרטיס האישי של המשתמש שלח מסר אישי בקר באתר הבית של המשתמש 
הצג הודעות קודמות:      
שליחת הודעה חדשהתגובה להודעה


 עבור:   




צפה בנושא הבא
צפה בנושא הקודם

Based on phpBB forums system