סכינים
סיפור פנטזיה על שדים פוליטיקה והעולם התחתון

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

לאור בקשה של PumPkiN Soul, אני אפרסם את כל הפרקים באשכול הזה.
קריאה מהנה!

מדריך קצר לעולם ולדמויות:
https://docs.google.com/document/d/16n3tIn_X4K4ddnqpmlmurbMiQUpPLbqfW4EYWf-R8Rk/edit#heading=h.86ht5ez6ztcl

פרולוג: עם עלות האור

ספוילר:

טור הפרשים חצה בשעטה את הדרכים הסוהליות שהובילו אל קירטוריטאק, מעיף באוויר רגבי אדמה ורומס את העשב הירוק והרענן נוטף הטל. השמש זרחה באופק, מעל לכרמי הגפנים, מעניקה לעולם אור רך ולבן. 
 
אבל ארימוס ראה רק שחורות באותו הבוקר. 
 
אם מה ששמע היה נכון, הרי שמדובר במכה קשה ביותר לצבא הנאילאת'י בכל מסע הכיבוש הארור הזה, ואולי אף יגרום למפלתו של הנשר בידי הנמר. 
 
הוא הסיט קווצת שיער סוררת שנדבקה בזיעה למצחו ולאחר נעץ בחוזקה את דורבנותיו בצלעותיו של כתם- לילה "קדימה סוס ארור שכמוך. תראה לי שאתה יכול ליותר מזה". לחש לו ארימוס. 
 
כתם- לילה האיץ בתגובה והרעיד את הקרקע בקול פרסותיו. מאחוריו, יתר חייליו נאבקו להישאר בקצב של הסוס השחור. 
 
השמש כבר הייתה במרום השמיים כשהגיעו ארימוס וחייליו אל קירטוריטאק. משעברו את חומות האבן, קפץ מעל לכתם- לילה ומסר את המושכות לאחד מנערי השרת שניצבו שם למטרה זו. ארימוס החל ללכת אל העיר כשלפתע לוחם שרירי שנשר רקום על חזהו חסם את דרכו של ארימוס בעזרת החנית שלו "קיבלתי פקודות ברורות לא לתת לאיש לעבור" אמר בטון רשמי. 
 
ארימוס סטר בזעם על פניו של החייל. בסטירה המצלצלת היו את כל הלחץ והזעם שאר בתוכו בכל הלילה האחרון. "אתה יודע למי אתה פונה, חייל? איש לא חוסם את דרכו של ארימוס טלינט, הגנרל של הלגיון שלך, חדל אישים מטומטם שכמוך!" צרח עליו "תפנה את הדרך מיד או שאדאג אישית לפיטוריך המידיים!" 
 
החייל רעד ונגע בלחיו הדואבת שהייתה סמוקה כעגבנייה בשלה ונראה כי הבין את הרמז. "כמובן המפקד. סלח לי על טעותי" 
 
ארימוס נחר בבוז והדף אותו מדרכו. לפעמים החיילים החדשים יכולים להיות כל כך חצופים! 
 
הוא סב לאחור אל טור חייליו שהביט בו בדממה "לכו לשתות או לשחק בקוביות, עם השקיעה נצא חזרה אל מחנה הצבא". 
 
הם הצדיעו לו והחלו לפטפט בניהם בדרכם לעוד איזה פונדק זול, מהסוג שלרוב חיילים נכנסים אליו כדי לקנות בירה ותרנגול צלוי במחצית רסיס כסף. הוא לא היה זקוק היום לחיילים כלל. טוב, למעשה 
 
היה לו צורך בחייל אחד בלבד. 
 
"הגנרל ארימוס. כה חבל שאנחנו נפגשים רק בנסיבות מצערות כאלו". אמר ג'וספר מאחוריו. 
 
ארימוס פנה לאחור, הצלקת שנמתחה בלסתו של ג'וספר גרמה לפיו להתעוות במין חיוך רחב שעיצבן אותו. הוא נאלץ לאמץ כל טיפת רוגע כדי לא לסטור גם לו "אכן. כה חבל" אמר ללא שמץ של חמימות "תוכל להואיל בטובך להראות לי מה בדיוק החרפה שהתחוללה פה הלילה? מה היה יכול להיות כה חשוב שהוזעקתי בגללו להגיע מהחזית לעיר המסריחה הזאת?" 
 
"אני מתפלא. בשלב הזה שמועות היו אמורות לפרוח באוויר, ככל הנראה באמת הצלחנו לדאוג ששום ידיעה חשובה לא תצא מהחומות הללו" אמר ג'וספר בהערכה עצמית שגרמה לארימוס להיות עצבני יותר משהיה, אם כזה דבר אפשרי בכלל. 
 
"בלי משחקים, חייל. אני מזהיר אותך. ידוע לי כבר מה קרה פה הלילה, נכנסה יחידת מתנקשים וחיסלה המון חיילים במשמרת שלך" אמר ארימוס בנימה נוקבת "אבל לא ידוע לי כל מה שקרה כאן. ואני רוצה שתספר לי בדיוק מה הבלגן שהשארת מאחוריך" 
 
ג'וספר שקל דבריו, ואחר כך הנהן "בסדר גמור. מוטב יהיה אם תבוא בעקבותיי, אל העיר העתיקה של קירטוריטאק". 
 
הם הלכו קרוב לשעה שבה ג'וספר שמר על שתיקה. ארימוס לא סבל את הקצין. הוא היה סגן מפקד החטיבה שהושארה לשמור על העורף, אבל השתחצן כאילו היה הגנרל הראשי בכבודו ובעצמו. כאילו שיש לו זכות להסתיר מידע מהחשובים ממנו! ארימוס החליט לנהוג בו בחסד, לפחות בינתיים. אולי האוויר הלח והמסריח הזה טימטם לו את המוח. נראה מסביבו שהעיר התחילה לחזור למסלול החיים הרגיל שלה. השוק היה נראה עמוס, אם כי אווירה קפואה הסתתרה מתחת להמולה. והרחובות חזרו להסריח כפי שרחובות של עיר צריכים להיות. ריח צואה, זיעה, עשן וריח לחם טרי שיצא זה עתה מהתנור מעורב בריח סוסים ובשר ניצלה. לא ריח של גופות וריקבון ששרר בעיר לפני מספר שבועות. 
 
לבסוף עצרו מול מצודת האבן הגדולה שנבנתה בפאתי העיר העתיקה של קירטוריטאק. זה היה מבנה אבן מרשים ביותר, הכול כמובן ביחס ליתר הבניינים המכוערים שהיו בסוהל. גובהו היה קרוב לארבעים מטרים וצריחים רבים הזדקפו מעלה כאילו היו אצבעות שיש ענקיות. בחלונות שובצו זיגוגי זכוכית צבעוניים שהציגו סצנות קרב מתקופות שונות בהיסטוריה הסוהלית, ומעל לשער הראשי פוסלו זוג נמרים משתופפים חושפי שיניים ושלופי טפרים. דברים שיכלו לגרום למצודה להביך כל נאילאת'י שעבר לידה אלמלא דגל הנשר אדיר המימדים שהתנוסס מעל לבית השער, ועליו רקומה באותיות מסולסלות המימרה הנאילאת'ית 'כאלים לארצות הניכר'. 
 
שני שומרים הצדיעו להם כשטיפסו ארימוס וג'וספר במדרגות השיש אל המצודה. ג'וספר הנהן אליהם ופטר אותם בהינף יד. "אני מצטער על המתנתך הארוכה, אך רק כעת אוכל לספר לך בדיוק מה אירע הלילה כשאנו במעט פרטיות. 
 
"רק כדי להאיר את עיניך, גנרל, היה עלינו להסתיר את מרבית הפרטים לבל ידלוף דבר מן הפרטים החשובים בפרשייה הזו מהמצודה הזו החוצה. שכן ידיעה מפורטת על אירועי הלילה יכולה לחולל מהומות בקרב הצמיתים הסוהלים שהיו מערערות את כל אחיזתנו בחבלי הארץ שכבשנו". 
 
הם נכנסו אל האולם המרכזי של המצודה, מקום שבימים כתיקונם היה מלא בחיילים ששותים מיץ לימון קריר ומשחקים בצ'אספון, אבל למרבה חרדתו של ארימוס היה המקום נראה כעת כמרפאת שדה. 
 
לא, יותר גרוע. חדר מתים. 
 
קיסטריאכים מהמסדר האפור הלכו לאורך החדר. מסדר האלים שטיפל במתים וחלק להם את הכבוד האחרון שניתן לתת לאדם. סדיני פשתן היו פרושים על גוויות דוממות בטורים שנמתחו לאורך כל האולם. "אלים אדירים" התנשם ארימוס בכבדות "סיפרו לי על זירת קרב. לא אמרו לי שהשלישי עשה פה מסיבה הלילה." 
 
"לא גנרל, אבל קרוב לכך. כמות לא ידועה של אנשים חדרה הלילה לקירטוריטאק וחיסלה חיילים רבים. ולא רק חיילים, הם הרגו אזרחים תמימים- זקנים וצעירים, נשים וגברים כאילו היו עדר פרות שטובחים להאכלת הצבא". 
 
"תפסתם אותם?" שאל ארימוס. אלים. האם לא היה כעת בגיהינום?! 
 
"לצערנו, הם ברחו לפני שתפסתי אותם. הטבח היה מרוכז ברובעים העתיקים יותר של העיר ועד שהגיעתי עם תגבורת מהחלקים החדשים של העיר הם כבר ברחו כשזנבם מקופל בין רגליהם. אך הנזק נעשה. הם שרפו בתים רבים, וטבחו אנשים על לא עוול בכפם. שלחנו מאתיים חיילים שיחפשו אחריהם. ההשערה שלנו כעת היא שככל הנראה הם נסים אל איגוראת'" 
 
אזרחים נהרגו. ארימוס האמין שזו הייתה איוולת לשמה שהמלך נתן רשות לאזרחי האימפריה להתחיל לאכלס את השטחים שנכבשו. כעת התברר שצדק, לרוע המזל. 
 
"כמה נהרגו?" שאל ארימוס, חושש מהתשובה. 
 
"נכון לספירה כעת, שש- מאות שלושים ושבעה אנשים. מתוכם כארבע מאות חיילים ושבע- עשרה נשים. ותנחש מה? כולם נאילאת'ים. לא היה אפילו בן- ניכר אחד בכל הספירה" אמר ג'וספר, זורק בתמציתיות את המספרים לאוויר. "אנו חוששים כי יהיו עוד שיתגלו מתחת לבתים שקרסו מן ההצתות." נראה שרצה להוסיף דבר מה אך השתתק. הוא היה נראה מעט לחוץ, ואולי מפוחד- דבר שגרם לצלקת המחייכת שעל פניו להיראות גרוטסקית. 
 
ארימוס לא אהב את מבטו "מה לא אמרת לי ג'וספר?" 
 
"זה לא היה הגרוע מכל, גנרל. אילו הייתה זו פלדה רגילה שפגעה בהם הייתי נרגע, אם ניתן להירגע ממצב כזה אבל..." הוא התקרב אל אחת הגוויות ששכבה בסמוך אליהם "...אני לא יודע מה לעזאזל בשם הגיהנום של השלישי הרג אותם". הוא משך בפתאומיות את הבד הצחור והיפהפה מעל מראה מזעזע ומכוער. 
 
הפנים הושחתו לחורבה אחת גדולה. רשת של סדקים השתרעה לאורך הפנים כאילו הייתה אדמה יבשה ולמודת שמש. העור החמים היה כעת יבש ושחור כערמת אפר כבשן והדיף באופן מוזר ריח לח ומבחיל. אבל הגרוע ביותר היו העיניים שהשתמרו במצבן הטבעי והביטו בו באופן שגרם לו להסב את פניו. אבל המראה המחריד נקטע בפס לבן שהיה חרוט בלב הצוואר, מטה ממנו היתה הגופה נראית כמו גופה רגילה. 
 
קבס עלה בגרונו של אירמוס "מסטור האדיר" מלמל בשקט. הוא לא היה אדם מאמין מעולם. כמו יתר הלוחמים אמונתו התבטאה רק בשריפת תפילות לפני היציאה לקרב בנוכחות קיסטריאכים מהמסדר הזהוב. אבל לנוכח המראה שנגלה לעיניו כעת, אירמוס קיווה שיש אלים שישמרו עליו מלמעלה. "כולם ככה?" פלט לבסוף. 
 
"מרביתם נראים ככה, והיתר מפציעות עמוקות, בעיקר בגב. הייתי מנחש שהם היו חמושים בסכינים או חניתות. אבל זה..." הוא נענע בראשו "גורם לי לחשוב שלא מדובר במשהו טבעי." 
 
אירמוס הדחיק את הרצון להסכים עמו. אסור ששמועות אודות מאגיה וכישוף ידלפו לאוזני כולם. "אני משוכנע שהם הרעילו מוקדם יותר את מי השתייה שבמצודה. אם אינך מאמין לי, תשלח את אחת הגופות לבדיקה באוניברסיטה באיסטילופן." 
 
ג'וספר הביט בו בתדהמה "אבל הגנרל! איך הם יכלו להרוג כה רבים באמצעות רעל? חשוב על כך. מדוע קראתי לך? אתה האדם היחיד שיבין את המצב לאשורו." 
 
"קראת יותר מדי סיפורים על מאגים ודרקונים, ג'וספר." אמר לו ארימוס בלאות "זה היה רק רעל." 
 
"לא!" 
 
"תקשיב חייל! זה היה רק רעל" אמר לו ארימוס בקרירות קטלנית "מובן?" 
 
ג'וספר בהה בו באטימות "כן גנרל." אמר באי רצון. 
 
"יפה. אני מבין שהגענו להסכמה. אם כך, אלך לכתוב דיווח מפורט לרב- גנרל על טבח בקירטוריטאק בשעות הלילה המאוחרות." הוא החל לפנות לעבר היציאה כשאחז בו עניין מטריד נוסף. "ככל הזכור לי ג'וספר, אתה סגן מפקד החטיבה. רענן את זיכרוני ואמור לי מי המפקד הישיר של חיל המצב שבקיטוריטאק? האם הוא נמצא פה כעת בין הגופות?" 
 
"המפקד שלי היה רודאל איוורת'." השיב ג'וספר בנימה קלה של... אי נוחות? "הלילה במקום להישאר במצודה הוא הלך להתהולל באחד הכפרים דרומה מכאן." 
 
" והיכן הוא כעת?" 
 
"דאגתי לכליאתו המיידית בעוון גרימה לרצח, התרשלות בתפקיד ובגידה במולדת. הוא יישלח לאיסטילופן להישפט בידי המלך." אמר ג'וספר, כשהחיוך כל פניו נראה כעת אמיתי ביותר, נוטף ממזרות. 
 
"יפה עשית. אתה מקודם כעת להיות מפקדה החדש של חטיבה שמונה בלגיון החמישי של הוד מעלתו המלך נאירון, בשל תושייה יוצאת דופן בלה בלה בלה..." הוא קירב את פיו לאוזנו של המפקד הטרי "הטל עוצר על העיר משקיעת החמה, וכל איש שיצא יהרג. תשרוף את העיר כולה ותחנוק כל גרון, אם תזדקק לכך, כדי למצוא את המתנקשים הארורים הללו. זוהי המשימה הראשונה שאני נותן לך והיא בעדיפות עליונה מכל דבר אחר." לחש לו. 
 
"כפקודתך גנרל." אמר בהצדעה. "תישאר לסעוד איתנו לערב?" 
 
ארימוס החליט שנמאס לו מהעיר המחורבנת הזו "תודה על ההזמנה, אך אני מעדיף לחזור אל החזית מהר ככל האפשר." 
 
הוא החל לצעוד במהירות מחוץ למצודה. אל השוק הסואן והחום הדביק ששרר בו כששאלה אחת עדיין הדהדה בראשו. 
 
מי לעזאזל באמת עשה את זה? 
 
או ליתר דיוק, מה עשה את זה?

פרק ראשון: ספקות

ספוילר:

כעבור שש עשרה שנים

רוח נעימה פרעה את שערו האפור של רודאל , נושאת עמה את האוויר הקריר של עת הזריחה. 
 
עלייתו האיטית והעצלה של גלגל החמה אל השמיים המתבהרים בישרה על תומו של עוד לילה. עוד לילה בו רודאל השלים את משימתו בהצלחה. לילה נוסף שמלכו לא נפגע. 
 
רודאל התרומם מהסלע עליו ישב והחל למתוח את אבריו. כעת, משעזבו את שטחי האימפריה, המלך קסריאס ופמלייתו לא יכלו לקבל את החניה תחת קורת גגם של הלורדים הנאילאת'ים כפי שהיה בחלקו הראשון של המסע. באימפריה האיוורית, כפי שלמד רודאל, לא היו לורדים אלא מנהיגים שנשאו את התואר המסורבל "איוורזדיאן" שהיו ספק ראשי כפר וספק סוחרים, והם לא היו עשירים במידה שתאפשר להם לתת קורת גג וארוחה חמה למלך קסריאס ופמלייתו. אפילו אם הם אורחיו של האיוורזדיאן העליון. המלך רתח וכעס, אבל בסופו של דבר חנה בשדות פתוחים בקרונות ובאוהלים, וככה הם חנו מאז שהגיעו לאימפריה האיוורית- לא במצודות אבן, אלא בעיר אוהלים. 
 
לאחר שסיים להתמתח, חגר רודאל את חגורת החרב שלו מעל חולצת הפשתן הפשוטה שלו, שהייתה בולטת בלב כל בגדי המשי והקטיפה של הלורדים והקצינים. חרבו לא משה מטווח ידו מאז שמונה להיות מפקד המשמר האישי של המלך. היו שלחשו מאחורי גבו שמדובר בפרוניה שליוותה אותו מאז אותו יום נורא בקירטוריטאק, אבל זה היה רק אמצעי בטיחות בסיסי. את הפרנויות האמיתיות שלו איש לא באמת ידע. כך קיווה לפחות. 
 
מסביב לרודאל החל לקום המחנה לחיים. קריאת התרנגול הוציאה חיילים מאוהליהם לתת מים ומספוא לסוסים, ונערי שרת החלו להרתיח מים לאמבטיות הבוקר של אדוניהם. קולות צחוק ופטפוט הרעישו במחנה שעד לפני דקות ספורות היה שקט כעיר רפאים. בתוך כל ההמולה הזו, קרב אליו המשרת האישי שלו שהיה בתוכה כאי של שלווה. 
 
טורבר היה נער אדמוני ושמנמן בן שתים עשרה, במסירותו רודאל לא פקפק לרגע. טורבר מילא את חובותיו בנאמנות ובהצטיינות. כמו כן, נראה היה שתמיד ידע היכן רודאל נמצא. משימה קשה ביותר שמדובר במפקד המשמר של המלך. אבל לשונו הייתה שלוחת רסן וחצופה. רב המשרתים הזהיר את רודאל לפני שטורבר התחיל לשרתו שמדובר ב" שדון שלבש עור אדם". רודאל התייחס למאמץ הריסון של טורבר כאל למשימה מאתגרת, ותו לא. אם כי לפעמים התחשק לו לשים את הילד הסורר בהר הכי גבוה בקהרגהל. 
 
"לא היית במיטתך הלילה, סר" אמר הילד בנימה קלה של האשמה. 
 
לא ברכת בוקר טוב ולא תפוחים רקובים. ישר ולעניין. "היו לי מחויבויות קודמות. כמו למשל, לשמור על הקרון של המלך". אמר רודאל בלאות. 
 
"לא ישנת בכל השבוע האחרון! אתה יכול לקרוס מהלחץ והמטלות שאתה מטיל על עצמך. אתה צריך לדאוג לבריאותך כפי שהידען קורסין הסביר לך" נזף הילד "בכל מקרה, הבאתי הנה קערת מים שתוכל לשטוף את פניך. וגם תער ומראה, במידה ותרצה להוריד את הזיפים המגוכחים הללו אחת ולתמיד". 
 
רודאל נטל את המראה מידיו של טרובר. הפנים שבעבר היו גאות וחזקות היו כעת מלאות קמטים, כפי שתלמים ממלאים שדה של איכר לאחר החריש. העובדה שהוא עמד להיכנס לשנתו הארבעים ושלוש בקרוב נתנה בו את אותותיה. העינים היו אפורות. מלאות זקנה, לאות, וכן, גם עיפות. קרחת בוהקת ביצבצה בקצה ראשו. הזיפים האפורים שהיו על עור צווארו הרופס ולחייו הקמוטות דקרו וגירדו כמו מאות כינים מוצצות דם. הוא היה מקצץ את זקנו, אבל מעולם לא הוריד אותו לחלוטין. המשרת ששירת אותו לפני טרובר, ג'וקל, ניסה אף לגלח אותו בשנתו, אך נתפס באמצע המעשה. הוא פוטר משירותו בבושת פנים, אך לא לפני שגבו שתת דם מהצלפות חגורתו של רודאל. למעשה, הוא לא אהב את הזקן שלו מעולם, אבל פאלינה אהבה את זקנו. היא אמרה שהזקן גורם לפניו להיראות נאות יותר. הוא היה עוקר את הר הקרקאן ממקומו אם זה מה שפאלינה הייתה מבקשת, אז גידול זקן לא היה משימה קשה בשבילו. אם כי לא נעימה. ובשם האלים, מגרדת. הוא הושיט לטרובר בחזרה את המראה " רוב תודות, אך אוותר על הגילוח היום טרובר. כעת תואיל לתת לי את קערת המים". 
 
טרובר הושיט לו את קערת המים "הגיעה איגרת מהמלך והוא מבקש להיפגש איתך בטרם נצא להמשך הרכיבה". 
 
חדל האישים האדמוני פתח פעם נוספת את מכתביו? "המלך כתב דבר מה נוסף?" 
 
טרובר משך בכתפיו "לא יותר ממה שאמרתי לך. המלך הוא אדם תמציתי ביותר". 
 
רודאל ניגב את פניו במגבת פשתן "בסדר גמור, אתה יכול להתחיל לארוז את חפציי, ואם אמצא שנגעת עוד פעם באחת המגילות או המכתבים שלי" הוא הסתכל בו ישירות "תתכנן לגמור כמו ג'וקל". 
 
"אני לא אגע במגילות שלך יותר, סר" אמר טרובר, מנסה לשמור על פנים רציניות. בכישלון יש להודות. הערמומיות שבעיניו גרמה לרודאל לחשוד שדבר ממה שאמר לא ייכנס לקודקודו של השטן הקטן. 
 
"אתה משוחרר" הוא החווה לו בידו ללכת. 
 
הוא החל להתקרב לקרון המלך, מפלצת מקרשים ברוחב עשרה מטרים ובאורך כפול. נדרשו חמשה סוסים לסחוב את הקרון המלכותי, שנצבע בכחול ובכסף. משני צידי דלתות הקרון צוירו נשר שחור ונשר לבן. מעל הדלת התנוססה באותיות מסולסלות המימרה של בית פרייניסטר "כאלים לארצות הניכר". 
 
כמו הנשרים שצוירו על הקרון, גם ג'נאל מנדרד השחרחר ואיראם וואטלון בעל עור החלב ניצבו דוממים משני צידי הדלת, חניתותיהם נשענות על העץ הצבוע. איראם היה נראה מנומנם מעט אבל הזדקף באיטיות כשרודאל קרב אליהם, כאילו רודאל לא היה הסיבה שבגללה התייצב. 
 
הוא פנה לג'נאל. אחיה של המלכה נחשב לנאה ביותר והיה יכול לגרום לכל עלמה ברחבי האימפריה להסמיק כאשר רק דיבר איתה. רודאל היה בטוח שהוא שבר את ליבן של לפחות מחצית מהן כאשר התחתן. מלבד זאת, ואף חשוב מכך הוא היה אחד הסייפים המוכשרים ביותר שפגש רודאל מעודו "קרו דברים הלילה?" 
 
"היה משעמם כרגיל, אלא אם כן אתה מוצא עניין מיוחד בבהייה באוויר" אמר ג'נאל "איראם בניגוד אליי, יוכל לספר לך על החלומות הנעימים שהיו לו הלילה." הוסיף בחיוך זדוני 
 
"יימח שמך ג'נאל". הפטיר איראם באדישות 
 
רודאל כחכך בגרונו, לפני שיפרוץ עוד ויכוח חסר טעם בין שני השומרים, שהסתדרו אחד עם השני בערך עמו חתול ועכבר. "ברשותכם אכנס אל המלך. איראם אני ידבר איתך מאוחר יותר. לא תתכן רשלנות בשמירה על המלך. זה עניין של חיים ומוות". 
 
"עם כל השומרים הללו מסביב זבוב לא יוכל להיכנס למחנה" אמר איראם. 
 
" הזנחת חובותיך מכל סיבה שהיא לא באה בחשבון." איראם נעץ בו מבט אפל אבל לא אמר דבר. רודאל ידע בדיוק מה המבט שלו אומר: אתה נרדמת בשמירה שלך, מי אתה שתגיד לי שאני לא בסדר?. רודאל לא התעלם מהמבט שלו. הוא למד להתעלם מאותם אנשים שראו אותו באור אפל. ולא היו חסרים כאלו כלל- גם בחצר המלכות. 
 
נראה היה שאיראם רצה להגיד משהו, אבל אז דלת הקרון נפתחה בחבטה רמה ובפתאומיות ובפתחה הגיח רוביד , יורש העצר של האימפריה. 
 
רוביד היה ילד מקסים מכל הבחינות- נאה, טוב מזג, מצטיין בלימודיו ובעל שליטה מכובדת בחרב, התלתלים השחרחרים, מבנה גופו הצנום, הפנים הבהירות ועיניו התכולות בעלות הברק השובב, כל אלו גרמו לו להיראות צעיר יותר משלוש עשרה שנותיו. "בוקר טוב דוד, בוקר טוב סר איראם, בוקר טוב סר קולונל !" אמר בעליזות. מסיבה שרודאל לא הבין, הילד מעולם לא קרא לו בשמו הפרטי. 
 
ג'נאל נראה מופתע "מדוע קמת מוקדם כל כך?" 
 
"מה אתה מתכוון לומר דוד?." 
 
"אתה לרוב מתעורר רק כשהמחנה יוצא לדרכו, אם לא יותר מאוחר." הוא הצביע על השמש הזורחת "אז נראה לי שהתבלבלת, הוד מעלתך" 
 
"לא התבלבלתי. הייתי צריך ללמוד לשיעוריי היום את תאריכי המלוכה של קיסרי האימפריה בעל-פה ולפי סדר. הידען קורסים כבר התחיל להתעצבן מכך שאינני מבצע את המטלות שלי בהיסטוריה; אז החלטתי שאני יעשה את המטלה הבאה שהוא ייתן לי כיאות". פניו נפלו "אתמול שכחתי מכך לחלוטין. הלהטוטנים שהופיעו עניינו אותי יותר משינון תאריכים. כעת אני מקווה שאוכל ללמוד איזה משהו, שלפחות לא אושפל". 
 
"הזנחת חובותיך מכל סיבה שהיא לא באה בחשבון" אמר איראם, מעיף קריצה ערמומית לרודאל. 
 
פניו של הנסיך נפלו עוד יותר, ופניו נראו מדוכאות לחלוטין "אני יודע שאני אשם, אבל ללמוד תאריכי שלטון זוהי משימה כל כך חסר תועלת שאין לי רצון לעשות זאת..." נראה היה כאילו הוא הולך לפרוץ בבכי. 
 
איראם גירד בפדחתו, ולאחר מספר רגעים לחש מספר מילים באוזנו של ג'נאל. פניו אורו והוא פנה לנסיך "לך כעת ללמוד לבחינתך, אם תלמד יש לך סיכוי להצליח. אם תצליח בבחינה, אני ואיראם נביא לך הפתעה". 
 
"איזו מין הפתעה?" חקר הנסיך בהתעניינות פתאומית. 
 
" אם אני אגיד לך זו כבר לא תהיה הפתעה." אמר ג'נאל בחיוך, ופרע את שיערו של רוביד. "עכשיו יש לך סיבה מספיק טובה ללמוד?" 
 
"כן דוד. תודה דוד. תודה סרים!" אמר בעליזות והחל לרוץ אל תוך המחנה. מן הסתם אל הקרון הפרטי שלו . 
 
"יש דברים שתמיד יעבדו על ילדים" אמר איראם ברגע נדיר של שביעות רצון, לאחר שהתרחק הנסיך מטווח שמיעה. 
 
"אל תחשוב שהחמצתי את הרמז שלך, רמאי מלוכלך שכמותך" אמר רודאל בחריפות, אם כי הצליח בקושי לעמוד בפני הדחף לחייך "והוא גם לא יעזור לך. בשביל שתלמד לקח, אני אשבץ אותך במשמרת גם הלילה. וכדאי לך שלא אשמע שה..." 
 
הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשקול רועם קרא מתוך הקרון :" רודאל. אני אצטרך לחכות למענך עד חצות היום?". 
 
רודאל נכנס אל תוך קרון העץ המפואר של המלך. ניתן היה להגיד על המלך דברים רבים, אבל אי אפשר היה לטעון שהוא קמצן. רגליו של רודאל שקעו בתוך שטיחי צמר מרהיבים, ארוגים בתבניות מסובכות של צבעים ססגוניים. על קירות העץ נתלו חרבות רבות, בנדנים מצופים מזהב משובצים יהלומים וגרזני קרב מצועצעים. ספת נוצות שנראתה סתורה גרמה לרודאל לנחש שעליה ישן רוביד. בצידו השני של הקרון היה וילון מקטיפה שחורה שהסתיר את האיזור הפרטי של המלך. ועל כיסא מעץ אדמדם מלפניו ישב המלך קסריאס. 
 
המלך היה איש בשנות השלושים לחייו. רעמת תלתלים זהובים ועיניים כחולות, ופנים שחיוך עייף נתלה בהן. גופו היה מוצק ושרירי מהשנים בהן היה לוחם, אבל גופו החל להיכנע למנעמי המלוכה. מעל לשרירים המשורגים החל להצטבר שומן עודף. הוא לא נראה מלכותי כמו אביו המלך נאירון, למעשה, הוא נראה כמו אחד הלורדים הזוטרים שנשבעו לו אמונים, במיוחד כשהיה לבוש בחלוק שינה רחב . אבל רודאל למד בחייו שמראה עיניים הוא מתעתע ביותר. 
 
רודאל השתחווה בפני המלך "הוד מעלתך" 
 
קסריאס נופף בידו קצרות "אתה לא צריך להתנהג ככה לידי, לפחות כשאנו לבד." 
 
"אני עושה זאת מבחירתי, הוד מעלתך. לעולם לא תדע כמה אני מעריך את מה שעשית למעני". 
 
המלך זקף גבה "אפשר לחשוב שייבשתי את הים האפור למענך. מדובר בצדק, לא משהו מעבר למה שהגיע לך. לאדם כמוך לא הגיע להירקב במגדלי המלח. אחרי הכל רודאל היקר שלי, אני מלך הוגן. יין מהפילמורה?" 
 
"תודה הוד מעלתך, אבל אסתפק בבציר מאילמרה". 
 
"השתן החמוץ הזה?" המלך עיווה את פניו "אתה איש מוזר מאוד רודאל." הוא משך אליו בקבוק יין וכוס זכוכית והחל למזוג." אתה יודע למה קראתי לך, קולונל?" 
 
"לא הוד מעלתך. המכתב הגיע אלי בפתע." הוא לא ציין בפני המלך שעד לפני דקות מועטות הוא לא ידע על קיומו של המכתב. 
 
"אני צריך להתייעץ איתך". המלך הגיש לו את כוס היין "מה אתה חושב על המדיניות שלי?". 
 
השאלה הפתיעה את רודאל " אני איש צבא, הוד מעלתך. אני יכול לייעץ לך כיצד להיזהר ממתנקשים, ללמד אותך כיצד להילחם טוב יותר בחרב, וגם איזה אדם ראוי להתמנות למשמרך הפרטי. אבל חוששני שבפוליטיקה אינני אוכל להחוות את דעתי " 
 
המלך לא אהב את התשובה "אני חושש שאצטרך להבהיר את שאלתי. האם לדעתך היה נבון מצדי ליזום את הסכם השלום הזה?" 
 
רודאל זכר את היום בו המלך הכריז במועצה שהוא הולך להציע הסכם שלום לאימפרית האיוורים. עצם הכוונה של המלך הטילה תדהמה גדולה בקרב היושבים במועצה. זה היה מאורע אדיר בכל קנה מידה, אבל באותה מידה בלתי צפוי. 
 
האימפריה הנאילאת'ית מעולם לא פנתה בשלום לשום ממלכה. כל מדינה שהיוותה ולו האיום הקטן ביותר על נאילאת'- נדרסה על ידי הלגיונות של האימפריה. יעידו על כך בני ת'סוס, סיב וסוהל, תושבי קארטילים, קירס- רסטיאן וגבעות השני שנכנעו לנשר. היו זמנים בהם שם הקיסר היה מעביר רעד במבוגרים, ומדיר שינה מעיניהם של ילדים. לא לחינם התהדרה האימפריה במימרה המבעיתה "אלים לארצות הניכר". 
 
כלומר, עד שבא קסריאס החמישי. 
 
לכן כשהקיסר הניח על השולחן את התוכנית שלו לקשור קשרים עם הממלכה השנייה בגודלה ביבשת, היא הייתה לא צפויה כגשם באמצע הקיץ ועוררה בחדר המועצה צעקות שיכלו להקים את המתים מקברם. הקולני ביותר היה גנרל הוירוק קשישא שצעק שמעולם לא האמין שיגיע היום בו יראה את קיסר נאילאת' רופס כתולעת. ראש החוקרים סינן מאחורי מסיכת הנחושת המבעיתה שלו שעל כס הנשרים יושב ארנבון, ושאל אם להביא לו מעט ירק ועשבים. אבל הגס מכולם היה הידען קורסין, שאמר שהוד מעלתו הוא לא יותר מבחורה ירוקה. רק המאג קארים שתק את שתיקתו הקרירה, ודיוון אוסטרינג', שצחק מסיבה שאף אחד לא הבין. 
 
אבל המלך לא נטש את הרעיון, וכעת הם כולם צעדו אחריו, ברצון ולא ברצון אל עתיד של שלום עם הממלכה שנחשבה במשך שנים כאויבת מרה של נאילאת'. 
 
רודאל לא ממש הבין את עמדתו בנושא. הוא סמך על המנהיגים שיעשו את המהלכים המכריעים ואילו הוא, דאג לבצע אותם "אני חושב שזה היה רעיון חכם" אמר בזהירות. 
 
המלך נחר בבוז "רעיון חכם. אתה צייתן מכדי להגיד לי את האמת, לפחות יותר מהשאר." המלך מזג לעצמו כוס יין "אני רואה אצלם בוז בעיניים, הם חושבים שאני רך כקנה, שניתן לכופף אותי. ועכשיו אני גם מתחיל לחשוש אם באמת קיבלתי את החלטה שגויה." 
 
"אתה לא טעית, קסריאס" 
 
רודאל הסתובב במהירות לאחור. אף אדם לא היה אמור לעקוף את ג'נאל ואיראם ללא פקודתו. חרבו כבר הייתה שלופה ומוכנת לתקיפה כשנתקל בפניו המשועשעות של המאג קארים "טוב לראות שלא החלדת, קולונל" אמר המאג בבדיחות הדעת, אם כי בנימה קלה של קרירות. 
 
רודאל נהם בשקט והחזיר את החרב לנדנה. הוא לא חיבב מעולם את קארים. מסתורי מדי, זקן מדי, משפיע מדי, וערמומי מדי. הוא משפיע יותר מדי על דעתו של המלך למרות העובדה שהוא רק שגריר. קארים, כמו שאר המאגים, היה בגיל שהעולם כבר פסק לספור ועדיין נראה צעיר יותר מרודאל. שערו, פאות לחייו וזקנו המטופח והקצר, היו בגוון אפור עשיר וזה היה גם צבע עיניו, שבאופן תמידי היה בהן ברק לבן ונטול שובבות. האיש שכח כבר לפני אלפי שנים שמחה מהי. הזכיר לעצמו רודאל. אבל למה שזה יהיה אחרת? הבן אדם מגיע מנארקאראת' העיר הבוכייה, והכרך בו נולד הסער. המאג לבש היום גלימה דקה בצבע ירוק יער מעל טוניקת צמר רקומה. בגדי רכיבה. הצטער רודאל, אני אצטרך לסבול את נוכחותו המעיקה גם היום, כשארכב עם המלך בראש הטור. 
 
"שפכת את היין שלך, קולונל" אמר קארים לרודאל, כפי שמסבירים לילד קטן להתרחק מאש. רודאל רק כעת שם לב שכתם יין גדול התפשט על חזית חולצתו. הוא רוקן את שארית היין בלגימה אחת והניח בזעף את הכוס על מדף סמוך. מאג ארור שכמותו. 
 
המלך קם מכיסאו והתחיל ללכת לאורך הקרון, הוא נהג לעשות זאת כשהיה מהורהר "האומנם, קארים? האם לא היה כדאי להשאיר את המצב כמו שהיה לפחות לעת עתה? או לפחות לקרוא לאיוורים אל ארמוני לצורך חתימת ההסכם?" 
 
"האיוורים לא היו מסכימים להיכנס אל תוך מאורת הצפעונים לעולם. ההצעה שלך לבוא אליהם הייתה רעיון חכם. היא הראתה להם שאתה באמת בתוך העניין. מלבד זאת, זו תהיה איוולת לאמיתה לחזור כעת אל איסטילופן, אם תיסוג מעמדתך רק תחזק את דעתם של הלורדים שלך שאתה מלך רכרוכי שניתן לתמרון." קארים התהלך מסביב לשולחן היינות של המלך ובחן את בקבוקי הזכוכית. "אין לך טקילה" אמר באכזבה. 
 
"ואם אני אבחר באפשרות שלישית?" שאל המלך, מתעלם מההערה האחרונה של קארים. 
 
"איזו מין אפשרות?" שאל קארים בסקרנות. 
 
"לחזור ולהיערך למלחמה, שתגמור אחת ולתמיד את האימפריה האיוורית". 
 
שתיקה השתררה בחלל הקרון, מוחשית כל כך שרודאל יכול היה לחתוך אותה בסכין. השקט היה לא נעים ונדמה היה שאף אחד לא ירצה להיות הראשון שידבר. לאחרי דקה רודאל הבין את הרמז. כמובן שזה צריך תמיד להיות אני. "הוד מעלתך, אני חושב שמלחמה תהיה האפשרות הגרועה ביותר מכל יתר הדרכים שפרושות לפניך כעת". 
 
"מדוע? הלורדים יתרצו ויחזרו לתמוך בי כפי שתמכו באבי לאחר כיבוש סוהל" 
 
"אומן הנשק שלימד אותי להילחם בחרב היה תמיד אומר לי 'יותר חשוב מהכרת החרב היא הכרת האיש שעומד מאחוריה'. אז זה מה שעשיתי לפני שיצאנו מהאקטינט. קראתי כמה מגילות על האיוורים. בעיקר כאלו על חוקי מלחמה וסגנון קרב, אבל אחת מהן תיארה את השלטון של האיוורים. 
 
אתה יודע איך הם בוחרים את האיוורזידיאן העליון, הוד מעלתך?" 
 
"הם בוחרים פעם בשנה את המלך שלהם מבין כלל האיוורזדיאן בממלכה". 
 
"נכון, אבל הם בוחנים באותו היום את ההישגים הפוליטיים של כל האיוורזדיאן באימפריה באותה השנה: כמה סחורה הוא ייצא, האם הוא כבש שטחים באותה השנה, וכמה משגשג המחוז שלו. האיוורזדיאן העליון הוא האדם עם ממוצע ההישגים הגבוה ביותר, ויתר האיוורזדיאן מקבלים תפקידים בכירים יותר ככל שהם נמצאים ברמה גבוהה יותר של הישגים. האם אתה יודע באיזו רמת הישגים היה האיוורזדיאן העליון שאראן לפני שלוש שנים, כשנבחר למלוך?" 
 
המלך נענע בראשו לשלילה. קארים חייך מתחת לשפמו האפור חיוך קטן "מתוך שלוש מאות ארבעים ושניים בתי סוחרים בכירים הוא היה במקום השלוש מאות ותשע עשרה". 
 
רודאל ספק את אגרופו בכפו בהתלהבות "בדיוק! בתוך שנה הוא קיבל שורת הישגים מדהימה שלא הייתה כמותה בכל תולדות האימפריה האיוורית! הוא מצא מכרה זהב אדיר מימדים בשטחו, ואת בורות הטיט שהיו קטנים ושוליים הוא הרחיב לכדי ממלכת סחר אדירת מימדים שמספקת חמר מנארפוס שמעבר לישימון ועד לורך שבצפון. והוא בנה צי מסחר שכמותו לא היה לשום איוורזדיאן מעולם וזאת בנוסף לשורת פשיטות מרשימות על אילמרה, שאחדות מהן הוא הוביל בעצמו. הוא ממזר חכם במידה יוצאת דופן. בקרב נגדו אני חושש שמאוד תתקשה" 
 
"את כל זה ידעתי. מדוע לדעתך רציתי מההתחלה לבצע את הסכם השלום עם שאראן? כדי שהעם שלי יאהב אותי יותר? אם ככה הרי שנכשלתי." המלך צחק בקול רם. "לא רודאל היקר שלי, הסיבות שלי היו כסף ומסחר. יד המקרה בלבד היא שנתנה לשאראן את מכרה הזהב, ושיש לך זהב אתה יכול להפוך גם דיר חזירים לארמון מפואר" הוא לגם מכוס היין "או להפוך כמה ביבי בוץ לאימפרית סחר." 
 
."אבל שכחת דבר מה נוסף, קסריאס" לחישתו הקטיפתית של קארים כמעט גרמה לרודאל לשלוף שוב את חרבו. "אין שום איוורזידאן, אפילו לא אחד, בתולדות האימפריה האיוורית ששלט יותר משנתיים. תמיד באו אחרים ולקחו את מקומם של הקודמים להם. אם שאראן היה מולך שנה אחת, בהחלט יכולת להגיד שזהו מקרה, ותו לא. אבל למלוך שלוש שנים. שלוש שנים! באימפריה שהתחרות והנשימה הולכות זו לצד זו, זהו הישג שאין לנו רשות להמעיט בערכו. רודאל צודק, קסריאס . ממלחמות עם איש כזה מוטב שנתרחק כמו מאש." נראה שרק כעת שם לב לספה הסתורה שבקצה הקרון "בנך שוב ישן איתך הלילה?" 
 
"הוא טוען שיש לו חלומות רעים בלילות האחרונים. חלומות על אנשים לבושי שחורים שמניפים לעברו סכינים" אמר המלך בפיזור הדעת. "הוא יהיה מלך טוב. הוא פרנואיד כמו שמלך צריך להיות". 
 
"תשלח אותו אליי היום בערב. ייתכן שאוכל לעשות משהו בנושא". הציע קארים. המשהו הזה, כך ניחש רודאל היה בוודאי קשור לעיסוקיו של המאג, לעולם הכישוף. אם הייתה לי הבחירה הייתי מעדיף מרפא טוב שיטפל בבניי במשחות ומחטים ולא מכשף שיעשה כל מיני הוקוס פוקוס. אבל מה זה משנה? המאג כבר הרעיל לחלוטין את שיקול הדעת של המלך. 
 
"יהי כן. אגיד לרוביד שילך אליך" אמר המלך " דיברנו די. אחשוב על עצותכם. יהיה מוטב אם תלכו לארוז את חפציכם. כעת אודה לכם אם תסורו מעלי. אני צריך להחליף את החלוק הזה במשהו מעט יותר ייצוגי." הוא פנה ללכת אל הווילון שבקצה הקרון שלפתע נעצר ופנה אליהם חזרה. "ועוד בקשה אחת אחרונה משניכם. אני לא רוצה לשמוע לחשושים על דבר ממה שנאמר פה." 
 
"כמובן קסריאס"." 
 
אם זהו רצונך. הוד מעלתך".

פרק שני: במרתף חשוך ומסריח

ספוילר:

חבטות הפרסות החזקות של הסוס הכחוש גרמו לי לראות עשרות אנשים ממשמר העיר יוצאים אלינו בחניתות שלופות. 
 
כמובן שהם לא היו באים, בגלל שהם משתכרים באיזה פונדק זול, כי בחיים לא שמעתי על איש מהמשמר שבאמת התייחס ברצינות לתפקידו. אבל כשיצאנו אני ויורן לשוד, כל רעש קטן יכול היה לגרום לנו להילחץ כמו 
 
זו לא הייתה הסיבה היחידה ממנה חששתי. העובדה, שנסענו בעגלה רתומה לסוס, מכוער וזקן ככל שיהיה הייתה מסוכנת. היה צריך אישור לגדל סוס אצלך מהנאילאת'ים. בחיים לא הבנתי למה בשם השלישי צריך שהנאילאת'ים ייתנו אישור להיות הבעלים של סוס, מה סוס שונה מפרה או מחמור. אבל ראיתי מה הם עשו למסכן שתפסו אותו עם סוס וזה שכנע אותי לא להיתפס. הסוס הכחוש שהיה רתום לעגלה היה הסוס של יולי "ראש- פרסה", שהתנפח והשוויץ לכולם שהוא קיבל את הסוס מהלורד אילץ' בכבודו ובעצמו על "שנים של שירות מסור". הסוס היה חצי מת, ובמקומו לא הייתי משרת במסירות את הלורד המפונפן הזה בשביל הפגר המהלך הזה. יולי גם לא הסכים לתת ליורן את הסוס עד שהוא דחף לו כמה מטבעות מנחושת, שלדעתי היו שוות יותר מהסוס הרזה. 
 
יורן עצר את עגלת העץ, בחריקה ליד בית דו-קומתי שנבנה מתערובת של לבנים, עץ ואבן בשלבים מתקדמים של התפוררות. הכרתי את האזור. זו הייתה אחת מהסימטאות של רובע הארדין שהתגוררו שם אנשים ששימשו כוח עבודה זול לנאילאת'ים או לכל היותר היו תגרים קטנים. חיכיתי שיורן ימשיך להתקדם, או שיגיד לי להזיז ת'אבן שנתקעה בגלגל העגלה. אבל הוא ירד בקפיצה אל שביל העפר "אתה לא רציני". אמרתי לו לבסוף. 
 
הוא הביט בי בעיניו השחורות. הכול אצלו היה שחור. השיער והזקן המטופח, הבגדים , גלימתו הבלויה והחיוך שלו. כל פעם שחייך ידעתי שמישהו אחר יפסיק לחייך. "למה, סקייל? זה לא מכובד מצדך להרים מההארדין כמה דברים?" שאל בהתגרות. 
 
"ת'אמת שכן, אבל זה לא רק זה יורי 'תה יודע. חשבתי שנלך אולי..." 
 
יורן ירק על הרצפה. "נלך לרובע פדהאר? או לסנאספין?" הוא נבח "מאז גל השודדים האחרון, שורצים מסביב לכל הפירות העסיסיים שומרים שנשכרו בידי הנאילאת'ים. מלבד זאת, אם אתה רוצה לשרוד באיגוראת', נער, אתה לא יכול להיות שודד רומנטי כמו רוהט האדום או הגיבן שהיה מביא את הכסף לעניים, עם השם הפלצני ההוא..." 
 
"אלדריאן ג'קמיוב?" השבתי בהיסוס. 
 
"כן, הוא. בכל מקרה, בעיר המחורבנת הזאת הברירה היא לקחת מאנשים שאין לך כלפיהם שום דבר רע, או לעבוד מהבוקר ועד הקבר בשביל הממזרים עם הנשרים שתפורים במדים. ואם זה ככה, אני מעדיף להיות כלב מצורע, אבל כלב חי". הוא פנה בהליכה מהירה אל הבניין שלידנו ושרק בהתפעלות "בוא הנה סקייל. נוכל לגמור את העסק המסריח הזה יותר מהר". 
 
באתי אליו ולא האמנתי מה שראיתי. זה היה מחסן, אחד מאלו שרואים בהארדין בלי סוף.המקומות המסריחים ששמים בהם עור מעובד או שיבולת שועל לסוסים. הקירות נבנו מטיח מתפורר, והחלק התחתון של הקיר נבנה מאבן ואילו חלקו העליון היה מקורות עץ ישנות. 
 
והכי טוב- בפתח המחסן הייתה רק דלת עץ. 
 
וזה כל מה ששמר על המחסן. 
 
הפריצה למחסן תהיה קלה בהרבה ממה שחשבתי בהתחלה, קלה כמו לנעול מגפיים ישנות ורכות. 
 
הטחתי את כתפי בדלת. פעם, פעמיים ולאחר מכן היא נפלה בחבטה על הרצפה, והעלתה כזה אבק שרציתי לבכות. 
 
מאחורי יורן נבח בצחוק "לא ממש ברמה שלנו, הא, סקייל?" 
 
מחיתי את עיניי בשרוולי "זאת דלת מלאה תולעים. אפילו ילד יכול היה לפרוץ אותה. ממה הם בונים את הדלתות ברובע הארדין?" 
 
יורן משך בכתפיו " מעץ רקוב, ברזל זול וכל מה שהם מצליחים לשים עליו יד, שזה בכלל לא הרבה." הוא התקדם, אוחז בידו את הפנס, הוא שרק בהתפעלות כשראה את תכולת המחסן. "סקייל, קיבלנו את הפרגית היותר שמנה בבית המטבחיים". 
 
תחבתי את ראשי פנימה, לא ראיתי את הפרגית שיורן דיבר עליה, אז שאלתי אותו למה לשקר עליי. הוא עשה לי פרצוף ואמר לי שזה רק ביטוי, ומה שיש בפנים זה הרבה יותר טוב מפרגית למה ופריכה. אז נכנסתי פנימה לראות על מה יורן דיבר. 
 
היו שם עשרות שקים שנערמו אחד על השני הם היו נראים די מלאים אז עקצץ לי בראש שאולי יש מטבעות בפנים, אבל ביטלתי את המחשבה מהר, גם מישהו אידיוט לגמרי לא יעשה כזה דבר מטומטם שיסתיר מטבעות במחסן המסריח הזה בן אדם נורמלי אפ'פם לא ישים מאחורי דלת מעץ רקוב את הכסף שלו. 
 
יורן התקדם צעד נוסף לתוך המחסן ותחב לידיי את העששית. הוא פתח את השק הקרוב ביותר, מתוכו נפלו גרגירים קטנים וזהובים בקולות נקישה על קרשי הרצפה. 
 
החמצתי פנים. למה יורן התלהב כל כך? "מה לעזאזל טוב כל כך בגרגרי חיטה?" 
 
יורן גיחך "'ני יודע מה אתה חושב סקייל, 'יורן, הטבק דפק לך ת'שכל שאתה גונב חיטה'. אבל זה לא טיפשי כמו ש'תה חושב". הוא הסתובב אלי, ובאור העששית נראו שתי עיניו כחרוזים בוהקים בים זקנו השחור "ג'ולין סטרוס אמר לי שבעיירות מצפון לאיגוראת' יש כבר כמה חודשים בלי גשם טוב, ז'תומרת שהם יצטרכו לקנות אוכל כדי לא למות ברעב. אז הממזר הזה, סטרוס, יכול למצוא כמה אנשים נואשים מספיק, שייקנו את החיטה הזאת בשבע אומות לשק, שזה פחות מהמחיר בשוק אבל יש סיכון שהנאילאת'ים ימצאו אותם קונים חיטה מוברחת ואז הם ייתלשו אותם אצבע אצבע". 
 
ג'ולין סטרוס, ידיד והמבריח הטוב ביותר באיגוראת' היה השותף העיקרי שלנו בשנים האחרונות. התפקיד שלו היו פשוט למדי- להביא לו סחורות גנובות (שיורן התעקש לקרוא להן "רכוש שנקנה במחיר הפיקחות") שאותם ימכור במקומות אחרים. פעם הוא גם מכר גלילי בדים לאותם סוחרים שגנבנו מהם את הרכוש, אני זוכר את זה שיורן צחק כל כך שהבירה נזלה לו מהאף. סטרוס העביר את הסחורות ממקום למקום ממש טוב אבל היה גרוע לגמרי בקלפים, הבן אדם אפ'פם לא פתח את הקלפים שלו בזמן הנכון. 
 
אהבתי ת'רעיון, בגדול, אבל לא הבנתי למה לגנוב חיטה ואז למכור אותה במקום לגנוב ישר ת'כסף. אבל יורן בטח ידע משהו שאני לא ידעתי, ככה זה היה תמיד אז ניחשתי שהוא וסטרוס ידעו מה הם עושים. אז לקחתי בכל יד שק חיטה ולקחתי אותו לעגלת עץ רתומה לסוס הזקן של "ראש פרסה" הגיבן, ככה עשינו את זה חצי שעה בערך עד שהרגשתי את כל היד שלי מעקצצת, במיוחד באזור של הסמל. ידעתי מיד שיש משהו לא בסדר, כי ככה הסמל תמיד עשה. 
 
לא הבנתי אפ'פם למה יש לי את הסמל. יורן אמר לי שככה הוא מצא אותי, עם הסמל ביד שלי, שהיה נראה כאילו מישהו טבע אותו לבשר עם ברזל כמו שהחוקרים עושים, אבל הסמל לא כאב, הוא היה רק מעקצץ חזק כשעמד לקרות משהו. הסמל הזה גם לא היה כמו הקעקועים של החוקרים שאמרו משהו. הסמל על היד שלי היה מורכב מכמה סימנים די יפים אבל לא הבתיאפ'פם מה הם אומרים, וגם יורן לא הבין אז לא חשבתי שמישהו באמת ידע. הייתה גם הצריבה על היד הימנית שלי אבל היא לא עקצה כמו הצריבה על היד השנייה אזלא ייחסתי לה שום חשיבות. היא גם הייתה מכוערת נורא ונראתה כמו נחש שעלה מהיד ועבר בין האגודל לאצבע ואז ירד מגב היד דרך הקמיצה והזרת אל צידה השני של הזרוע, ואם הסתכלת טוב שהיא מורכבת מהרבה צריבות קטנות, אבל הוא לא שינה בכלום, הסמל השני היה מבחינתי רק צלקת מכוערת, לפחות באותה התקופה. 
 
למה לכל הרוחות ידעתי שהסמל בכלל עושה משהו? את זה גם יורן לא הבין, אבל כל פעם שהרגשתי אותו קרה איזה משהו כמו בפעם הזאת שהגיעו חיילי משמרת העיר כשפרצנו למרתף יינות או כשהסמל עקצץ לפני שהמחסן של הרקטות-שעושות-אור-ורעש התפוצץ, ואם לא הייתי שם לב לזה, הפיצוץ היה נגמר ביותר מגבות חרוכות. אז גם הפעם הבנתי שיהיה משהו. 
 
יורן ראה שהפסקתי להעמיס שקים על העגלה הוא מייד הבין שזה משהו חשוב בי הוא לא עשה לי פרצופים "מה העניין סקייל? נחש נכנס לך למגפיים?" הוא חשב שאני יצחק, אבל כנראה לא צחקתי כי הוא נהיה פתאום רציני כזה. הוא תפס את זרועי השמאלית "זה שוב פ'ם הסמל הארור הזה?" והוא לשם שינוי טרח להיראות קצת מודאג . 
 
שחררתי את זרועי מאחיזתו "הוא עוקץ חזק כמו בפעם ההיא במרתף היינות". 
 
יורן הנהן "תתרכז דקה, ותבדוק אם יש אנשים באזור". 
 
התרכזתי חזק עד שכאב לי הראש, ואז התחילו לעלות צלליות אור קטנות במרחקים שונים מהאזור בו עמדנו. זה היה עוד משהו שאני ויורן לא ממש הבנו איך הוא קורה, אבל ניצלנו אותו למטרות שלנו. 
 
"יש חוליה ממשמרת העיר ליד הרחוב עם הקבצן שחסרות לו שתי הרגליים". אותם היה הכי קל לזהות, הם היו שיכורים והצלליות שלהם הבהבו בעליצות, מה גם שהיו להם אלות בחגורות שלהם. 
 
"אני רואה גם עוד כמה אנשים יוצאים מהמסבאה ממול, אבל הם נראים לא מזיקים". 
 
יורן קימט ת'מצח שלו. "מה אלו כל האנשים?" 
 
" ת'אמת לא, יורן.יש גם ת'איש שיורד למחסן לראות מי החמור שעושה רעש בשעה כזאת של הלילה" 
 
יורן פלט רצף קללות גסות, שמרביתן עסקו בהוריו של אותו האיש ועיסוקיהם, הוציא את רובה הקשת שלו מגלימתו השחורה, והתחיל להתעסק עם מנגנון הטעינה, ואני שלפתי ת'סכין שלי מהחגורה. התקדמתי לאט אל הקיר ליד הדלת ונצמדתי אליו חזק עד שהעץ חרק. יורן תקע בי מבט זועף. "תפסיק לעשות ת'רעש הארור הזה, ילד.שהאלים ישמרו, פרה בחנות חרסים שקטה יותר!" 
 
רתחתי "אתה מדבר על שקט, חתיכת צבוע שכמותך?! הקשת שלך חורקת כאילו לא שימנת אותה חודשיים". 
 
יורן גירד בראשו "ת'אמת, אני לא זוכר מתי שמתי עליה קצת שמן. אבל עוד פעם אחת שאתה קורא לי בשמות כאלה והחץ הזה ייתקע בין העיניים שלך" וככה הסתיים הדיון. 
 
אחר כך הייתה שתיקה כזאת של דקה או שתיים ואז שמעתי חריקות עץ מעל ראשי. יורן נדרך ועיניו נצנצו כמו שני מטבעות בקופסת הימורים. סימנתי ליורן שזה לא אני שחורק אבל לא נראה לי שהוא שם לב כל כך, הוא רק דחף חופן עלים לפה שלו והתחיל ללעוס אותם בדבקות כמו של הקסטריאכים שהם עובדים ת'אלים שלהם. במשך הזמן למדתי שהוא עושה את זה כשהוא מפחד. הוא אמר לי שהעלים מרגיעים אותו, אז אני ניסיתי גם להירגע, אבל רק נהייתה לי סחרחורת. 
 
החריקות של קורות העץ בתקרה נמשכו כמה שניות, ואז שמעתי איש צועק "למה לעזאזל הדלת של המחסן פתוחה?". כעת הוא נכנס לטווח הראייה שלי, ואני די בטוח שהפסקתי לנשום. ראיתי איש רחב עם אף מלא בנימים ופרצוף מלא בזיפים אפורים ובגדול הוא היה נראה כמו אחד השיכורים האלה שמתגלגלים בקיא של עצמם כל הלילה. אבל הוא לא היה שיכור בכלל, והוא שם לב לעגלה שהייתה עמוסה בשקי חיטה. "שודדים! שודדים במחסן שלי!" הוא זעק. 
 
זינקתי עליו והפלתי אותו לארץ. הבנאדם היה חזק כמו שור והוא ניער אותי מעליו כאילו הייתי בגד. הוא הרים את אגרופו לחבוט בי, אבל נרתע מחוד הקליע שיורן כיוון לפרצופו. 
 
"אם לא תרד מסקייל, אני עשוי לשחרר את המיתר בטעות" אמר יורן בקנטרנות. 
 
האיש העיף מבט זועף ביורן "אתה לא מפחיד אותי. משמרת העיר תגיע לפה עוד מעט ואז תירקבו בצינוק עד סוף ימיכם". 
 
יורן הביט בו בלעג. "אתה חושב שבאמת אכפת למשמרת העיר מחלאות שכמותך? הנאילאת'ים דואגים רק לעצמם ולביטחונם. ואתה מבחינתם רק עוד בן- ניכר עלוב שרק נועד לשרתם. ויש עוד אלפים כמוך בעיר. הם לא ישימו לב אם אחד יהיה חסר, נכון?" הוא ליטף בהתגרות את הקת של רובה הקשת שלו. 
 
האיש קם ממני, אם כי בחוסר רצון מובלט והעיף ביורן מבט מתריס. הוא מצדו התעלם מההתרסה שבעיניו "מה השם שלך?" שאל יורן בקרירות. 
 
"שמי הוא לא עניינך." אמר בראש מורם. 
 
יורן הטיח אותו בקיר הבניין, צליל ריסוק השתחרר מכתפו של האיש הסורר " תיפטר מיד מהגאווה הסוהלית הזו שלך, היא לא תעזור לך כעת. אתה רק תענה על השאלות שלי לפני שאני יאבד את הסבלנות". הוא נשם עמוק "ננסה שוב. מה שמך?" 
 
האיש ניסה להשתחרר מאחיזתו, אבל המאמץ שלו היה חסר תועלת כמו לייבש את הים. משנכשל, הירפה את גופו "ראסל. שמי הוא ראסל". הוא פלט. 
 
"אתה מבין מה הולך לקרות לך עכשיו" שאל אותו יורן וירק עיסה מימית וירוקה. 
 
הוא שתק בפחד. ולרגע רק הנשימות שלנו היו הקול היחיד ברחוב. 
 
ואזיורן סובב את ראסל בפתאומיות ככה שהראש שלו פנה לקיר, ואני חשבתי שיורן שבר לו את כל העצמות. הוא התרחק מראסל והרים את רובה הקשת שלו. רק אז נראה שראסל מתחיל להבין מה הולך לקרות לו, כי הוא התחיל למלמל משפטים מקוטעים, ולילל כמו תינוק. כל טיפת אומץ שהראה לפני זה נעלמה כמו לפתות ליד חזיר מורעב. 
 
"יש לך משהו להגיד טינופת?" שאל יורן 
 
לאור הירח ראיתי את הדמעות זולגות על הלחיים של ראסל "בבקשה, אדון. בני זקוק לי, בבקשה. הם יהרגו אותו. בני חייב אותי..." הוא חזר על המילים שוב ושוב "בני חייב אותי, בני זקוק לי". 
 
יורן הניח ת'אצבע שלו על ההדק, אבל איך שחשבתי שיורן הולך לתקוע בו ת'קליע בגרון הוא עשה ת'דבר הכי לא מתאים לו. 
 
יורן הוריד את רובה הקשת שלו "קיבלת את חייך במתנה הלילה. אל תבזבז אותם. ואם יהיו לחשושים על מה שהיה פה הערב...". הוא חייך חיוך לא נעים, ואז התחיל ללכת בצעדים מהירים אל העגלה שלנו. 
 
ראסל הסתובב, כאילו חשש שמדובר במלכודת. נראה לי שהבנאדם לא ידע אם להודות למזלו הטוב או לברוח. לבסוף הוא ירק על הרצפה, במטרה אולי להחזיר מעט מהכבוד העצמי שנאבד לו והתחיל לעלות במדרגות העץ חזרה לביתו. אני ידעתי שהוא יהיה שקט לכמה ימים, אולי שבוע אם יהיה לנו מזל, אבל אז יתחילו לזרום המילים לפיו לכל עבר. לא הבנתי למה לא לגמור פשוט את הסיפור עם חץ בגרון של ראסל ולדחוף אותו לתעלה צדדית. זה היה מוזר, כי יורן בגדול ידע תמיד לגמור ת'עבודה. 
 
איך שראסל נעלם יורן משך אותי איתו מעלה אל העגלה שלנו והצליף בסוס הזקן שלקח אותנו ברחובות השקטים של רובע הארדין תחת שמיים שחורים הלאה, אל המחסן של סטרוס. יורן לא הוציא מילה מפיו, והשקט שרר סביבנו כמו ענן שחור. 
 
בדיוק כמו יורן.

פרק שלישי: בתוך החשכה
http://lf2.co.il/forum/viewtopic.php?p=3200056#3200056

PumPkiN Soul · נשלח: 18/06/2017 ב- 13:07:30

היי blackraven,

שמח לראות שפרסמת מחדש את הפרקים שלך אבל לצערי תצטרך לפרסם את הפרקים שלך כאן, לא לתת קישור אליהם.
זה ייקח בדיוק חצי דקה ויהיה נוח יותר לכולם (:

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

PumPkiN Soul כתב:

היי blackraven,

שמח לראות שפרסמת מחדש את הפרקים שלך אבל לצערי תצטרך לפרסם את הפרקים שלך כאן, לא לתת קישור אליהם.
זה ייקח בדיוק חצי דקה ויהיה נוח יותר לכולם (:

חושב שלא ניסיתי?
אם אני ישים את הפרקים זה עושה לי בעיות ולא נותן לי להיכנס לעמוד.
אני באמת מצטער שזה ככה אבל אין בררה אחרת עצוב

Gabumon · נשלח: 18/06/2017 ב- 13:54:59

blackraven כתב:

חושב שלא ניסיתי?
אם אני ישים את הפרקים זה עושה לי בעיות ולא נותן לי להיכנס לעמוד.
אני באמת מצטער שזה ככה אבל אין בררה אחרת עצוב

תוכל לצלם לי את הבעיה בבקשה?

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

כוח האורי כתב:

תוכל לצלם לי את הבעיה בבקשה?

זה מקפיץ לי safepage במקום העמוד המבוקש

PumPkiN Soul · נשלח: 18/06/2017 ב- 16:03:24

העניין טופל

hipy · נשלח: 18/06/2017 ב- 19:59:05

מצוין, נראה מאוד נוח ומקצועי ככה.

blackraven, שים לב שיש מגבלה על כמות התווים שאפשר לשים בהודעה אחת בפורום.
אני ממליץ להמשיך לפרסם את הפרקים הבאים בתגובות לנושא הזה, ובנושא הראשי לקשר ישירות לתגובה לנושא (לוחצים על הריבוע הלבן הקטן ליד התאריך של ההודעה כיד לקבל לינק יישיר לתגובה)

גיל, החזרתי את שני הנושאים עם הפרקים הראשונים שלו כנעולים לפורום כדי שאני אוכל לראות מה הגבתי.
אני אנסה לשלב את ההודעות שלהם לתוך הנושא הזה יותר מאוחר.

לכולם: כרגע הפרקים לא ממש קשורים אחד לשני, אתם מוזמנים למשל לקרוא את פרק 2 בלי שאתם חייבים לקרוא את הפרקים הקודמים. תנסו מחייך

טוב, ותגובה לפרק 2 סוף סוף:
הפרק כתוב מאוד טוב. בהתחלה היה לי קצת מוזר שעברת לכתוב אותו בגוף ראשון, אבל התרגלתי דיי מהר.
בקריאה שניה זה הרגיש לי אפילו יותר טוב מהפעם הראשונה.
אני מניח שאכן צריך להתאים את השפה לסלנג ולחשיבה של מי שמדבר.
אהבתי את הרמזים לכוחות של הגיבור, נשמע שזה יכול להתפתח למשהו מעניין.

משהו קטן: המשפט הראשון גרם לי בהתחלה בילבול - "חבטות הפרסות החזקות של הסוס הכחוש גרמו לי לראות עשרות אנשים ממשמר העיר יוצאים אלינו בחניתות שלופות. "
לא הבנתי אם הם באים ומה קרה.
אולי אני סתם טיפש, אבל הייתי מוסיף "גרמו לי לראות בעיני רוחי" כדי שזה יהיה ברור יותר.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

כל מי שיפרסם תגובה על הסיפורים עצמם בבקשה שישלח לי גם בהודעה פרטית את התגובה

hipy · נשלח: 20/06/2017 ב- 08:29:25

הבעיה של blackraven נפתרה, מוזמנים להגיב לו כאן.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

בתוך החשכה:

ספוילר:

אידוט, אידיוט, אידיוט.
 
הרחובות של רובע הארדין היטשטשו לנגד עיניו של יורן בגלל מהירות הנסיעה של העגלה. או שאולי הייתה זאת הזיעה שזלגה לתוך עיניו, זיעה של פחד.
 
אידוט, אידיוט, אידיוט.
 
הוא שלף מכיס מעילו שקיק בד קטן והוציא ממנו עלה ירוק בעל שוליים משוננים, ארגמון שלווה, ודחף אותו אל פיו.
 
לעיסה, עוד לעיסה... והנה, יורן התחיל להרגיש את ההשפעה המוכרת של מיצי העלה על גופו . הוא חש כאילו הוא נושם עננים, כאילו לא החליט הרגע את אחת ההחלטות הטיפשיות בחייו.
 
אידיוט, אידיוט, אידיוט.
 
למה לעזאזל הוא לא הקשיב לקולו של סקייל (skeil) ונעץ את החץ בגרונו של ראסל? הילד צדק, ללא צל של ספק, אז מדוע הוא לא הקשיב להיגיון ובמקום זאת עשה את מה שהוא הרגיש צורך לעשות, כלומר, לתת לראסל לחזור לביתו בשל הרגשת רחמים גחמתית?
 
התשובה הייתה פשוטה, הוא מעולם לא עשה את מה שסקייל אמר לו לעשות.
 
סקייל, מצידו עדיין היה נראה כעוס. הוא חרץ עם הסכין שלו חריצים במושב העץ של העגלה והתיז חתיכות עץ לכל עבר. אולי הוא חשב שכל חתך שהעביר בספסל היה פצע נוסף בגופו של ראסל. הנסיעה הולכת להיות ארוכה, בדרך שהייתה נקראת בפי הפושעים "הדרך הצדדית". דרך שעברה ברחובות הצרים ביותר באיגוראת' (Igorath) שרוחבם לא עלה על שישה מטרים והצחינו מפסולת וצואת לילה, הרחובות היו רחוקים מרחוב הגופרית מרחק גדול מספיק כדי שמשמרת העיר לא תסתובב שם יותר מדי, אבל הנסיעה בדרכים הצדדיות היו ארוכות יותר כמעט בשעה. ועדיף להימנע מלשהות את כל הזמן הזה לצד נער זועף ובלתי צפוי כמו סקייל, במיוחד כשהסכין שלו נראה חד מתמיד. יהיה מוטב להרגיע אותו קצת.
 
" 'תה עדיין כועס עליי בגלל שלא הרגתי את האיש ההוא." אמר יורן, מנסה להשוות לקולו נימה מלאה בוז. 
 
סקייל הרים אליו את מבטו. זוג עיניים, האחת חומה ובעלת ברק חצוף והשנייה תכולה כשמי היום ומקרינה תבונה, הביטו בו בצורה שיעלה לשתק גם את האמיץ והגיבור שבאנשים. " 'תה יודע שאני לא יכול לכעוס עליך יורי. 'ני רק מפחד מהעכברושים בצינוק של הלורד קרוקווד (krokwood). אמרו לי שהם בגודל של חתולים והם יכולים להוריד'ך ת'אצבע בנשיכה".
 
" למה 'תה חושב ככה?" שאל אותו יורן.
 
"המנקה דגים במרינה שהצחוק שלו נשמע כמו קולות של קרפדה שמוציאים לה ת'מעיים אמר לי את זה" סקייל נעץ את הסכין במושב העץ והמשיך לחרוט שם את מה שזה לא יהיה. " הוא היה בצינוק בגלל שהוא גנב טבעת מאיזו ליידי של הנאילת'ים, ז'תומרת עד שהאח שלו הביא ללורד ת'כסף כופר."
 
"אנ'לא התכוונתי לעכברושים, סקייל" נאנח יורן "אני רוצה לומר'ך למה לכל הרוחות אתה חושב שעומדים לתפוס אותנו הפעם? היינו הרבה פעמים רחוקים רק צעד אחד מהמוות או מהיחס החם של משמרת העיר אז למה לעזאזל אתה חושב שהפעם זה יהיה שונה? בעוד כמה ימים כולם ישכחו שנעלמו כמה שקי חיטה מאיזה מחסן מלוכלך ברובע הארדין ואנחנו נחזור ללכת ברחוב בלי להסתכל אחורה ולראות אם הנאילאת'ים מסתכלים עלינו."
 
"רק שיש מישהו עם אף מלא נימים שיספר לכולם על שני שודדים שגנבו לו ת'חיטה שלו" רטן סקייל. "אל תגיד לי שלא חשבת על זה."
 
יורן כיוון את הסוס לפנות ימינה, כדי שלא ידהר ישירות לתוך אחד הבניינים. " ת'אמת, בכלל לא חשבתי על זה." אמר בציניות. "אנ'לא חושב שתבין, אבל הבנאדם הזכיר לי את אבא שלי. אם היה לך אבא אי פעם היית מבין למה אני מתכוון. בנאדם לא יכלו לתקוע חץ בגרון של אבא שלו."
 
"אבא שלך היה שמן עם זיפים אפורים?" שאל סקייל בהתעניינות "זה לא דומה לך כל כך".
 
" תוציא ת'שטויות מהראש ש'ך מהר. אבא שלי היה סוחר מכובד, עם זקן שחור ויפה וכובע עם נוצת פסיון אדומה. הייתה לו גם ספינה עם שלושה תרנים גבוהים ומפרשים ענקיים שקראו לה "מלכת הים האפור" והיא עגנה בנמל של נארנור (narnor), שזה בדרום של נאילאת' (nailath) איפה שהאנשים נשפך להם כסף מהכיסים והם יכולים לאכול בשר כל יום. לא כמו פה, באיגוראת', שיכולים לעשות ממך עבד אם זה מה שהנאילאת'ים רוצים ממך. הוא היה מפליג עם האונייה שלו דרומה כל קיץ למר (mer) לנארקאראת' (narkarath) ולנארפוס (narfos) למכור יין ושמן, והיה חוזר כשהשלכת התחילה והביא איתו שטיחים וזכוכית למכור בנאילאת'. תמיד רציתי גם לנסוע איתו והתחננתי אליו כל שנה שייתן לי לבוא איתו, אבל הוא אמר לי שבעוד כמה שנים, שאני אהיה גדול יותר הוא ייתן לי גם לבוא איתו דרומה. ככה זה היה עד שהייתי בן שמונה, שאמא שלי התחננה שאני אפליג איתו. היא אמרה שאני גדול כבר ואני צריך להכיר את העולם. אבל אני עדיין בטוח שפשוט כבר נמאס לה שאני שובר כל מיני דברים באחוזה בזמן שאבא לא בבית. אז הוא לקח אותי איתו. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שעזבתי את נארנור. בהתחלה הכול היה כמו שצריך להיות. אהבתי את הים והמלחים לימדו אותי איך לקשור חבלים ואיך לראות את הדרך לפי הכוכבים. הם גם סיפרו לי המון סיפורים על נחשי ים, וקרקאנים ולימדו אותי את כל השירים של המלחים. מדי פעם הייתה עגינה באחד האיים למלא ת'אונייה באוכל, אבל כמעט כל הזמן היה ים מסביב. אלו היו ימים טובים הכול היה טוב שם חוץ מדבר אחד. 
 
"ביום שבו עגנו בנארקאראת' עברתי ליד התא של אבא שלי ושמעתי שמה כמה דברים שלא היית צריך לשמוע. החובל הראשון באונייה, איש שיכולת להריח ת'סירחון של הרום חצי קילומטר ממנו, היה איתו בחדר. שמעתי את אבא שלי בוכה ואומר "בני זקוק לי, בני צריך אותי." ואז החובל השני קילל אותו מלא באיזו שפה שלא הבנתי. ואז אבא שלי נתן צרחה של מישהו שתקעו לו סכין בבטן. פשוט ברחתי משם כמו משוגע והתחבאתי מאחורי איזה ארגז. אז שתבין, סקייל. המילים שראסל אמר היו בדיוק אותן המילים שאבא שלי אמר בחיים. הרגשתי כאילו זה היה אבא שלי שם."
 
סקייל נתן בו מבט עקום "עדיין לא הבנתי למה לא השתקת אותו. הוא לא באמת היה אבא שלך."
 
"הרגשתי לרגע שראסל הוא אבא שלי. ז'תומרת... גררר! אתה לא תוכל לעולם להבין דברים מופשטים". יורן משך בשערו בייאוש. הטעם של העלים בפיו נהיה פתאום חמוץ ומגעיל בפיו. הוא ירק את המרה השחורה שהייתה בפיו. "חוץ מזה, אפשר לחשוב שאתה אפ'פם לא עשית דברים טיפשיים, שאתה חכם כמו הידען הראשי בכבודו ובעצמו. זוכר שהפלת את הפטיש על המראות נחושת בפעם ההיא וחצי עיר התעוררה בגללך?"
 
"תצעק יותר בקול, ועיר שלמה תתעורר" אמר לו סקייל חרש.
 
יורן נחר, רק כדי להראות מה הוא חושב על סקייל והכנות שלו. ואז הפנה ממנו את מבטו. הכול כנראה חזר להיות בסדר אם הם שוב מקניטים בהדדיות אחד את השני, כמו שתמיד עשו.
 
בשעות הקטנות של הלילה איגואראת' הייתה ההפך מכפי שנראתה ביום. עיר הגופרית הייתה שוקקת חיים וסואנת בשעות האור, ילדים רצו ושיחקו ברחובות המרוצפים באבן בין רגליהם של הרוכלים שהיו צועקים לעוברים ושבים לקנות ממרכולתם. גלגלי עגלות רתומות לחמורים שקשקו כשנסעו על מהמורות מלאות ביב, ומדי פעם, כפי שענן מעיב לעיתים על אור השמש, היו צועדים חיילים מהלגיונות הנאילאת'ים, מובילים בני סוהל (soahl) אזוקים שלא הועילו להם עוד לעבר הנמל, שם יועמסו על ספינות שיעדם היה שווקי העבדים ברחבי האימפריה. ומדי פעם דוחפים בחורה או מרביצים בקתות חניתותיהם לאיש זה או אחר רק כי הם היו מסוגלים לכך.
 
אך איגוראת' של הלילה הייתה שונה לחלוטין מאחותה התאומה, כפי שגבר שונה מאישה וסוהלי מבן נאילאת'. הירח הביט אל הרחובות השקטים כקבר במבט עצל ושטוף אור. אותם רחובות שעם היעלמות טיפת האור האחרונה החלו להתמלא באנשים מסוג שונה. מכיוון שללילה חוקים משלו. החיילים הנאילאת'ים, בסיוע משמרת העיר שיחקו את תפקיד אוכפי הסדר. הם צעדו בחבורות קטנות שנשאו עששיות ופטפטו בקול רם, ומדי פעם היו צוחקים מבדיחה זו או אחרת, תוך מילוי תפקידם- לאכוף את העוצר שהוטל על כל בן ניכר. משמרת העיר הייתה חמושה באלות בלבד, בגלל שמרביתם היו סוהלים בעצמם, וגם על סוהלי שמתחפש לנאילאת'י אסור להחזיק חרב. כשהם ראו אדם הולך בחושך הם היו מרסקים את גופו במכות מצעצועי הברזל שלהם ואז זורקים אותו מדמם לתעלה צדדית או לוקחים אות למצודה. אבל אם חיילי הלגיון היו תופסים בן ניכר מהלך בלילה... אפשר להגיד שהם היו מתווכחים בניהם מי ישסף את גרונו.
 
 אבל הלילה היה גם חייהם של האמיצים, שלא פחדו מעונש המוות שהוטל על מי שנמצא ברחוב. שליחי המחתרת היו הולכים בסימטאות הצדדיות ובדרכים שרק הם הכירו. מדי פעם יורן היה רואה אותם, קופצים מגג אחד לשני בזינוקים מרשימים ומיד נבלעים בחשכה ברשרוש גלימות בחושך בדרכם להעביר מסר ממפקדת מורדים אחת לאחרת. והיו גם את השודדים והגנבים, שפסעו בשקט כדי לבצע את זממם במטרה שקבעו מראש, כפי שיורן היה עושה, או פורצים לחנות שנראתה להם מטרה רווחית. והיו גם את...
 
"היי, אתה שם. עצור במקומך! האם אתה אדום או ירוק?!" 
 
אדום או ירוק. שאלה מסוכנת. אם האדם הלא נכון שואל אותך אותה, כמובן. " בארש אתה יודע שזה אני, יורן. ואני רוצה לעבור פה עכשיו בלי עיכובים. יש לי עניין או שניים שאני צריך לסדר."
 
בארש יצא מאחורי חבית לאיסוף מי גשמים. איש כחוש בשנות העשרים לחייו. המטפחת האדומה שהתגאתה בה הכנופייה של ג'ארי וילאר, או בשמה הרשמי 'האדומים של ג'ארי', אספה את שערו ונכרכה בקשר הדוק סביב מצחו. מטפחת חצופה ומתריסה כנגד הברדסים הירוקים של הכנופייה היריבה בהארדין, "הנמרים הירוקים". בידו הוא כיוון לעברם סכין קצבים. עם להב שיכול היה להיראות מרושע אילו כל אדם אחר מלבד בארש היה אוחז בו. בארש צדקני כל כך שהוא לא יכול לפגוע אפילו בזבוב. "זה באמת אתה, יורן!" התנשם בארש "אלוהים אדירים! אני כל כך שמח לראות אותך."
 
"חבל שאני לא יכול להגיד אותו הדבר. אתה חוסם לי את הדרך". נהם לעברו יורן.
 
בארש משך בכתפיו. "אתה מכיר את החוקים של ג'ארי. שודד שהוא לא מהירוקים צריך לשלם שני שאלארי כסף תמורת זכות המעבר. אם הוא מהירוקים, רק דם יוכל לשלם על דם."
 
"שניים! פעם קודמת זה היה אחד. שני שאלארים זה פשוט שחיטה! אני יכול לקנות עגלה חדשה בשני שאלארים! יום אחד החוקים של ג'ארי יפנו נגדו שלשודד טיפש אחד לא יהיה כוח לשלם את המס. בההה..." יורן ירק שוב, ותחב עלה חדש לפיו כשגילה שאין לו יותר מה לירוק. "יש לי הרגשה שהלילה אני עומד להיות השודד הטיפש הזה."
 
"ולהסתכסך עם האדומים? לא הייתי ממליץ לך, כחבר, לקרוא תיגר על המאפיה החזקה ביותר בהארדין". אמר לו בארש.
 
"ככל הזכור לי הירוקים הם החזקים ביותר בהארדין" קנטר אותו יורן. דבר שגרם לבארש לפלוט נהמה טעונה ברוגז. "תקן אותי אם אני טועה."
 
"נמאסים עליי המשחקים שלך יורן. תן את המס מיד ותמשיך בדרכך."
 
יורן שלף את כיסי מעילו הריקים "אבוי, נגמר לי הכסף" אמר בסרקזם.
 
"למה לך להילחם איתי על המס הקטנטן הזה? רגע..." הוא קימט את מצחו כשראה את העגלה העמוסה בשקים. "אולי יש לך משהו אחר חוץ מכסף להביא לי?" לקולו של בארש נהיה צליל של חמדנות. "בניגוד לירוקים, יורן, החבורה של ג'ארי לא בררנים במיוחד."
 
" לירוקים אכפת רק מכסף" נאנח יורן בדרמטיות "בניגוד אליהם, אתם תתפשרו גם על יהלומים ואריגי משי. עד לאן הידרדרתם?"
 
נראה שבארש מתחיל לאבד את סבלנותו. "אם יש לך משהו בעל ערך בשקים הללו, תביא לי משהו בערך של שני שאלארים. ולא, אאלץ לנקוט בצעדים..."
 
זה מסקרן. "אילו מין צעדים?"
 
"אני אומר לך כבר עכשיו שיש שני אנשים שמוכנים להטיל סכין היישר אל לבך אם תראה סימן של תוקפנות".
 
זה כבר היה מדאיג ביותר. "סקייל, אתה רואה פה עוד אנשים מלבדנו?".
 
"מלבדנו?" שאל אותו סקייל "מה זה?"
 
הבורות שלו פעם הייתה כמעט חמודה, עכשיו היא כבר עוברת כל גבול. "יש פה עוד אנשים חוץ משלושתנו?" הסביר לו יורן. במילים שהשכל שלו יתפוס.
 
סקייל עצם עניים והתרכז בעצמו. כעבור רגע הוא פקח את העין החומה שלו והביט בעצלות בבארש. "אנחנו פה אני, אתה ועוד שקרן 'חד שהסכין שלו רועדת."
 
יורן העניק לבארש את החיוך הדוחה ביותר שהכיר. זה היה רגע טוב, והוא רצה להתענג ממנו ככל האפשר. "שיקרת לי, בארש. חשבתי שיש מוסכמות בין חברים. כעת אתה נראה לי בעמדת נחיתות, שניים נגד אחד שלא מחזיק סכין כמו שצריך?" הוא הרים את רובה הקשת שלו מהספסל ופרט על המיתר בעדינות. "זה כמעט משחק ילדים".
 
"יורן." בארש נראה כמעט לא מאמין "תוריד ת'קשת ונדבר אחד אם השני. למען ידידותינו רבת השנים. זוכר שהיינו שותים בפונדק 'הרומח המפוספס' ומספרים בדיחות על הבן המפגר של ויית'? אחח היו ימים טובים פעם..." הוא גלגל עיניים.
 
גם יורן גלגל עיניים. התמימות של בארש התחילה לעלות לו על העצבים. הוא דרך את רובה הקשת שלו. "למען ידידותינו, אני נותן לך הזדמנות אחרונה לזוז מהדרך. מתנה שאני לא נותן לאנשים רבים." אם כי בזמן האחרון התרכך בי משהו.
 
"לאן הגעת יורן? תירה בחבר ותיק שרק דואג להגן על המשפחה שלו?" הזדעק בארש. "אני מתחנן בפניך. תן לי את אחד השקים ונגמור את העניין."
 
"אני גם שאלתי את עצמי לאן הגעת. למה שאיש ישר וטוב כמוך יצטרף לכנופיית רוצחים? האיש שסירב להרוג עכברושים, מכוון עכשיו סכין באיום לחבר ותיק. אני מאוכזב ממך." יורן השתתק לרגע. הוא נשם עמוק, מעלה את סף הרגש הטעון שבאוויר לשיאים חדשים. "אגב, בארש. בשקים יש חיטה. איאלץ לפרוק שקים לא מעטים בשביל לשלם את הסכום השערורייתי של ג'ארי. ואני ממהר כפי ששמת לב." הוא משך במושכות של הסוס הזקן. ושירמס בארש והידידות שלו.
 
אבל הסוס לא זע אפילו צעד אחד. כמעט שכחתי. זה לא סוס קרבות שירמוס בני אדם בלי להירתע. זו אשפת אורוות פחדנית.
 
חבל נורא.
 
בארש התקדם אל העגלה בצעדים מהירים והחלטיים. "איאלץ להתעקש על כך?" נהם בארש. הוא הניף את הסכין...
 
רובה הקשת של יורן השמיע קול צ'אנק חלש כששיגר את הקליע אל צד ביטנו של בארש. הדם החל לזלוג מחולצת הבד שלו ולהיקוות בשלולית קטנה לצידו "ירית בי" התנשם בארש בתדהמה.
 
למה תמיד זה מה שהם אומרים אחרי שיורים בהם? "לא הותרת לי ברירה אחרת." האשים יורן.
 
בארש נגע בחץ וצרחה חדה בקעה מפיו בקול רווי כאב. "אני לא אשרוד עד הבוקר." פלט בקול חנוק "תהרוג אותי בבקשה. תפגין מעט רחמים לחבר ותיק"
 
יורן נגע בקצה כובעו "הפגנתי פעם אחת הלילה רחמים. לא אחזור על טעות זאת שוב. מלבד זאת, רחמים שמורים לאנשים בעלי כבוד עצמי רב יותר מאשר לתולעת קברים שכמותך". הוא הדהיר את הסוס הזקן, שהואיל כעת לזוז כשהמכשול הוסר מפניו. נקישות הפרסות על האבן בלעו את שאון הצרחות שהקים בארש הגוסס מאחוריהם. 
 
 "הפעם זה היה טוב" אמר לו סקייל בהערכה כאשר כבר לא שמעו את קריאות הכאב של בארש "והוא אפילו לא היה דומה לאבא שלך".
 
זהו סקייל במיטבו. חשב יורן. שוליית הגנבים שלי עם לב של אבן ובורות של איכר.

הם המשיכו לנסוע לאחר מכן בדרך הצדדית דרומה ללא עיכובים נוספים והגיעו לאחר כשעה אל רובע גורטינג, שיכוני אבן מחרידים לא פחות מאחיהם שברובע הארדין. אם כי הסמטאות היו נקיות ורחבות מעט יותר. יורן לקח פניה צדדית לעבר דרך שהתפתלה על מצוק אבן אפור לעבר חלק כמעט בלתי נראה לעין של הרובע שנסתר מתחת לצלע המצוק, סמוך ממש אל הים. 'רובע המבריחים' הוא כונה בפי פשוטי העם, מכיוון שהיה תנותק מהעיר כמעט לגמרי, ושמועות התלחשו שישנו מזח נסתר בין הסלעים המחודדים מצולקי הגלים ששימש להברחות מעבר לימה הגדולה. היו שם כמה עשרות בתים מאבן לא מסותתת שסודרו ברשת רחובות קטנה שהייתה אליה רק דרך גישה אחת- זו שיורן ירד בה כעת.
 
 ים מצד אחד, מצוקים תלולים מכדי שאדם יוכל ללכת בהם משני צדדים נוספים, ודרך מפותלת וחשופה לעין כל למרחק מאתיים מטרים. יופי של מבצר מצא לעצמו סטרוס. 
 
ביתו של ג'ולין סטרוס היה צנוע ופשוט כפי שאפשר לצפות מבית של איש במעמדו. בית חד קומתי בעל גג קש, שארובת אבן הזדקרה ממנו ופלטה טבעות עשן אל אוויר הלילה. מאחורי הבית נבנה מחסן ששימש כנפחייה. לפחות זה מה שג'ולין רצה שיאמינו. למעשה, הוא החביא שם את הסחורות שיורן הביא לו לפני שהבריח אותם צפונה או דרומה או לכל מקום אחר. יורן נזכר איך התגלגל מצחוק כאשר ג'ולין הראה לו בגאווה את הנפחייה. הוא דאג לכל התפאורה- פטישים, סדן פחמים וכור היתוך מכובד, כשלמעשה בין הפטישים והמלקחיים שנתלו על קורות העץ הייתה טבעת ברזל שמשיכה בה חשפה כי קיר העץ אינו אלא דלת נסתרת אל מחסן ההברחות.
 
יורן בלם את הסוס "יש חציר ליד המחסן של סטרוס. תהיה מועיל ותביא קצת ממנו לסוס הזה בזמן שתקשור אותו. ואחר כך תישאר לידו ושים עין שאף אחד לא יבוא ויחטט פה." הורה יורן לסקייל.
 
"לפחות תשאיר לי פה את המעיל שלך" אמר סקייל "בבית הם הדליקו ת'אח אבל פה יהיה קר כמו גופה".
 
"אין סיכוי" הפטיר לו יורן. "המעיל שלי נשאר אצלי. תתחבק עם הסוס, אולי הוא יחמם אותך."
 
סקייל הישיר אליו מבט זועף. עינו הכחולה נראתה כמו סערה באותו הרגע " אני יכול ללכת למשמרת העיר להם יש תנור עם אש נעימה."
 
הוא פשט את מעילו וזרק אותו לחיקו של סקייל. אני רחום מדי הלילה. "הלוואי שתקפא פה. אוכל נבלות מגעיל שכמוך". סקייל מצדו לבש ארשת פנים מרוצה עד כדי בחילה בעודו לובש את המעיל הגדול למידותיו.
 
יורן דפק על דלת העץ של הבית. נשמעו מבפנים קולות ויכוח ולאחריהם קול רטינה של אישה, ואז הדלת נפתחה בחריקת צירים בידי אישה בשנות השלושים לחייה. רמלין סטרוס הייתה אישה נאה לגילה, יופי בוגר של אישה שראתה כבר דברים רבים בחייה. פנים שזופות, מפל שיער שחור שכוסה במטפחת וזוג עיני אגוז- תווי פנים סוהליים כמעט לחלוטין שנפגמו רק בידי זוג שפתיים דקות שלא היו אופייניות לבני סוהל. "ליידי רמלין, אני שמח לראות את זיו פנייך הקורנות" אמר יורן ונגע בקצה כובעו באבירות.
 
"בעלי מחכה לך בפנים" הפטירה לו רמלין ביובש "תיכנס לפני שכל החום יברח החוצה". ואני חשבתי לתומי שבסקייל אין טיפה של נימוס. 
 
החדר המרכזי בביתו של סטרו היה חמים ונעים. אש דלקה באח סמוך אל הקיר וריקדה בחינניות בין גזרי העצים. ליד האח ישבו שני אנשים. האחד היה בן שלוש עשרה וחסון, אך בשיערו השחור כבר החלו להופיע מפרצים שרימזו שבבגרותו הוא יהיה מהאנשים שנידונו להיות חסרי שיער. הוא החזיק במחט וחוט והטליא חור במכנסיו. כאשר ראה את יורן הוא חייך חיוך רחב והפיל את המחט אל הרצפה. "יורן! נכון שאתה תספר לי מה קרה לפיילס מפיל- המלכים אחרי שהוא נקבר תחת הריסות הבניין? אתה הבטחת לי שבפעם הבאה שתגיע תספר לי מה קרה לו." אמר לו ארלק סטרוס בהתרגשות.
 
יורן שלח אליו חיוך נעים. "בוודאי נערי, אבל אני צריך לדבר קודם כל עם אביך בנוגע לכמה עניינים."
 
האיש השני שליד האח רכן מעל שולחן קטן ונראה היה שלא שם לב כלל שנכנס איש נוסף אל הבית. כלומר, עד שיורן נגע בכתפו. "אתה מזיז אותי יורן" רטן אליו ג'ולין סטרוס "אני אתפנה אליך כשאגמור עוד כמה שניות. ספר בינתיים לארלק את הסיפור שהבטחת לו."
 
השניות הללו התארכו לרבע שעה נוספת, ועד שג'ולין סיים את מעשיו, יורן כבר סיפר בלהט לארלק על עלייתו של פיילס מבין קורות העץ החרוכות והשבועה שלו לנקום בבני בביל- סעראת' על כיבוש איגוראת'. הוא בדיוק היה באמצע לספר לארלק כיצד אימץ לו פיילס את הנמר המשתופף כסמלו, הנמר העז שבלבו שישיב לסוהל את הכבוד שאבד לה, כאשר ג'ולין התרומם בכיסאו וצעק בחדות לחלל האוויר "לאן הנימוס שלי נעלם?. רמלין! תרתיחי בבקשה תה ליורן, ותביאי לו גם עוגיות" ציווה לאשתו.
 
רמלין נעצה ביורן מבט צונן ונסוגה אל המטבח, רוטנת לעצמה. ארלק הצטרף אליה למטבח כדי לעזור לה. לאחר שיצא, ג'ולין אסף את יורן לחיבוק חם. " כבר התחלתי לחשוב שהנשרים תפסו אותך".
 
"אתה קטן אמונה, ג'ולין. חשבתי שכבר למדת להפסיק לפקפק בי." השיב לו יורן.
 
ג'ולין נסוג ממנו לאיטו, ויורן הודה על כך מכיוון שפיו הסריח משום. "כנראה שאתה לא תפסיק להפתיע אותי." אמר לו ג'ולין, שערו המיוזע נופל על פניו שקועות הלחיים. "מאחר ואתה פה ובחתיכה אחת, אני מניח שהצלחת להביא איתך את הסחורה."
 
"היא בחוץ, סקייל שם עליה עין." מבטו של יורן נדד לעבר השולחן שג'ולין רכן מעליו לפני מספר דקות. מספר יריעות קלף מעור עגל נפרשו עליו לצד קולמוס שבור, קסת דיו וקולמוס נוסף "שכה יהיה לי טוב! ג'ולין סטרוס נתקף תשוקה פתאומית להיות ידען!" אמר יורן בפליאה. הוא בחן אחד מהם, האותיות הנאלאת'יות התפתלו בחינניות בשורות באורך שווה. "מלאכה נאה ביותר. לא הניסיון הראשון שלך."
 
"זה בהחלט לא הניסיון הראשון שלי" גיחך ג'ולין "כל הערב אני כבר שובר קולמוסים כדי לכתוב את האותיות כמו שצריך".
 
"השאלה היחידה היא רק מדוע אתה לומד לכתוב?" אמר יורן כשחיוך תלוי על שפתיו.
 
ג'ולין חטף מידיו את המסמך. "הא, אני לא לומד לכתוב בכלל. אני לא יודע אפילו מה כתוב על הקלף. מצאתי איגרת ישנה זרוקה בתעלת ביוב, היא הייתה קצת בלויה וקרועה אבל עדיין יכולתי לראות את הסימנים. אז לקחתי אותה איתי והעתקתי אותה מחדש."
 
"במקרה אני יודע קצת לקרוא. אז אני שואל את עצמי..." יורן קימט את מצחו. "למה בשם השלישי אתה מעתיק אישור מהמכס על העברת עגלת סרטנים בפיקוח החוק?"
 
"תאמר לי יורן, כשמביאים לחייל שעומד בשער איגרת מהלורד או מהמפקד שלו הוא באמת קורא את המכתב?"
 
רמלין נכנסה אל החדר ונשאה בידיה מגש ועליו שני ספלי תה וצלחת עוגיות. יורן נטל את הספל ושתי עוגיות ומלמל אליה מילות תודה ומחמאות על העוגיות הפריכות והטעימות. נראה שסוף סוף נשברה חומת הזעף של רמלין והיא חייכה אליו למשמע השבחים. יורן לקח עוגייה נוספת לפני שרמלין הלכה. ששמו מאכל טעים בפני יורן, הוא נהיה בלתי ניתן לעצירה.
 
"החייל לעולם לא קורא את המכתב" השיב יורן לסטרוס לאחר שלגם מהתה הרותח. "הוא מעמיד פנים כאילו הוא מבין מה כתוב שם, כדי לא להפגין את העובדה שהוא איננו יודע קרוא וכתוב. כתב נאילאת'י וחותם יספיקו לו להבין את הרמז." 
 
ג'ולין הרים חפץ נוסף מהשולחן. חתיכת מתכת כסופה בגודל של מטבע. הוא סובב אותו כדי שיורן יוכל לראות את תחתיתו. נשר שחור ונשר לבן עמדו משני צדדיו של המגן, שמתחתיו התנוססה הכתובת שגם בור כמו סקייל הבין את משמעותה. "חותם נאילאת'" התנשם יורן. "ממזר שכמוך, הצלחת לזייף את החותם של הלורד קרוקווד."
 
ג'ולין סובב את החותם בין אצבעותיו. "למען האמת, זוהי מלאכת ידו של אחד הזיפנים המוצלחים ביותר שאני מכיר. הוא הסכים להשאיל לי את הצעצוע הזה ללילה אחד." ג'ולין נטל מקל שעווה והחל לחמם אותו מעל האח. "ורק בשביל ההבהרה, יורן, הוא משכיר את החותם המזויף במחיר יקר למדי- תמורת רסיס זהב ליום אחד, אבל הוא היה חייב לי טובה, אז הוא השאיל לי אותו ללילה אחד בחינם." 
 
"כמה טוב שיש אנשים שחייבים לך טובות" אמר יורן בפה מלא עוגיות. "אתה יכול לסחוט אותם בעת הצורך." הוא ניער את הפירורים מידיו. "הייתי שמח להמשיך לשחק איתך בדיו וקולמוסים, אבל המיטה קוראת לי. איפה המפתח לנפחייה?"
 
קול פצפוץ נשמע כשג'ולין שיקע את החותם בשעווה הרותחת שעל הקלף. "מתחת לקורת הרצפה סמוך לכניסה." אמר לו בלי להסב את תשומת ליבו מהמכתב המזויף. "לילה טוב יורן".
 
יורן מצא את סקייל יושב ליד הסוס הזקן שבלס בהנאה חציר יבש. "למה לא הבאת לי עוגיות?" שאל סקייל בתובענות. במעיל של יורן הוא היה נראה מגוחך לחלוטין, כמו שרק ילד בבגדים גדולים ממידותיו יכול להיראות.
 
יורן הרים את קורת העץ שג'ולין דיבר עליה. מפתח ברזל שהחל להעלות חלודה נגלה לעיניו. "תסתום ת'פה שלך ותתחיל לסחוב שקים מהעגלה לפני שאני יעיף לך סטירה שתלמד להפסיק להיות חצוף".
 
הוא סתם את הפה ולקח שק חיטה על כתפו כפי שיורן אמר לו, אך ניצוץ בוהק של חוצפה עבר בעינו החומה. אחרי הכול, יש דברים שאף פעם לא משתנים.

hipy · נשלח: 17/07/2017 ב- 22:00:35

יופי, אקרא בקרוב!
(תקופת מבחנים וזה...)

hipy · נשלח: 22/07/2017 ב- 22:14:50

פרק מאוד טוב, שוב כתיבה מעולה ותיאורים מצויינים.
לא קרה הרבה בפרק אבל נהנתי לקרוא אותו, העלילה קולחת.

אני רואה שאתה כל פעם משנה את סגנון המספר.
הפעם הסיפור היה מהזווית של יורן, וזה היה מעניין כי זה נתן לי לראות אותו באופן שונה מאיך שראו אותו כשהנער הציג אותו (וזה כמובן הגיוני).
אני גם אישית אהבתי יותר את הסגנון שהמספר מספר את הסיפור מנקודת מבטו של יורן, להבדיל מהפרק הקודם שהנער כתב בגוף ראשון.
אבל היו לך פעמיים שיצא לך בטעות גוף ראשון, אז רק שים לב.

ספוילר:

עוד משהו קטן: השימוש במילה מאפיה נראה לי לא טוב, כי זה כינוי לארגון פשע סצילאני ולא מתאים לאוירת ימי הביניים.
אני הייתי משתמש פשוט במילה כנופיה.

לצערי אין הרבה אנשים בפורום שממש קוראים \ כותבים סיפורים בימינו, אבל אני אנסה לשים הכרזה קטנה לסיפור שלך למרות שכנראה שזה לא יעזור צוחק

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק מאוד טוב, שוב כתיבה מעולה ותיאורים מצויינים.
לא קרה הרבה בפרק אבל נהנתי לקרוא אותו, העלילה קולחת.

אני רואה שאתה כל פעם משנה את סגנון המספר.
הפעם הסיפור היה מהזווית של יורן, וזה היה מעניין כי זה נתן לי לראות אותו באופן שונה מאיך שראו אותו כשהנער הציג אותו (וזה כמובן הגיוני).
אני גם אישית אהבתי יותר את הסגנון שהמספר מספר את הסיפור מנקודת מבטו של יורן, להבדיל מהפרק הקודם שהנער כתב בגוף ראשון.
אבל היו לך פעמיים שיצא לך בטעות גוף ראשון, אז רק שים לב.

ספוילר:

עוד משהו קטן: השימוש במילה מאפיה נראה לי לא טוב, כי זה כינוי לארגון פשע סצילאני ולא מתאים לאוירת ימי הביניים.
אני הייתי משתמש פשוט במילה כנופיה.

לצערי אין הרבה אנשים בפורום שממש קוראים \ כותבים סיפורים בימינו, אבל אני אנסה לשים הכרזה קטנה לסיפור שלך למרות שכנראה שזה לא יעזור :

המשפטים שחשבת לגוף ראשון היו אמורים להיות מחשבות. איכשהו הקו הנטוי שלהם נעלם. אגב, גם ה" אידיוט אידיוט אידיוט" היו אמורים להיות מחשבות.
אל תתכונן שמשהו יתחיל לזוז בפרקים הבאים. אלו פרקים של רקע. בערך בפרק עשר העניינים יתחילו לזוז באופן משמעותי.
וזה באמת יהיה נחמד אם תשים הכרזה.

hipy · נשלח: 23/07/2017 ב- 13:54:28

שמתי

PumPkiN Soul · נשלח: 25/07/2017 ב- 01:18:11

אוקיי אז סוף סוף השלמתי את הפרקים
על הכתיבה עצמה אין לי מה להעיר, כי אתה כותב מצוין. התיאורים במקום, הכתיבה זורמת ומהנה לקרוא את הסיפור
במקום זאת, אני אכיר על הדברים המזעריים שכן הפריעו לי

נתחיל מההערה הקטנה, שמידי פעם אתה משתמש בסימני פיסוק שגויים. נקודה במקום פסיק, פסיק במקום נקודה וכו'
עצה שלי, לפני שתפרסם פרק תקרא אותו שוב, ותראה אם יש משפטים שמפריעים לך תשנה אותם.
היו לי כמה דוגמאות, אבל איבדתי אותן במהלך הקריאה אז תיאלץ לסמוך עליי הקטע הזה "^^

עכשיו בנוגע לפרק השני, מנקודת מבטו של סקייל.
קודם כל, שינוי גוף המספר באמצע הספר הוא בעייתי מאוד, בייחוד אם הספר סובב מספר דמויות שונות.
אני לא יודע עד כמה זה נהוג, אבל אני לא נתקלתי בספרים שעשו זאת עד עכשיו, אלא אם כן מדובר בקטעים של יומן או מכתב שמקדימים את הפרק, כמו שברנדון סנדרסון אוהב לעשות.
אבל יכול להיות שאני טועה
הכי הפריע לי אבל בפרק הזה הוא סגנון הכתיבה.
הפרק היה כתוב בצורה חובבנית, ואני יודע שאתה לא. לקח לי שלושת רבעי פרק להבין שמורת הכתיבה הזו מכוונת, ואתה מנסה להדגיש כמה סקייל הוא פשוט עם ובור.
שזה דבר מצוין, אבל זה לא מצדיק התעלמות מסימני פיסוק או שגיאות מכוונות ('לו' לדוגמא)
כן, אולי הוא לא יודע לכתוב ולקרוא ואולי הוא פשוט, אבל כשאתה כותב את הדיאלוג שלו, המילים שהוא מוציא מהפה, אין שום סיבה לכתוב עם שגיאות כתיב או ללא פיסוק כי זה סתם מבלבל את הקורא. לי אישית זה הציק מאוד.

בפרק השלישי מה שהכי הפריע לי היה האקספוזיציה שיורו דחף על אבא שלו.
זה בסדר שראסל הזכיר לו את אבא שלו, אבל לא הייתה סיבה לגולל את סיפור חייו של יורו רק כי סקייל חשב שזה מטופש.
הרי יורן וסקייל מכירים כבר תקופה, והוא כנראה כבר סיפר לו את הסיפור הזה.
אם היית שומר את הסיפור הזה לדמות שיורן לא מכיר זה היה מעודד אהדה כלפי הקוראים בצורה הרבה יותר טובה, וגם לא היה מרגיש מאולץ כל כך.
במקום זה היית יכול לכתוב "אבא שלי גם התחנן על החיים שלי. אחר כך תקעו לו סכין בלב" לדוגמא. קצר ולעניין. האקספוזיציה הזאת סתם גורעת מהפרק ועדיף הרבה יותר לשמור אותה לחלק מאוחר יותר בסיפור.

דבר אחרון, אם אתה מעוניין לתאר מחשבות של אנשים, אני ממליץ להשתמש בגרש ( ' ), ככה זה מבטיח להבדיל את המחשבות מהסיפור, והפורום לא יעשה לך בעיות עם זה (:

נ.ב.
קראתי את מה שכתבת לאייל, על זה שהאקשן יתחיל בפרק העשירי
אני מפציר בך, אל תעשה את זה.
שלושת הפרקים הראשונים היו פרקי אקספוזיציה, שזה טוב ויפה, אבל אם לא תכניס עניין בסיפור הקוראים יאבדו עניין מהר מאוד.
אני ממליץ לך לשנות את הסדר של הפרקים, ככה שהאקשן שמתרחש עם דמות מסוימת יגיע לפני פרק אקספוזיציה או היכרות נוסף כי זה באמת מעייף את הקוראים.

בסך הכל נהניתי מאוד, המשך כך (: