סכינים
סיפור פנטזיה על שדים פוליטיקה והעולם התחתון

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק 30 (פירות החולשה):
נהדר! אחד הפרקים הכי טובים שהיו לך עד עכשיו!
אקשן, מכות, היסטוריה, באמת נהנתי.
ברגע שהתחיל הקרב חשבתי לעצמי למה שיורן לא יעשה גם איזה כישוף, והיה ממש מגניב לראות שזה באמת הלך לכיוון הזה.
כל הקטע של זימון הרוחות והאפשרויות השונות לעבוד איתן גם מאוד יפה.
השילוב של הזיכרונות של יורן ממה שהוא למד עם קארים ועוגת התפוחים היה מוצלח מאוד.

הפרק הבא שאני אקרא הוא פרק 31, את פרק 30 "המזויף" אני לא קורא כרגע עד שתגיד איפה הוא אמור להשתלב ומתי לקרוא.

פרק 30 המזויף הוא הפרק הבא, וההמשך הישיר לפרק שלפני.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק שלושים וחמש: נסיך העבדים

ספוילר:

כל הילדים הקיפו את פתח הצינור בחצי גורן. וראגניר שלח יד ואחד במסגרת הברזל של הצינור. נטאם וטואן עזרו לו ומשכו אותו בידיהם החוצה לגמרי . וראגניר היה אסיר תודה על כך. הוא היה כה תשוש ושמח על העזרה שניתנה לו.
 
"איפה דסקור?" שאל וראגניר בין ההתנשמויות המהירות שלו. "אני חייב לדבר איתו, עכשיו."
 
הנער שחור השיער נדחק בין הילדים. "מה קרה?" תבע לדעת. "אתה נראה נורא. ומה זה הדם הזה..?"
 
נטאם וטואן משכו מאחוריו את גיבי. טואן פלט זעקת בהלה וכמעט שמט את גיבי פנימה בחזרה.
 
דסקור נשא אליו את עיניו. "מסטור האדיר." הוא השתנק. "מה הם עשו לכם?"
 
פניו של גיבי היו מרוחות במסכה אדומה של דם קרוש. שבילים עדינים נחרצו בה בנתיב בו זלגו דמעותיו. רק כעת הבחין וראגניר שמחצית משיער ראשו של גיבי נתלש. הפולוסי שמשך אותו לא היה עדין במיוחד. ועם השיער נתלש כל העור מחלקה הקדמי של קרקפתו.
 
הוא לא צייץ על כך מילה כל הדרך. נחרד וראגניר.
 
"תביאו את התחבושות!" שאג דסקור. "וגם מים, וחומר חיטוי! מהר!"
 
הילדים התפזרו למלא את בקשותיו ביעילות. דסקור רץ אל גיבי ונפל על ברכיו. הילד הפצוע נטמן בתוך חיבוקו, והתפרץ בבכי קורע לב.
 
 דסקור עצם את עיניו. "מי עשה לך את זה? אני אהרוג אותו במו ידיי. אני נשבע בחיי..."
 
"יהיה קשה לעשות את זה." קטע אותו וראגניר בפה יבש. "הוא כבר מת."
 
גיבי המשיך להתייפח לתוך כתפו של דסקור. "זה היה לינטאקה?" שאל דסקור. 
 
וראגניר הנהן.
 
"הוא תקף אתכם החלאה? ידעתי שאסור לסמוך עליו." דסקור העווה את פניו. "אסור היה לי לשלוח אתכם אליו. תמיד ידעתי שהוא בריון מרושע... איך הרגתם אותו?"
 
"לינטאקה כעס על כך שסחטנו אותו, אני חושב." אמר וראגניר וגירד את זקנו. צמח לו זקן מכובד בזמן העבדות. "הוא רצה לנקום בנו. היו לו סכינים בחבילה והוא רצה להרוג אותנו כדי להעביר לך מסר."
 
"לא היה אכפת לו, מכך שכנראה לא נעזור לו יותר לעולם?"
 
"זה גם מה שאני אמרתי לו. אבל הבנתי ממנו שהוא מתכוון לברוח מהאי עם החברים שלו. אני חושב שלזה הם היו צריכים את הסכינים. אולי הם תכננו להשתלט על ספינת דיג קטנה שהם יוכלו להשיט בכוחות עצמם."
 
"זה הגיוני." אמר דסקור. "הרבה מהעבדים הפולוסים הם יורדי ים חסרי מזל שהשתלטו עליהם פיראטים."
 
הילדים הגיעו עם התחבושת וחומרי החיטוי. דסקור הרחיק ממנו את גיבי, וכל תשומת ליבו עברה לחבישת הראש שלו. גיבי גנח וילל כששפך את החומר הצורב על ראשו, אך לא בכה. 
 
כשדסקור סיים, כל קדמת ראשו של גיבי הייתה עטופה בתחבושות הצחורות. דסקור קשר לו בנדנה כהה מעל החבישה. "עכשיו בכלל אי אפשר לראות שבכלל נפצעת." הוא אמר בשביעות רצון, והתרחק כדי לבחון את מעשה ידיו. 
 
גיבי עדיין ילל. "בחייך, היה חזק." צקצק דסקור בלשונו. "עברת כבר דברים גרועים בהרבה."
 
"אני לא חושב שזה כל כך פשוט. הוא ראה אנשים נהרגים מול עיניו." לחש וראגניר באוזנו. "ואם להיות כנה, אפילו אני הייתי חוטף שבץ מהדברים שהוא ראה. אם לא היה פולוסי שמן שהצמיד אותי לרצפה וגרם לכך שהדברים היחידים שאראה יהיו הכרס והסכין שלו."
 
הילדים עדיין הקיפו אותם. הם נעצו מבטים מפוחדים ומבוהלים בדסקור ובוראגניר. 
 
"לכו מכאן!" נבח עליהם דסקור. 
 
עיניהם הגדולות של הילדים ננעצו עכשיו בדסקור בלבד. מבועתות אף יותר מלפני כמה רגעים. סילדה התחילה לבכות לתוך ידיה הקטנות והמטונפות.
 
דסקור ריכך את נימת קולו. "אני צריך לדבר עם וראגניר בלי הפרעות. אתם מבינים? קרו דברים לא טובים היום. מגיע לכם לדעת על זה." הוא נשם עמוק. וראגניר ראה של פניו שהוא עושה מאמצים רבים כי להישאר רגוע ולא לצעוק עוד על הילדים הקטנים. "אני חייב לדעת עוד מוראגניר כדי שנוכל להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר."
 
"איזה דברים, המפקד?" צייץ מאפוקו. מנסה להתגבר בקולו על הבכי הקולני של סילדה וחבריה- נורה וניסאן הצטרפו אליה זה מכבר. "לא יהיה לנו אוכל?"
 
"אני מקווה שיהיה." אמר דסקור בקול קודר. "דבר לא וודאי עכשיו. ולכן אני חייב את עזרתכם- אוי, תהיו כבר בשקט!" הוא נזף בבכיינים שבחבורה. סילדה וחבריה השתתקו מיד. "אני חייב שתתנהגו הכי רגיל שאפשר. טואן- קיבלתי תלונות שיש נזילה ליד המגורים של סגוורו. תצטרך לאטום אותה מבפנים. הוא שונא את המים שנוזלים לו בחדר. קח איתך את סילדה וניסאן."
 
הוא המשיך לירות פקודות, והילדים מיהרו לציית- לרווחתו של דסקור. 
 
עד מהרה רק וראגניר וגיבי נותרו עימו. "עכשיו תספר בדיוק מה באמת קרה שם." הוא תבע לדעת.
 
וראגניר סיפר לו הכול. כיצד לינטאקה ניסה להרוג אותם, וכיצד הר האדם השחור נכנס ותקף את הפולוסים.
 
"זה בוודאי אחד מכלבי השמירה של המחצבה." מלמל דסקור.
 
"סליחה?"
 
"כל מיני בריונים שהם מציבים בקצוות המחצבה כדי שעבדים לא יברחו." הסביר דסקור. "נותנים להם להרוג את כל מי שמתעצל אפילו לכמה רגעים. הטיפוס שעזר לך נשמע כאילו הוא היה כל כך מסוכן שקשרו אותו בשרשרת."
 
"מה שלא כל כך עזר." אמר וראגניר.
 
"החיילים כנראה יבינו שהוא מסוכן מדי. הם יעבירו אותו תפקיד או שיהרגו אותו." דסקור סימן בידו. "אני מתנצל קטעתי אותך. המשך בסיפורך הוא מעניין יותר מטיבו של הבריון הזה."
 
וראגניר המשיך בסיפורו. מצחו של דסקור התקמט בדאגה כאשר שמע מוראגניר על המהומה הקטלנית שהחלה שם בדיוק כאשר נמלטו.
 
"זה לא טוב." האו מלמל בדאגה. "תגרות כאלו יכולות לתקוע אותנו מאוד."
 
"נשמע כאילו זו סיטואציה מוכרת לך." אמר וראגניר.
 
"הייתי בטירה בזמן התגרה הקודמת." אמר בפיזור הדעת. "בדרך כלל אחרי אירוע כזה הלורד עוקר בעיות מהשורש. ומהומה בסדר גודל כמו שאתה מתאר כנראה תהיה עם השלכות לכל העבדים באי."
 
דסקור זינק על רגליו בפתאומיות. "אמרת שכל התגרה הזו הייתה בחדר השירותים?" הוא שאל את וראגניר בעיניים פעורות. "תאמר לי שלא..."
 
וראגניר משך בכתפיו.
 
דסקור קילל." הם יגיעו גם לפה!" בוא קרא. שפתו רטטה בעת שדיבר. "הם יתאמצו למצוא את המבריחים של הסכינים, והם בטח יבינו שזה קשור לצינורות. ומשם..." הוא הסתובב בחוסר סבלנות ופכר את אצבעותיו.
 
"יכול להיות שהם יחשבו שהפולוסים הביאו את הסכינים מבחוץ כדי לחלק אותם במקום נסתר יותר מאשר מתחת לעיניים של כלבי השמירה." הציע וראגניר בתקווה.
 
"כן, המפקד." צייץ גיבי לידו. "זה נשמע יותר חכם מאשר לזחול דרך השירותים."
 
ראשו של דסקור נע בשלילה. "החיילים של נורווק יותר מדי חכמים. הם יבינו שלא סתם הסכינים הגיעו אל השירותים." הוא כרע לצד גיבי. "אני חייב את עזרתך. כעת."
 
"תמיד לשירותך, המפקד!" הצדיע גיבי בהתלהבות.
 
דסקור חייך. "אני צריך שתעלה אל הטירה. אם ישאלו אותך מה אתה עושה שם- תגיד שאתה מביא את האוכל שלנו." 
 
גיבי הנהן. "ומה באמת לעשות?" הוא שאל.
 
צחוק מתגלגל פרץ מפיו של דסקור. "זה הילד שחינכתי!" הוא צחק עד שדמעות זלגו מעיניו. 
 
"אני צריך שתרגל. תראה כמה רחוק הגיעו המהומות." המשיך כאשר נרגע מעט. "תדווח לי כמה חיילים במסדרונות, מה המצב של המהומות, איזה כלי נשק הם נושאים... כל דבר שתוכל לברר ויהיה לטובתנו."
 
גיבי הצדיע שוב, ביתר התלהבות, ומיהר אל המדרגות הלולייניות.
 
וראגניר פנה לדסקור. "ומה אנחנו נעשה?" שאל.
 
"כשהם יגיעו לפה, אנחנו צריכים לראות יותר תמימים ומבוהלים מאשר עכשיו. אנחנו צריכים להיראות עבדים שחיים בתנאים מזוויעים." דסקור הצביע על המיטות מקורות האלון שבנו לעצמם, על מזרוני הקש, והשולחן הארוך שעדיין לא היה מטונף ומעלה עובש. "אלו לא תנאים של עבדים."
 
"אנחנו עומדים להרוס את הכול?" שאל וראגניר. זה עומד להיות בזבוז ארור לגמרי.
 
דסקור נטל לידו מכוש. "אנחנו עומדים להינות מזה." אמר לפני שהטיח את הכלי בכיסא קרוב אליו, ושבר את משענתו.,
 
וראגניר נאנח, והצטרף אליו.
 
רק לאחר זמן מה שם לב שהכלי שבחר היה הפטיש החדש שביקש מהפולוסים בשביל הבריחה שלו.
 
אירוניה של האלים. חשב, ושבר כיסא נוסף.

אחרי זמן מה הם עמדו מול גל של עצים מרוסקים ומזרונים קרועים. לצערם, זוהי הייתה רק תחילת עבודתם. דסקור פקד על וראגניר להטמין את השברים בכל מיני פינות מטונפות של החדר.
 
"תכסה אותם בפסולת מהביוב, והם לא יקדישו לכך יותר מדי תשומת לב." הסביר דסקור. "אחרי זה, תעזור לי לפרוש את הסמרטוטים על הרצפה."
 
וראגניר עשה כפקודותיו. "זה יפה שאתה מרגיש עושה למענם כל כך הרבה." אמר וראגניר, והרים קורת עץ שבעבר הייתה רגל של מיטה. "רוב האנשים לא היו מתנהגים בכל כך סבלנות לעבדים שתחת פיקודם, במיוחד אם הם ילדים."
 
"אני נראה לך כמו רוב האנשים?" התיז דסקור בכעס. 
 
"בכלל לא." אמר וראגניר. "ולכן זה כל כך שונה ומיוחד שאתה נוהג בהם ברכות."
 
דסקור לא השיב לו. הוא פנה ממנו ואסף הריסות מהקצה השני של חדר המגורים החרב. 
 
זמן מה הם המשיכו לעבוד כך, בשתיקה מעיקה. וראגניר תהה מדוע הוא כה נפגע מהשאלה. זאת הייתה אמורה להיות מחמאה ארורה. איך מישהו יכול להיעלב מזה שאני יאמר לו שהוא נחמד?
 
"זה לא מגיע להם." אמר דסקור לפתע. "אני חייב להשכיח מהם את העבדות כדי שהם לא יגמרו כמוני."
 
"אדוני עבדים טובים?"
 
דסקור נחר בבוז. "אנשים שבורים." הוא השליך את הקרשים לפינה מטונפת, ובעט עליהם במגפיו. וראגניר התקרב אליו. "למה אתה מתכוון?" שאל אותו.
 
תחת אור העששית פניו של דסקור בהקו מזיעה. "היה לי אדון עבדים אחר בביוב, שלא היה נכנס לביוב כמונו אלא רק מוודא שנעשה את העבודה כמו שצריך. הוא לקח את כל האוכל לעצמו והשאיר לנו רק פירורים." הוא עיווה את פניו בכאב. "הוא היה מתעלל בנו. אתה יודע כמה צער ילדים יכולים לסבול? אתה יודע מה פירוש הדבר לחיות בחוויית ייסורים תמידית תחת השוט, להידחק בצינורות ולא לרצות לחזור משם לזרועותיו של הסוטה ששלח אותך פנימה מתוך ידיעה שתבכה עד השעות הקטנות של הלילה מכאב ובושה?" 
 
הוא נשם עמוק. "בשלב מסויים גילינו את ההברחות בעצמנו. ככה התחזקנו ויצאנו מתחת לשליטה של החיה ההיא. השגנו כמה פיסות ברזל מחודדות ו... עשינו את מה שצריך לעשות."
 
"ומה קרה אז?" שאל וראגניר.
 
"עלו עלינו." הוא אמר בפשטות. "תלו את כולם אחד אחד. הייתי האחרון בשורת הילדים. ורגע לפני שהם תלו אותי הם הבינו שהם יישארו בלי אף אחד שיכיר את העבודה בצינורות כמו שצריך, אז הם ישר הכניסו אותי לפיקוד על החולייה." דסקור נשם עמוק. "לעולם, אבל לעולם, לא אתן לילד לעבור את מה שאני עברתי."
 
וראגניר חש אהדה כלפי דסקור. סבל הייתה חוויה מוכרת לו, אך הוא לא רצה לדמיין את מה שעבר דסקור. זה היה נשמע גרוע בהרבה.
 
זה אדם של כבוד.
 
"הילדים יודעים מזה?" שאל וראגניר על אף שידע את התשובה כבר בעצמו.
 
דסקור חשק את לסתו. "לא, ולעולם הם לא ידעו."
 
וראגניר לא הטריד אותו עוד בנושא. הוא ידע שעבדים לא אוהבים לדבר על עברם. על פי רוב הוא- היה קשה מנשוא. 
 
אחר חצי שעה נוספת סוף סוף נראה המקום כמו מאורת עבדים ולא כמו מקום ראוי למגורים. בשביל לחזק את האשליה דסקור גם פיזר מי ביוב על כל השמיכות. וראגניר ניסה לא לחשוב כמה הילדים עומדים להצטער על כך. סילדה בטח תבכה, וגם הילדים החזקים יותר יהיו המומים.
 
גיבי חזר מהר מלמעלה. הוא רץ במורד המדרגות היישר אל דסקור. "יש... קרב..." הוא התנשם במהירות. "אני..."
 
"תירגע שנייה." דסקור הושיב אותו והביא לו כוס מים. 
 
גיבי גמע בשקיקה את המים. "יש הרבה מכות במחצבה. והרבה דם." הוא אמר אחרי שהסדיר את נשימתו. "החיילים בדרך לשם, ראיתי אותם עוברים בגשר מעל החפיר החיצוני."
 
הם ממש לא רחוקים מהמחצבה. חשב וראגניר באימה. תכף יתחיל ההרג האמיתי.
 
דסקור נאנח. "הצטבר בין העבדים דם רע במשך כמה שנים טובות. הייתי מתפלא אם הם היו חושבים בהיגיון... למרות שאני מוכרח להודות שקיוויתי..." הוא משך בכתפיו בצער. "טבע העבדות, אני מניח."
 
"אז מה עושים עכשיו?" שאל וראגניר בעוד גיבי נרגע.
 
"עכשיו?" דסקור בהה בחולמנות באוויר. "מחכים למופע, כמובן."
 
עד שהחיילים הגיעו, כל הילדים חזרו מהמטלות שדסקור שלח אותם אליהן. פניהם לבשו דרגות שונות של זעזוע והלם מההרס שנגרם לחדר.
 
"המיטות שלנו!" זעק ניסאן. סילדה התייפחה בשקט. שאר הילדים מלמלו בקולות נמוכים ומבוהלים
 
"שקט!" נבח דסקור.
 
הילדים השתתקו. "כך יותר טוב." אמר הנער, בנימה רכה יותר. "אסור בשום פנים ואופן שהחיילים ידעו על ההברחות. לכן הייתי צריך להרוס את המגורים היפים שלנו. אחרת יתלו כל אחד ואחד מאיתנו."
 
"איך נישן בינתיים?" אמר חרש טואן.
 
דסקור השפיל את עיניו. 
 
הוא מתבייש לומר להם את האמת. הוא לא רוצה להכאיב להם עוד יותר.
 
אז כמו תמיד, וראגניר נאלץ לסובב את הסכין. 
 
"על האדמה הרקבובית שאנחנו דורכים עליה." אמר במקומו. "עם שמיכות וסמרטוטים שנתכסה בהם. בדיוק כמו כל אחד מהעבדים שנמצאים בכל מקום אחר בעולם."
 
"אני לא רוצה את זה." מחה טואן. "אני אהבתי את המיטה שלי ואת מזרון הקש."
 
"ואני אהבתי את אוויר ההרים של קהרגהל!" התיז וראגניר. הוא התקדם אל הילד ונעץ את מבטו בעיניו. הוא היה צריך להשפיל לצורך כך את מבטו. זמן כה רב חלף מאז עשה זאת בפעם האחרונה. "אנחנו לא בוחרים את מה שקורה לנו בחיים. אנחנו עלים ברוח, גלים בים... אתה פשוט מקבל בהכנעה את הגורל שלך."
 
טואן הרכין את ראשו. יללה חנוקה נפלטה מפיו.
 
"הבט בי, ילד!" נבח עליו וראגניר. הילדים הזעקו, וגם דסקור מלמל דבר מה מאחוריו. אך וראגניר לא שמע אף אחד מהם. הוא כעס על... על...
 
על מה? שלילדים הללו עדיין יש חלומות? החימה שעלתה בו הרפיתה ברגע את לפיתתה. על כך שהם לא מרכינים את ראשם להצלפות הפרגול? שיש להם בית לקוות לשוב אליו?
 
וראגניר הרים את סנטרו של הילד בעדינות. עיניו של טואן היו עצומות. שני שבילים נוצצים של דמעות בהקו על לחייו.
 
אלי היער האדירים... מה עשיתי? 
 
במוחו הבזיקה מחשבה על סיפורו של דסקור. על הממונה הקודם שהיה להם, שהתעלל בהם, שנהג בילדים בבריונות מזעזעת.
 
האם אני כה שונה ממנו?
 
אלף תירוצים עלו במוחו, אך הם נפסלו אחד אחרי השני, עד שנותר חלל שחור וריקני במקום בו אמורות להיות המחשבות. האמת עמדה מולו במערומיה. מטילת אימה ומעוררת סלידה.
 
אם אני אמשיך כך בהחלט לא אהיה טוב יותר מהאנשים האלימים והגועליים ביותר. אבא אמר לי להיות אדם יותר טוב מהשאר. איפה ההוכחה לכך?
 
"פקח את עיניך, טואן." אמר וראגניר ברוך.
 
גרונו של הילד השחום התכווץ, וכתפיו נרעדו. ואז הוא פקח את עיניו האדומות.
 
"אתה לא בוחר מה יקרה לך בחיים." המשיך וראגניר. "אבל אתה יכול להחליט באיזו מין צורה אתה תקבל אותם. אתה יכול לבכות, להתלונן ולהתדרדר לייאוש. אבל אתה יכול גם להיות גיבור דגול יותר מאלדריאן ג'קמיוב. אתה יכול לירוק לאלי הגורל בעיניים, ולסבול את גורלך בגאווה. כך למדתי בחיי. האם אתה חושב שפשוט להיות גוץ בחברה שמהללת לוחמים דגולים שמרוצצים גולגולות בגרזניהם? לאהוב לקרוא במקום שהתועלת היחידה שרואים בנייר הוא כדי לקנח את הישבן?" וראגניר עצר כדי לנשום מעט. הוא לא היה רגיל לדבר כל כך הרבה. ובכזה להט... "הנקודה היא, שבחרתי להמשיך לנשום. שבחרתי לסבול אנשים מחרידים וחסרי נימוסים במקום להיכנע לגורל ולילל באיזו פינה. אני מצפה ממך לכך, ואפילו ליותר."
 
"אבל למה?" התייפח טואן ונד בראשו. "זה מסובך."
 
"יותר מסובך מלזחול בביוב? תשקר לסגוורו. לא לי." אמר וראגיר. "חוץ מזה, אתה רוצה להיכשל איפה שמקלון כמוני הצליח? זה יותר גרוע מלהפסיד לבת בתחרות ריצה."
 
"היי אני דווקא טובה!" מחתה סילדה מאחוריו.
 
אך טואן לא הקשיב לה. וראגניר ידע שהוא נגע ברגשי הכבוד שבלב הילד. בגאווה שלו.
 
טואן התנער מאחיזתו של וראגניר והתרחק ממנו. לא היה צריך היה להיות כלב ציד כד להריח את הכעס שנדף מהילד.
 
הוא יהיה בסדר. חשב וראגניר. גם כאשר יישן על הקרקע המזוהמת הוא לא יעז להתלונן. 
 
יד אחזה בכתפו.
 
"מה לעזאזל אתה עשית?" לחש בזעם דסקור. 
 
"חישלתי אותו." אמר וראגניר בלי להביט בו.
 
"מה? לא. רק הפחדת אותו, והפכת את המצב לגרוע יותר. ולעזאזל! תסתכל בי כשאני מדבר איתך."
 
וראגניר עשה כבקשתו. באור המועט ראה את פניו המעוותות בחימה של דסקור. "אתה לא יכול להתחיל להיות האבא שלהם ולחנך אותם."
 
"כי אתה כבר עושה את זה?" שאל וראגניר בתעוזה. "אני חושב אם כך שאתה עושה את זה בצורה מזופתת. אתה ממש לא איש החינוך ששמעו נדד למרחק שהיית מת להיות..."
 
דבריו נקטעו בסטירה שהנחית עליו דסקור. "אל תדבר אליי ככה." הוא רשף. "אני המנהיג היחיד פה. כדאי שתזכור את זה."
 
"מי דיבר על המנהיגות שלך?" שאל וראגניר, המום. מאיפה הוא הביא את זה בכלל?
 
דסקור נעץ אצבע בחזהו. "אתה, גוץ. כל הזמן אתה מנסה לקחת לי את השליטה. מארגן לי פה נסיונות בריחה, מחנך את כולם... בהא!" דסקור ירק על הרצפה. "תזכור שאתה רק עוד עבד אחד מני רבים שלולא אני היה עובד עד מותו במספנה או במחצבה. אני לא אהסס לעשות זאת שוב אם..."
 
מהלומות ניתחו על דלת העץ הכבידה שבראש המדרגות הלוליניות. "תפתחו, מנקי חרא!" פקד קול זועם מעברה השני של הדלת.
 
"אל תחשוב שסיימנו." סינן דסקור, ופנה ממנו במהירות אל המדרגות. "אני מיד פותח!" אמר בקול רם.
 
וראגניר הביט סביבו. הוא היה מוקף בטבעת ילדים עם פנים מפוחדות. "יהיה בסדר." הוא אמר להם, למרות שהוא עצמו התקשה להאמין בכך.
 
גם הם לא האמינו לו. להפך, הם נראו לחוצים יותר. 
 
דסקור פתח את הדלת, ומיד נהדף הצידה בידי טור החיילים שרץ במורד המדרגות. 
 
כמה ילדים צייצו בפחד מאחוריו. האימה גאתה גם בקרב וראגניר. הם גילו שאלו היינו אנחנו? כל כך מהר?
 
החייל האחרון דחף ברשעות את דסקור במורד המדרגות לפני שטרק את הדלת אחריו. "המפקד דסקור." הוא אמר בלעג צונן. "או שאולי עליי לומר הגננת דסקור?"
 
שאר החיילים, שהסתדרו כבר בחדר גיחכו בתגובה לדבריו. הם כיוונו את חרבותיהם לעבר הילדים כולם ניסו להצטופף מאחורי וראגניר. 
 
הוא לא היה נוהג אחרת במקומם, אך זה לא אמר שהוא שמח להיות המבוגר האחראי בחדר. חרבות המכוונות לחזהו מעולם לא הלהיבו אותו פחות.
 
"אלא אם כן אתם רוצים לזחול בביוב, כנראה שהגעתם למקום הלא נכון." הוא אמר בכל האומץ שהצליח לגייס. הוא נעץ מבט באחד מהם, והבחין במטפחת שכיסתה את כל החצי התחתון של פניו כדי לעמעם את צחנת הביוב. אך אף על פי כן זיהה את תווי פניו השועליות של בארש, החייל שלקח אותו מאת טופירנוס, שסגוורו טען שהוא האחיין של הלורד.
 
והוא זיהה גםאת צחנת הסם שנטל, והאפילה אפילו על ריח הביוב.
 
"אין פה הירואין, בארש." אמר וראגניר לחייל. "למרות שאני חייב להודות שביתנו הקט בהחלט מצחין כמו מאורות המסוממים שלך.."
 
"סתום ת'פה הדפוק שלך, גמד." נהם לעברו בארש, והצמיד את חרבו לחזהו. "אני יכול לשסף אותך לחתיכות אם תפטפט יותר מדי."
 
וראגניר בהחלט יכול היה להאמין לו. לא הייתה לו חשיבות מהותית עבור החיילים שבאמת יוכל להאמין שלא ירצחו אותו להנאתם.
 
"תפסיקו להתבטל, חיילים." נהם החייל שדחף את דסקור. הפסים הצהובים שעל כתפיו העידו עליו שהיה מפקדם. "תתחילו לחפש, ונצא כמה שיותר מהמקום המגעיל הזה."
 
"אין לנו דבר להסתיר." אמר דסקור בקול חלש.
 
"את זה עוד נראה." אמר המפקד. הוא החווה בראשו, והחיילים התפרשו ברחבי הביוב.
 
הם תחבו את חרבותיהם בערמות הפסולת, בניסיון למצוא חפצים מרשיעים. אך וראגניר ודסקור עבדו היטב לפני כן, וכל מה שהעלו בחכתם היו כלי העבודה שלהם והקרשים השבורים. תחושת הקלה עלתה בקרב וראגניר.
 
אך שמחתו הייתה מוקדמת מדי. "הקרשים לא רקובים, המפקד." אמר חייל חד עין. "קורות אלון ישנות, אך לא בנות יותר משנה... הייתי אומר שהם לא היו רגע אחד בביוב."
 
המפקד נעץ מבט מרושע בדסקור. "אין לך שום דבר להסתיר?"
 
פניו של דסקור החווירו. "אני..." הוא התחיל לגמגם.
 
"אלו קורות שפירקנו מהתקרה מעלינו." קטע אותו וראגניר והצביע על התקרה. "נתקעו שם כמה יונים ארורות. לא יכולת לישון בלי להתעורר עם פרצוף מלא בחריונים. היינו צריכים לשבור את העץ כדי להוציא אותן."
 
המפקד של החיילים הביט בתקרה. בהחלט היו חסרות כמה קורות, כך שהסיפור המאולתר של וראגניר היה נראה אמין למדי.
 
המפקד העווה את פניו. "טוב, בהחלט זה לא גרם לחדר להריח טוב יותר." הוא פנה לבארש. "מצאתם עוד משהו חוץ מכמה חתיכות עלובות של קרשים?"
 
"הרבה חרא ותולעים, אבל זהו." אמר אחיינו של הלורד נורווק, ופנה בגועל מהערימה שחיטט בה. "אבל הם בטח מסתירים עוד משהו. אני יכול ממש להריח את זה."
 
"אתה לא יכול להריח שום דבר שהאף שלך סתום בסמרטוט." אמר אחד מחבריו. ,אולי חוץ מהאדים מלאי הסמים שאתה נושף..." כמה חיילים צחקו.
 
"אתה רוצה לדעת כמה טעים האגרוף של בני נורווק, טארניל?" לחשש בארש בזעם. "כי אני יכול לומר לך שהיא יותר טעימה ממרק הכרוב שתשתה עד סוף ימיך כאשר מהשיניים שלך יישארו רק גדמים."
 
"אוהו! הנה הוא מתחיל לתפוס עלינו תחת עם הייחוס המלכותי שלנו!" קרא טארניל. "עד שהלורד יחזור מהמלחמה סגוורו הוא האדון פה, ובפעם האחרונה שבדקתי אין לך קשר לאישפוראל המטונף!"
 
"אני דווקא מסוגל למצוא את הדמיון." קרא חייל אחר. "אפשר לראות מיד שאת שניהם המליטה כלבה."
 
"הפסיקו מיד!" נבח המפקד שלהם.
 
החיילים השתתקו, אך וראגניר בהחלט יכול היה לדעת שבארש איננו חביב הקהל. בטח הוא יחטוף כמו שצריך בפעם אחרת. 
 
המפקד פנה לדסקור. "תעלה את כולם למעלה." הוא פקד עליו. "תסתדרו במסדרון בשלשות. אל תלכו עד שאסמן לכם."
 
דסקור העיף בוראגניר מבט מתוח.
 
"מיד!" נבח המפקד, ובעט ברגלו של דסקור. הנער נפל שפניו על הרקב שכיסה את הרצפה. החיילים צחקו בינם לבין עצמם.
 
"בואו איתי." אמר וראגניר לילדים שמאחוריו. "אל דאגה, אני אתכם." הוא אחז בידם של הילדה ונורמן, וצעד איתם באיטיות לכיוון המדרגות.
 
הוא פקד על גיבי וטואן לסייע לדסקור לקום בחזרה. השניים הקימו אותו על רגליו. דסקור הנהן לו בהכרת תודה בפנים עייפות ומטונפות.
 
מה הם יעוללו לנו? תהה וראגניר כאשר הגיח מהדלת אל הטירה.
 
המצב לא נראה מבטיח בכלל.

לאחר שהסתדרו בשלשות, החלו החיילים להצעיד אותם במסדרונות הטירה.
 
זו הייתה הפעם הראשונה שהזדמן לוראגניר באמת להתבונן בטירה מבפנים. היא הייתה אפלולית, והוארה רק במעט אור שמש שחדר מבעד לחלונות שבתקרה המקומרת. על הקירות היו תלויות תמונות נוף רבות, שצוירו במשיחות רחבות של צבעי שמן.
 
"אוהב את הציורים?" שאל אותו לפתע החייל ששמו היה טארניל.
 
וראגניר הביט בחטף בתמונה של נוף סלעי ואפרפר. "אני חושב שהצבעים עגומים קצת." 
 
טארניל גיחך. "תאמר את זה לליידי נורווק, אני בטוח שהיא תשמח לשמוע שהיצירות שלה מדכאות אותך."
 
וראגניר ניסה להסתיר את ההפתעה שעלתה בו. "אשתו של הלורד מציירת?" 
 
"אשתו? לא!" אמר טארניל בזעזוע. "עבד טיפש! הלורד אלמן כבר עשר שנים. ביתו, האליגה, מציירת אותם."
 
"יש לו בת?" שאל וראגניר, בקול רם מדי. 
 
"לא לדבר!" עלתה קריאתו של המפקד מראש הטור.
 
וראגניר השתקק במהירות. 
 
"היא יפהפיה אמיתית, האליגה. בדיוק כמו הציורים שלה". "נאנח טארניל כאשר פנו למסדרון נוסף. "אומרים שהיא נראית בדיוק כמו אמא שלה אבל ירשה את האופי הקר של אבא שלה."
 
"אתה מוכה אהבה, טארניל?" שאל מאליק, החייל הקירח שקנה את וראגניר יחד עם בארש. "חבל על המאמץ. היא עסוקה בציורים שלה מעל הראש מכדי שיהיה לה פנאי אפילו לגברים אמיתיים."
 
"עשירים, אתה מתכוון." תיקן אותו טארניל.
 
מצחו של מאליק התקמט. "לא. התכוונתי בדיוק למה שאמרתי. אתה רכיכה די רצינית מכדי להיות גבר, טארניל."
 
"שקט כבר!" רעם קולו של המפקד. "גם אתה מאליק!"
 
הם פנו למסדרון נוסף ואז יצאו אל החצר המרכזית.
 
וראגניר חש משיכה במכנסיו. "יש פה הרבה אנשים." אמרה הילדה. 
 
הרבה הייתה מילה קטנה להגדיר את כמות האנשים שהיו שם. אלפי עבדים ושפחות עמדו מסודרים בשקט בחמישיות בשורות של חמישה אנשים. חיילים צעדו בין השורות ודאגו לשמור אותן מסודרות. הם לא בחלו בשום אמצעי כדי לעשות זאת. מדי פעם נשמעה צרחה חדה כאשר בעטו והכו עד זוב דם בעבד שאמר מילה לא במקום או ניסה להיחלץ מהשורה. 
 
"תסתדרו בשורות ותהיו בשקט." אמר המפקד שהוביל אותם. "אל תהיו חכמים אם אתם לא רוצים לגמור על הרצפה."
 
"למה אנחנו כאן?" שאל דסקור. "מה אתם תעשו לנו?"
 
המפקד החווה בראשו למאליק. החייל התקדם ותקע אגרוף בבטנו של דסקור. הנער נפל על הרצפה וירק דם מפיו. כמה ילדים החליפו מבטים מודאגים.
 
"אני רוצה לשמוע רק את השחפים." אמר המפקד. "וכדאי שכך יהיה. תסתדרו מיד בשורות."
 
הם עשו כפקודתו במהירות. 
 
עבדים נוספים המשיכו לזרום אל החצר. גם הם סודרו בשורות, והוזהרו להיות בשקט. וראגניר לא חשב מעולם על כמות העבדים שיש באלטון דגילרה. רק עכשיו גילה את מימדיו האדירים של צבא העבדים באלטון דגילרה. 
 
ואז עברה בו מחשבה נוראה.
 
לא אכפת להם ממנו פשוט שאנחנו כה רבים. אם הם הורגים אחד, הם פשוט ייקחו אחד אחר.
 
למנקי הביבים אמנם היה מעמד מיוחד בגלל שהיה קשה ללמוד את מבנה הצינורות בטירה, ולא היה משתלם להרוג אותם. אילולא כן, לאי יהיה אף אחד שיכיר את העבודה. הטירה תתמלא סתימות בתוך יומיים, ותצחין כמו הביבים עצמם. אבל ללא הסיבה הזאת... וראגניר לא חשב שהיה שורד יותר מיומיים עם הפה הגדול שלו.
 
כאשר הגיעו, כמה עבדים סיימו לבנות בקדמת החצר, על רקע הים הנוצץ שנפרש עד האופק. אורכה היה שלושים מטרים, וקורת עץ באורך דומה קובעה על ארבעה עמודים שנבנו במרחקים שווים. מהקורה השתלשלו ברפיון חמישים לולאות חבל. הן התנודדו קלות ברוח המלוחה שעלתה מהי, בדיוק כמו דגל התמנון המפוספס שהיתמר על תורן מאחורי הגרדום.
 
"ענישה פומבית." מלמל דסקור מאחוריו. "אל תסתכל אליי!" הוא לחש בדיוק כאשר וראגניר התכוון לסובב את ראשו. "החיילים הרבה יותר מרושעים במעמד הזה. הם באמת לא יחשבו פעמיים לפני שיהרגו אותך."
 
"מה הם עומדים לעשות?" שאל וראגניר בחזרה.
 
"טוב, הם יתלו את כל מי שהם ימצאו זאת לנכון עבורו..." השיב דסקור.
 
הוא השתתק כאשר מאליק העיף בהם מבט. החייל טלטל את ראשו ומלמל משהו, והלך לדבר בקול נמוך עם חייל אחר.
 
"כנראה כל מי שהם תפסו בקטטה במחצבה." המשיך דסקור. "אבל אי אפשר לנחש מה סגוורו יעולל הפעם. הוא לא צפוי במיוחד כפי ששמת לב. פשוט אל תתבלט ותחכה שהענישה תחלוף."
 
"עוד עצה?" שאל וראגניר.
 
דסקור לא ענה לו.
 
"כלום?" שאל וראגניר חרש. "אין לך איזו פנינת חכמה לומר לי? מה נגמר לך.."
 
"אל תסיט את המבט שיתלו את הנידונים." אמר דסקור בשקט. "הם בודקים מי לא מסתכל, ותמיד יהיה איזה אידיוט שייתפס וימצא את עצמו מתנדנד בעניבה משלו על הגרדום."
 
חלחלה אחזה בוראגניר. "זה אכזרי!" הוא נשף. "הילדים..."
 
"... יודעים את זה כבר. זה מהדברים הראשונים שאני מסביר להם שהם מגיעים." הרגיע אותו דסקור. "אני מודאג בעיקר ממך ומהפה הגדול שלך. אני לא איבדתי מעולם מישהו בענישה פומבית, ואני לא רוצה שאתה תהיה הראשון ש..."
 
משהו הכה בחוזקה בעורפו של וראגניר, עיניו הסתמאו והוא נזרק על הרצפה.
 
עיניו נסתמאו, והוא לא ראה דבר מלבד אורות מרצדים. יד תפסה בחולצתו והעמידה אותו בחזרה על רגליו. מישהו הרעים בקולו, אך וראגניר חש כאילו כל אוזני מלאות מים, והמילים מאבדות מתבניתן בדרך לאוזניו, ואינן אלא צלילים חסרי כל פשר.
 
היד הרפתה ממנו בגסות. הוא כמעט וכשל שוב, אך ייצב את עצמו ברגע האחרון.
 
לאחר כמה שניות נוספות האורות המרצדים התגבשו לכדי תמונה ברורה של המון עבדים דומם. הוא שפשף את עורפו. הוא חש בדבר מה רטוב ודביק. הוא השיב את ידו במהירות, נרתע מהדם והכאב שפעמו כמו הלמות תופים במעלה שדרתו.
 
"הוא הרביץ לך עם החרב שלו." לחש מימינו טואן. "בעורף, אבל לא עם הצד החד."
 
"זו לא פציעה קשה. אחבוש אותה כשנשוב לביבים." הרגיע אותו דסקור. "אבל עדיף שנהיה בשקט, ולא ננסה את החיילים שוב."
 
וראגניר בהחלט הסכים איתו.
 
הם המתינו כך זמן רב. אולי אפילו שעה. השמש זזה לה בעצלות מעלה מעלה בשמיים, וכל אותו הזמן הייתה שתיקה מעוררת אימה בחצר. קטעו אותה רק אוושת הגלים וקרקורי השחפים שעפו מעל ראשיהם.
 
וראגניר התבונן בים וניסה להירגע ממה שעמד לקרות. הוא נעץ את מבטו בצי הספינות שחצה את הים מדרום וניסה לרסן את הבהלה שאיימה לשטוף את דמו.
 
בסופו של דבר עלה על הבמה סגוורו אישפוראל. מטונף ומצחין כרגיל, ומגלב מתחת לבית שחיו.
 
"אני מאוכזב מכם." הוא פתח ואמר. "התעוררתי לי היום בבוקר, ותארו לכם מה רבה הייתה הפתעתי לשמוע שכמה עבדים חשבו שיש להם הרשות לרצוח עבדים אחרים. דמיינו לכם! עבדים עלובים כמוכם שאין להם זכות על עצמם, חושבים שיש להם זכות על חייהם של עבדים אחרים!"
 
השוט הצליף באוויר, וסגוורו ניתר מהבמה על הקרקע. הוא צעד בנחת בין שורות העבדים. 
 
"אני בטוח שאתם מבינים שאני לא מסוגל לעבור בשתיקה על כך. אסור לכם לחשוב על דבר מלבד המטלות שעליכם לבצע. נקמות, אהבות, ונסיונות בריחה... כל אלו מפריעים לנו מאוד... את!" הוא שלח את ידו בפתאומיות וגרר שפחה בהירת שיער מאחת השורות. היא מחתה וזעקה, אך ללא הועיל. ליבו של וראגניר התכווץ, אך הוא לא השפיל את מבטו. 
 
"איפה את עובדת בטירה?" הוא שאל.
 
הנערה התייפחה. הוא הצליף בה בשוט, וזעקותיה גברו. "תעני על השאלה שלי, כלבה!" הוא צרח.
 
היא מלמלה משהו. "אף אחד לא שומע אותך!" צעק עליה סגוורו. "תדברי בקול!"
 
"במטבחים!" היא צרחה.
 
הוא תחב את השוט מתחת לסנטרה. "אמרי לי ילדתי... כיצד תוכלי להכין אלף כיכרות לחם ביום אם תתאהבי בסבל הנאה, או תחשבי על טובתך האישית? ואנא ממך, שכולם ישמעו."
 
"אני לא אצליח." היא אמרה בקול רם. "קצב העבודה שלי ירד." 
 
"נכון מאוד, יפתי. ולא היינו רוצים שזה יקרה." הוא חיבק אותה בעדינות השפחה התייפחה לתוך כתפו בלי מעצורים. 
 
הוא הדף אותה ממנו בעדינות. "תחזרי למקומך בשורה, מיד."
 
השפחה התרחקה ממנו כמעט בריצה. 
 
"רואים אפילו שפחה עלובה יודעת כיצד עבודה מתנהלת." הוא התחיל ללכת במהירות אל הבמה. "שעושים דבר אחד בלבד, הוא מתבצע במהירות וביעילות. אבל כשעבדים מטונפים כמוכם מתחילים לפתח רגשות, אתם לא מסיימים את העבודות שלכם על הצד הטוב ביותר. וכך יום שלם שיכולנו לחצוב בו אבן איכותית עבור הלורד שלכם התחלף במרחץ דמים. זה מזעזע אותי לחשוב על כך." הוא קפץ שוב על הבמה, וסקר את המון העבדים. "תחזו כעת במה שרגשות מעוללות לעבדים."
 
הוא תחב שתי אצבעות בפיו, ושרק.
 
על הבמה עלו חיילים, שהצעידו טור של עשרים עבדים אזוקים וחפויי ראש. עבד שהתעכב קיבל בעיטות מצד החיילים ומכות מקתות החניתות שלהם. זעקותיהם התערבבו בקללות החיילים.
 
עיניו של וראגניר נדדו אל הים, טור הספינות ששט בעצלתיים כבר היה ממש קרוב אל החוף. דגלים מפוספסים בירוק תכלת וכסף התנופפו מראש התרנים...
 
"אל תחלום, גמד!" רעם קולו של מאליק.
 
וראגניר הסב את מבטו בחזרה אל הגרדום. החיילים העלו את העבדים על דליים וכרכו סביב צווארם את עניבות החבל. מחצית מהם מיררו בבכי, אחרים נעצו מבטים מנותקים בשמיים או השפילו מבט.
 
וראגניר הבחין בלינטאקה ובאחד מהחברים שלו בטור העבדים. הוא לא חש כלפיהם רחמים רבים מדי. אך מדקרת צער עברה בו כאשר לא ראה את הר האדם השחור שהציל אותו מהפולוסים. 
 
הוא בוודאי שהרג במהומות. חשב וראגניר בעצב. הוא היה יצור מהבלהות של הידעוני, אבל בכל זאת, חבל מאוד.
 
 החיילים הצדיעו לסגוורו וירדו מהבימה.
 
"הלורד! בבקשה!" צעק אחד האנשים. "'ני מבטיח לך ש'ני יהיה העבד הכי טוב שהיה לכם פה בעולם."
 
סגוורו התקדם אליו. "באמת?"
 
"כן, זה מה ש'ני אומר'ך! אני חזק מאוד ו...."
 
סגוורו בעט בדלי שלו.
 
האיש התעוות באוויר כמה שניות לפני שגופתו נרפתה.
 
סגוורו בעט גם בדליים האחרים, כמעט באדישות. תוך דקה עשרים גופות היו תלויות מהגרדום.
 
וראגניר שמע את גיבי טואן ושלושה ילדים נוספים גונחים. הוא לא העז לפזול אליהם, אך קיווה שלא הורידו את עיניהם.
 
סגוורו סובב את פניו בחזרה אל העבדים, וחיוך עלה על פניו. מסיכה מקומטת ומרושעת. גם מהמרחק הרב, וראגניר הצליח להבחין בניצוץ שהבליח בעיניו. "ככה יעשה לכל עבד באלטון שיחשוב שיש לו סיכוי לעשות כרצונו... הבנתם?" הוא לא חיכה לתשובה. "מאנר!" הוא נבח.
 
חייל שלפי הגלימה והקסדה שלבש היה קצין עלה על הבמה. "לשירותך הלורד." הוא אמר.
 
"האם אתה חושב שהם הבינו את המסר?" שאל אדון העבדים.
 
מאנר גירד בראשו. "אני לא יודע, הלורד." הוא אמר. "אי אפשר להיות בטוח בכך אף פעם."
 
סגוורו הנהן בפנים קודרות. "בהחלט. מה אתה היית עושה אילו היית במקומי?"
 
הקצין חשב רגע קט. ואז מיהר ללחוש משהו באוזנו של סגוורו.
 
האיש המטונף חייך. "אתה צודק מאנר. צריך לזעזע אותם." הוא מחא כפיים בהתלהבות. "אני צריך להעניש את כולם כדי שכל עבד באלטון דגילרה ירעד מהמחשבה להתבטל מעבודתו."
 
הוא הסתכל כעת בחזרה על העבדים, והניח את זרועותיו על מותנו. 
 
מאחוריו, בים, כל הספינות עם הגדלים המפוספסים עגנו בנמל.
 
"סודרתם פה בדיוק מופתי לפי מחלקות העבודה אליהם אתם מחולקים: תופרות, עובדי מטבח, בוני ספינות, חוטבי עצים..." הוא סקר במבט מלגלג את ההמון שהביט בו באימה. "סך הכל ישנן שלושים מחלקות. וכפי שבוודאי שמתם לב- גם שלושים לולאות חבל פנויות בגרדום כאן מאחוריי."
 
קבס אחז בגרונו של וראגניר.
 
דסקור השתנק מאחוריו. קולות בכי ומלמולי פחד על מהילדים.
 
זה לא באמת קורה. חשב וראגניר באימה.
 
סגוורו ירד מהבמה, ועבר בין השורות. "את." הוא סימן לשפחה בת ארבעים לצאת מהשורה. היא בכתה והתחננה לרחמים אך שני חיילים גררו אותה בכוח.
 
"אתה. אתה. את. אתה. אתה." סגוורו הצביע בשוט שלו על האנשים שבחר להרוג. מעטים מהם שמרו על כבודם, ויצאו לבד מהשורה. כולם נגררו שורטים ובוכים אל הגרדום.
 
אדון העבדים נראה כמעט משועמם שהתקדם בין השורות וסימן כמעט באגביות אילו עבדים עתידים למות. דמו של וראגניר קפא כאשר אדון העבדים הגיע אל מנקי הביבים.
 
סגוורו נעצר לידם, וסקר את הילדים המבוהלים. מבטו שוטט לרגע גם על וראגניר ועל דסקור.
 
"אתה." הוא אמר והצביע בשוט שלו על גיבי.
 
הזמן נעצר.
 
פניו של גיבי החווירו. 
 
"קח אותו בארש." פקד סגוורו.
 
החייל השועלי לא זז ממקומו.
 
"קח אותו! טיפש!" נבח אדון העבדים.
 
"הוא רק ילד..." מחה בארש.
 
"העובדה שאתה האחיין המחורבן של הלורד נורווק, לא מעניקה לך את הזכות להתווכח איתי!" צרח עליו סגוורו, רוק ניתז מפיו. "קח אותו עכשיו, או שתמצא את עצמך בצינוק במשך חודשים!"
 
בארש תפס בגיבי וגרר אותו מתוך השורה. הילד בהיר השיער ילל והתפתל בין זרועותיו, אך מאבקו היה עיקש. סגוורו המשיך בהליכתו הלאה.
 
"אני אחליף אותו, אדוני הלורד." אמר דסקור בקול רם. 
 
סגוורו נעצר במקומו. "מה אמרת, עכברוש?" שאל בלי להסתובב.
 
"תתלה אותי במקום גיבי." הסביר דסקור.
 
"הצעה מעניינת אך אני נאלץ לסרב לה." הפטיר סגוורו והמשיך ללכת.
 
דסקור קילל, פרץ מהשורה ורץ אחרי סגוורו. "בבקשה ממך אדוני הלורד, אתה חייב להקשיב לי...." התחנן דסקור.
 
אדון העבדים הסתובב לעברו, פניו אדומות וזועמות. "אני לא חושב שאני חייב לך משהו, תולעת קברים!" הוא צעק. "אני לא אעניק לך דבר!" הוא הצליף בשוטו על פניו של דסקור. חתך ארגמני נפער מרקתו ועד לסתו.
 
"הוא רק ילד!" זעק דסקור בייאוש. "אנא, החלף אותנו!"
 
"רק על החוצפה שלך, אני אעניק לך את מבוקשך." אמר סגוורו בחיוך זדוני, שלא בישר טובות.
 
"באמת?" דסקור נדהם. "תודה רבה לך הלורד..."
 
"אני אעניק לך מוות בתלייה, כמו שרצית. אך לא במקום הילד, אלא לצידו."
 
שפתו של דסקור רטטה. כעס, בהלה, ופחד התערבלו במסיכת רגשות על פניו. "חתיכת מנוול..." הוא הספיק לסנן בטרם חייל הוביל זירז אותו ללכת בכת החנית שלו.
 
לא. לא לא. חשב וראגניר. זה כל מה שהוא הצליח לחשוב מתוך הבעתה שחנקה את מחשבותיו.
 
הוא הביט בדסקור בשעה שזה חלף על פניו. הוא מלמל לוראגניר שבר מה שהוא לא הצליח לשמוע, אך הבין לפי תנועות שפתיו.
 
אני מאמין בך. 
 
מסביבו הילדים בכו ויללו. "תרגיע אותם." פקד עליו טארניל, לזכותו ייאמר שגם הוא נראה היה המום ממעשיו של סגוורו.
 
וראגניר הביט בו בהתרסה, ואז התכופף לחבק את נורמן. הילד בכה לתוך כתפו. ללא מילים וראגניר טפח על שכמו, ולחץ אותו אליו.
 
"אני לא רוצה שדסקור ילך!" הוא ילל. "אהבתי אותו מאוד!"
 
וראגניר חיבק אותו כמה שניות נוספות. לבסוף, הוא הרפה ממנו ועבר לחבק את טואן. 
 
"הוא היה רוצה שתהיה גיבור." לחש לו וראגניר. "תסתכל, ותזכור את הרגע שראית את שני הגיבורים הללו נהרגים."
 
טואן הנהן בפנים דומעות. "הוא לקח אותי מהמנסרה. כמעט מתי שם מתשישות."
 
וראגניר לחץ על כתפו ועבר בין כל יתר הילדים. בעודו מנחם אותם, הוא לא האמין שכעת הוא עומד להיות אחראי לגורלם. הגוץ שכולם תמיד לעגו לו... הוא התקווה של עשרים הילדים האומללים בתבל. עבורם הוא קרן אור מנחמת שאפשר לשאת אליה מבט מתוך תהומות הייאוש, ואז לחייך לאורה, אפילו אם רק לזמן מועט.
 
כשסיים, שלושים ואחת הנידונים כבר הועמדו על דליים, ולולאות החבל הונחו על צווארם. בניגוד לעובדי המחצבה שהיו גברים חסונים, היו לא מעט נשים, נערים ואנשים רזים בין נידונים שעמדו להחתלות.
 
 את גיבי העמידו על שרפרף כדי שיוכל להגיע מספיק גבוה. גרונו של וראגניר התכווץ.
 
ובלי לחשוב הוא הצדיע.
 
הצדעה קהרגהנית מוכרת. אגרוף על הלב, נגיעה קלה בו על המצח, ואז הנפה כלפי השמיים. כנראה גיבי לא יכיר את התנועה, אך לוראגניר חלפו מילותיו של הלוחם שלימד אותו אותן.
 
נאמנות, נחישות, גבורה. שלושת היכולות שצריך כל קהרגהני לרכוש בטרם יהיה ללוחם.
 
שמונה עשרה אגרופים קטנים עלו יחד איתו כלפי מעלה. 
 
כל מנקי הביבים הצדיעו לגיבי. הילד חייך. 
 
דסקור, לצידו, הנהן. גאווה עלתה על פניו.
 
סגוורו החל לבעוט בדליים. 
 
אחד, שתיים, שלוש... גיבי ודסקור היו לקראת סוף השורה. דסקור לחש משהו, וגיבי צחק בין יפחותיו. שתיהם הסתכלו על השמיים והתחילו לשרוק.
 
"עצור מייד!" 
 
סגוורו התכוון לבעוט בשרפרף של גיבי כאשר נכנסו לפתע שני אנשים אל החצר בריצה.
 
כל העבדים הביטו בהם. חלק מלמלו בדאגה, אחרים בהו בהם באימה. וראגניר רק בחן אותם בעניין.
 
הראשון היה גבר נמוך קומה. הוא היה לבוש בשריון שרשראות ובחולצה מפוספסת בירוק תכלת וכסף, שעליה התמנון של בית נורווק וגלימתו התבדרה מאחוריו בעת שהלך. את קסדתו המעוצבת בצורת תמנון אחז תחת זרועו, והניח לשיערו השחור ששיבה זרקה בו להתבדר מאחוריו.
 
השני היה עניין אחר לחלוטין.
 
הוא לבש בגדיו עור עם קטיפה שחורה, סיכת זהב רכשה את גלימתו הכסופה. בניגוד לאיש הראשון הוא לא רץ, אלא פסע באיטיות כשזרועותיו שלובות מאחורי גבו. ולמרות זאת- הוא לא פיגר אחרי האיש בשריון. אך פניו... הן היו מתות. הוא היה בעל פרצוף קפוא וסימנים ראשונים של קמטים הופיעו מתחת לעיניו. עיניים בהירות נטולות כל רגש, כמעט לבנות.
 
ושיערו הלבן... רעמת שיער לבן ושברירי בצורה חולנית. לבנה כמו עורו הבהיר כמו עצם.
 
האם כך נראה המוות? תהה וראגניר. 
 
סגוורו לא הקשיב להם, ובעט בשרפרף של גיבי.
 
דסקור צרח בזעם, בשעה שהילד נחנק לצידו. הילדים שליד וראגניר בכו. דמעות עלו גם בעיניו שלו.
 
גיבי האמיץ, שאלמלא הוא הייתי נהרג במהומה... חשב ביגון. אנקום את נקמתך לוחם צעיר.
 
"חדל מיד סגוורו אישפוראל!" צעק האדם הלבוש בשריון. חיילים קדו והשתחוו לו ולאיש המאיים שליווה אותו. "אתה לא תעשה פה דבר כאשר הלורד שלך האי!"
 
סגוורו השפיל את מבטו אל האיש בשריון. "אני מתנצל קולונל ספארטוס." הוא אמר, וחיוך של התנצלות על פניו. "אך בפעם האחרונה שבדקתי אני הייתי אדון העבדים, ואני אחראי להענשתם."
 
"אתה לא תעשה דבר." אמר האיש השברירי. קולו היה רם וחזק, אף שלא נראה שהתאמץ לצעוק. "אתה מונית להיות הלורד כאן באי, כל עוד אני הייתי באיי הסערה. ובפעם האחרונה שבדקתי..." הוא חייך לסגוורו. ".. שתי רגליי נטועות באדמת האלטון דגילרה."
 
"אני מתנצל... הלורד." אמר סגוורו והרכין את ראשו.
 
האם זהו הלורד נורווק? עלתה המחשבה בראשו של וראגניר מבעד ליגון על מותו של גיבי. השיער החיוור הזה, השלווה הנוראית שאפפה אותו בעת שהלך וניחוח האימה שפיזר סביבו באופן טבעי... כך חייב להיראות נסיך העבדים.
 
דאולין נורווק הביט באנשים התלויים. "בנית לך פה קרקס בזמן המלחמה." אמר בקול חסר רגש.
 
פעם ראשונה שוראגניר ראה את סגוורו ללא ביטחון עצמי. "הייתה פה תגרה... אנשים התבטלו..." הוא גמגם.
 
"האם האלטון דגילרה נראה לך מצחיק כמו קרקס?" שאל הלורד נורווק. "האם אי פעם נתתי מזור לשעשוע באי?"
 
"היה צריך..." מחה סגוורו.
 
"אבל עכשיו כבר לא צריך." קטע אותו הלורד נורווק. "תחזיר מיד את העבדים לעבודה."
 
"אבל..." אמר סגוורו.
 
הלורד נורווק הרים גבה. "רצית לומר משהו?"
 
"לא, הלורד." אמר סגוורו, ולבש חיוך חנפני מעורר בחילה. "כולם יחזרו לעבודה."
 
הלורד נורווק הנהן, ופנה לקולונל ספארטוס. "תשחרר את העבדים שעדיין חיים מהחבלים כדי שיחזרו לעבוד כמה שיותר מהר."
 
הקולונל ציווה על כמה חיילים לעלות על הבמה. הם חתכו ביעילות את החבלים לשבעת העבדים שסגוורו לא תלה. ששה מהם נראו מלאי הקלה, ושפחה אחת פרצה בבכי. אך דסקור רק נעץ מבט מזוגג בגופתו של גיבי. הוא לא הסכים לרדת מהבמה, עד שחייל גרר אותו בכוח.
 
הלורד נורווק הסתובב והביט ישירות בעבדים. "באשר אחזנו- לא נרפה." הוא אמר והנהן. "אני רואה שלמדתם היום על בשרכם את המימרה של בית נורווק. "שננו אותה היטב- ולא..." הוא הצביע על הגופות מאחוריו. "...השלשלאות יתחלפו בחבלים. חזרו מיד לעבודה."
 
מאליק, בארש וטארניל צעקו עליהם להסתדר בשלשות בחזרה. גם שאר העבדים סודרו כדי לצאת בחזרה לעבודה. הילדים עשו זאת בדמעות, כשבכו על מותו של גיבי. ולא בגלל הקללות והמכות של החיילים. וראגניר חש ריקני כאילו כל כוחותיו נשאבו ממנו. גרוע יותר אף מהיום בו נמכר לעבדות.
 
דסקור נדחף בשורה מאחוריו. פניו עדיין המומות ודומעות.
 
"תתחילו ללכת!" צעק מאליק.
 
ובשעה שהובלו בחזרה לביבם דסקור פצה את פיו.
 
"אנחנו בורחים." הוא מלמל באוזנו. "וכבר היום נתחיל לתכנן."

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

ובקשר לפרק 31- קרב המאה... גיליתי שהסוף שלו נקטע בגלל האורך שלו.
אוסיף כאן את הסוף שלו:

ספוילר:

"מה היה כזה דחוף שהצריך לקרוא לי עד לכאן?" שאל רודאל בפנים זעופות.
 
הקפטן הוביל אותו אל אחד מחדרי ההכנה של לוחמי הזירה, תא מבודד במרתפים האפלוליים ביותר. רוש קאסאלון המתין לו שם יושב על כיסא עץ, ואוכל אשכול ענבים.
 
"אל תעמיד פנים קולונל. אתה שונא קרבות זירה." אמר רוש, ותחב ענב נוסף לפיו. "אתה רק חיכית לתירוץ שיאפשר לך להיעלם מיציע הכבוד החונק. ובאשר לשאלתך... קיבלנו מכתב נוסף." הוא הוציא מכיס גלימתו אגרת קלף מגולגלת, קשורה בסרט אדום.
 
רודאל חטף אותה ממנו, הוא בחן את החותם וקימט את מצחו. "גילדת הלבלרים?" הוא צחק בעצבנות. "שוב?"
 
רטש משך בכתפיו. " אין לי מושג מה כתוב בפנים. יכול להיות שמישהו תפס את קארים באותה המידה שזה מכתב אהבה מרגש עד דמעות שנמסר אל הכתובת הלא נכונה."
 
רודאל שבר את החותם, עיניו שוטטו במהירות על המכתב. "זה לא טוב." הוא נאנח. לא היה דבר שיכול היה לסבך יותר את העניינים חוץ ממכתב אידיוטי כזה. "המכתב נשלח בידי הווטקאל שאראן."
 
"מה הבוגד מאיוור רוצה לומר הפעם?" שאל באסילו.
 
אילו היה זה כל אדם אחר, רודאל היה כועס על שהוא מצותת לשיחה פרטית. אך ז'ורו היה אחד מהאנשים היחידים עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין, מלבד באסילו ואנשי משמר המלך. גם אם לא נגעה השיחה אליו באופן ישיר.
 
"הוא מביע תנחומים של מותו של הנסיך רוביד. אך יחד עם זאת מזהיר את המלך שלא לתקוף אותו... כאילו שהמלך יקשיב לו בכלל."
 
"נשמע כאילו אתה עדיין מאמין שהאיוורים לא רצחו את הנסיך." אמר רוש.
 
"אולי כן ואולי לא." רודאל גלגל את המכתב ותחב אותו בגלימתו. "אבל מחובתי להראות לו בכל מקרה את דברי ההבל האלו. אין לווטקאל שום דרך להוכיח שהוא חף מפשע. וכל עוד המצב כך- הוא וקארים צריכים לתת את הדין."
 
"דבר אחד לא מובן לי עדייו." ז'ורו בחן את החותמת השבורה. "למה שמלך איוור ישלח מכתב כמו אחד מפשוטי העם?"
 
"זה דווקא הגיוני למדי. במיוחד אם אתה לא רוצה שיהרגו את השליח שלך עם רגע הגעתו לנאילאת'." השיב רודאל כאשר פנה לצאת מהחדר. "גילדת הלבלרים מחויבת ללקוחות שלה. היא לא מתערבת ביחסים שבין המדינות אלא רק מעבירה מכתבים."
 
הוא עלה במהירות במדרגות, ורץ אל יציע הכבוד. השומרים שהפקיד על גרם המדרגות כמעט ולא הספיקו לזוז בזמן מהפתח בזמן כדי שלא יתנגש בהם במרוצתו.
 
מבעד לדלת הוא חזה שוב בהמון המשולהב. במבט חטוף למטה ראה שהקרב עדיין היה צמוד. חזהו של גרוק השחור היה מעוטר בחתכים, אך מלבד אחד בכתפו השמאלית אף אחד מהם לא היה נראה רציני מדי. הוא דחק לאחור בעזרת חרבו המעוקלת את פאראסיו, בעוד זה נסוג, ומדי פעם שולח את חרבותיו קדימה כפי שנחש מכיש.
 
רודאל רכן אל אוזנו של המלך. "אל תכעס או תעשה שום דבר קיצוני." לחש רודאל. "אבל חשוב שתדע שהתקבל כעת מכתב מהווטקאל שאראן."
 
המלך התיק את מבטו מהזירה. "הממזר המטונף רוצה ללעוג לי?"
 
"הוא מעמיד פני חף מפשע, ושולח לך את תנחומיו על מותו של בנך."
 
המלך לפת בחוזקה את מסעדי ידיו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. "הנחמה היחידה שהוא יכול להעניק לי היא התענוג שאחוש כאשר אערוף את ראשו." סינן, ובקול רם מדי. הגנרל ארימוס צותת להם על אף שלא הפגין זאת. אך רודאל הבחין במבט המנותק שהגנרל נעץ בזירה. הוא התרכז בעיקר בשיחתם.
 
"הוא לא רוצה להילחם." המשיך רודאל. "הוא מאיים שיכנס איתך למלחמה אם תמשיך לקבץ את צבאותיך לקראת קרב."
 
"אני חושב שזהו לא איום ריק." העיר ארימוס. "שאראן מחזיק את צבאו הגדול קרוב אליו. הוא יוכל לכבוש ארבעים קילומטרים לתוך נאילאת' עם הפרשים הקלים שלו, בטרם תספיק אפילו להגיע לפריסטר."
 
על גופתי. הוא ימצה את הדין, הרוצח." נהם המלך. 
 
תשואות עלו מהיציעים כאשר חרבו של גרוק פגעה בצידו של פאראסיו. הלוחם האיוורי הותיק כשל לאחור וחסם אך בקושי מהלומה נוספת. מימינו, ראש החוקרים נאנח בצער. דיווין זרק לעברו הערה פוגענית, אך היה קשה לשמוע אותה מעל לרעש של הצופים.
 
ארימוס הרכין את ראשו. "לא חשבתי אחרת, מלכי." 
 
"אבל יכול להיות שאולי הוא באמת לא מעורב ברצח." אמר רודאל, ומיד ידע שהוא נשמע שוטה גמור. "אחרת היה תוקף כבר מזמן. אין לו שום טעם להסס."
 
"קולונל רודאל ברוטוויל." אמר ארימוס בקול לגלגני. זו הייתה פעם הראשונה בה פנה אל רודאל באופן ישיר. אך הוא לא הביט בו כלל, אלא נעץ את מבטו בכוס היין הריקה שסחרר בין אצבעותיו. "עם מילים כאלו, המלך עוד יחשוב שאתה משרת את האויב. וזו לא תהיה הפעם הראשונה שתעשה זאת."
 
"שלא תעז!" רודאל התנפל על הגנרל אפור השיער עוד לפני שהספיק לחשוב ולפת אותו בצווארון מעילו. "מעולם לא בגדתי באימפריה! סתם ניסית למצוא אשם לבעיה שאתה וגם כל ידען מחורבן אחר לא הצליח להסביר!"
 
ארימוס הכניס לבטנו אגרוף, וזרק אותו לאחור. "אתה טיפש." אמר ויישר את מעילו באדישות. "אפילו יותר מפאראסיו שכרגע מתחיל להבין שהסוף שלו מתקרב."
 
לא הייתה דרך להסביר העובדה שלא המלך ולא אף אחד אחר שם לב לעימות שאירע הרגע בינו לבין הגנרל, מלבד תפנית מרתקת בקרב שהייתה מעניינת יותר משני זקנים שמתאגרפים. אפילו מהרצפה, רודאל ראה מספיק כדי לדעת שסופו של פאראסיו קרב. הלוחם צנח על הרצפה, ונעץ את חרבו בחולות. דם זלג מפצעי דקירה בשריונו, ולחיו נחתכה בצורה מכוערת. אך מה ששבר את הלוחם הוותיק היה היד שפרפרה על הרצפה.
 
הוא מלמל מילה אחת בשפתיו, שרודאל ידע את משמעותה על אף שלא שמע אותה כלל.
 
כניעה.
 
"גרוק הוא המנצח! וזאת אחרי פאראסיו הודה כי גרוק נעלה ממנו!" הכריז ז'אבור בעודו יורד אל הזירה בנינוחות. "יש לנו אלוף חדש בזירה! המרהיב והאגדי ביותר שעיניכם ראו מעודכם!"
 
הקהל נעמד ומחא כפיים. אנשים רבים קראו בשמו של המנצח, בקצב של קריאת קרב קצבית.
 
המלך נעמד באחת. פניו סמוקות מזעם, ועיניו בולטות מחוריהן. "תהרוג אותו, גרוק!" הוא צעק כאחוז טירוף. "תהרוג אותו! תהרוג אותו!"
 
רודאל נעמד במהירות, וניגש להרגיע את המלך. "הוד מעלת..."
 
המלך ניער אותו ממנו בגסות. "תהרגו אותו! הוא צריך למות!" המשיך לצרוח. 
 
גם ארימוס ניסה להריגע אותו, אך זכה למרפק לצלעותיו. ג'נאל, ראש החוקרים ודיווין הביטו בתמיהה במלך. הקהל המשיך להריע בחוזקה.
 
"הוא לא שומע אותך מעל לכל הרעש הזה." מלמל רודאל. גרוק צעד מסביב לזירה כמנצח, מדי פעם השתחווה לעלמה צעירה או לאציל מכובד.
 
אך המלך לא שמע לו. "תהרוג אותו!" 
 
גרוק סיים הקפה ופנה אל יציע הכבוד. ז'אבור שלח בפזרנות חיוכים לכל עבר, כאילו שני הלוחמים שסיפקו קרב כזה נאה היו ילדיו.
 
"תהרוג אותו!"
 
ארימוס ירק דם, קיפאון אחז ברודאל. אך המלך המשיך לצרוח.
 
"תהרוג אותו!"
 
גרוק תלש את קסדתו וזרק אותה על הרצפה. הוא הסתכל במלך בעיניו השחורות, שבצבצו מתוך פניו המצולקות והסמוקות. הוא הצדיע אל המלך בחרבו.
 
"תהרוג אותו!"
 
בשני צעדים מהירים חצה גרוק את המרחק בינו לבין פאראסיו, וערף את ראשו של הלוחם המובס באבחה אחת אכזרית. 
 
הקהל השתתק באחת. 
 
על פניו של המלך התפשט חיוך פראי, חייתי. " זה מה שכל איוורי יקבל ממני." אמר בשביעות רצון. "אף איוורי לא יחמוק מהחרב, אפילו אם יכרע לי ברך... הדין ייעשה."

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

לגבי פרק 31 קרב המאה... שמתי לב שהסוף שלו נקטע בגלל שהוא היה ארוך מדי.
אז הנה ההמשך

ספוילר:

"מה היה כזה דחוף שהצריך לקרוא לי עד לכאן?" שאל רודאל בפנים זעופות.
 
הקפטן הוביל אותו אל אחד מחדרי ההכנה של לוחמי הזירה, תא מבודד במרתפים האפלוליים ביותר. רוש קאסאלון המתין לו שם יושב על כיסא עץ, ואוכל אשכול ענבים.
 
"אל תעמיד פנים קולונל. אתה שונא קרבות זירה." אמר רוש, ותחב ענב נוסף לפיו. "אתה רק חיכית לתירוץ שיאפשר לך להיעלם מיציע הכבוד החונק. ובאשר לשאלתך... קיבלנו מכתב נוסף." הוא הוציא מכיס גלימתו אגרת קלף מגולגלת, קשורה בסרט אדום.
 
רודאל חטף אותה ממנו, הוא בחן את החותם וקימט את מצחו. "גילדת הלבלרים?" הוא צחק בעצבנות. "שוב?"
 
רטש משך בכתפיו. " אין לי מושג מה כתוב בפנים. יכול להיות שמישהו תפס את קארים באותה המידה שזה מכתב אהבה מרגש עד דמעות שנמסר אל הכתובת הלא נכונה."
 
רודאל שבר את החותם, עיניו שוטטו במהירות על המכתב. "זה לא טוב." הוא נאנח. לא היה דבר שיכול היה לסבך יותר את העניינים חוץ ממכתב אידיוטי כזה. "המכתב נשלח בידי הווטקאל שאראן."
 
"מה הבוגד מאיוור רוצה לומר הפעם?" שאל באסילו.
 
אילו היה זה כל אדם אחר, רודאל היה כועס על שהוא מצותת לשיחה פרטית. אך ז'ורו היה אחד מהאנשים היחידים עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין, מלבד באסילו ואנשי משמר המלך. גם אם לא נגעה השיחה אליו באופן ישיר.
 
"הוא מביע תנחומים של מותו של הנסיך רוביד. אך יחד עם זאת מזהיר את המלך שלא לתקוף אותו... כאילו שהמלך יקשיב לו בכלל."
 
"נשמע כאילו אתה עדיין מאמין שהאיוורים לא רצחו את הנסיך." אמר רוש.
 
"אולי כן ואולי לא." רודאל גלגל את המכתב ותחב אותו בגלימתו. "אבל מחובתי להראות לו בכל מקרה את דברי ההבל האלו. אין לווטקאל שום דרך להוכיח שהוא חף מפשע. וכל עוד המצב כך- הוא וקארים צריכים לתת את הדין."
 
"דבר אחד לא מובן לי עדייו." ז'ורו בחן את החותמת השבורה. "למה שמלך איוור ישלח מכתב כמו אחד מפשוטי העם?"
 
"זה דווקא הגיוני למדי. במיוחד אם אתה לא רוצה שיהרגו את השליח שלך עם רגע הגעתו לנאילאת'." השיב רודאל כאשר פנה לצאת מהחדר. "גילדת הלבלרים מחויבת ללקוחות שלה. היא לא מתערבת ביחסים שבין המדינות אלא רק מעבירה מכתבים."
 
הוא עלה במהירות במדרגות, ורץ אל יציע הכבוד. השומרים שהפקיד על גרם המדרגות כמעט ולא הספיקו לזוז בזמן מהפתח בזמן כדי שלא יתנגש בהם במרוצתו.
 
מבעד לדלת הוא חזה שוב בהמון המשולהב. במבט חטוף למטה ראה שהקרב עדיין היה צמוד. חזהו של גרוק השחור היה מעוטר בחתכים, אך מלבד אחד בכתפו השמאלית אף אחד מהם לא היה נראה רציני מדי. הוא דחק לאחור בעזרת חרבו המעוקלת את פאראסיו, בעוד זה נסוג, ומדי פעם שולח את חרבותיו קדימה כפי שנחש מכיש.
 
רודאל רכן אל אוזנו של המלך. "אל תכעס או תעשה שום דבר קיצוני." לחש רודאל. "אבל חשוב שתדע שהתקבל כעת מכתב מהווטקאל שאראן."
 
המלך התיק את מבטו מהזירה. "הממזר המטונף רוצה ללעוג לי?"
 
"הוא מעמיד פני חף מפשע, ושולח לך את תנחומיו על מותו של בנך."
 
המלך לפת בחוזקה את מסעדי ידיו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. "הנחמה היחידה שהוא יכול להעניק לי היא התענוג שאחוש כאשר אערוף את ראשו." סינן, ובקול רם מדי. הגנרל ארימוס צותת להם על אף שלא הפגין זאת. אך רודאל הבחין במבט המנותק שהגנרל נעץ בזירה. הוא התרכז בעיקר בשיחתם.
 
"הוא לא רוצה להילחם." המשיך רודאל. "הוא מאיים שיכנס איתך למלחמה אם תמשיך לקבץ את צבאותיך לקראת קרב."
 
"אני חושב שזהו לא איום ריק." העיר ארימוס. "שאראן מחזיק את צבאו הגדול קרוב אליו. הוא יוכל לכבוש ארבעים קילומטרים לתוך נאילאת' עם הפרשים הקלים שלו, בטרם תספיק אפילו להגיע לפריסטר."
 
על גופתי. הוא ימצה את הדין, הרוצח." נהם המלך. 
 
תשואות עלו מהיציעים כאשר חרבו של גרוק פגעה בצידו של פאראסיו. הלוחם האיוורי הותיק כשל לאחור וחסם אך בקושי מהלומה נוספת. מימינו, ראש החוקרים נאנח בצער. דיווין זרק לעברו הערה פוגענית, אך היה קשה לשמוע אותה מעל לרעש של הצופים.
 
ארימוס הרכין את ראשו. "לא חשבתי אחרת, מלכי." 
 
"אבל יכול להיות שאולי הוא באמת לא מעורב ברצח." אמר רודאל, ומיד ידע שהוא נשמע שוטה גמור. "אחרת היה תוקף כבר מזמן. אין לו שום טעם להסס."
 
"קולונל רודאל ברוטוויל." אמר ארימוס בקול לגלגני. זו הייתה פעם הראשונה בה פנה אל רודאל באופן ישיר. אך הוא לא הביט בו כלל, אלא נעץ את מבטו בכוס היין הריקה שסחרר בין אצבעותיו. "עם מילים כאלו, המלך עוד יחשוב שאתה משרת את האויב. וזו לא תהיה הפעם הראשונה שתעשה זאת."
 
"שלא תעז!" רודאל התנפל על הגנרל אפור השיער עוד לפני שהספיק לחשוב ולפת אותו בצווארון מעילו. "מעולם לא בגדתי באימפריה! סתם ניסית למצוא אשם לבעיה שאתה וגם כל ידען מחורבן אחר לא הצליח להסביר!"
 
ארימוס הכניס לבטנו אגרוף, וזרק אותו לאחור. "אתה טיפש." אמר ויישר את מעילו באדישות. "אפילו יותר מפאראסיו שכרגע מתחיל להבין שהסוף שלו מתקרב."
 
לא הייתה דרך להסביר העובדה שלא המלך ולא אף אחד אחר שם לב לעימות שאירע הרגע בינו לבין הגנרל, מלבד תפנית מרתקת בקרב שהייתה מעניינת יותר משני זקנים שמתאגרפים. אפילו מהרצפה, רודאל ראה מספיק כדי לדעת שסופו של פאראסיו קרב. הלוחם צנח על הרצפה, ונעץ את חרבו בחולות. דם זלג מפצעי דקירה בשריונו, ולחיו נחתכה בצורה מכוערת. אך מה ששבר את הלוחם הוותיק היה היד שפרפרה על הרצפה.
 
הוא מלמל מילה אחת בשפתיו, שרודאל ידע את משמעותה על אף שלא שמע אותה כלל.
 
כניעה.
 
"גרוק הוא המנצח! וזאת אחרי פאראסיו הודה כי גרוק נעלה ממנו!" הכריז ז'אבור בעודו יורד אל הזירה בנינוחות. "יש לנו אלוף חדש בזירה! המרהיב והאגדי ביותר שעיניכם ראו מעודכם!"
 
הקהל נעמד ומחא כפיים. אנשים רבים קראו בשמו של המנצח, בקצב של קריאת קרב קצבית.
 
המלך נעמד באחת. פניו סמוקות מזעם, ועיניו בולטות מחוריהן. "תהרוג אותו, גרוק!" הוא צעק כאחוז טירוף. "תהרוג אותו! תהרוג אותו!"
 
רודאל נעמד במהירות, וניגש להרגיע את המלך. "הוד מעלת..."
 
המלך ניער אותו ממנו בגסות. "תהרגו אותו! הוא צריך למות!" המשיך לצרוח. 
 
גם ארימוס ניסה להריגע אותו, אך זכה למרפק לצלעותיו. ג'נאל, ראש החוקרים ודיווין הביטו בתמיהה במלך. הקהל המשיך להריע בחוזקה.
 
"הוא לא שומע אותך מעל לכל הרעש הזה." מלמל רודאל. גרוק צעד מסביב לזירה כמנצח, מדי פעם השתחווה לעלמה צעירה או לאציל מכובד.
 
אך המלך לא שמע לו. "תהרוג אותו!" 
 
גרוק סיים הקפה ופנה אל יציע הכבוד. ז'אבור שלח בפזרנות חיוכים לכל עבר, כאילו שני הלוחמים שסיפקו קרב כזה נאה היו ילדיו.
 
"תהרוג אותו!"
 
ארימוס ירק דם, קיפאון אחז ברודאל. אך המלך המשיך לצרוח.
 
"תהרוג אותו!"
 
גרוק תלש את קסדתו וזרק אותה על הרצפה. הוא הסתכל במלך בעיניו השחורות, שבצבצו מתוך פניו המצולקות והסמוקות. הוא הצדיע אל המלך בחרבו.
 
"תהרוג אותו!"
 
בשני צעדים מהירים חצה גרוק את המרחק בינו לבין פאראסיו, וערף את ראשו של הלוחם המובס באבחה אחת אכזרית. 
 
הקהל השתתק באחת. 
 
על פניו של המלך התפשט חיוך פראי, חייתי. " זה מה שכל איוורי יקבל ממני." אמר בשביעות רצון. "אף איוורי לא יחמוק מהחרב, אפילו אם יכרע לי ברך... הדין ייעשה."

hipy · נשלח: 02/09/2019 ב- 17:35:08

פרק 30 המזויף: השמיים יזכרו

פרק מעניין בסך הכל, למרות שהוא רק רומז לבאות ולא קרה בו משהו רציני.
1) לעשות לצבא הנאילתי יאדפתאה? זו מילה שלהם לקאמי קאזה?
2) יצא קצת לא ברור מתי הם עזבו את הבית של המפקדה. אני מבין שהם ישנו שם בלילה, ובבוקר הם יצאו.
אבל איכשהו לא כתבת במפורש שהם יצאו, וקפצת בין האירועים בהווה (הם הולכים בדרך וכו') לבין האירועים של הלילה שעבר (המשתה שערך קארים והסיפור שלו).
זה היה קצת מבלבל תוך כדי הקריאה.
3) ועוד משהו בקשר לזה: סקייל מזכיר שזה לא רעיון טוב לישון שם אחרי הריב עם טאמיסיו, וגם שהצלקת על היד שלו כואבת.
כלומר זה גרם לי לצפות שתהיה איזו שהיא צרה בלילה, ואז איכשהו הסתבר שלא היה כלום בלילה. זה הוסיף לי קצת לבלבול.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק 30 המזויף: השמיים יזכרו

פרק מעניין בסך הכל, למרות שהוא רק רומז לבאות ולא קרה בו משהו רציני.
1) לעשות לצבא הנאילתי יאדפתאה? זו מילה שלהם לקאמי קאזה?
2) יצא קצת לא ברור מתי הם עזבו את הבית של המפקדה. אני מבין שהם ישנו שם בלילה, ובבוקר הם יצאו.
אבל איכשהו לא כתבת במפורש שהם יצאו, וקפצת בין האירועים בהווה (הם הולכים בדרך וכו') לבין האירועים של הלילה שעבר (המשתה שערך קארים והסיפור שלו).
זה היה קצת מבלבל תוך כדי הקריאה.
3) ועוד משהו בקשר לזה: סקייל מזכיר שזה לא רעיון טוב לישון שם אחרי הריב עם טאמיסיו, וגם שהצלקת על היד שלו כואבת.
כלומר זה גרם לי לצפות שתהיה איזו שהיא צרה בלילה, ואז איכשהו הסתבר שלא היה כלום בלילה. זה הוסיף לי קצת לבלבול.

1) משהו כזה... כנראה הייתי צריך להרחיב על כך מעט יותר, אך משום מה שכחתי מזה.
2) אני מצטט את הקטע שמתואר בו זהם עזבו. אמנם לא חושב שכתוב באופן מפורש, אבל די אפשרי להבין זהם עזבו את המפקדה:

ציטוט:

כינו לנו את העגלה בחצר של הבתים. עם הסוסים והכול, כאילו הם ממש רוצים שנסתלק מפה כמה שיותר מהר. לא שהיה למישהו ממנו בעיה עם זה. אף אחד לא תכנן להגיע לפה בכלל, וכל האנשים מהמחתרת הסתכלו עלינו במבטים דוחים כאלו. בטח הם שמעו על איך שקארים הסתבך עם טאמאסיו.
קארים ניסה לברר על קורדבו. אפח'ד לא הסכים לדבר איתו יותר מדי, אבל בסוף איזה מישהו אמר לו שהמאג לקח ת'רגליים בלילה והסתלק מהמפקדה של המחתרת בלי להודיע.
את לודו, החייל של קארים שנפגע, פגשנו שהוא נשען על העגלה. הוא הי נראה די טוב, חוץ מהתחבושת שהייתה לו על הכתף. היה ממנה ריח מסריח של משחות. כולנו השתגענו לראות אותו ככה, כי הוא היה נראה נורא אחרי שהחץ פגע בו.
"צריך לחגוג את זה, לודו." אמר קארים, כולו התרגשות. "הלילה נאכל בשר! והיין יזרום כמים!"
ובאמת, קארים שלח את יורן לקנות בשוק טלה קטן, וכמה בקבוקי יין טובים. בחיים שלי עוד לא שתיתי יין מבקבוק כמו העשירים, רק מכוס או מנאד. הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק נורא עד הערב כדי לא לשתות לפני כולם.
את ג'ואנוס, וויליאמר וקרוין פגשנו בשער המערבי של העיר. הפרצופים שלהם אמרו הכל על כמה שהם מבולבלים ממה שהיה אתמול. לא ידעתי כמה הם יודעים על טאמאסיו וקורדבו וכל שאר הדברים המשוגעים האלו, אבל טרחו לפחות לומר להם לפגוש אותנו בעיר, ולא בהמשך השביל ההוא כמו שתכננו. קרוין היה חמוץ אפילו יותר מהרגיל. הוא כל כך התעצבן שהוא פספס ת'מסיבה אתמול, שהוא לקח את אחד מהנאדות מים האלו שהוא קנה וזרק אותו על הרצפה. ותוך כדי שכל המים נשפכים על הרצפה, הוא קילל את כל מי שהוא רק יכול. אבל ת'אמת- זאת הייתה הבעיה שלו אז מצידי שיסתדר איתה בעצמו. אף אחד לא התייחס לזה יותר מדי, ואפילו וויליאמר וג'ואנוס קיבלו בצורה די רגועה ת'הסברים של קארים.
הספקנו ללכת לא רע במשך היום ההוא. למרות שבלילה קארים התעקש שלא נכנס עדיין לכפרים בדרך. "בכפרים נבלוט יותר מאשר בעיר." הוא אמר. "נמשיך לחנות בדרך עד שנגיע לנאילאת', שם כנראה יהיו פחות כרזות עם הפרצוף שלי."

3) צרה בלילה? בטח שהייתה. הסמל לא טועה קורץ

איזו מן צרה בדיוק? תצטרך לחכות פרק או שתיים של סקייל ויורן כדי להבין. אספיילר ואומר שמדובר בצרה לא נחמדה בכלל.

hipy · נשלח: 08/09/2019 ב- 23:22:21

פסקה אחת מתארת מה קרה בבוקר:

ציטוט:

כינו לנו את העגלה בחצר של הבתים. עם הסוסים והכול, כאילו הם ממש רוצים שנסתלק מפה כמה שיותר מהר. לא שהיה למישהו ממנו בעיה עם זה. אף אחד לא תכנן להגיע לפה בכלל, וכל האנשים מהמחתרת הסתכלו עלינו במבטים דוחים כאלו. בטח הם שמעו על איך שקארים הסתבך עם טאמאסיו.
קארים ניסה לברר על קורדבו. אפח'ד לא הסכים לדבר איתו יותר מדי, אבל בסוף איזה מישהו אמר לו שהמאג לקח ת'רגליים בלילה והסתלק מהמפקדה של המחתרת בלי להודיע.

הפסקה הרצופה מייד אחריה מדברת על מה קרה בלילה לפני:

ציטוט:

את לודו, החייל של קארים שנפגע, פגשנו שהוא נשען על העגלה. הוא הי נראה די טוב, חוץ מהתחבושת שהייתה לו על הכתף. היה ממנה ריח מסריח של משחות. כולנו השתגענו לראות אותו ככה, כי הוא היה נראה נורא אחרי שהחץ פגע בו.
"צריך לחגוג את זה, לודו." אמר קארים, כולו התרגשות. "הלילה נאכל בשר! והיין יזרום כמים!"

זה הסיבה שזה מבלבל.

hipy · נשלח: 08/09/2019 ב- 23:28:46

פרק 31:
פרקים עם רודאל הם תמיד לא רעים.
לצערי כבר שכחתי על מה החוקר דיבר איתו ואיך רודאל יודע שקארים לא היה הרוצח, אני צריך לחזור להיזכר בפרקים הקודמים.
כל תיאור הקרבות היה מוצלח מאוד.
רודאל טוען שנשים לא באמת אהבו לבוא לצפות בקרבות, מעניין מה היה אצל הרומאים לדוגמא. האם נשים יכלו לבוא לצפות בגלדיאטורים וכמה מהן באמת באו.
לא הבנתי למה ביקשו מהנידון למוות להתוודות. אם היה מתוודה היו חסים על חייו? או אולי רק מבטיחים לו שיגיע לגן עדן או משהו כזה.
באיזה שלב גנרל ארימוס מציין מרחק בקילומטרים. מאחר וכל היחידות שהם משתמשים בהם שונות (למשל הרטלים לזמן) מוזר פתאום לראות את היחידה קילומטר, למרות שאני חייב לציין שככה זה יותר קל לקריאה. למשל אני לא באמת זוכר כמה זמן זה הרטל.
הטירוף של המלך בסוף היה מאוד דראמטי.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק 31:
פרקים עם רודאל הם תמיד לא רעים.
לצערי כבר שכחתי על מה החוקר דיבר איתו ואיך רודאל יודע שקארים לא היה הרוצח, אני צריך לחזור להיזכר בפרקים הקודמים.
כל תיאור הקרבות היה מוצלח מאוד.
רודאל טוען שנשים לא באמת אהבו לבוא לצפות בקרבות, מעניין מה היה אצל הרומאים לדוגמא. האם נשים יכלו לבוא לצפות בגלדיאטורים וכמה מהן באמת באו.
לא הבנתי למה ביקשו מהנידון למוות להתוודות. אם היה מתוודה היו חסים על חייו? או אולי רק מבטיחים לו שיגיע לגן עדן או משהו כזה.
באיזה שלב גנרל ארימוס מציין מרחק בקילומטרים. מאחר וכל היחידות שהם משתמשים בהם שונות (למשל הרטלים לזמן) מוזר פתאום לראות את היחידה קילומטר, למרות שאני חייב לציין שככה זה יותר קל לקריאה. למשל אני לא באמת זוכר כמה זמן זה הרטל.
הטירוף של המלך בסוף היה מאוד דראמטי.

החוקר דיבר עם רודאל כדי שיעזור לו למצוא את הרוצח האמיתי של רוביד ואת כל מהשמניע את העסק הזה. למה? הוא שומר על מסתוריות, לי יש אינטרס לא לגלות את כל הסודות בבת אחת מגניב

רודאל ראה אותו בליל הרצח ואת הבהלה שהייתה על פניו כאש ראה את רוביד המת. כלומר, הוא משוכנע שלא מדובר בו אלא במישהו אחר (זה עוקף את השנאה שלו אליו) ומנסה לברר את העניין. בניגוד לשאר הוא משוכנע שמדובר במעשה שדים, אך כולם מזלזלים בכך- די מוזר בעולם שכישוף אמנם לא נפוץ אך לא בגדר מיתוס, במיוחד בחצר המלוכה.
עוד נקודה למחשבה בשבילך.- למה כולם מבטלים את הטענה של רודאל.
באמת אתה צודק בכיוון החשיבה שלך- נאילאת' מבוססת מאוד על רומא העתיקה- במיוחד בעניין העבדים. אך אם העלתה את זה, מבחינתי היא שילוב של עוד שתי ממלכות: ספרד של ימי הביניים- קנאית מאוד, שאיפה לכבוש כמה שיותר מהעולם, תאוות הבצע של הקונקיסטדורים, הטירות והאינקיוויזיציה (עליהם ביססתי את מסדר החוקרים)
ועל ארה"ב של היום- בעיקר בפן האזרחי של האנשים שחיים במדינות המערב. יש גם כמה ביקורות מרומזות על תרבות הצריכה, אבל זה לא המקום להאריך על כך.
ככל הידוע לי- היו נשים לוחמות בקרב הגלדיאטורים, אך בתקופה מסוימת אסרו זאת בחוק. בקרב הצופים אני באמת לא יודע. אני מנחש שבסוף זירה הייתה משהו יותר 'גברי'. אבל עבור הנאילאת'ים זה בידור- וחלק מהבידור זה גם לקחת את הנשים שלהם. מזעזע, אך עבורם קרב המאה הוא כמו ללכת למשחק כדורגל בין בארסה לריאל.
ההתוודות בסופו של דבר היא כמו בימי הביניים- לאו דווקא לחנינה אלא לכפרה בפני האל.
הרטל זה עשר ימים. אגב, היה ניסיון של נפוליאון באמת לספור ככה את הימים כי הוא ראה בספירת השבועות משהו דתי. לא המצאתי הכול... אבל באמת העניין של הספירה השונה היה חשוב לי. לומר 'שבוע בן עשרה ימים' זה מסורבל ולא נאמן. כי שבוע זה משורש 'שבע', לא כמו week שזו סתם מילה. אז המצאתי ביטוי אחר, אבל בשאר המידות באמת נוח לי עם מערכת מדידה שקיימת.
הטירוף של המלך זה כמו סיר שרותח. ותאמין לי--- בסוף הכל גולש החוצה. לא אוסיף עוד שום דבר.
לילט

hipy · נשלח: 09/09/2019 ב- 21:45:30

תודה על ההבהרות המאוד מעניינות, לילה טוב מאוד שמח

hipy · נשלח: 26/09/2019 ב- 08:38:22

פרק 32
היה פרק מעניין.
התפתחות מעניינת בין רודאל למלכה. הערה על הניסוח: לפעמים מה שהם אומרים מנוסח בצורה מאוד יום יומית, וזה תכלס בסדר כי איך כבר הם ידברו. אבל התרגלתי לסגנון קצת יותר אפי.
המעבר לראש החוקרים והאוזן היה די פתאומי, וגם החזרה לשגרה.
הייתי מצפה ליותר טראראם.
הם סתם עשו לו חתך או הורידו לו את כל האוזן?
היה ברור שזה שהוא לא דיווח למלך על ההיעלמות של האח תעשה לו צרות בסוף.

פרק 33
קצר, אבל חד!
ברגע שהבנתי שזה איזה רפא חשבתי שהוא בטח אחראי למותו של הנסיך.
מעניין מי זימן אותו ואיך (האם הוא באמת קשור לכפת הנמר? מניח נגלה בהמשך)
וגם מסקרן מאוד לדעת על מי הוא השתלט, עושה חשק לחזור לפרק של הרצח ולחפש רמזים.

בקשר לסיכום: התפקיד של אילנסה בנתיים הכי לא ברור לי, מניח שנראה בהמשך.
וכמובן ואגניר אבל זה בגלל שעוד לא פירטת.

פרק 34
אני כבר לא זוכר מה קרה עם ואגניר כי עברו הרבה פרקים מאז שהוא הופיע.
למיטב זכרוני סתם חטפו אותו. למה שהוא ישקר שהוא מהצפון?
היה פרק טוב קראתי בעניין.
הצלה לא צפויה לואגניר בסוף, לא הבנתי למה שהענק הזה פתאום יבוא להרביץ לכולם חחח

Evil Wolf · נשלח: 26/09/2019 ב- 12:39:15

רק באתי להגיד שהתגובות של היפי ממש עושות חשק לקרוא את הסיפור הזה
אולי אתחיל בקרוב

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק 32
היה פרק מעניין.
התפתחות מעניינת בין רודאל למלכה. הערה על הניסוח: לפעמים מה שהם אומרים מנוסח בצורה מאוד יום יומית, וזה תכלס בסדר כי איך כבר הם ידברו. אבל התרגלתי לסגנון קצת יותר אפי.
המעבר לראש החוקרים והאוזן היה די פתאומי, וגם החזרה לשגרה.
הייתי מצפה ליותר טראראם.
הם סתם עשו לו חתך או הורידו לו את כל האוזן?
היה ברור שזה שהוא לא דיווח למלך על ההיעלמות של האח תעשה לו צרות בסוף.

פרק 33
קצר, אבל חד!
ברגע שהבנתי שזה איזה רפא חשבתי שהוא בטח אחראי למותו של הנסיך.
מעניין מי זימן אותו ואיך (האם הוא באמת קשור לכפת הנמר? מניח נגלה בהמשך)
וגם מסקרן מאוד לדעת על מי הוא השתלט, עושה חשק לחזור לפרק של הרצח ולחפש רמזים.

בקשר לסיכום: התפקיד של אילנסה בנתיים הכי לא ברור לי, מניח שנראה בהמשך.
וכמובן ואגניר אבל זה בגלל שעוד לא פירטת.

פרק 34
אני כבר לא זוכר מה קרה עם ואגניר כי עברו הרבה פרקים מאז שהוא הופיע.
למיטב זכרוני סתם חטפו אותו. למה שהוא ישקר שהוא מהצפון?
היה פרק טוב קראתי בעניין.
הצלה לא צפויה לואגניר בסוף, לא הבנתי למה שהענק הזה פתאום יבוא להרביץ לכולם חחח

בקשר ל32:
לפעמים הדיבור משתנה, זהת לוי בעיקר במה שזורם לי... אני מודע לכך שסגנון הכתיבה לא אחיד תמיד.
ובקשר לאוזן... כן, עשו לו ואן גוך מלא.... למה אין טררם? כי הוא יודע שטררם לא יעזור לו, גם שמרתי את רוב הטררם להגעתו של קיילון- ה מבחינתי הרבה יותר הקאץ' של הפרק מאשר האוזן שהייתה אילתור שעלה לי תטך כדי הכתיבה.

33:
אתה צודק בניחוש שיש קשר לכפת הנמר... למרות שאני בטוח שזה לא הקשר שאתה חושב.
אם תחפש טוב באמת תמצא רמזים... לא דאגתי להסתיר יותר מדי את העניין.

34:
מכרו את וראגניר לעבדות. הוא לא משקר שהוא מהצפון. הוא באמת מקהרגהל והוא נמכר לעבדות. אין שום דבר נסתר בעניין הזה.
הסבר מסוים להצלה- בפרק הבא. הסבר עמוק יותר- בהמשך.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

Evil Wolf כתב:

רק באתי להגיד שהתגובות של היפי ממש עושות חשק לקרוא את הסיפור הזה
אולי אתחיל בקרוב

אני יודע שאני לא אובייקטיבי אבל בהחלט ממליץ.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק שלושים ושש: הנשר המזוהם

ספוילר:

רודאל בהה באיש שממולו בעיניים פעורות.
 
פיו של קיילון פריינסטר היה מתוח בחיוך לגלגני. עמידתו הייתה מרושלת בדיוק במידה הנכונה כדי להיראות מתנשא- אך לא בטלן. את ידיו הכניס בכיסי מעילו, אבל דאג להטות את כובעו המרופט בדיוק כפי שנהוג בחוגי האצילים בנאילאת'. הוא עמד בינות הזקן האיוורי והאישה העגלגלה בעלת השיער השחור כשווה להם, ומנגד נשא מבטים מלאי הערצה מיתר האיוורים שהסתופפו מאחוריו.
 
הוא יצר רושם מנוגד: מצד אחד הקרין הילת מנהיגות חזקה, אך בו בעת גם עשה את כל המאמצים כדי לשכנע את כל הסובבים אותו שהוא מסוגל להיות שודד מזחים באותה המידה שהוא אחיו של מלך נאילאת'.
 
לצידו, ג'נאל השתנק. "אתה!" הוא אמר.
 
קיילון הניח את ידיו על מותניו. "כן, זה בהחלט אני." הוא אמר, וחיוכו התרחב. "אני שמח לראות שעדיין זוכרים את פניי ב..."
 
"רוצח אחים!" צעק ג'נאל. "מטורף חולה דם! תולעת קברים מסריחה!"
 
חיוכו של קיילון התפוגג באחת. פניו התקשחו. "את הדברים הללו אני כלל לא רוצה לשמוע." הוא הושיט יד לשלוף את חרבו. אך האיוורי כסוף השפם שעמד מימינו עצר בעדו, ומלמל כמה משפטים באיוורית.
 
 קיילון הזעיף את פניו וסילק את ידו.
 
"את התקפי הזעם נטשתי מזמן." הוא אמר לרודאל. "שנים שאינני כעסתי ולו פעם אחת. לא אניח לך, ג'נאל מנדרד, להרוס את השלווה הפנימית שבי."
 
ג'נאל נהם, אך מלבד זאת לא הגיב לדבריו.
 
"מה מעשיך פה?" שאל אותו רודאל. "אני בטוח שהמלך לא יראה בעין יפה את נוכחותך באקטינט." ואני חושב שהמילים הללו יתארו זאת בעדינות רבה מדי.
 
קיילון משך בכתפיו. "האיוורים התחילו להתקומם, והיה ברור לי שזהו רק עניין של זמן עד שאני אמצא עשרות פורעים שוברים לי את דלת הבית שחרבות בידיהם. לאן נותר לי לברוח אם כן- אם לא לביתי הישן והטוב?" הוא העיף מבט סביב טבעת החיילים שהקיפה אותו. "למרות שאני מוכרח להודות שקיוויתי לקבלת פנים מעט פחות צוננת."
 
פיו של ג'נאל כבר נפתח- מן הסתם כדי לשחרר מטח עלבונות. רודאל הניף את ידו. "תירגע." הוא היסה אותו. 
 
אחיה של המלכה בטש ברגליו ברוגז.
 
רודאל פנה אל איראם וואטלון, שעמד עד כה לצידו דומם כמעט כמו פסל. "חזור לארמון והודע למלך על נוכחותו של קיילון בשערי העיר. בקש ממנו פקודות כיצד להמשיך מכאן." פקד עליו. 
 
איראם הצדיע, ורץ בחזרה בכיוון שער העיר.
 
"האספסוף הזה." רודאל החווה בראשו על האיוורים שעמדו עם קיילון. "למה הבאת אותם איתך?"
 
קיילון זקף את ראשו. "אני לא זונח את משפחתי מאחור, קולונל." הוא אמר, ובפעם הראשונה הבחין רודאל בשמץ מהמלכותיות של אחיו בפניו של הנשר המזוהם. בסנטרו הזקור ובנחישות היוקדת שבעיניו.
 
אבל בני ניכר... משפחה? 
 
הייתה זו תועבה לומר דבר כזה. 
 
קיילון הביט ברודאל וחייך, כאילו קרא את מחשבותיו. 
 
"כן, אתה מופתע שזוהי משפחתי? כנופיית בני הניכר המטונפים, שלא מבינים את שפתנו המעודנת והמתורבתת?" הוא עיווה את פניו, וחיבק את האישה שלצידו. היא חייכה, וכרכה את זרועה סביב גבו. "ניאלהין, אור חיי, שמחה לקבל אותי יותר מכל גבירות נאילאת' שזרקו עליי תפוחים רקובים כל הדרך לגלות. אנשי הכפר היקרים שמאחוריי כלל לא הבחינו בצבע העור השונה שלי, בעוד בכל שנות ילדותי שחלפו עליי באקטינט התלחשו שמועות על היותי ממזר רק בגלל צבע שיערי השונה משל אחיי. טור-אמוהאן..." הוא הניח את ידו על כתפו של הזקן שלידו. " ...העניק לי תרופות ועלים להרגיע את הכעס שבדמי, ובמשך חודשים אימן אותי להקשבה פנימית. שאלתי אותו מדוע הוא מתאמץ כל כך עבור נאילאת'י. אתה יודע מה הוא ענה לי, קולונל?"
 
לא היה לרודאל כוח לשאלות של קיילון. הוא רק חיכה שאיראם ישוב מהמלך ובפיו הפקודה לבעוט את הנשר המזוהם בחזרה לכפר האיוורי שממנו בא.
 
"לא, קיילון. אין לי חתיכת מושג ארור מה הוא אמר לך." השיב לו.
 
"הוא אמר לי שהוא רואה מולו אדם. ואין זה משנה כיצד הוא מתלבש או נראה מבחוץ. לכן חובתו הבסיסית ביותר היא לעזור לי. מתי בפעם האחרונה נאילאת'ים ראו בזר בן אדם של ממש, ולא עוד פיסת בשר שיכולה לשרת את רצונם השחצני?" שאל אותו קיילון בלהיטות. "מתי ראיתם נשמה מתחת לעטיפות שונות של שוני? מתי ניסיתם לעזור במקום לשעבד ולקלקל?"
 
"אתה התחתנת עם בת ניכר." אמר לו רודאל בלי להניד עפעף. "המטת חרפה על בית פרייניסטר."
 
כך הוא יכול היה להתמודד עם האמת שפגעה בו כמו מכת ברק. מילים שחדרו את שריון האטימות שלבש כהגנה באקטינט. הזיכרונות מזירת הלחימה עלו בראשו. בני הניכר שצורחים כאשר משוסעים בידי חיות הטרף...
 
זכור מה הסוהליים עשו לפאלינה. 
 
הוא הכריח את עצמו להעלות בדמיונו את פניה היפות והמושלמות משחירות ונסדקות. את חבר כפת הנמר מזנק בחזרה לתוך הלילה. את זוועות הטבח בקיראטוריטאק.
 
וכמובן מגדלי המלח.
 
סערת הרגש כבתה כפי שניצתה. חייבים לשעבד אותם. אין ברירה אחרת. רק בשעבוד נמנע את הזוועות שבני הניכר מסוגלים לעשות. ולעזאזל כמה שאני שונא את זה.
 
ישנם דברים שפשוט מוכרחים לעשות. 
 
"הייתי עושה את זה עוד מאה פעמים." המשיך קיילון. "לא אכפת לי ולא במאומה מהכבוד המחורבן שאתם חושבים שיש לכם פה בנאילאת'. אתם לא מבינים מהו כבוד, כי מעולם לא היה לכם כזה."
 
"רצחת את אחיך הגדול." התפרץ ג'נאל. "מי אתה שתדבר איתי על כבוד?!"
 
"ואתם רוצחים ומשעבדים מדי יום את אחיכם שכל חטאם היה שנולדו לתוך תרבות אחרת!" צעק קיילון. "ובניגוד אליי אתם לא שיכורים מיין ושוצפים חמה בזמן שאתם עושים זאת! אתם צלולים כמו מים כשאתם משעבדים את בני הניכר עד מוות!"
 
ג'נאל צעד קדימה ושלף את חרבו. "רק אמור את הפקודה, קולונל, ואשמח להוציא לבוגד הזה את קרביו." הוא אמר לרודאל.
 
"ככה אתה מוצא פתרון לכל בעיה?" שאל אותו קיילון בלגלוג, אך זיק עמום של פחד ניצת בעיניו.
 
כל נפנופי החרבות הללו לא מצאו חן בעיני רודאל. "תוריד את החרב שלך מיד!" נבח על ג'נאל. "קצת איפוק ארור מצידך לא יזיק כאן!"
 
המצב הרתיח אותו. האוזן הכרותה פעמה בכאב מתחת לתחבושות שלה כאשר הדם עלה לראשו. 
 
הוא זעם לא פחות מג'נאל על הגעתו של קיילון. היו לו מספיק דברים להתעסק איתם גם בלי האח ששב מן הקבר. כמו נניח המלחמה הממשמשת ובאה, וראש החוקרים שמתמרן אותו כרצונו, ואימוני החרבות עם איסאני...
 
לא. הוא בהחלט לא רצה לפגוש בקיילון גס הרוח.
 
אבל הוא לא יעניק לו את התענוג לחזות ברוחם של אנשי משמר המלך נשברת לרסיסים.
 
ג'נאל נשך את שפתו, והשיב את חרבו לחגורה.
 
"אני לא רוצה שאף אחד יעשה תנועה אחת בלי אישור ממני." אמר רודאל, ופזל במבטו אל ג'נאל. "חיילים ובני ניכר כאחד." הדגיש.
 
קיילון שילב את ידיו. "אני לא מתכוון לעמוד כמו פסל מחוץ לעיר כל הזמן הזה." הוא מחה.
 
"תתחיל להתרגל לכך." נהם אליו ג'נאל. 
 
"אתם יודעים, אני חושב שאין שום היגיון בכך שאחיו של המלך צריך לציית לפקודותיהם של טווס חמום מוח ופושע מלחמה שהגיע לעמדתו בחסד." אמר קיילון פריינסטר, והעיף סביבו מבט רוחש בוז. "כן, אני בהחלט חושב כך."
 
הוא התחיל ללכת קדימה. אשתו של קיילון אחזה בידו, ואמרה כמה משפטים מבוהלים באיוורית. אך קיילון ניער אותה ממנו בעדינות והמשיך ללכת.
 
טבעת החיילים שהקיפה אותם, השתחררה פתאום מקיפאונה, והתחילה לבצע תנועת חנק סביב האיוורים. החיילים התקדמו לאט לאט פנימה עם חניתות בתנוחת הסתערות.
 
קיילון כאילו לא שם ליבו לכך. הוא המשיך ללכת, והסיט בידו את החנית שהייתה קרובה אליו. החייל ההמום שאחז בה בהה בבלבול באוויר, לפני שתפס באגרופו במעילו של קיילון.
 
הנשר המזוהם חבט בחוזקה ביד המשוריינת של החייל. והמשיך ללכת הלאה, לכיוון חומות העיר.
 
פקודה שמעה מעל ראשו של רודאל. הוא הביט אל ראש החומה וראה את הקשתים מותחים את מיתרי הקשתות.
 
"תעצרו מיד!" הוא צעק. "הפסיקו את הטירוף הזה! איפה המשמעת הארורה שלכם?! האם שמעתם שפקדתי עליכם לעשות משהו בכלל?!"
 
אף אחד לא ענה לו, אך החיילים עצרו בהתקדמותם אל המעגל המצופף והמבוהל של האיוורים, והקשתים לא ירו. רודאל פירש זאת כבושה מצידם.
 
הוא העיף מבט בקיילון. יש לו אומץ, לנשר המזוהם.
 
"רואה, קולונל? אתה לא תעז לעשות נגדי דבר." הוא אמר בניצחון. "אני אכנס בין שערי העיר הללו, עם ובלי הפקודות שלך... ובשם מסטור, תאמר לחיילים שלך להתרחק מהמשפחה שלי, לפני ששומרי הראש שלי יחשבו עוד לשסף מישהו. לאיוורים יש דם חם."
 
רודאל הסתכל בגברים נושאי החרב שבמעגל האיוורים המכותר. הם עמדו בחרבות מונפות, ופניהם לבשו דרגות שונות של זעף ושנאה.
 
רודאל הנהן. "בסדר גמור." הוא לא רצה לסיים את הפגישה הזאת עם הרוגים. לא היה בכך שום טעם.
 
החיילים נסוגו לפקודתו.
 
קיילון אמר כמה משפטים מהירים באיוורית. המילים זרמו על לשונו כמעט בטבעיות. האיוורים במעגל העיפו אחד בשני מבטים תמהים. הזקן כסוף השיער שקיילון קרא לו טור אמוהאן שאל אותו דבר מה.
 
קיילון הנהן בראשו בנחישות.
 
"הם באים איתי אל העיר." הוא אמר לרודאל. "ואם רק תעז לגעת בהם... אתה או אחד החיילים שלך, אני מבטיח לך שעד סוף היום לא תראה אור יום."
 
רודאל נחר בבוז. "יש לך פחות כוח מאשר לקבצן ברחוב." 
 
קיילון הרים גבה. "תתפלא כמה חברים נשארו לי בעיר. אתה לא תאמין כמה כוח יש לנסיך גולה במעוז השלטון הנאילאת'י. היית רוצה לקחת את הסיכון ולבחון אותי?"
 
חיוכו התרחב אל מול שתיקתו של רודאל. הוא החווה בראשו לאיוורים.
 
הם התחילו ללכת. המשפחות, הזקנים והילדים, הכבשים והחמורים. הגברים לא השיבו את חרבותיהם אל אבנטיהם, ובמבטים חשדניים הלכו בראש הטור. דרוכים להילחם למראה הרמז הראשון לתוקפנות שיחושו בו.
 
החיילים הנאילאת'ים העיפו מבטים ברודאל, מחכים לאישורו לתקוף.
 
הוא נד בראשו לחייליו. "הניחו להם." הוא פקד. "נלווה אותם אל המלך. הגנו עליהם כל הדרך, אבטחו את הכיכרות.. גם מחוץ לאקטינט לא חסרים אנשים שמשתוקקים לרצוח איוורים."
 
לא שהיה אכפת לו מהאיוורים, אבל להכעיס את קיילון שעה אחרי שהופיע זה לא היה חכם במיוחד.
 
הוא סימן לג'נאל והתקדם אחרי קיילון, אל עבר העיר.

השמועות על בואו של קיילון פרינייסטר כבר נפוצו בכל רחבי העיר. הרחובות היו מלאים בהמון אנשים ונשים שעצרו מעיסוקיהם כדי לחזות בפיות פעורים בנסיך ששב מהעיר. חלק מהאנשים הריעו לו, אך הם היו מעטים ביותר. רובם פשוט עמדו והתבוננו בהם בתדהמה.
 
חיילי משמר האקטינט סילקו בצעקות את האנשים מדרכם, ופינו את רחוב המלכים כדי שקיילון יוכל ללכת בבטחה. 
 
הנסיך היה נראה משועשע למראה המון האנשים. "אמור לי קולונל." הוא פלט כאשר חלפו ליד קבוצת ילדים וילדות לבושי בלויים שהסתודדו ביניהם. "מדוע בני העיר אינם קופצים באושר כאשר הם רואים אותי שב הנה בריא ושלם?"
 
מעולם לא היית אהוב. רצה רודאל לומר, אך הוא כבש את מחשבותיו. "רוב הילדים בטוחים שיש לך אף ארוך וגוף מכוסה קשקשים. הם לא מאמינים שזה אתה."
 
"באמת?" שאל קיילון, ומבטו רפרף על הילדים. 
 
הם הפסיקו להתלחש ובהו בו בפנים מבועתות. ילדה ששיערה החום היה אסוף בצמה צרחה. כמה מחבריה צחקו, אבל רובם המשיכו להביט בפנים קפואות בקיילון.
 
"שלום לכם." הוא קרא לעברם. "אני קיילון פריינסטר, ומי אתם, ילדים מסכנים?"
 
הם המשיכו לבהות בו בבהלה.
 
קיילון חשף שיניים, והם נסו על נפשם בזעקות רמות.
 
"זה לא היה מכובד מצדך." העיר לו רודאל.
 
 קיילון משך בכתפיו, ועל פניו עלה חיוך מרוצה. "גם להצדיק את המוניטין שלי כבר אסור?" הוא העביר יד בשערו. "ובמעט יותר רצינות- אני רוצה שכל בעיר תדע על בואי, ואין דרך יעילה יותר לעשות זאת מאשר בעזרת פחד."
 
רודאל סקר את סביבתם, מוכן לכל תרחיש פתאומי, אך אף אדם לא עבר את חומת החיילים שליוו אותם. אבל מצד שני, הוא כבר איבד בן פרייניסטר אחד יותר מדי.
 
"אתה רוצה שיפחדו ממך?" שאל אותו רודאל בתמיהה, בעת שהשקיף על שני חיילים דוחקים הצידה שיכור שהתקרב יותר מדי... או שאולי היה זה רק אדם שנראה כמו שיכור? "נתינים אוהבים אצילים שמתנהגים איתם ברחמים. כאלו שמטרידים ילדים מגלים מהר מאוד ששורפים בובות בדמותם."
 
"אתה חושב שאני רוצה לנטול את המלוכה מאחי?" שאל קיילון. "ששבתי לעיר רק כדי למלוך?"
 
השאלה הממה את רודאל. "מה? לא!" הוא פלט. 
 
למרות שאני לא אופתע כלל אם דבר מעין זה יקרה. הרי כבר רצחת אח אחד.
 
"אני שמח שאתה חושב כמוני כי אני לא רוצה כלל לעורר אהדה אצל האנשים. אפילו קמצוץ של תהילה ארורה אני לא רוצה שתדבק בי. המלוכה היא לאחי, ואם אני אצטרך להצטייר רשע כמו השלישי כדי שזה יקרה- אני אעשה זאת." קיילון ירה את המילים במהירות מהממת. "לא הגעתי עד לכאן כדי להיות משיח ארור. רק כדי לקבל הגנה. האם אקבל אותה אם אייצר תקווה אצל הנתינים למלך חדש? אמור לי קולונל, אתה אמור להיות חכם אם חצי מהסיפורים ששמעתי הם אמיתיים."
 
שתיקה. 
 
ואז: "אתה צודק, אדוני הנסיך." השיב רודאל בחריקת שיניים.
 
קיילון הנהן. "אני צודק." הוא אמר מתענג על המילים. "כמה זמן שלא שמעתי מנאילאת'י שבחים. כל כך הרבה זמן..." 
 
ואז הוא פרש את ידיו והחיוך שעל פניו התרחב. "אני צודק!" הוא צעק ממלוא ראיותיו. "כן חלאות! איך זה להרגיש עכשיו הדפוקים?!" הוא שאג משמחה ופצח בריקוד סוער לאורך הרחוב. 
 
רודאל קילל בשעה שניסה להדביק אותו.
 
הנסיך קרא קריאות קצובות ועליזות בעודו מדלג בין אבני המרצפות.
 
"אני צודק! אני צודק! אני צודק!" הוא צרח לשמיים, והתעלם מהחיילים ההמומים שפנו להביט בו.
 
איזה אדם מוזר. חשב רודאל. אילולא הייתי יודע שהוא נסיך נאילאת', ככל הנראה הייתי מהמר שהוא בן ניכר מטורף מאוד.
 
הוא ניסה בשאר ההליכה לאקטינט להתרגל לרעיון שקיילון צפוי להיות זר מאוד בנוף האקטינט.

איראם וואטלון מילא היטב את תפקידו. רודאל הבחין בכך מיד כאשר נפתחו שערי האקטינט בפניהם.
 
עשרות חיילי משמר האקטינט עמדו בדום מתוח משני צדדי השדרת המלכים, קפואים כמעט כמו פסלי השיש שהתנשאו ביניהם. המצבות שבתוכן נטמנו גופות בני ובנות פרייניסטר בחיבוקו הקר של המוות.
 
בסופו של שביל האבן שהתפתל בין המדשאות והגנים, במרחק ארבע מאות מטרים מהם, ניצבה קבוצת אנשים. רודאל ידע מי הם אפילו מבלי לזהות אותם.
 
"המלך, המלכה והמועצה." הוא לחש לקיילון. "וגם שניים מהחיילים של משמר המלך- וייר ורוש. אתה זוכר את רוש, נכון?" 
 
קיילון הנהן בפנים קודרות. לשם שינוי הוא לא היה נראה שמח במיוחד.
 
אבל אם לומר את באמת, במקומו רודאל לא היה נוהג אחרת. קשה להישיר פנים לחייל היחיד ממשמר המלך הישן שלא שיספת בחרבך.
 
ג'נאל דחף קלות את קיילון. "למה אתה מחכה?" הוא שאל. "האם אתה לא משתוקק לאיחוד משפחתי?"
 
"יותר משתוכל לדמיין, טווס." השיב לו הנסיך ללא היסוס. "אך האיחוד היחיד יקרה בהיכלו של מסטור, יחד עם דאריוס ומוריאה. עד אז..." הוא משך בכתפיו והשפיל את עיניו.
 
היורש לבית מנדרד החליט להתגרות בקיילון. "תראה, קיילון. אתה יוצא מנקודת הנחה שתיכנס יום אחד להיכלו של מסטור." אמר בחיוך זדוני. "בפעם האחרונה שבדקתי, רוצחי אחים מקומם בתופת של השלישי."
 
קיילון הוריד את כובעו המרופט, והעביר את ידו בשיערו הסבוך. "נחמד מאוד לשמוע זאת ממך." אמר במרירות, והשיב את הכובע על ראשו. ללא מילים נוספות הוא החל לצעוד קדימה.
 
רודאל תפס את ג'נאל בזרועו. "אידיוט." נהם לו. "במה זה היה מועיל?"
 
"הוא צריך לשמוע את האמת." הצטדק ג'נאל.
 
"אז תשמע מה יש לי לומר לך על האמת, מנדרד." קצף עליו רודאל. "תדחוף אותה עמוק עמוק בפנים. לא כל מה שנכון צריך לומר, במיוחד שאנחנו עומדים לסבול את קיילון עוד הרבה זמן. אתה לא חייב להזכיר בכל משפט שני את העובדה שהוא רוצח אחים, אפילו שזה נכון כמו שתפוחים צומחים על העצים. הבנת?" הוא לחץ על אמת ידו של ג'נאל.
 
"אני אחשוב על זה, המפקד." התיז ג'נאל בכעס, וניער בכוח את ידו של רודאל.
 
המלך והמלכה חיכו להם ממש לצד הפסל האחרון בשורה. רודאל התפעל עד כמה היטיב הפסל לחקוק בשיש את הבעת פניו הרגועה והתמימה של הנסיך רוביד, ולשמור על מבנה גופו קפוא לנצח בגיל נעוריו. היה משהו אירוני בכך שהם עמדו בפנים זועפות בצל פסל השיש החייכן שהכיל את עצמותיו של בנם.
 
שפתיה של המלכה היו משורבבות ברוגז, וידיה היו קפוצות על חזה. המלך נראה עוד פחות מאושר ממנה, גבותיו מכווצות ומצחו חרוש קמטים.
 
"הגעת לכאן." הוא אמר ביובש לקיילון. 
 
מאחורי המלך, הרב גנרל הוירוק שאף ממיכל הקטורת שלו. ראש החוקרים נעץ מבט חסר הבעה ישר קדימה, אך רודאל חש כאילו המבט ננעץ הישר בו, כאילו אומר: ''אני מופתע שלא חשבת לדווח לי על המכתבים שקיבלת מהנציב בנחלות הארגמן, אבל אני בכל זאת לא מופתע מהופעתו של קיילון כי יש לי מקורות יותר טובים ממך... אה ותזכור שיש לך עוד אוזן שאני מסוגל לחתוך אם תעצבן אותי יותר מדי.''
 
או שזה סתם היה מבט חסר הבעה שרודאל ייחס לו משמעות. 
 
מסיכה ארורה, אי אפשר לדעת שום דבר על המטורף הזה. אני שונא אותה.
 
קיילון קד בנוקשות. "הוד מעלתך."
 
המלך והמלכה לא הגיבו. שתיקה לא נעימה שררה באוויר, ורק רשרוש הדגלים שנתלו מחומת האקטינט התנשא מעליה. להקת ציפורים התעופפה מעל ראשם בקולות ציוץ רמים. ומשחלפו שבה השתיקה הנוקבת.
 
ודרכן של שתיקות- לבסוף להישבר.
 
"לכבוד יהיה לי להציג את משפחתי..." אמר קיילון בקול מתוח, וסימן בידו על ניאלהין.
 
"למה באת הנה?" קטעה אותו המלכה בקול רווי כאב. "מדוע אתה עושה את זה? למה להכאיב לקסריאס בכך שהוא צריך לראות... אותך." את המילה האחרונה היא כמעט ירקה מפיה. "אותך ואת בני הניכר המצחינים שלך?"
 
פניו של קיילון קדרו. "באתי הנה לבקש מחסה וביטחון."
 
המלך בהה באוויר. "שברת את עונש הגלות שלך." הוא אמר, כמעט בלחש. "חזרת בדרך שלא היית אמור לשוב בה."
 
"אני מבין אז שהזכות להישאר חי נותרה רק לבני פרייניסטר בהירי השיער." אמר קיילון בארס. "פשוט ככה, אחי היקר? האם לא נותר בך קמצוץ של רחמים?"
 
"רחמים." המלך גלגל את המילה על לשונו. "כן... נותרו לי מעט כאלו. אך אני לא מוצא סיבה להעניק לך אותם."
 
"קשר בין אחים הוא קדוש, מלכי." אמר קיילון, נימה של תחנונים בקולו. "האם בכך ששגגתי והרגתי אח אחד, אתה צריך לאבד גם את השני? אם תרצה בכך ואם לא- אני כעת אחיך היחיד אחרי שגם מוריאה מתה."
 
המלך שתק. המלכה העיפה בקיילון מבט כועס.
 
 "אתה לא רצוי כאן!" היא צעקה עליו, דמעות בעיניה. "האם היית חייב למצוא לך מחסה דווקא כאן? מדוע לא בכל מקום ארור אחר בעולם?!"
 
קיילון נשא אליה את מבטו. רודאל חשב לרגע שראה גם דמעות בעיניו, אך קיילון מצמץ ועיניו שוב נראו כחולות, קרות ויבשות.
 
"היה לי עוד ניצוץ אמונה בבני נאילאת'." הוא אמר בקדרות. "מסתבר שטעיתי." 
 
בעל כורחו, רודאל חש את ליבו נחמץ בקרבו.
 
"הוד מעלתך." הוא אמר בטרם הספיק לחשוב. "הנח לו להישאר כאן. האקטינט גדול, ולא תאלץ לפגוש בו אם ישהה באחד מהאגפים המרוחקים."
 
המלך הביט בו. "זהו עניין של עיקרון, רודאל." הוא אמר. "אני לא רוצה לרחם על היצור העלוב הזה. זהו קלון עבורי שה...שד הזה הוא אחי."
 
"אנא, חשוב בהיגיון." אמר ראש החוקרים לפתע. "מה יכול להיות טוב לפני המלחמה באיוורים יותר מאשר אדם שמבין באורחות חייהם ואת דרכי מחשבתם?"
 
המלך הרהר לרגע. "אני לא שמח מכך כלל, אך הוא יוכל לשהות באקטינט ולאכול מלחמי." הוא התרצה. "אבל אני לא רוצה לראותו יותר. אם בטעות תפגוש בי באיזה מסדרון אשלח אותך בחזרה אל נחלות הארגמן ללא היסוס."
 
קיילון קד שוב. "תודה לך, מלכי."
 
המלך הרכין את ראשו. "איסאני." הוא אמר, והושיט את ידו. 
 
המלכה שילבה את זרועה בזרועו. "אולי כדאי שתתאבל מעט על בני, קיילון." היא אמרה והחוותה בראשה על פסלו של רוביד. "מעט רחמים מצידך גם לא יזיקו." הוסיפה, בטרם צעדה יחד עם המלך בחזרה אל האקטינט, שיערה הכהה מתבדר ברוח.
 
אחריהם שבו גם וייר סלמפרס ורוש קאסאלון. מבטו של זה האחרון השתתה לרגע על ג'נאל, זו התגובה היחידה שקיילון סחט ממנו. חברי המועצה והפמליה הצטרפו אליהם ועד מהרה רק רודאל, ג'נאל קיילון האיווורים וכמה עשרות חיילים נותרו בשדרת המלכים.
 
רודאל הביט בקיילון ותפס אותו סוקר את קברו של רוביד. "שלוש שנים עברו, אך בכל זאת נדמה לי שלא ראיתי אותו נצח." הוא העביר את אצבעותיו על אמת הזרוע של הפסל, אצבעותיו אחזו לרגע באצבעות האבן, ואז נשמטו ברפיון לצד גופו. "הוא נראה שונה לחלוטין מרוביד שזכרתי."
 
"הזמן עושה את שלו, נסיכי." השיב לו רודאל. "לטוב... ובעיקר לרע." הוא חש את הצביטה המוכרת של הכאב בחזהו.
 
פאלינה. 
 
ואז: היא לא קיבלה פסל שיש שישמר את גופה היפה למשך כמה דורות. היא נשרפה במדורה עם עשרות גוויות אחרות. הגיעה לה אחוזת קבר נהדרת, והיא קיבלה אש וגופרית.
 
לי אין לאן לשוב. רק להמשיך הלאה. לך קיילון- יש לפחות את זה. אמור תודה על כך.
 
קיילון קטע את חוט מחשבתו. "הוא לא אותו ילד שזכרתי שהיה." אמר בקהות. "הוא נראה..."
 
"בוגר יותר?" הציע ג'נאל בגסות. "מופתע לגלות שהעולם לא נעצר כשנפטרנו ממך?"
 
"ג'נאל!" קרא רודאל בזעזוע.
 
אך קיילון כאילו לא שם ליבו לכך. הוא לא הראה סימן לכך שהוא שמע את ג'נאל. הוא נראה מהורהר.
 
"זר." הוא אמר.
 
"סליחה?" שאל רודאל.
 
קיילון טפח על הפסל. "הוא נראה זר. אני בכלל לא מכיר אותו." ולאחר רגע הוסיף. "אתם יודעים מה? אני אפילו לא בטוח שאני יכול להתאבל עליו, או שאני אפילו מרגיש משהו על כך שהוא נרצח."
 
ג'נאל הביט בו בזעזוע. "איך אתה יכול?! הוא האחיין שלך!" שאג עליו. "אתה מפלצת!" 
 
"תירגע מיד, ג'נאל!" פקד עליו רודאל, אך לא יכול היה שלא להזדהות עם רגשותיו של ג'נאל. קיילון עשה דבר בל יעשה. הוא לא התאבל על בן אחיו. הוא לא הרגיש צער, ולא התבייש לומר זאת.
 
חוסר כבוד מזעזע. 
 
הוא סימן לשלושה חיילים להתקרב. "תלוו את ג'נאל אל חדריו כדי שינוח מעט." הוא אמר להם, ופנה לקיילון. "ואתה..." נהם לעברו. "נמצא לך ולחברים שלך אגף מבודד לפני שתגרמו למישהו לקרוע אתכם לגזרים."

אחרי מספיק חיפושים, נמצאה קומה באגף המערבי שהייתה מספיק נידחת כדי שאין סיכוי שאף אדם יגיע אליה, אלא אם כן הוא רוקח מזימות, או מחפש לרצוח בני ניכר. בשתי המקרים רודאל העניק לקיילון רשות לעשות כרצונו לכל אדם שיגיע לשם ללא צו מפורש בחותמת המלך.
 
"אתה עומד להיות שליט על קומה שלמה." אמר לו רודאל. "כעת, זוהי הממלכה שלך."
 
הקומה הצחינה משנים של הזנחה. כמה עכברושים צווחו בבהלה כאשר חדרו קרני האור מבעד לדלתות שנפתחו. האבק כיסה כמעט הכול- שטיחים, שלוש חליפות שריון חלודות ודיוקן צבעוני ומתקלף של איאסון השני. בחדר אחד מצאו כמה בקבוקי זכוכית סדוקים. ועל המיטה נותרו קרעי תחתוניות משי בלויות וקרועות, עדות למזימת אהבים שהתרחשה במקום לפני שנים רבות.
 
קיילון גירד בזקנו. "מה אני אגיד? אני פשוט מתרשם עמוקות מהאירוח המפואר שמוענק לנסיך נאילאת' בביתו שלו." הוא השתעל , ושלשל את לשונו בגועל. "רק חסרות כמה שגופות כדי להשלים את האווירה הקסומה."
 
את השלד הם מצאו בחדר הבא, פגיון לפות בין אצבעותיו.
 
"אני עומד לעשות כמו הבחור הזה בקרוב." נאנק קיילון.
 
רודאל הבטיח שישלח למקום כמה משרתים שינקו את החדרים, יציעו את הסדינים וידליקו אש בתנורים. קיילון עדיין לא התרצה. רודאל הבטיח שיבואו לו גם אוכל, עששיות וחביות מים. אבל רק אחרי שהוסיף לעסק גם גליונות קלף, עטים ודיו- לבקשתו של טור- אמוהאן- היה אפשר לראות חיוך עולה על פניו של קיילון.
 
"אתה יודע מדוע הוא חושק כל כך לכתוב?" שאל אותו קיילון כממתיק סוד. הוא לא המתין לתשובה. "באיוור חושבים שאתם הנאילאת'ים מתנהגים בצורה מלכותית. הוא רוצה לתעד את הכול כדי להוכיח אותם על טעותם."
 
רודאל טרק את הדלת חזק מאוד כשעזב.
 
צדקן ארור. שלוש שנים בקצה העולם וחושב שהוא שופט בהיכלות הצדק של מסטור. 
 
רודאל ניסה לסדר בראשו בדיוק מה הוא חושב על קיילון. הוא שנא אותו, כמובן, אבל הוא לא יכול היה שלא להתרשם בכל זאת. 
 
מצד אחד, הוא ניסה לכבד את המלך ולא להתנהג באופן בו יתפרש שהוא רוצה לחתור תחתיו. הא סירב לצעוק על המלך, אפילו כשזה רצה לסלק אותו מעל עיניו.
 
מצד שני, קיילון היה עז פנים בצורה חסרת תקנה. 
 
"אולי הוא באמת ממזר." הציע טרובר, כאשר רודאל חלק עימו את מחשבותיו. "הם תמיד חצופים כאלה."
 
רודאל הפליק לו על האוזן בתגובה. "אני לא מוכן שתדבר ככה על בני משפחת המלוכה."
 
טרובר שפשף את אוזנו, ורטן משהו שנשמע כמו: 'אבל אתה יודע שזה נכון'.
 
רודאל הניח לו להנות מהספק.
 
עם ערב הוא נקרא אל חדר המועצה. הוא פגש ליד הדלת את דיווין אוסטרינג' וסלפרד פאמור. שתיהם לבשו בגדים צבעוניים ברמה מזעזעת ביותר. הם עמדו בשקט לצד הדלת, אוזנם צמודה לעץ האלון הכבד, והם לא הבחינו בו כשהתקרב.
 
"מה אתם עושים?" גער בהם רודאל.
 
שניהם זינקו בבהלה כמו ילדים שנתפסו בקלקלתם. פניו של האמרכל לבשו הקלה כאשר ראה שמדובר ברודאל. "הבהלת אותנו כהוגן." הוא אמר.
 
"למה אתם לא נכנסים פנימה?" שאל רודאל.
 
כעבור רגע שמע את צליל של חרס מתנפץ ואחריו צעקות רמות.
 
סלפרד העווה את פניו. "קיבלת תשובה?"
 
האם זו המלכה? תהה רודאל ברגע של בהלה. האם הטירוף של המלך הגיע לרמה כזו? אך הקול השני היה גברי. זה היה אחד מחברי המועצה האחרים. לאור העובדה שמיתרי גרונו ההרוסים של הוירוק לא היו מסוגלים להפיק צרחות רמות כאלו, לא נותרו לו הרבה ברירות.
 
"ראש החוקרים או הידען?" שאל אותם.
 
"האיש המפחיד במסכה." השיב סלפרד. "המלך כועס על כישלון שהוא..."
 
צלילי ניפוץ נוסף נשמע, ואחריו עוד אחד.
 
"אני נכנס." אמר רודאל.
 
הוא פילס מהר בין העציצים שגדשו את האולם. הוא כמעט השתנק מריחה המתקתק של הקטורת שחדר לנחיריו. 
 
"הוד מעלתך!" הוא קרא.
 
הוא פגש את המלך בין שני עצי ארז ננסיים, אוחז בידו פסל חרסינה בצורת ראש אריה.
 
הוא כבר הכין את עצמו היטב לפניו הזועמות של המלך, אך לא ציפה לפראות החייתית שהן לבשו. פיו היה חשוף בנהמה חייתית ועיניו מצומצמות כנמר המשחר לטרף. שערו היה דביק מזיעה וכתר הנשרים ניצב על קודקודו בצורה עקומה ומאוד לא מלכותית.	
 
המלך סב אליו כאשר הבחין בו. "אתה!" הוא רשף. "אתה הבאת אותו לכאן!"
 
הוא הניף את הפסל, והשליך אותו לעבר ראשו רודאל.
 
 רודאל התכופף מתוך אינסטינקט בדיוק ברגע שהפסל חלף מעל ראשו והתנפץ על הקיר מאחוריו.
 
בכל שנותיו כחייל לא אימנו אותו כיצד להתנהג כאשר האדם שלך נתונה נאמנותו מנסה להרוג אותך. במיוחד אם הוא מלך נאילאת' הזועם.
 
"הוד מעלתך, האם הכול כשורה?" שאל רודאל בחשש. השאלה הזו בוודאי לא תרע את המצב.
 
מפיו של המלך יצא צחוק נטול חדווה. "אתה אידיוט שאתה שואל אותי בכלל... מה גרוע?! הבאת את האדם השנוא עליי בעולם אל סף ביתי!"
 
מאחורי המלך הבחין רודאל בראש החוקרים. הוא הסתתר מאחורי ספה מעור איילה. רודאל סימן לו בעיניו לעבר דלת היציאה, וקיווה שהוא יבין את הרמז.
 
"טוב שאתה הגעת רודאל." אמר המלך. "בדיוק בזמן כיד שתשלם על המחדל הזה. נתתי לך עוד הזדמנות אחרי שהנחת לאיוורים לחדור את ההגנות שלך ולחסל את בני!"
 
"אדוני המלך. אני מצטער עמוקות על מותו של הנסיך רוביד, אך אין לי כל קשר להגעתו של קיילון..." "אל תגיד את שמו!" צרח המלך.
 
"...אחיך בחזרה לנאילאת'." תיקן רודאל. "אני חושב שכעת היחס המחפיר שלך כלפיו- שאיננו ראוי אפילו לכלב מצורע עם לשון שנוגעת ברצפה- הוא זה שזקוק לביקורת."
 
"התנצל מיד על דבריך!" 
 
על מה בכלל אני צריך להתנצל? שקיימתי את שציווית עליי וקראת לי הנה מתוך התקף טירוף?
 
ראש החוקרים התגנב בשקט מאחורי המלך אך זרועו השתפשפה בענף עץ שסק קטן.
 
המלך הסתובב במהירות למשמע הצליל. "לא סיימתי איתך עדיין, חוקר!" צעק עליו. "אתה נשאר כאן עד שמלכך יורה לך אחרת!"
 
ראש החוקרים הרכין את ראשו, והמלך סב בחזרה אל רודאל.
 
"אתם שניכם, קראתי לכם הנה מסיבה אחת בדיוק." פניו לבשו לפתע חיוך שכל משמעות הייתה שמישהו אחר עומד לסבול. "אתם מסולקים מתפקידיכם."
 
לבו של רודאל שקע.
 
זה לא יכול להיות. זה פשוט לא קורה לי.
 
"הוד מעלתך..." אמר ראש החוקרים בהלם.
 
המלך קטע אותו. "לא קראתי אתכם לאן כדי לנסות לבקש ממני לשנות את דעתי. כשני אנשים שכל תפקידם הוא לנסות להגן עליי ולמנוע מאנשי לא רצויים לבוא לכאן, אני יכול להצהיר שאתם כישלון מוחלט. אתם כאן רק כדי לבחור ביחד עם חברי המועצה שתכף יגיעו הנה את המחליפים שלכם." המלך העווה את פניו. "מסורת ארורה."
 
רודאל עדיין ניסה לעכל את הבשורות המרות. איזה מין טעם יהיה לחיי במקרה כזה? רק ההגנה על המלך נתנה לי משמעות מחודשת אחרי מגדלי המלח... ואני חייב למנוע את המלחמה, האם זו הסיבה שהמלך מסלק אותי ואת ראש החוקרים? האם הוא יודע? ומה יהיה עם אימוני החרב של המלכה.?..
 
המחשבות התרוצצו בראשו בפראות. הוא קלט לפתע שהוא חש רגש אותו לא חש זה זמן רב.
 
בעתה מן הלא נודע.
 
ראש החוקרים כחכח בגרונו. "אני רק מציין בפניך שראש החוקרים מוחלף רק עם מותו. המצב שבו הוא בוחר עם המועצה את הראש החוקרים הבא הוא רק כאשר מדובר שנוזא שמני של המשרה, אחרי מות הקודם. כך המלך קסריאס הראשון כתב בהאספאראט שלנו. תאלץ לרצוח אותי טרם ימצא לובש אחר למסיכת פני החוק."
 
וכמו היה זה כישוף הוציא ראש החוקרים מכפלי גלימתו ספר קטן כרוך בכריכת עור. הוא דפדף בו מעט, והביא אותו אל המלך שהוא מצביע על העמוד הימני.
 
המלך נטל את ההאספאראט מידיו ובחן אותו. "אז אני אמור לסבול אותך." הוא הפטיר, "אבל אין שום עילה שיכולה למנוע את סילוקו של רודאל."
 
שתיקה קצרה. "לא, הוד מעלתך."
 
המלך הביט ברודאל. הוא חש כאילו מבטו של המלך מחורר אותו. "את החרב." הוא הפטיר לעברו.
 
"הוד מעלתך." קרא רודאל חלושות, בעודו פותח את אבזם חגורתו. "כל חיי שירתי את נאילאת' במסירות אין קץ, לא יהיה לך אדם נאמן ממני. אנא, הנח לי להמשיך ולשרת אותך."
 
הוא הניח את החרב בידו הפתוחה של המלך, ונשא אליו את מבטו.
 
המלך השפיל את עיניו. "אני לא רוצה את עזרתך." הוא אמר. "הבאת את האדם השנוא עליי בתבל אל פתח ביתי. וזאת אחרי שגם ככה היה קשה לי לסמוך עליך."
 
"מה כבר יכולתי לעשות?" שאל רודאל במרירות. "הוא אחיך."
 
"הוא היה אחי. אבל מרגע שהוא רצח את דאריוס איבדתי כל זיקה אליו." המלך אחז בנדן החרב והתבונן בו בתשומת לב רבה. רודאל חשד שהוא עשה זאת כדי לא לגוש במבטו. "הוא גרוע מבן ניכר עבורי. הסיבה היחידה שלא הוצאתי אותו להורג היה אחד החוקים המטופשים של החוקרים, שהרי תמיד מוות היה הגורל שהגיע לו. הוא היה כעסן, שתיין, הולל וחסר כל נימוסים. הוא אפילו לא ניסה להתנהג כמו נסיך. ובסוף הוא רצח את דאריוס שהיה מלך אמיתי יותר ממה שאני אהיה אי פעם. ואתה שואל מה יכולת לעשות?" המלך נאנח. "הייתי מצפה שתסלק אותו בבושת פנים או מרוצץ את ראשו על סלע כיאה לתת- אדם כמוהו. בוודאי לא התכוונתי שתביא אותו הנה כדי שאתבייש בו מול כל הלורדים שעומדים להגיע לאקטינט בקרוב."
 
"תוכל לשקול זאת שוב?" התחנן רודאל. "תצטרך הגנה במלחמה...."
 
"כבר החלטתי!" אמר המלך בכעס, ברק הבזיק בעיניו. "עוד פעם אחת שתבקש זאת ממני- ואערוף את ראשך! אני מסלק אותך בזאת מתפקידך והפעם באופן סופי."
 
רודאל הרכין את ראשו, וחש את הדמעות מציפות את עיניו. דמעות של ייאוש, בושה ובעיקר... בעיקר צער.
 
"אם זה רצונך מלכי." אמר רודאל וקד. "אך אם אוכל לבקש ממך שתניח לי להמשיך ולשרת אותך בכל תפקיד אחר. אשמח לשרת באחד הלגיונות שלך."
 
הבעה לא מפוענחת עלתה על פניו של המלך. "אחשוב על כך אחרי שנבחר את המחליף שלך."
 
"יש לך יכולת הצבעה." אמר לו ראש החוקרים. "החוק אומר שבמידה שמפקד המשמר לא נהרג בקרב, דעתךו תיחשב בבחירת המנהיג הבא".
 
רודאל נעץ בו מבט זועם, וחש את הדם פועם באוזנו. "תודה רבה באמת." סינן לעברו.
 
המלך הלך לכיוון שולחן המועצה וישב בכיסאו. "דיווין וסלפרד היו כבר אמורים להגיע." התלונן בפניהם. "גם הוירוק והידען היו אמורים להיות לכאן מזמן."
 
כמו במטה קסם נפתחה הדלת ומבין ענני הקטורת הגיחו האמרכל וסלפרד פאמור.
 
"סליחה על האיחור, הוד מעלתך." אמר האמרכל והשתחווה בחנפנות.
 
שני צבועים. צותתם לכל מילה שנאמרה כאן, ואתם מתנהגים כמו צמד קיסטריאכים צדקנים.
 
כאשר הרב גנרל הוירוק והידען קורסין הגיעו אל החדר החלה ההצבעה. 
 
רודאל והרב גנרל הצביעו עבור וייר סלמפרס, רודאל ידע שהוא השקול והאחראי ביותר מביניהם. אמנם ג'נאל היה סייף טוב יותר, ובעל רוח נועזת יותר- אך הוא היה חמום מוח. הגנרל- בדיוק כמוהו- היה איש צבא וידע שעדיף בראש המשמר אדם שיודע לשלוט ברוחו ובחרבו.
 
אך לצערו כל היתר הצביעו עבור ג'נאל.
 
זה היה צפוי. חשב בתסכול. יש לו את הייחוס האצילי ביותר. הם רואים בו את היורש הראוי ביותר.
 
כאשר המלך פטר אותם, ראש החוקרים עיכב אותו מחוץ לחדר המועצה.
 
"דבר עם ארימוס." אמר לו. "תשיג לי תשובות- ולא תצטער על כך."
 
"מה אתה מתכנן?" שאל רודאל בחשדנות. 
 
"כעת? בעיקר לעזור לך." אמר ראש החוקרים במסתוריות.
 
וברשרוש גלימות הוא נבלע בהמשך המסדרון.

והנה קישור לרשימת דמויות ועוד כמה נספחים ומושגים: https://docs.google.com/document/d/16n3tIn_X4K4ddnqpmlmurbMiQUpPLbqfW4EYWf-R8Rk/edit#