סכינים
סיפור פנטזיה על שדים פוליטיקה והעולם התחתון

hipy · נשלח: 29/09/2019 ב- 11:17:17

זה הציטוט מפרק 34 שגר לי לחשוב שוראגניר מנסה להסתיר משהו:

ציטוט:

"מאיפה אתה מגיע?" שאל וראגניר.
"אני חושב שקראו למקום ג'ילדאון. היה שם חם מאוד, והכול היה חול. אני לא יודע היכן זה בדיוק."
"אתה כנראה מכפר שסמוך לאחת מערי המדבר- אולי קירס-רסטיאן או קארטילים."
גיבי פער את עיניו. "איך אתה יודע את זה? לא אמרת שאתה מהצפון?"
לעזאזל. "למדתי גאוגרפיה. אני אדם רחב אופקים." וראגניר תקע את המעדר פעם נוספת בזבל, ושינה את הנושא במהירות.

hipy · נשלח: 29/09/2019 ב- 11:18:46

Evil Wolf כתב:

רק באתי להגיד שהתגובות של היפי ממש עושות חשק לקרוא את הסיפור הזה
אולי אתחיל בקרוב

אני גם ממליץ מאוד שמח

הפרקים קצת ארוכים ולוקח לעלילה בהתחלה זמן להתניע, אבל כשנכנסים לסיפור הוא נהיה מאוד מעניין.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

הרבה זמן לא פירסמתי פרקים, אבל עכשיו יש לי שרצף של שלושה על טוריק- עם פרק אחד שכמעט כולו קרבות. אז למי שהתלונן למה אין אקשן- הנה, הגעתי מאוד שמח

פרק שלושים ושבע: מות ההיגיון

ספוילר:

אצבעותיו של ג'ולין תופפו בעצבנות על השולחן. לצידו, אוריוק לעס בעצבנות את קצה המקטרת שלו בפנים מהורהרות. 
 
"אני רוצה לצאת מכאן." אמר טוריק בקול רם, בפעם המי יודע כמה.
 
התחילה להימאס עליו השהייה בתיש השחור. מאז שחברי כפת הנמר חילצו אותו מתחת להריסות ביתו, הוא לא יצא ולו פעם אחת מתוך הפונדק. היו כל כך הרבה דברים שרצה לעשות- כמו לנסות למצוא את האנשים שהציתו את ביתו, וכן את רוליס- שיולאן טען ששרד את השריפה אך נשבה בידי משמרת העיר. 
 
אבל חרף בקשותיו- הם נענו לו בשלילה. 
 
והגרוע ביותר- הם תמיד הסבירו לו שזה לטובתו.
 
"אתה לא יכול, מסוכן עבורך ללכת כעת בעיר" השיב לו ג'נדי בפעם המי יודע כמה. הוא עמד ליד החלון שהשקיף אל הרחוב ולא טרח להסתובב בשעה דיבר עם טוריק. איזו חוצפה.
 
טוריק עדיין ניסה להבין מדוע חברי כפת הנמר מתייחסים אליו כך. הרי הם טענו שאני מלכם החוקי, אז מדוע שהם ינהגו בי כאסיר?
 
"כבר שני הרטלים שאתה אומר לי את זה." רטן טוריק. "הרגל שלי כבר כמעט הבריאה. אני יכול ללכת בלי בעיה, ואפילו לברוח מהאויבים הדמיוניים שאתם רואים בכל פינה."
 
אוריוק ינק עמוקות מהמקטרת, ונשף סילון עשן מצחין אל האוויר.
 
"מצחיק מאוד, ילד פלא." הוא צחקק, אך העשן גרם לצחוקו להישמע כמו חרחור גסיסה. "אבל כשתילחם אתה בעילית המכשפים הנאילאת'ים בלילה אפל, אני חושש שלא תהיה פחות פרנואיד."
 
"כן, ראינו דברים שאתה מעיף לא לדמיין, טוריק." תמך בו ג'נדי. "כמו למשל, רוחות שמוסתרות היטב מתחת למשקופי הדלת. אתה נכנס לבית חשוך בשיא הזהירות ואז הרוח יורדת עליך מלמעלה ופשוט חונקת לך את העיניים והנחיריים... הכול."
 
הוא הסתובב אליו וחייך בצורה לא נעימה. "אז תאמין לנו, טוריק, ראינו אויבים בכל מקום." הוא הצביע לעבר החלון. "אם כי אני מוכרח לציין שעכשיו האויבים שלנו לא טורחים להסתתר כל כך. העימות איתם הולך להיות פשוט יותר."
 
טוריק הביט בחלון. בראש הצוק שלמרגלותיו היה רובע המבריחים, צעדו בקצב רועם שורות שורות של חיילים נאילאת'ים, מעיליהם הכחולים מתנופפים ברוח. 
 
"הם מחפשים אותי?" שאל טוריק בחשש.
 
ג'נדי גיחך. "אתה לא עד כדי כך מעניין כדי שכל הלגיון הרביעי יחפש אותך. לא, הם עוזבים את העיר בגלל המלחמה של המלך בנאילאת'ים. וזה עיתוי טוב מאוד עבורנו להתחיל לקדם כמה עניינים."
 
טוריק לא היה צריך לשאול מה היו אותם עניינים. כפת הנמר, וכן יתר אנשי המחתרת ועוד רבים מתושבי העיר, שאפו לסלק את הנאילאת'ים מסוהל ולחדש את המלוכה. טוריק מעולם לא הגיע ממשפחה מרדנית כזאת. למעשה, האנשים היחידים שפגש שקיוו לקץ הכיבוש הנאילאת'י היו אנשי מחתרת ופושעים שלכד בשירותו במשמרת העיר.
 
כמובן שהכול השתנה שכמה מאותם אנשים הצילו את חייו, וטענו שהוא מלכם. 
 
אני עדיין לא מסוגל להאמין בזה, אבל איזו סיבה תהיה להם לשקר?
 
"אני לא רוצה להיות חלק מכל זה." הוא אמר, וידע שהוא נשמע כמו ילד קטן. 
 
הרי לאן הוא כבר יחזור? ביתו עלה בלהבות, ומשפחתו נלכדה בתוכו. הסיכוי שמשמרת העיר תקבל אותו אליה בזרועות פתוחות היה זהה לסיכוי שהמגפיים שלו יתחילו לשיר פואמות.
 
נותרה לו אפשרות אחת.
 
בעצם שתיים, אם הוא ימנה את האפשרות להישאר עם כל המטורללים שהצילו את חייו, אך זאת לא נראתה לו מושכת כלל.
 
אני יכול לשוב אל קומהו סלמרין, אם אמצא דרך לצאת מפה. אוכל להסגיר לו את מיקום כפת הנמר. ואחרי שילכדו אותם אקבל את האזרחות הנאילאת'ית שהובטחה לי.
 
הוא היה מזועזע מהחוצפה שבאפשרות הזו. הוא הדחיק במהירות את הקול בראשו שיעץ לו לעשות כן. זו הייתה תועבה לבגוד כך באנשים שהצילו את חייו, אפילו אם הם אויבים.
 
אבל אם הם באמת ינסו למרוד בנאילאת'ים ימותו רבים וטובים באיגוראת'. המשיך לייעץ לו אותו הקול, ממעמקי מחשבתו. אתה יכול למנוע את כל זה, ואפילו לקבל על כך תגמול הולם.
 
"אין לך ברירה." אמר ג'נדי, ובכך קטע את הויכוח הדמיוני בראשו של טוריק. "זה הייעוד אליו נולדת. אתה מוכרח להנהיג את סוהל כאשר נסלק את הנאילאת'ים. בני סוהל כמהים למלך בן עמם בו יוכלו לתלות את תקוותם. ומאחר שאתה בן המלוכה היחיד ששרד..." חיוך לא נעים עלה על פניו.
 
טוריק, שעד אותה השעה ניסה לשבת ככל האפשר בנוחות בכיסא העץ הפשוט שהוצע לו, קם כעת באחת מכיסאו. עווית עברה בפניו כשכאב חד וקצר עבר במעלה רגלו. "אני דווקא חושב שיש לי ברירה. במיוחד אתם- שמאמינים בבורא הזה שלכם- יודעים שיש לכל את אפשרות לכתוב את הסיפור חיים של עצמו." הוא הביט בהם בבוז. "אתם יודעים מה? אני חושב שאני עומד לכתוב לעצמי סיפור חיים משלי, ואתם לא עומדים להופיע בו."
 
הוא החל לצלוע לעבר הדלת, אך ג'נדי חסם את דרכו. "לאט לך הוד מעלתך." הוא אמר בקרירות.
 
"תן לי לעבור." נהם טוריק בתקיפות.
 
אני אמנם צופה בעניין מהצד בדיון המעניין הזה, ומשתדל להיות שקט כמו דג. אך אני מוכרח לציין שכל האמונה שלנו על החופש של אדם לכתוב את הרפתקת חייו כוללת כמה אותיות קטנות למטה שתמיד שוכחים מהם כאשר מדברים על הנושא הזה" ליהג אוריוק מאחורי טוריק. "נניח, שכל סיפור צריך מסגרת. וכל מסגרת תוחמת אותך למקום מצומצם ומכוון מאוד."
 
ג'נדי הנהן. "אני חושב שנגעת בעצב חשוף של חלק מאיתנו. האם אי פעם חשבת שאנחנו..." הוא החווה בידו על ג'ולין ואוריוק. "... בחרנו להיות רוצחיו המיומנים של המלך יאקסין? האם רצינו שכל זה יהיה פרק בחיינו?!"
 
טוריק מעולם לא חשב על כך לפני כן. עבורו תמיד היו רוצחים חסרי רגישות. עצם העובדה שגילה שהם חבורת גברים מבוגרים ומקריחים שהקימו משפחות- הייתה מפתיעה בפני עצמה. טוריק התרגל לחשוב עליהם כעל אגדות. הוא לא הסתכל אף פעם על הצד האנושי שבהם.
 
"המממ... כן?" שאל טוריק. "אחרת מדוע אתם כה נאמנים למלך גם שש עשרה שנים אחרי מותו?"
 
ג'ולין ענה לו. "לא בחרנו בכך." הוא אמר בעייפות. "אנחנו כבולים לחובה הזו מהרגע הראשון של חיינו ונוסיף לשרת את המלך עד שישליכו על קברנו את גרגיר העפר האחרון. למרות שאני מוכרח לומר שחלק מאיתנו החלו לחוש רגשות כלפי השירות הזה." עינו פזלה אל ג'נדי.
 
ג'נדור שילב את ידיו. "הייעוד שלנו הוא מעבר לחייו ומותו של המלך יאקסין. הוא עצם חיינו- וכל עוד אני חי אני צריך לשרת את בית המלוכה הפליסיאני."
 
הדו שיח הזה לא מצא חן בעיני טוריק. "למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים שהשירות הזה הוא החיים שלכם?" שאל בחשדנות. "זה קשור באופן כלשהו לשדים ורוחות?"
 
"חה! שדים!" צחק אוריוק, אך ג'נדי וג'ולין נראו מהורהרים.
 
"אני חושש שלא אוכל לספר לך הכול, טוריק." אמר ג'ולין. "נשבענו על הטוראך שלא נדבר על כך מילה. אך די בכך שתדע שהמלך יאקסין ייעד אותנו להיות רוצחיו המיומנים. תאהב או לא תאהב את העובדה הזאת- אך סבך עשה ממנו את מי שאנחנו."
 
טוריק הרכין את ראשו. הוא עדיין עמד ליד הדלת, והתלבט אם להמשיך בתוכניתו לצאת מחוץ לפונדק או שמא ייתן דרור לשאלות שעמדו על לשונו. דבריהם של ג'ולין וג'נדי נשמעו מסתוריים יתר על המידה. הוא לא אהב את העובדה שהאנשים הללו כנראה מתעבים אותו בתוך ליבם, אך יעזרו לו מכורח שבועה. הוא רצה שאנשים יעזרו לו מתוך רצון אמיתי.
 
אבל כרגע זה הדבר היחיד שיש לו.
 
הוא הישיר מבט אל ג'נדי, שלא הראה שימן שהוא מתכוון לזוז מדרכו של טוריק. 
 
"אני רוצה לצאת מכאן עכשיו." הוא אמר, והישיר מבט לעיניו של בעל הפונדק. "אני רוצה שניסע לבית השרוף שלי ברובע פדהאר."
 
ג'נדי נחר בבוז.
 
"אני לא צוחק." אמר טוריק. "אם אתה חי למען השושלת הפליסיאנית- תוכיח זאת."
 
"צריך להגן עליך..." התחיל ג'נדי לומר, אך ג'ולין קטע אותו.
 
"הנח לו." הוא אמר וקם מכיסאו. "אנחנו נצא עכשיו. יש לו את הזכות לבקר בביתו, ואולי למצוא את הוריו ולהעניק להם קבורה ראויה. חוץ מזה- גם לי נמאס מהתיש. אני רוצה לשוב לעיר."
 
סוף סוף. חשב טוריק בהקלה.
 
ג'נדי חשק את לסתו.
 
"אתה מוכן עכשיו לזוז מדרכי?" שאל אותו טוריק. "אתה קצת מפריע לי לצאת מהדלת."
 
ג'נדי הרכין את ראשון וזז הצידה.
 
כאשר טוריק יצא מבעד לדלת הוא חש את הרוח שבאה מן הים מלטפת את פניו. היה בכך דבר מה מרענן- בריח המלח שנכנס לנחיריו, ובשמש שחיממה את פניו. הבתים העלובים של רובע המבריחים היו דוממים אפילו באמצע היום, אך עשן עלה מחלק מן הארובות.
 
ממש מעליו, בראש הצוק, סיימו חילות נאילאת' לחצות את רובע גורטינג.
 
עכשיו זהו הזמן שלי. חשב טוריק, ובראשו עלתה תכנית שלישי. אלך לבית, אחר כך אמצא את רוליס- ואז אברח דרומה. אחר כך נראה כבר מה נעשה.
 
זאת נראתה לו תכנית טובה בהרבה מאשר להיות באיגוראת' שכפת הנמר יתחילו את המרד המטורף שלהם.

הדרך הייתה מעיקה עבור טוריק, מכיוון שצלע בצורה מגושמת כאשר התעקש ללכת בלי עזרתם של ג'ולין ואוריוק.
 
ג'נדי נשאר בפונדק. הוא סירב להצטרף אליהם.
 
"אני צריך להכין ארוחה בשביל הערב." הוא אמר. "טוד אמר שיביא הנה כמה אנשים שיכולים לעזור למרד שלנו ברובע הארדין. גם אם לא תצמח לנו תועלת מכך- אני לפחות מקווה להרוויח מהם כמות הגונה של מטבעות."
 
כולם ידעו שזו הייתה אמנם התחמקות אמיתית- אך בוטה ומגושמת. אבל אף אחד לא העיר על כך. טוריק לא התלונן להתחמק מנוכחותו של הפונדקאי.
 
בחלק מן הדרך אוריוק חמק לסמטאות צדדיות כאשר עברו ברחובות זיקוקנים או אחד מנערי השליחויות שלהם, ואפילו סתם אנשים שנראו רגילים למראית העין.
 
טוריק לא שכח שהאיש הקטן היה חבר בעל מעמד בגילדה המכובדת הזו, אחרי הכול- הוא כמעט פוצץ אותו לחתיכות כאשר ניסה לתפוס אותו ביחד עם קרטיס. אבל כעת היה מוזר עבורו לחשוב על אוריוק כעל זיקוקן. בעצם היה קשה לו לחשוב על כל אחד מחברי כפת הנמר כעל אנשים רגילים. את כולם הוא ראה באור אחר- על אנושי, מאיים וקטלני.
 
על כל פנים, אוריוק היה מתאחד איתם לאחר כמה דקות ובפיו הסברים על החמיקה שעשה עכשיו.
 
"זה היה טורלו צ'וראן, סוחר בדים מרובע הנמל. יש לו בת אחת יפהיפיה בצורה לא רגילה, עם עיניים שגורמות לך לרצות לטבוע בהן..." פצח בפעם הראשונה בה עשה זאת, לאור תמיהותיהם של טוריק וג'ולין.
 
"מה הסיפור המוזר הזה שלך?" שאל ג'ולין בחריפות.
 
"אהה בקשר לזה..." אמר אוריוק בחיפזון, ויישר את משקפיו על חוטמו. "יש לטורלו כמה מכרות מלח דרומה מכאן. הוא החליט שהוא מוריד את המחירים כדי להתחבב על המסדר שלנו, אבל קשה לומר שזה מה שעזר לו. ברגע שיתר הסוחרים הבינו את זה גם הם הורידו את המחירים. זאת הייתה תקופה טובה מאוד. עם הכסף שחסכנו קנינו כמה נמרים מאולפים לגנים בקומה התחתונה והיין ששתינו היה בציר איכותי מהפילימורה...."
 
"תגיע לנקודה כבר." קטע אותו טוריק.
 
"אז אני מאמין שהוא ינסה להסגיר אותי כדי לקבל את האהדה של צריח הזיקוקנים." אמר אוריוק. "השמועות אומרות שכבר זמן מה הוא שם עין על אחייניתו של המגיסטר הראשי... הוא די נואש כפי שאתם מבינים." הוא הוסיף בגיחוך.
 
אך חיוכו נמחה מפניו. "אני חייב ללכת." הוא אמר בבהילות, נדחף בין שני אנשים ורץ אל סימטה צדדית. הוא התעלם מקללותיהם של האנשים שאותם הטריד.
 
טוריק ניצל את ההזדמנות בה אוריוק עזב כדי לדבר עם ג'ולין- דבר שלא התאפשר לו כמעט מאז הלילה בו נשרפה משפחתו. "קשה להתרגל לחיים ברובעים העניים של העיר." הוא אמר, בניסיון להתחיל את השיחה, כאשר פנו לרחוב מעט צדדי יותר, שהוביל אותם במהירות אל חלקה הדרום מזרחי של העיר- ולרובע פדהאר. 
 
כמעט ולא היו לידם אנשים. טוריק הרגיש בנוח לדבר על כפת הנמר במקום הזה לעומת הרחוב הסואן בו היו לפני כן.
 
ג'ולין משך בכתפיו. לא נראה שהוא חשב שהאמירה של טוריק מוזרה כל כך. "למרות כל הדיבורים שתשמע מאוריוק ומטוד על ההנאה שבחיים הפשוטים- תזכור שגם הם עזבו מנעמים וזכויות רבות עם הנפילה שלהם. סעודות מפוארות, מיטות משי, ובחורות אינספור... על כל מותרות הארמון הם ויתרו כדי לשרת את העם."
 
"אתה נשמע כאילו אתה לא חלק מהם."
 
"במובן מסוים, לא." חיוך מריר עלה על פניו של ג'ולין. "האם אתה, כמפקד סיור, היית אי פעם ממש חלק מאחוות הלוחמים של חייליך?"
 
זיכרונות עלו בראשו של טוריק. הוא נזכר כיצד שמע את חייליו מספרים בדיחות ושותים ביחד. וכיצד כל פעם כאשר בא להצטרף אליהם ולצחוק ביחד איתם, פתאום האווירה הייתה מתקררת. השיחה נהייתה צחיחה כמו הדוחות אותם מילא טוריק לאחר כל סיור. רק קצינים היו תמיד חלק מהקבוצה, אך גם תמיד זרים לה.
 
"היית המפקד של כפת הנמר." וזאת לו בדיוק הייתה שאלה. 
 
"למי היית נותן לעשות זאת? לאוריוק?" שאל אותו ג'ולין, ופרץ בצחוק. אך צחוקו היה נשמע מרוחק ומאולץ באוזני טוריק. 
 
"אולי לג'נדי." הציע טוריק, ומיד הצטער שאמר זאת.
 
זיק הבליח בעיניו של ג'ולין, וחיוכו נמחה בן רגע. "כן.. ג'נדור." הוא אמר באיטיות. "הוא בהחלט יכול היה להנהיג ולהוביל. ובלי ספק לוחם מעורר אימה יותר ממני. אך יש לו כמה מגרעות, כפי שכבר הבחנת."
 
"הוא חם מזג." אמר טוריק. "קשה לו לראות מצבים מורכבים ממספר זוויות, הוא נותן דרור ליצרים שלו לפני שיספיק לחשוב-"
 
"כל הסיבות הללו מצביעות על כך שהוא קודם כל בן אדם." קטע אותו ג'ולין. "האם אתה טוב יותר? האם אתה מעולם לא נתת דרור ליצרים שלך?" ג'ולין העווה את פניו. "יש לו שתי מגרעות בלבד שמונעות ממנו להיות מפקד ראוי. על אחת מהן אני לא מתכוון לספר לך לעולם. השנייה היא השאפתנות שלו."
 
טוריק קימט את מצחו. לא היו חסרות מגרעות שבגינן לא היה נותן לג'נדי ארקס את נטל הפיקוד, אך הפונדקאי מעולם לא היה נראה לו אדם שאפתן.
 
"אני מבין שאתה לא מבין." אמר ג'ולין בחיוך דק. "אך דע לך שהמלך יאקסין רצה שכל אחד ואחד מאיתנו יהיה צייתן ולא יסור תחת מרותו. דמיין לך מה היה קורה אילו אדם שאיננו מרוקן ממזימות לחלוטין היה מוביל את הפשיטה על קיראטוריטאק? כל אדם שלא מסר את נאמנותו המלאה למלך היה בורח ממשימת ההתאבדות הזו! ג'נדי הוא בהחלט טיפוס כזה. ראשית כל, הוא- יותר מכולנו- ניסה לברוח לנוחות שהחיים הרגילים מציעים ולברוח מהחובה אליה נכבלנו. מלבד זאת- הוא תמיד חלק עליי. כפי שכבר הספקת להבחין- הוא חולק עליי בכל, ומבקש לדעת דברים שאל לא לדעת. שאר החברים בכפת הנמר הם צייתנים- מי יותר ומי פחות- אבל דעתו של ג'נדי תמיד הייתה מוסחת בנקל."
 
טוריק נזכר בדבר מה שאמר ג'נדי בפונדק. "הוא דווקא טען שהשירות למלך יאקסין הוא נצחי עבורו."
 
"עכשיו הוא טוען זאת, אבל כמעט עשרים שנה שהוא רק רצה להיות אדם רגיל. רק בשלושת השנים הראשונות הוא ניסה לברוח מהמקום בו התאמנו יותר מעשרים פעמים." אמר ג'ולין. "אולי כעת הוא מדבר כך, אך לא תמיד זו הייתה הנימה שבקולו. הוא מאוד הפכפך, כמו שאמרתי."
 
טוריק הזעיף את פניו. הוא לא אהב בכלל את ג'נדי אבל הרכלנות של ג'ולין על מגרעותיו לא הייתה אהובה עליו בהרבה. זה נראה כאילו הוא מנסה להוכיח בכל מחיר שהוא יותר טוב מג'נדי, וזה רק מחזק את העובדה שהוא מרגיש מאוים ממנו יותר מיתר חבריו בקשר למעמדו כמנהיג.
 
טוריק החליט להרפות מהנושא, ובדיוק בזמן, שכן אוריוק זינק אליהם מאחורי אחד הבניינים.
 
"אה, הנה אתם!" הוא אמר, מתנשף וסמוק, בגדיו היו מלוכלכים בבוץ. "חשבתי כבר שלא אמצא אתכם."
 
"מי זה היה הפעם?" שאל ג'ולין.
 
אוריוק העיף מבטים חטופים לכל עבר. "זאת הייתה ילדה בת חמש, היא הסתכלה עליי במבט ממש מלחיץ. ואני מוכן להישבע שגם בובת הסמרטוטים שלה הסתכלה עליי בשנאה. היית חייב לברוח ממנה לפני שהיא תעשה עליי עין הרע."
 
"אתה מאמין בעין הרע?" לגלג טוריק בדיוק באותו הרגע בו ג'ולין אמר: "נו, מי זאת הייתה באמת?"
 
עיניו של אוריוק פזלו ביניהם. "כן, אני מאמין בעין הרע ילד. אני בסך הכול איש טיפש שלא זכה לחינוך ראוי כמוך.חוץ מזה, כאשר חתלתול בפינת רחוב יהפוך למול עיניך לאריה תאב דם אחרי שירקת עליו אתה גם תאמין בכך."
 
"זה קרה לך פעם?"
 
"לא, אבל ההסתברות לכך בהחלט קיימת." אוריוק יישר את משקפיו. "ובקשר לשאלה שלך ג'ולין, לאור העובדה המצערת שאסור לי לשקר די אם אומר שמדובר באמיתות שתעדיף לא לשמוע."
 
ג'ולין נתן בו מבט רב משמעות. 
 
הזיקוקן משך בכתפיו. "הם כוללות עלמה שחיזרתי אחריה, חרב שהחזקתי בצורה לא חוקית, פצצות שלא היו אמורות להתפוצץ וקציץ בשר עצבני ששרף לי את הלשון."
 
ג'ולין גלגל את עיניו. טוריק בהחלט הבין אותו.
 
הם הגיעו לרובע פדהאר אחרי הליכה ממושכת במהלכה אוריוק יזם שיחות מרתקות על העלייה של מחירי הדגים, (''אתם לא מבינים כמה הייתי צריך לשלם על חופן סרדינים. זה מרגיש לי כאילו שמכינים היום את הדגים מזהב או משהו כזה.'') האיכות הגרועה של סירי הנחושת בשוק (''רק הרתחתי מים באחד מהם וכבר נהיה להם צבע שחור סמיך כזה. הנפחים היום מנסים לחסוך בנחושת כאילו היא שייכת לאימא שלהם ובמקום זה הם מוכרים לנו סגסוגות נחותות.'') , והזיקוקים שהוא מסוגל ליצור. (''תארו לכם חברים, בוודאי הייתם קונים רקטה שמתפוצצת לאורות בצורת הפנים שלכם כשאתם אומרים איזו עקיצה עסיסית לבאי המסיבה. 'מזל שאת לובשת את הכובע המכוער הזה, גברת רוטשאן, אחרת היינו צריכים לראות את קרקפת הנשר המבחילה שלך'' או 'לורד פארוסט, כיצד היית נוהג אם הייתי אומר לך שהתבלבלתי בין פניך המחוטטים לבין בולבוס בשוק? יש ביניכם דמיון מפתיע'...")
 
הם התחילו לראות יותר ויותר אנשים עם ההגעה לפדהאר. אנשים לבושים יפה, במעילים וכובעים מהודרים. הילדים לא היו מרופטים והם צחקו. טוריק שכח כמעט שישנה אפשרות כזו. לשמוח מהחיים לרדוף אחרי חישוקים ולהיות חופשי וחזר כל דאגות...
 
השכונה בה גדל כל חייו נראתה לו שכעת זרה, שונה ואפילו מנוכרת. כאילו עברו עשרות שנים מאז עזב אותה. הוא כבר לא חש שהמקום הזה הוא בית עבורו. הבניינים היפים מהשיש, הפארקים והדרכים הסלולות נראו לו עכשיו כמו דבר לא טבעי אחרי ששהה בבקתות ובבתים הרעועים של רובע המבריחים.
 
"חיילי משמרת." אמר בבהילות אוריוק, ורץ להסתתר מאחורי כמה חביות.
 
טוריק חמק לעבר כמה שיחים, וקיווה שג'ולין נוהג בחוכמה ומסתתר.
 
הוא הגניב בזהירות מבט אל הרחוב, והבחין בקבוצה מוכרת של חיילים בגלימות ירוקות שפטפטו בעליצות ביניהם. הוא התמלא געגוע כשראה את המדים הללו, אך הוא נבלע בגל ההפתעה שעלה בו כשראה מי צועד בראש הטור.
 
לא היה ניתן לטעות בפס הצהוב על גלימתו של מורלק המעניש, ששירת תחת פיקודו של טוריק במשמרת.
 
הוא נהיה מפקד סיור?! הבריון הזה?! ואז: לעזאזל, הוא ירש את מקומי אחרי שחשבו שנהרגתי בשריפה. איזו בחירה גרועה.
 
מורלק הניף את ידו, וקבוצת חיילי המשמרת עצרה במקום והוציאה את האלות מחגורותיהם. מורלק הצביע על קבצן ששכב בפינת הרחוב כשכובעו על פניו. הוא צעק כמה פקודות והם הקיפו אותו מסביב.
 
גל של בהלה עלה בטוריק כאשר זיהה את המעיל של הקבצן.
 
איזו הסוואה מטופשת מצא ג'ולין לעצמו. קבצנים הם לא דבר טבעי ברובע פדהאר. 
 
הוא היה חייב לעשות משהו.
 
נאון, אחד החיילים, שגם אותו זיהה טוריק מחוליית הסיור שלו בעט קלות בג'ולין. "הסתלק מכאן." הוא אמר, אך לא זכה לכל תגובה מצידו של ג'ולין.
 
מורלק כחכח בגרונו. "אנחנו חיילי משמרת העיר, אתה מפר כאן את הסדר העירוני בנוכחותך המעיקה. אם לא תסתלק מכאן תוך עשר שניות אני אורה לשבור את עצמותיך מכוח סמכותי שניתן לי מקומהו סולמרין, מפקד המשמרת."
 
"אתה מסתיר לי את השמש." רטן ג'ולין. " כנראה הסדר באיגוראת' מופתי יותר מאשר אי פעם. מדהים שלהציק לאדם זקן זהו הדבר היחיד שנותר לך לעשות."
 
ג'ולין יישר את כובעו, ונעמד במקומו. "אותו הדבר מכוון לכולכם, כמובן." אמר במט רווי בוז.
 
שני חיילים לפתו אותו בכתפיו. "זה בסדר, אני יודע את הדרך חזרה לרובע הנמל." הוא אמר וניער אותם בגסות, כאשר מסע בין החיילים והמשיך ללכת, רוטן ומקלל.
 
חיילי הסיור העיפו מבט תוהה במורלק. "תעזבו אותו." הוא נהם. "עכברוש ביבים מסריח כמוהו ימות ממחלה גם ככה בקרוב. חבל על המאמץ שלכם."
 
טוריק תהה מה היה אומר מורלק אילו היה יודע שכרגע הוא נתקל באחד הרוצחים המיומנים אי פעם. כנראה הוא לא היה מאמין, או חושב שמדובר בבדיחה. בוודאי שלא נוהג ביראת כבוד.
 
מורלק וחייליו המשיכו ללכת. במורד הרחוב, עד מהרה קולותיהם נחלשו.
 
אוריוק יצא מהמסתור שלו מעט אחרי טוריק.
 
"ראית את זה?" שאל טוריק את אוריוק. "למה זה היה טוב בכלל?"
 
הוא לא ענה לו. ג'ולין עשה זאת עבורו כאשר שב אליהם לאחר דקה מרחוב צדדי.
 
"איזה מחבוא גרוע מצאת לך טוריק!" הוא גער בו. "שיחים זה המקום הראשון שמחפשים בו. היית כל כך בולט בהם עם הבגדים הבהירים שלך."
 
"אתה בכלל לא הסתתרת." מחה טוריק. "מה זה היה הרעיון הגרוע הזה?"
 
ג'ולין רתח כעת. "הדרך היחידה למשוך את תשומת הלב מהאידיוט שמסתתר בשיחים הייתה להתחפש לאידיוט שלא מסתתר בכלל. הם התמקדו בי ושכחו מהגולם שלא יודע להתחבא."
 
חליפה בוהקת במשתה שיכורים. כך קראו לשיטה הזאת במשמרת העיר. אדם אחד מסיח את הדעת מכל הסביבה שלו שהוא נהיה חריג לחלוטין בנוף. באופן אירוני, טוריק והחולייה שלו התחפשו לחבורת שתיינים ונכנסו מהדלת האחורית לבית יין יוקרתי שהיה מחסה לפושעים כדי שבזמן שינסו לסלק אותם תיכנס החולייה השנייה מהדלת הראשית.
 
טוריק נכלם בעצמו. האם החלדתי עד כדי כך?
 
פניו של ג'ולין התרככו מעט. "עד עכשיו למדת את האומנות איך להיות צייד טוב. עכשיו הגיע הזמן ללמוד כיצד בורחים מהציידים." הוא טפח על שכמו. "יהיה לך עוד זמן רב ללמוד זאת. אל תרגיש רע בגלל זה."
 
הוא דווקא כן הרגיש רע בגלל זה, אבל טוריק ראה שג'ולין כל כך התאמץ לגרום לו להרגיש טוב שזה לא היה הוגן לחלוק עליו.
 
הוא עטה על פניו חיוך מאולץ, והם המשיכו אל ביתו השרוף.

טוריק חשב שהבית שלו יראה גרוע בהרבה. לכן התחושה הראשונה שחש הייתה משום מה הקלה מסוימת.
 
נראה שאף אחד לא נגע בדבר מאז ליל השריפה. האפר היה פזור על פני כל החצר וגל ההריסות שהיה ביתו היה לא פחות מפוחם- אך לאור יום הנזקים נראו פחות גרועים מאשר באותו הלילה. ללא אבוקת האש ששאגה באוזניו בזמן ששרפה את משפחתו, הוא יכול היה לראות שחלקים מעטים מבית האחוזה נותרו יחסית שלמים, גם אם גגם קרב וקירותיהם נחרכו.
 
המחסנים ומגורי המשרתים מאחורי האחוזה כמעט לא ניזוקו. "אני רוצה שאחד מכם ילך לבדוק אותם." פקד טוריק. הוא לא חשב שנותרו שם משרתים אחרי השריפה, אבל במקרה שכן, לא רצה שתופץ שמועה שהוא עדיין בחיים. זה לא ישרת את המטרות שלו בכלל.
 
אוריוק התנדב למשימה, תחת מבטו הבוחן של ג'ולין. 
 
"זה לא הוגן, תמיד אתם משאירים לי את העבודה המלוכלכת." הוא רטן, בשעה שהלך למגורי המשרתים.
 
"אתה בטוח לא יבהיל אותם, או יעשה משהו לא בסדר?" שאל טוריק כשאוריוק התרחק.
 
ג'ולין משך בכתפיו. "מן הסתם הוא יעשה מטופש, אבל עדיף שהוא יעשה זאת שם מאשר כאן. אנחנו צריכים לנהוג בכבוד במשפחתך." הוא החווה על גל ההריסות. "ובקבר שנהיה להם בעל כורחם."
 
טוריק הרכין את ראשו, מחווה שנקטעה בכובע הבד שג'ולין השליך עליו.
 
"למה שזה היה טוב?!" שאל טוריק בכעס.
 
"תסתיר את השיער הג'ינג'י שלך אם אתה לא רוצה שכל השכנים שלך יכירו אותך." השיב לו ג'ולין. "ותשתדל שלא יראו את הפנים שלך."
 
"אני לא טיפש." רטן טוריק.
 
"יפה, זאת ההזדמנות שלך להוכיח זאת." ג'ולין העיף מבט סביב. "איפה אתה מציע להתחיל?"
 
טוריק ידע. זה היה פשוט כל כך.
 
הוא הצביע על איזור הריסות שהיה ברור שחיטטו בו, ממש בסוף השביל.
 
המקום בו קרס טוריק.
 
המקום בו שמע את ריסין צורחת באימה.
 
המקום בו ראה בפעם האחרונה את פניו המבוהלות של סרג'יו.
 
המקום בו ירדה אפלה על חייו.
 
ג'ולין הנהן. "כמובן." הוא אמר, והתחיל להתקדם לשם.
 
הם חפרו כמה דקות בין הקרשים המרוסקים והאבנים לפני שמצאו את השלד הראשון. הוא היה קטן למדי, ושאריות חרוכות של חולצה ומכנסיים עטפו אותו.
 
"סרג'יו." מלמל טוריק קלושות. הוא חש בדמעות מציפות את עיניו בעל כורחו. שנים של זיכרונות חלפו בראשו. רגעים אינספור בהן סבל את ההצקות שלו, וראה את החיוך הקונדסי מרחף בזווית פיו. וכן ימים יותר שלווים בהם חזר איתו על תרגילי הקריאה והכינו ביחד חביתיות.
 
ואז הזיכרונות התחלפו בעצב עמוק, ואז בזעם יוקד.
 
אני אנקום למענך, אחי. 
 
דמעה בודדה נשמטה מעיניו על עצמותיו השרופות של אחיו הקטן.
 
"אתה רוצה מעט זמן לבד?" שאל ג'ולין בעדינות. "אני יכול ללכת..."
 
טוריק מחה את עיניו. "התאבלתי מספיק בשני ההרטלים האחרונים. עכשיו צריך לקבור אותו."
 
ג'ולין הנהן. 
 
טוריק מצא מעדר במקום בו היה מחסן הכלים של האחוזה. בעזרתו של ג'ולין הוא חפר קבר בעומק שלוש מטרים מתחת לעץ ארז שהצליח לשרוד את השריפה.
 
אוריוק שב אליהם זמן לא רב לאחר מכן. "המקום ריק לגמרי, בדיוק כפי שטוריק חשב." הוא אמר. "המיטות היו סתורות, והארונות פתוחים ולא מסודרים. כנראה המשרתים נסו על נפשם בזמן השריפה. אני לא חושב שמישהו פרץ לשם אחר כך."
 
"מצאת שם משהו חשוב?" שאל טוריק.
 
אוריוק משך בכתפיו. "כמה מטבעות, קצת כלי עבודה טובים אבל לא מעבר לזה. אלו מגורי משרתים בסופו של דבר."
 
טוריק הרהר לרגע בדבריו. "אתם חושבים שאולי הם הציתו את השריפה?" הוא שאל, אבל הבין בעצמו כמה השאלה מגוחכת. הרי המשרתים הללו הכירו אותם כמה שנים, ואביו תמיד נהג בהם בהגינות. 
 
"אני כמעט בטוח שלא." אמר ג'ולין. "אמרנו לך שכנראה הנאילאת'ים היו מעורבים בכך..."
 
טוריק נעץ בו מבט זועם. "לך תמיד נוח להאשים את הנאילאת'ים בכל הבעיות שלך! זה לא אומר שהם עשו את זה! כלומר, יש יותר סיכוי שאתם שרפתם לי את הבית מאשר שאיזה נאילאת'י בצללים שמעולם לא הכרתי עשה זאת!"
 
ג'ולין נרתע ממנו. "אתה חושב שאנחנו שרפנו לך את הבית?!" שאל בבעתה.
 
"לא! לעזאזל זה לא מה שהתכוונתי!" טוריק לפת את ראשו בייאוש. "אבל אתה כבר החלטת שאיזה נאילאת'י עשה את זה לפני שיש לנו אפילו הוכחה קטנה לכך!"
 
"נעזוב את זה עכשיו." התערב אוריוק. "יהיה לנו שפע של זמן להתווכח על זה בתיש השחור, אני רוצה להסתלק מכאן כמה שיותר מהר."
 
"מה קרה? ראית עוד בחורה שפלירטטת איתה?" שאל ג'ולין בהתגרות.
 
"לא, אבל המקום הזה שורץ בחיילי משמר." אוריוק צעד בהחלטיות אל הבית השרוף. הוא הניח את ידיו על מותניו. "נוציא את הגופות האחרונות, ותיקח את החפצים החשובים שלך- אם היו לך כאלה. אני גם רוצה לקחת מכאן כמה חתיכות פחם ואפר לפני שנסתלק מכאן ולעשות כמה ניסויים קטנים."
 
"אתה רוצה להכין זיקוקים מהמשפחה השרופה שלי?" שאל טוריק בזעזוע. "זה חילול הקודש!"
 
אוריוק תיקן את עצמו. "אני רוצה לעשות כמה בדיקות שאולי יעזרו לנו להבין איך בדיוק נשרף הבית. אולי אני אמצא אפר תבערה, או שאולי חומרי הבערה נאילאת'ים. וזה יכול בהחלט לעזור לנו." הוא המהם לעצמו והתחיל לעבור בין ההריסות. מדי פעם הוא בחן קרש חרוך או פיסת חרס מפוחמת.
 
"אני אחפש אחרי יתר הגופות." אמר ג'ולין. "היה לך נשק בבית? אולי מצבור כסף?"
 
"היו לי בחדר כמה סכינים." השיב טוריק בהיסוס. משפחתו הייתה שומרת חוק ולא החזיקה חרבות או חניתות. "היה לי בתיבה כמה רסיסי זהב, אבל אבא שלי מעולם לא גילה לי את הקוד לכספת."
 
"טוב, זה בהחלט חסר תועלת." נהם ג'ולין. "תיקח מה שתרצה ונסתלק לכאן. יש לי הרגשה כאילו מישהו תוקע בי מבטים כל הזמן. זה מעצבן." הוא נטל את המעדר ושב לנבור בהריסות.
 
חדרו של טוריק היה בקומה העליונה של האחוזה, ורחוק למדי מהמקום בו היו ג'ולין ואוריוק. הוא פנה אל המקום המשוער בו חשב שהתפזרו חפציו. והתחיל לתור אחרי דברים שאיבד.
 
ואחרי הרוח שאביו העניק לו.
 
זה היה נשק עוצמתי מדי שלא רצה לספר עליו לג'ולין. הוא פחד שיקח אותו ממנו או יתחיל לשאול שאלות. הוא העדיף למצוא אותו בעצמו, ולהסתיר אותו מעיניו של כפת הנמר.
 
ברוב טיפשותו הוא שכח אותו ביום בו יצא ללכוד את אוריוק בצריח הזיקוקנים. הרוח עזרה לו למצוא את הזיקוקן מכפת הנמר, ומרגע שסיימה את תפקידה כמעט שכח ממנה. הוא השאיר אותה בתיבה שלו ויצא בלהיטות מהחדר למשימה שציפת לו. 
 
הוא מצא את התיבה די מהר. היא הייתה גדולה ועשויה מעץ אלון מחוזק בברזל. מסגרת הברזל הייתה מעוקמת בחלקה. אבל תיבה נשארה שלמה. 
 
בטח בגלל שהרצפה נפלה היישר עליה וגוננה עליה מהאש. ניחש טוריק.
 
הוא הוציא אותה במהירות. הוא בהחלט הרגיש את אותה תחושה שחש אוריוק כאילו מישהו מתבונן בו כל אותו הזמן. אולי הייתה זו השממה הקודרת ששררה במקום בו הייתה אחוזתו שגרמה לו להרגיש כך.
 
את המפתח לתיבה טוריק לא מצא, אבל הוא ריסק בעזרת חתיכת אבן את אחד מלוחות העץ ופער בה חור רחב דיו. 
 
הוא הוציא משם שני שקיקי מטבעות, שמשקלן בידו גרם לו להעלות חיוך. היה שם סכום לא מבוטל שיכול היה להחזיק אותו בחיים זמן רב. הוא הכניס את הכסף לכיסו, והוציא שתי פגיונות מפלדה איכותית. היו שם כמה גליונות קלף. הוא העווה את פניו שהבחין ההערות הקטנות שהיו רשומות שם הורו לו כיצד ללכוד את כפת הנמר.
 
הוא הכניס אותן לכיס מעילו ותהה תוך כדי מה תהיה התגובה של חברי כפת הנמר כשיראו את התוכניות שלו. ג'נדי מן הסתם יראה בכך עוד תירוץ לחנוק אותו, ג'ולין יראה לו את השגיאות שלו כיד שיוכל ללמוד מהן לעתיד, וכל השאר פשוט יצחקו לו בפרצוף.
 
הוא תחב את שוב את ידו בתוך החור שפער בתיבה והוציא גלינות קלף נוספים, כמה קסתות דיו, עוד כמה ספרים שנקרעו בנפילה...
 
וזהו.
 
הוא פשפש בבהלה בתיבה, מנסה לתור אחרי הכדור שהחיל את הרוח. אצבעותיו תפסו רק אוויר.
 
לא! איך זה קרה?! חשב באימה הולכת וגואה. התיבה הרי הייתה סגורה עד שפתחתי אותה!
 
"טוריק, מצאתי משהו!" קרא לו ג'ולין מרחוק. "יש כאן עוד גופה!"
 
"תכף אני בא!" צעק לו טוריק בחזרה, וידו גיששה בקדחתנות את דפנות התיבה.
 
הוא זעק בכאב שידו תפסה ברסיס זכוכית חד כתער. הוא הוציא את ידו ובהה באגודלו המדמם.
 
מישהו השתעל מאחוריו.
 
טוריק נעמד במהירות והסתובב אל הכיוון ממנו שמע את הרעש. הוא לא ראה דבר. 
 
הוא תפס באחד הפגיונות שמצא והלך על קצות אצבעותיו לעבר מקור הקול.
 
הוא הגיע ממש עד לקצה האחוזה האחוזה וכבר חשב שהשיעול ששמע היה פרי דמיונו, כאשר ראה מאחורי הגדר את האיש במסיכה האדומה.
 
מסיכת נחושת חלקה, גלימה אדומה וטוניקה בצבע בוץ. אי אפשר היה לטעות בלבושו של החוקר.
 
אז לא סתם הרגשתי שמישהו מסתכל עלינו.
 
"אתה שם, תעצור!" צעק לעברו טוריק.
 
החוקר הרים יד עטוית כפפה אדומה, והצמיד אצבע בודדת לשפתי הנחושת של המסיכה. כאילו מורה לו להיות בשקט.
 
"מה אתה רוצה?" קרא לעברו, הפעם בקול חלש יותר. 
 
הוא העיף מבט חטוף לאחור. ג'ולין ואוריוק המשיכו לחפור בהריסות הבית. לא נראה שהם שמעו את צעקתו.
 
החוקר פשפש בגלימתו, וזרק משהו מעבר לגדר. 
 
טוריק נרתע לאחור, אך כשהשפיל מבט ראה שהייתה זו הייתה מגילת קלף חתומה.
 
"בוא הנה מהר טוריק!" קרא ג'ולין מאחור, נימה של בהילות נלוותה לקולו.
 
טוריק הרים את עיניו אל החוקר, אך זה כבר הספיק להיעלם במורד הרחוב.
 
הוא התלבט אם לקדוף אחרי החוקר או ללכת אל ג'ולין. 
 
בהחלטה של רגע הוא חטף טוריק את המגילה שזרק החוקר, דחף אותה לכיס יחד עם יתר הדברים שלקח מבין ההריסות, ורץ אל ג'ולין. יהיה לו די זמן לקרוא אותה מאוחר יותר.
 
 הוא החליט שבינתיים לא יאמר לג'ולין דבר על החוויה המוזרה שקרתה לו עכשיו. עד שהוא לא יקרא את המגילה ויבין מה החוקר רצה ממנו, הוא לא ידווח דבר לכפת הנמר. הם לא היו ההורים שלו, הוא יכול היה לצבור לו גם כמה סודות משל עצמו.
 
הוא רץ אל ג'ולין מהר וכרע ברך ליד הגופה שהוא מצא. קרעי השמלה הורודה לא הותירו מקום לבלבול.
 
צביטת כאב עברה בקרביו.
 
"אמא." הוא התנשם.
 
ג'ולין הנהן בפנים קודרות. "מצאנו אותה לא רחוק מהחלון המנופץ בקיר המערבי." הוא שתק לרגע. "ומצאנו גם מחוץ לבית את הגופה השנייה."
 
עיניו של טוריק פזלו הצידה וראה את השלד השלישי. בגדיו נשרפו כליל, אך לרגליו נותרו שרידי מגפיים חרוכות,. אבזם הברזל של החגורה שעל מותניו נמס, אך היה אפשר לזהות שמדובר באיכות זולה למדי. הייתה תקועה שם שארית מעוקמת של סכין ברזל.
 
"מי זה? בשם השלישי הארור?" שאל טוריק בתדהמה.
 
ג'ולין התכווץ במקומו ששמע אותו.
 
אופס. הוא בכלל מאמין בבורא.
 
"אלף סליחות." מיהר טוריק להתנצל. "הרגלים ישנים."
 
ג'ולין הגיש לו מטפחת אדומה. "זה היה סביב הראש שלו." שתיקה קצרה. "אני מניח שאתה מבין מה זה אומר?"
 
טוריק לקח באצבעות רועדות את המטפחת. הדם הארגמני שירד מהחתך שבידו נבלע מיד בבד האדום, והכתם שהתפשט לא היה נראה שונה מרטיבות רגילה. רק קבוצה אחת של אנשים באיגוראת'. ענדה מטפחות כאלו.
 
זה לא יכול להיות הגיוני בשום צורה....
 
"האדומים של ג'ארי." נקב טוריק חלושות בשמו של אירגון הפשע החזק ביותר באיגוראת'.
 
...אבל ממתי בכלל ההיגיון הוא חלק מהחיים שלי? 
 
"גם אני תהיתי מה הוא עשה פה." אמר ג'ולין. "אני מקווה שאין לכנופייה שום קשר למותם של הוריך, אבל אני מעט ספקן בקשר לכך. בכל מקרה, אני מאמין שנדע איפה להמשיך לחפש תשובות."
 
הם קברו בחיפזון את אימו. השמש התחילה לאט לאט להיחלש, וירדה מרום השמיים וכמעט נעלמה מתחת לקו הבניינים. אוריוק מצא את כל חתיכות הפחם שרצה, והצטרף אליהם עד מהרה.
 
"אנחנו צריכים למצוא את אבא שלי ואחותי." אמר טוריק בשעה שסימן במעגל אבנים את קברה של אמו. בזמנים רגועים יותר ישים הנצחה הולמת יותר.
 
ג'ולין התנגד לכך. "אני רוצה להתרחק כמה שיותר מהר מכל מקום שהכנופייה האדומה היו בו. יכול להיות שעוקבים אחרינו."
 
בהחלט עוקבים אחרינו, אבל לא מי שאתה חושב.
 
"אני רוצה שנעברו בדרך ליד ביתו של אדון בריבנדס." אמר טוריק. "אולי הוא יוכל לגלות לנו משהו בקשר לרוליס, אחי... בטח הנאילאת'ים הסתלקו משם כבר מזמן." הוסיף טוריק, והיה בטוח שהם ישתכנעו.
 
הוא היה חייב למצוא את רוליס.
 
אבל הוא היה צריך ללמוד שכפת הנמר הם פרנואידים מהדרגה הראשונה.
 
"אסור לאף אחד לחשוב שאתה עדיין חי." אמר ג'ולין בהחלטיות. "אנחנו עוזרים לתיש השחור עכשיו."
 
הוא נתן בטוריק מבט שלא השאיר מקום לוויכוחים.
 
אולי אני מלכם, אבל ידיי עדיין כבולות כמו אחרון האסירים.
 
ג'ולין כנראה הבין מה עובר בראשו, מפני שהוא מיהר לסייג את דבריו. "מחר אשלח הנה את יולאן ועוד כמה בחורים שיסרקו את השטח. אני אגיד להם גם להעיף מבט על הבית של בריבנדס."
 
טוריק הסכים לכך. הרי מה עוד יכול היה לעשות?
 
הם שבו לתיש השחור עוד בטרם ירד הלילה.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק שלושים שמונה: מנהיג דגול

ספוילר:

התיש השחור היה הומה אדם באותו הערב.
 
טוד הביא את האורחים שלו, בדיוק כפי שג'נדי אמר באותו הבוקר. שניהם, בעזרתם הנדיבה של מיילס וג'ולין, ניסו לשכנע אותם להצטרף אל המרד.
 
"מרד? עכשיו?!" קרא בתדהמה אדם ארוך שיער ובעל עיניים נוצצות. הוא מחה את פיו בגסות בעזרת שרוול חולצתו. "אני לא חושב. בדיוק קניתי דירה חדשה לפני חמישה ימים. אני רוצה להנות ממנה קצת לפני שאחזור לעסקי המלחמה."
 
טוריק התבונן בהם משולחן צדדי. ספל הבירה שלפני היה כמעט מלא לחלוטין. הוא רצה לשמור על עצמו פיכח באותו הערב. בניגוד לעכברוש- שישב מולו- וכבר כמעט סיים את הספל השני שלו.
 
הוא נעץ בטוריק מבט. "מופתע שקשה עם הח'ברה שם?"
 
"לא חשבתי שלארגן מרד זה עסק קל." השיב טוריק. "אבל האדון חסר הנימוסים שם עושה להם חיים קשים."
 
עכברוש העיף באיש ארוך השיער. "אה, זה דאלון היטרסי. הוא היה קצין זוטר בתקופת המלחמה, אבל כל האומץ שהיה לו באותה התקופה נעלם מזמן. אל תחשוב לרגע שהוא יצא מאזור הנוחות שלו. הוא לא ישתכנע להצטרף אלינו אם לא ירגיש שיש לנו סיכוי ממשי להצליח." עכברוש התרווח לאחור בספסל שלו. "כמעט כל הקצונה הסוהלית נהרגה במלחמה ובטיהור שהחוקרים ביצעו לאחר מכן. דאלון הצליח איכשהו לצאת מזה בשלום. יש לו הרבה השפעה במקומות מסוימים. אם נצליח להעביר אותו אלינו זה יהיה צעד משמעותי להצלחת המרד."
 
"אתה מדבר על מרד כאילו יש לכם את היכולת לכך." ציין טוריק. "אין לכם מספיק לוחמים, נשק או אפילו אספקה."
 
עכברוש רכן לעברו, אך קולות רמים החלו להישמע מהשולחן של טוד והאורחים שלו.
 
"לא! אני לא רוצה להקריב ת'נפש שלי בשביל סוהל!" צעק דאלון. "אני רוצה לחיות בנחת בבית החדש שלי ולא לשמוע ת'שטויות שלכם. תשלימו עם זה שהעבר מת!"
 
טוד וג'נדי צעקו עליו בחזרה וקולותיהם התערבבו לבליל מילים לא מובן לאוזן. כמה מחבריו של דאלון צעקו עליהם בחזרה, מנופפים בידיהם בסכינים, במזלגות או בשוקי הטלה שהיו בדיוק באמצע לאכול.
 
"לג'ולין יש נפחייה שהוא מסתיר היטב במחסן ביתו." אמר עכברוש בקול נמוך. "כל אימת שיש לו מעט זמן הוא מחשל חרבות ומפיץ אותן לאנשים באיגוראת' ומחוצה לה שהוא סומך עליהם מספיק. הוא היה מבריח אותן בעגלה יחד עם כל מיני סחורות שהיה מוכר במחירים מופקעים. הספקים שלו היו מביאים לו כל הזמן סחורות גנובות. הוא כמעט לא היה נשאר באיגוראת' עד לאחרונה."
 
"מה קרה?"
 
"טוב אתה מבין, חוץ מכל הבעיות שצצו לך לאחרונה, גם הספקים שלו נעלמו כאילו השדים חטפו אותם." עכברוש העיף מבטים לכל הכיוונים. "הייתה להם תקרית אחת עם האדומים של ג'ארי לאחרונה. הם כנראה ברחו רחוק מאיגוראת'. אז הברז של הסחורות נסגר לבינתיים. לכן ג'ולין הפסיק להבריח נשקים. חבל, החרבות שלו לא היו באיכות גרועה כל כך."
 
"אבל כמה מהאנשים כבר יודעים להילחם בחרבות כראוי?"
 
עכברוש גיחך, ושתה עוד מהבירה שלו. "אתה לא מבין את השיטה בה נמרוד. אנחנו לא זקוקים ללוחמים מטילי אימה ולשריונות איכותיים, רק לאספסוף מלא רוח קרב שיסתער על נאילאת'ים עם פלדה ביד. וגם לכמה אנשים כריזמטיים כמו דאלון שיוכלו לשלוט בו במידה מסוימת..." הוא הניח את ספל הבירה על השולחן בחבטה רמה. "ואולי גם לכמה כנופיות שיהיו בידיים שלנו, אם כי אנחנו לא ששים לפנות על האפשרות הזו."
 
"אתם תנסו להעביר את האדומים לצד שלכם?" שאל טוריק בחשדנות. "אם כך הרי שאני אוסר זאת עליכם." 
 
הוא לא אהב את המחשבה על כך. הרי היום גילה גופה של אחד מחברי הכנופייה בין הריסות ביתו, וככל הנראה המנוח היה המצית. הוא לא רצה שום קשר לחלאות שהיו קשורים לרצח משפחתו. 
 
עכברוש נענע בראשו לשלילה. "האדומים מסוכנים מדי. יש להם יותר מדי כוח כדי שהם יהיו מוכנים להצטרף אלינו." הוא הצביע על כמה מהאנשים ליד דאלון היטרסי. "אופאר חוטיר, המנהיג של 'ארבעת הסכינים'. גוראן ארלסטין מ'מלכת הלילה', טאוליק ובאסטון מ'טאוליק ובאסטון'.... כולם פה מנהיגים כנופיות צנועות למדי, אבל כל עזרה שתגיע מרובע הארדין תסייע לנו במשא ומתן מול הכנופיות הגדולות..."
 
"עכברוש, חתיכת ממזר זקן!" צעק מישהו מאחד השולחנות. "אתה לא תתחמק גם הפעם מסיבוב המשקאות שאתה חייב לנו!"
 
עכברוש גלגל עיניים. "כפי שאתה רואה אני צריך ללכת. כמה אידיוטים שכחו את הארנק בבית ורק ככה הם נזכרים בי."
 
הוא קם מהשולחן, והשאיר את טוריק מאחור. לא לפני שהוא ייעץ לו לשתות קצת בטענה שזה ישכיח לו את הכאבים.
 
טוריק לגם קצת מהשיכר המר ומיד הרחיק אותו ממנו בגועל. גם אם הוא חי כבר חודש ברובע גורטינג עדיין היה לו חוש טעם. הוא התגעגע לטעמם המעודן של משקאות יוקרתיים בבתי יין מתורבתים יותר. 
 
"מישהו יושב כאן?"
 
טוריק נשא את עיניו. מולו עמדה אשתו של ג'ולין, ידה מונחת על כתפה של בנה.
 
רמלין וארלק סטרוס. מה בשם השלישי הם רוצים ממני עכשיו?
 
"עכברוש הלך לעסוק בעניינים חשובים יותר." הוא אמר. "אני לא חושב שהוא יחזור הנה בזמן הקרוב."
 
בזווית עינו הוא ראה את עכברוש ועוד גבר מגודל למראה משחקים בקלפים. בהחלט לא.
 
"מעולה. אם כך אנחנו יכולים להחליף כמה מילים." רמלין סטרוס החוותה לבנה לשבת. הוא עשה זאת בחוסר רצון מופגן.
 
רמלין הייתה אישה בשנות השלושים המוקדמות לחייה. את שערה השחור היא כיסתה ברדיד צבעוני, ושמלתה הייתה צנועה ביותר- אפילו ביחס לבגדיהן של נשות סוהל. זוג עיניה ננעץ בו. היא לא חייכה כלל.
 
"חשבתי שאחרי שאתה כבר חודש איתנו ברובע גורטינג, הגיע הזמן שנעשה מפגש משפחתי קטן." אמרה רמלין במהירות ועיניה שוטטו במהירות כאילו היא מפחדת להיתפס יושבת עם טוריק. "את ג'ולין אתה כבר מכיר טוב למדי, אבל הגיע הזמן שתכיר את בן דודך."
 
"אני לא רוצה להיות כאן בכלל, אמא." רטן הילד. הוא לא נראה יותר מבן שלוש עשרה. שערה אחת עוד לא צמחה על פניו החלקות. "אפשר ללכת?" 
 
הוא ניסה לברוח מהספסל אך ידה של אמו נשלחה וחיש תפסה בו.
 
"ארלק ממש רוצה להכיר אותך." אמרה רמלין וחיוך מאולץ עלה על פניה. "הוא לא מעריך עדיין את הקשר המשפחתי שביניכם די הצורך."
 
ארלק עיווה את פניו. "אני לא רוצה להכיר אותו. החלאה הזאת חתכה את דונל."
 
"איך אתה מדבר, ארלק?!" שאלה רמלין בזעזוע. "הוא בן דודך!"
 
"דרך האישה המתה של אבא שבחיים לא פגשתי. ואם היא לא הייתה מתה כנראה אף פעם לא הייתי נוצר בכלל." ארלק יישר את חולצתו. "אמרתי לך אמא, אני לא קשור בכלל לטוריק."
 
רמלין הביטה בארלק. "אתה צריך ללמוד עד סוף הערב להסתדר עם טוריק." היא אמרה בחומרה. "אני לא מוכנה שתמשיך לקלל בכל ארוחה מישהו שמעולם לא החלפת אתו מילה!"
 
"אבל אבא עושה את זה כל הזמן!" מחה ארלק. "רק אתמול הוא אמר שקומהו סולמרין הוא קוף מוכה עגבת, ואני לא חושב שהוא אי פעם..."
 
"עד כאן!" צעקה רמלין בכעס. "אני הולכת מכאן עכשיו לבית. אתה תחזור רק אחרי שאני אדע שהסתדרת עם טוריק!" היא העיפה מבט על השולחן שבו ישב ג'ולין עם מנהיגי הכנופיות. "אני אלך לדבר עם אבא שלך בינתיים."
 
רגע? הזאטוט הזה מקלל אותי כל ערב בבית שלו?!
 
טוריק היה מזועזע מפריט המידע הזה, מכדי שיעלה בידיו למחות ולומר לרמלין שהוא בכלל רוצה קצת שקט, ובכלל לא להשתתף במפגש משפחתי מאולץ. ועד שיצא מההלם, רמלין נעלמה והותירה אותו עם ארלק, שנעץ את עיניו בשולחן.
 
"המממ... אז בן כמה אתה ארלק?" שאל טוריק בנימה החביבה ביותר שהצליח לגייס.
 
"עוד חמישה חודשים אהיה בן ארבע עשרה." הוא מלמל, בלי להרים את מבטו.
 
"ארבע עשרה זה גיל טוב." אמר טוריק חרש. "בגיל ארבע עשרה התחלתי להתאמן בחנית. זה השלב שהפסיקו להתייחס אליי כאל סתם ילד אלא מעבר לכך..."
 
ארלק קטע אותו. "תגיד, מה בכלל הסיפור הדפוק שלך?!" הוא שאל והרים את מבטו מהשולחן. 
 
רק כעת הבחין טוריק עד כמה הילד דומה לאביו. עיניו החומות ננעצו בו באותו שילוב של תוגה ועייפות שהיה נוכח בעיניו של ג'ולין, אם כי הבוהק הנרגש של ג'ולין נעדר מארלק באותו הרגע. 
 
"על מה אתה מדבר?" שאל טוריק בסתמיות, אבל ליבו פעם בחוזקה.
 
"למה עשית את זה לדונל? אתה יודע שהיינו חברים טובים?!" רשף ארלק. "לא חשבת בכלל לפני שעשית לו את זה, נכון?! היית צריך למות בשריפה ההיא!"
 
טוריק נאלץ לרסן את עצמו כדי לא לזנק ולחנוק את הילד החצוף עד שיכחילו פניו.
 
"תגיד, ארלק." אמר טוריק ובחן את ציפורניו באדישות. "חשבת פעם שאתה צריך לחשוב על מילים קצת יותר לפני שהן יוצאות לך מהפה?"
 
"כבר שבוע שאני חושב מה לומר לך בדיוק!" מחה ארלק. "רציתי לומר לך שאתה תישאר תמיד גבעול מסריח ממשמרת העיר, לא משנה מה אבא שלי יאמר. יש אלף אנשים שראויים להיות מלך סוהל מאשר אתה!"
 
"אבל הגורל בחר אחרת." השיב טוריק בעגמומיות. "הוא החליט שאני אהיה יורשו של המלך יאקסין, שבני משפחתי ישרפו יחד עם ביתי, וגם שדונל יעמוד ביני לבין ג'ורדי קול. ואתה ילד, תהיה רק בן הדוד של מלך סוהל."
 
ארלק פתח את פיו כי להגיב, אך טוריק קטע אותו בהינף יד. "אנחנו לא בוחרים כיצד ייראו החיים שלנו, אבל אנחנו מסוגלים לבחור אם להתבונן בהם ולהפיק לקחים. אתה יכול לכעוס עליי עד מחרתיים בגלל טעויות שעשיתי וזה לא ישנה דבר. דונל יישאר מרותק למיטתו, ואני אמשיך לשאת את הקלון שבמעשיי עד שתמחלו לי. אבל אני עדיין אשאר מלככם, תקוותה האחרונה של סוהל- ובלעדיי אין לכם שום תירוץ טוב לחולל מרד בנאילאת'ים. אתה יכול לשנוא אותי, ארלק, ודבר לא ישתנה. אתה יכול לנהוג בי בכבוד- ואולי בעתיד זה ישתלם לך, כאשר אשב על כס המלוכה."
 
ארלק נעץ בו זוג עיניים מופתעות. טוריק היה מופתע לא פחות ממנו מהנאום שנשא. הוא לא ידע אם זה משום שהוא נשמע כמו אדם זקן, או שמא משום שהוא למעשה מכיר במובן מסויים בפעם הראשונה בטענה המטופשת של כפת הנמר שהוא מלך סוהל.
 
לבסוף ארלק שאל. "עדיין מותר לי לכעוס עליך?" 
 
"אתה יכול גם להמשיך לקלל אותי, אם תרצה." הוסיף טוריק. "רק שאני לא בטוח שזה יעזור לך, תראה מה אימך עושה עכשיו לאבא שלך."
 
צעקות רמות נשמעו מהשולחן של ג'ולין.
 
"אתה לא תדבר ככה ליד הבן שלך!" צעקה רמלין, על ג'ולין. "קוף מוכה עגבת?! מה זה אמור להיות?!"
 
כמה מהפושעים גיחכו. ג'ולין נראה בעיקר מופתע. "ילדים בגילו כבר יודעים בדיוק מה איש עושה עם אישה. למה שלא ידע מה זה קוף?!" השיב בתמימות.
 
הפעם היה תורם של טוד וג'נדי לגחך. "מה בדיוק מצחיק אתכם?" סיננה לעברם רמלין. "שלבעלי יש מוח של ציפור בכל הנוגע לחינוך נאות?"
 
טוריק שם לב שתשומת ליבו של ארלק מרותקת לריב של הוריו. הוא כחכח בגרונו, והילד סב בבהלה. "שנמשיך?" שאל. "או שהגענו להסכמה?"
 
"אני עייף." אמר ארלק.
 
בדיוק כמוני. "אז נסכם על האפשרות השנייה." השיב טוריק. "תשתדל לחייך שאתה לידי, ותקלל יותר בשקט שאתה ליד אמא שלך." הוא הושיט יד לארלק. "מוסכם?"
 
ארלק לחץ את ידו באי רצון. "מוסכם." אמר, ועזב בשתיקה. 
 
טוריק הביט בו מתרחק, ותהה בקרבו כמה זמן אנשים עוד מתכוונים לשנוא אותו.
 
הוא נשאר שם עוד רבע שעה ולגם מעט שיכר רק כדי לעשות משהו. הוא מצא את עצמו מביט על אנשים, בעיקר על כמה נערות שישבו בקצה החדר. הן נראו נחמדות סך הכול, אבל הן צחקו יותר מדי. אחת מהן שלחה אליו קריצה. הוא חייך אליה בחזרה, וצחקוקיה שלה ושל חברותיה הלכו וגברו. היא לחשה להן משהו שגרם לצחקוקיהן להפוך לצחוק גובר, והלכה לכיוונו של טוריק.
 
שערה השחור היה קלוע בצמה, ותלתל קטן וסורר ברח ממנה והשתלשל מצד ראשה. טוריק חשב שזה חמוד. היא הביטה במבט סקרן בטוריק, והחיוך לא מש מפיה.
 
"אפשר לעזור לך גברתי?" שאל טוריק, וחש חמימות מתפשטת בחזהו... וגם מעט על פניו.
 
"אין דבר שאשמח מאשר להיות בחברתך, טוריק." אמרה הנערה, אך פיה נפער בתדהמה. "לא הצגתי את עצמי עדיין. אני דהאבה. ואני גרה לא רחוק מכאן."
 
"את מוכרת לי." אמר טוריק. הפנים הללו... ראיתי אותן ממש לאחרונה.
 
דהאבה חייכה בביישנות. "רבים אומרים לי שאני דומה לאחותי." היא הנידה בראשה, לעבר רמלין סטרוס, שהייתה שקוע עד ראשה בצעקות על ג'ולין.
 
טוריק ראה את הדמיון כעת. אותו פה מעט דק, ועצמות לחיים דומות. 
 
אבל בשם האלים היא הייתה חייכנית הרבה יותר מאחותה הזועפת.
 
"גם את רוצה לנזוף בי כמו ארלק?" שאל טוריק בעייפות
 
"מה? לא!" היא נראתה מופתעת.
 
"טוב, אז תשבי ונוכל לדבר כמו שצריך." הוא אמר, ורק כעת הבין עד כמה הוא צריך לדבר עם מישהי.
 
ורצוי אחת יפה כמו דאהבה, שהוא חש כלפיה רגשות עזים.
 
"טוני." קרא טוריק בקול. והאחיו הגדול של דונל בה אליו במהירות.
 
"כן?" הוא שאל בחשדנות.
 
"תביא לי ולליידי כוסות יין." הוא אמר. "מה נשאר לכם במטבח?"
 
"קציצות בשר חריפות, חיטה מבושלת, וסלט גזר וצימוקים." אמר הנער.
 
"תביא לנו מהכול. ומהר." הוא הוסיף. "רוב הגברות לא אוהבות להמתין זמן רב למה שמגיע להן."
 
. דהאבה צחקה קלות, וטוריק חש שזה זמן רב הוא לא שמע צליל נעים כל כך בתגובה לדבריו.
 
טוני נעץ בהם מבט זועף והתרחק במהירות.
 
"מה את עושה ביום יום?" הוא שאל אותה.
 
"אני עוזרת לכובסת בעבודה שלה. תראה." היא הושיטה לו את ידיה שהיו משופשפות ומלאות שריטות. "בתמורה היא מרשה לי לגור אצלה. היא משעממת להחריד."
 
טוריק אחז באצבעותיה של דאהבה. הוא התקשה שלא לחוש חלחלה מהידיים המחוספסות "מה קרה להורייך?"
 
היא הוציאה את ידיה מידיו. "המלחמה." היא אמרה בעצב.
 
"יש לך עוד אחים?" הוא שאל.
 
היא נענעה בראשה לשלילה. "רמלין היא אחותי היחידה. היו לי שני אחים גדולים אבל הם נהרגו. הם היו בצבאו של המלך יאקסין."
 
הוא הביט בעיניה. "אני מבטיח שיהיה לך טוב יום אחד." הוא לחש, והרגיש המום לנוכח התוגה שהייתה בעיניה של דאהבה. וכיצד שהרגיש שהוא שוקע בהן, ויכול להסתכל בהן נצח.
 
"נחמד מצדך לומר את זה." היא אמרה וחיוכה רעד. "אני יודעת שגם לך לא קל. הצטערתי לשמוע על משפחתך..."
 
הם דיברו זמן רב לאחר מכן, הרבה אחרי שסיימו את האוכל שטוריק הזמין להם. הם דיברו על העיר, על אוכל ועל היסטוריה, כי התברר שדאהבה אוהבת מאוד היסטוריה. הם החליפו הלצות על חשבונם של באי הפונדק, וגם דיברו על הכאב המשותף שבאיבוד האנשים היקרים מכל.
 
הם היו משוחחים אפילו יותר אלמלא דאהבה הייתה צריכה לשוב לביתה. 
 
"גברת אלג'ה צריכה אותי בעבודה כבר מחר בבוקר. יש הרבה חולצות לכבס." היא אמרה לו כשעזבה. "אבוא הנה לעיתים קרובות, מבטיחה." 
 
הוא הנהן בקהות חושים, וצפה בה מתרחקת.
 
היא ממש נחמדה. חשה לעצמו. היא אולי היחידה שבאמת נחמדה אליי בכל הפונדק הארור הזה.
 
"תזמין אותי לחתונה?" שאל עכברוש מאחוריו בגיחוך.
 
"תסתום." אמר טוריק וקם ממקומו, גיחוכיו של עכברוש ממשיכים ללוות אותו.
 
הוא החל ללכת אל המדרגות, אך רגליו נשאו אותו לאגף המגורים של משפחת ארקס. הוא החליט שהגיע הזמן להתמודד ולא לברוח.
 
הוא פתח את דלת חדרו של דונל. הוא עדיין שכב במיטתו ללא ניע, רק צליל נשימותיו הרדודות נשמע באוויר. לאור הנר הבחין שהפרחים לצד מיטתו קמלו כמעט לחלוטין.
 
הוא נשם עמוקות, והתיישב לצד דונל.
 
שיערו היבש והדליל הלבין כמעט לחלוטין, פניו היו מצומקות כשל אדם זקן, ועצמות החזה שלו בלטו. טוריק הזיז את השמיכה שכיסתה אותו והבחין בפצע המרקיב שבצד גופו.
 
"דונל, ככה קוראים לך?" שאל טוריק והרגיש טיפש. הוא לא במצב לענות לך בכלל.
 
הוא כחכח בגרונו. "אני טוריק אייג'ן, האדם שאחראי לכל מה שקורה לך עכשיו. אני לא חושב שאתה יכול לשמוע אותי, אבל תדע שאני ממש מצטער. אתה אדם טוב יותר ממני. לפחות ברגעיך האחרונים פעלת כדי להגן על מישהו." הוא עצר לשנייה, נותן למילים להישמע באוויר. "אני מלכך החוקי, מסתבר. אני לא יודע אם אממש את הזכות הזו, אם אוכל לתת בכלל אי פעם למרד הזה- שאבא שלך והחברים שלו מתכננים- לפרוץ. יהיה עוד הרבה מוות אם זה יקרה, ואני חושב שעדיף שיהיו כמה שפחות שיגמרו כמוך, דונל. וכמו ההורים שלי. אני לא יודע מה אני עושה בקשר לכך. אני מקווה שתסלח לי בכל מקרה, אבל לגמרי אבין אם לא."
 
הוא העביר יד על מצחו של דונל. הוא רתח כמו מחתת גחלים. טוריק הרכין את ראשו ופנה לצאת מהחדר.
 
ביציאה הוא כמעט התנגש באחותו של דונל, נוידן. שערה הבהיר היה קלוע בצמה, ועיניה היו מושפלות לרצפה. הוא שיער שהיא בערך בת חמש עשרה.
 
היא הביטה בו בהפתעה. "מה עשית בחדר של דונל?" היא שאלה.
 
"דיברתי איתו." אמר טוריק בעגמומיות. "אני אמשיך לדבר איתו, עד שהוא יעמוד על רגליו בשנית."
 
נוידן לא נראתה מרוצה מתשובתו. "אתה הבאת אותו למצב הזה." היא אמרה בקרירות.
 
"תשמעי... נוידן." השיב לה טוריק בחוסר סבלנות. "אם המטרה שלך היא להבהיר לי שעשיתי משהו מרושע ששיפדתי את אחיך- אז יש לי חדשות בשבילך. כולכם כבר עושים את זה בצורה מצוינת. אני מצטער על מה שעשיתי לדונל. טוב לך עם זה?!"
 
כתפיו רעדו בכעס. הוא שנא את הצדקנות המיותרת הזאת שהייתה למשפחת ארקס וידידיה, חוץ מלג'ולין כמובן, כי הוא היה היחיד עם ראש על הכתפיים. 
 
ואולי גם אוריוק טוד ועכברוש, אך הסיבה שלהם היא כנראה בגלל שאין להם ראש על הכתפיים. 
 
דמעות עלו בעיניה של נוידן. "תסתלק מכאן." פלטה בקול חנוק.
 
"אני בהחלט לא מתכוון להישאר כאן!" הוא צעק עליה בחזרה וחלף על פניה בדרכו למעלה.
 
הוא נכנס לחדרו וטרק אחריו את הדלת בחמה. 
 
אני מוקף באידיוטים נפוחים. חשב בכעס בשעה שפשט את גלימתו.
 
הוא בדק היטב שהדלת נעולה, לפני שהוציא את אגרות הקלף שלקח עימו הבוקר מהארגז שמצא באחוזתו. הוא פשפש בהם מעט עד שמצא את המכתב שקיבל מהחוקר ופרש אותו על השולחן שלצד מיטתו. עכשיו שהיה לבד, הוא העז סוף סוף לקרוא בו ללא חשש.
 
לאור הנר, הוא קרא שוב ושוב את המילים שנכתבו בדיו אדומה:
 

 
אתה בוודאי חושב שהצלחת להערים עלינו, אבל אנחנו יודעים ששרדת את השריפה בזכות השרצים שמספיק טיפשים לטעון שהם מתנקשיה האגדיים של כפת הנמר. דין אחד לך ולהם- חבל התלייה. 
 
מול פני החוק כולם שווים.

אך החוק גם מתחשב באלו המסייעים לו.
 
בעוד שלוש לילות ימתין אחד מנציגנו ברחוב הנחש בהצטלבות הרחובות פאונינג ודורטמור. הוא יחכה החל מרדת הלילה למשך שעה אחת בלבד. זו תהיה ההזדמנות היחידה שלך להסגיר את מקום המסתור של חבריך, אחרת החוק ימצא בך אשם באותן העבירות בדיוק כשל כפת הנמר.

תגיע לבד, אל תנסה להערים עלינו. אנחנו נדע אם תנסה לשחק איתנו משחקים.

זיעה זלגה על מצחו של טוריק, ולא בגלל שלהבת הנר.
 
הוא התרווח לאחור על כיסאו ונשף את האוויר מריאותיו. איזו צרה ארורה, בשם השלישי.
 
כנראה הוא היה צריך להכיר תודה על כך שהחוקר לא השליך סכין לקרבו באותו הרגע, אך מה הוא ציפה שיהיה כתוב במכתב? מסר נסתר מקומהו סולמרין? אות הוקרה מהחוקרים? הוא היה צריך להבין שמדובר בסחיטה...
 
מישהו דפק על דלת חדרו.
 
בבהלה מסוימת, השליך טוריק את שאר איגרות הקלף על המכתב מהחוקרים כדי להסוות אותו.
 
"מי זה?" הוא שאל בקול רם.
 
"יש לי חדשות עבורך." אמר ג'ולין מעבר לדלת. "ואני לא בטוח שהם ימצאו חן בעיניך."

טוריק בהה בכפות ידיו. "תחזור על זה שוב." אמר בקול חלול.
 
ג'ולין התיישב על המיטה ליד טוריק. "הגענו להסכמה עם דאלון היטרסי ושאר הכנופיות. בעוד חודש אנחנו נצית את המרד באיגוראת', ואתה תוביל אותו."
 
הוא נשמע רגוע מאוד כשדיבר.
 
"ואם אני לא רוצה בכך?" שאל טוריק.
 
"אז יש לך חודש להשלים עם המצב הזה." השיב ג'ולין, במעט פחות סבלנות. "יש לך חובה, ואתה לא מסוגל להימלט ממנה ולאכזב את כל האנשים שתלויים בך. אנחנו מחכים שהצבא הנאילאת'י יהיה מספיק רחוק מאיגוראת' כשנפתח במרד. מלבד זאת, דאלון ביקש את הזמן הזה כדי לארגן את הנאמנים לנו בצורה מסודרת, שידעו מה לעשות כאשר נצית את המרד."
 
"כמו סמל משמעת." אמר טוריק.
 
חיוך הפציע על פניו של ג'ולין. "כמו סמל משמעת." חזר אחריו.
 
"כמה אנשים יש לנו בינתיים?" שאל טוריק.
 
"במשך עשר שנים חילקתי בערך אלף חמש מאות חרבות, אבל רק ארבע מאות מתוכן חילקתי לבני איגוראת'. את השאר הברחתי לכפרים ברחבי סוהל." אמר ג'ולין. "יש עוד אלף אנשים שלא השגנו להם נשק. אבל אני מאמין שזו בעיה שנפתור בקלות אחרי שנשתלט על המצודה ברובע גורטינג."
 
בכל אחד מתשעת הרבעים של איגוראת' הייתה מצודה- אחת עבור כל לורד סוהלי, ומצודה נוספת, גדולה ואדירה מהן, עבור המלך מזרעו של פיילס מפיל המלכים. המטרה הייתה שאיגוראת' לא תהיה שייכת לאף אחד מהלורדים אלא רק למלך. לפחות כך טענו האנשים. מבחינה פוליטית, היה יעיל מאוד שאתה יכול לפקוח עין מקרוב על הלורדים הנאמנים לך. 
 
אך מאז הכיבוש הנאילאת'י המצודות היו שוממות למדי. רק עשרות בודדות של חיילים איכלסו כל אחת מהמצודות.
 
"אתה מתכוון להשתלט על טירה." ציין טוריק בבוז. "כשמאחוריך ארבע מאות אנשים בלבד, שבודדים מהם יודעים להילחם בהן כיאות."
 
"אנחנו נטפס על המצוק באמצע הלילה." השיב לו ג'ולין. "אני מכיר פתח מילוט שמוסווה בקיר המצודה בצורה כל כך טובה שהנאילאת'ים לא שמעו עליו כלל. אנחנו נכבוש את המצודה מבפנים, בהפתעה, ובמהירות."
 
"מאיפה אתה מכיר את המצודה ברובע גורטינג?" תהה טוריק.
 
היסוס נרשם על פניו של ג'ולין. "הייתי בה פעמים רבות לפני הכיבוש הנאילאת'י." אמר לבסוף.
 
טוריק חשב שהוא לא אומר את כל האמת, אך לא התעקש ללחוץ עליו בנושא הזה.
 
"אני עדיין חושב שזו תכנית גרועה." אמר טוריק. "ברגע שתכבשו את המצודה הנאילאת'ים פשוט יצורו עליכם עד שתצאו החוצה או שתמותו ברעב. אני מסרב לתוכנית הזו."
 
"זה השלב שיגיעו לעזרנו הכנופיות, טוריק." הסביר ג'ולין. "עד אותו הרגע הנציבים הנאילאת'ים יקבלו את הרושם שמדובר בכמה משוגעים שניתן להביס באותה הקלות שאתה מתאר. אבל תאר לך שהם שולחים עלינו את החיילים ובאותו הרגע מזנק מאחוריהם אספסוף פושעים שיתפוס אותם לא מוכנים בכלל."
 
"אז הנאילאת'ים ישלחו את המשמרת, או יזעיקו כוחות מקיראטוריטאק." אמר טוריק בייאוש. "או אפילו הכוחות שיצאו למלחמה באיוור יסבו על עקבותיהם כדי להביס אתכם ולדכא כל שאיפה למרד."
 
"הם לא יעשו את זה." אמר ג'ולין בתקיפות. "המלך קסריאס יתעלם ממנו כל עוד לא יראה בנו צרה רצינית. הוא לא יכול לוותר על לגיון שלם מהצבא שלו."
 
"אתה בכלל מקשיב לעצמך?!" צעק עליו טוריק. "המרד הזה חסר תקווה בדיוק כמו שאתה מתאר! המלך קסריאס באמת לא יראה בנו צרה רצינית כי אנחנו לא נהיה צרה רצינית! אנשים רבים ימותו, ובשביל מה?! בשביל תאוות הכבוד שלכם?! כדי שאגדות נוספות יסופרו עליכם?!"
 
ג'ולין הביט בו בפנים כאובות.
 
"אני מצטער." התנצל טוריק בקול שקט יותר. "התוכנית הזו לא תעבוד. אנא הקשב לי."
 
ג'ולין קם מהמיטה. "סליחה הוד מעלתך." הוא מלמל ברשמיות. "אך אפילו מעל מלך יש דברים שמכפיפים אותו. הבחירה כבר מזמן לא אצלך."
 
הוא קד קלות, הרכין את ראשו ויצא מהחדר.

הימים הבאם היו מורטי עצבים מבחינת טוריק. הוא התלבט האם לעשות כפי שהחוקרים ייעצו לו במכתב ולהסגיר את כפת הנמר. המפקד המחושב שבקרבו ייעץ לו לעשות כן.
 
'זה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות למען רבים בסוהל' לחש הקול הקר והסמכותי בירכתי מוחו. 'תסגיר אותם, תציל את עצמך, אולי תקבל בחזרה את אחיך מהנאילאת'ים. אולי אפילו תקבל מהם תמורה נאותה, וחסל סדר כפת הנמר.'
 
'אבל ג'ולין טוען לקשר דם איתך'. אמר קול אחר. 'הוא בן משפחה. אילולא הוא היית נמחץ מתחת לביתך השרוף.'
 
'הם צריכים לתת את הדין' אמר המפקד הקשוח. 'הם נמלטו מהחוק. בכנות- הם לא יותר מפושעים עלובים.'
 
'זו תהיה בגידה שפלה.' השיב מצפונו של טוריק. 'תפתור את המשבר הזה בדרך היצירתית ולא בדרך הפשוטה.'
 
טוריק היה חייב להודות שהקול השני נשמע ילדותי ועלוב לעומת הקול הראשון.
 
לחרדתו, הוא הבין שהוא מתפתה יותר ויותר לרעיון להסגיר את כפת הנמר לחוקרים, עם כל חוסר הכבוד שבכך.
 
אז הוא היה מסלק את הקולות ממוחו ומחייך לאנשים שהקיפו אותו, משתדל להיות נחמד שוב ושוב לאנשים שכעסו עליו בגלל דונל. מרסן את זעמו על קללותיהם, וצוחק מבדיחות של אנשים קרירים מעט פחות.
 
ביום הראשון לפני הפגישה עם החוקרים, יולאן- חבר כפת הנמר שהצטרף לג'ולין ואוריוק בלילה בו חילצו את טוריק- שב אל התיש השחור. מלבד משפחת ארקס, זעמו של יולאן כלפי טוריק היה הארסי ביותר. הוא אפילו לא הביט בטוריק כשנכנס אל הפונדק.
 
"שמעתי לחישות על פריסת הכוחות של הנאילאת'ים באיגוראת'." הוא זרק לחלל האוויר, ופשט את מעילו. "תביאו לי כוס יין, ותדאגו שהסוס שלי יקבל טיפול הגון."
 
התיש השחור היה ריק לחלוטין. רק ג'נדי, משפחתו וחלק מחברי כפת הנמר נכחו שם. הוא הרגיש בטוח לדבר על ענייני הריגול שלו. הוא לא חשש לדליפה החוצה.
 
טוריק ישב בפינת החדר, ולגם מכוס השיכר שלו. דאהבה לא הגיעה היום, והטעם המריר של השיכר היה מר כמעט כמו האכזבה בלבו. 
 
'תוכל להשיג מידע לקומהו!' המפקד הקשוח במוחו צהל. 'ככה המרד בטוח ייעצר'.
 
טוריק הדחיק את הקול בכוח.
 
"במה העניין?" שאל אותו ג'ולין בסקרנות. 
 
"הבשורות לא טובות." נאנח יולאן והתיישב ליד ג'ולין. "חמישים חיילים במצודה ברובע גורטינג, שמונים נוספים במצודה של רובע הנמל, ובין שלושים לארבעים בכל אחת משבע המצודות האחרות. וזה מלבד חיילי הסיור, וחיל המצב שבארמון שבעצמו מונה יותר מחמש מאות חיילים. תוסיף את הצבאות הפרטיים של הנציבים ותקבל קרוב לאלף חיילים מיומנים. ועוד לא התחלנו לדבר על משמרת העיר."
 
"צעד אחר צעד, יולאן." הרגיע אותו ג'ולין. "קודם כל המצודה של גורטינג, לאחר מכן נחשוב על שאר העיר. יש לחמישים חיילים הללו חימוש מיוחד?"
 
"ספרתי לפחות עשרה קשתים על הצריחים, אבל הם נראים משועממים. ואף אחד מהם לא חייל ליגיון. כולם שכירים של הנאילאת'ים." אמר יולאן. "מעל בית השער הם הציבו בליסטרה. היא יעילה מאוד בגלל השטח הרחב מסביבה שנקי מבניינים."
 
ג'ולין הנהן. "נדאג לחבל בבליסטרה אחרי שנפלוש למצודה, אם כן. יש לך חדשות נוספות?" טוריק חש שג'ולין פוזל לעברו. "מרובע פדהאר, למשל?"
 
"לא מצאנו עוד שום גופות מתחת לבית של הוד מעלתו, אם לכך כוונתך." יולאן נשמע מרוגז. "הייתי צריך לומר לנוט ופאייבר להסתלק כי ראיתי סיור של המשמרת מתקרב לאזור אז לא יכולתי לבדוק בקשר לדברים הנוספים..."
 
טוריק זקר את ראשו בפתאומיות. דברים נוספים? הם יודעים על משהו ובכל זאת מסתירים ממני?!
 
הפעם טוריק קלט את המבט שג'ולין שלח לעברו.
 
גם ג'ולין שם לב לכך. "נדבר על כך מאוחר יותר." קטע בפתאומיות את יולאן. "מצאת משהו בקשר לאח הצעיר?"
 
"דפקתי על דלתו של אותו אדון בריבנדס." השיב יולאן. "הוא אמר שהנאילאת'ים לקחו אותו ממנו. הוא ניגש אליהם יומיים לאחר מכן ודרש בחריפות לראות אותו, אבל נענה בסירוב."
 
"הנאילאת'ים חטפו את אח שלי?!" שאל טוריק בקול רם. "חייבים לשחרר אותו!"
 
יולאן העיף בו מבט בפעם הראשונה מאז נכנס לפונדק. הוא צמצם את עיניו, ונראה אפילו מרוגז עוד יותר. "יש לך תכנית הוד מעלתך?" הוא שאל בנימה צוננת. "אפשר יהיה להתמקח איתם מאוחר יותר, אם תהיה בעמדה טובה יותר... כמו למשל שהעיר תהיה בשליטתך ותצמיד חרב לצווארו של הנציב קרוקווד."
 
הם רוצים שאצא בכל מחיר למרד הזה. חשב טוריק בייאוש. הם דוחקים אותי לפינה.
 
"אפשר לשלם להם." הציע טוריק.
 
יולאן פרץ בצחוק נטול שמחה. "הנאילאת'ים לא רוצים כסף, הוד מעלתך. הם רוצים אותך. הם יודעים שברחת, והם רוצים שתצא מהמקום בו אתה מסתתר. אנחנו לא נעניק להם את מבוקשם."
 
באותו הרגע, נוידן ניגשה ליולאן והגישה לו את היין שביקש. באותו הרגע הוא שב להתעלם מטוריק ומיקד את כל תשומת ליבו בכוס שלפניו. 
 
טוריק שקע לאחור בספסלו. ג'ולין שב לתחקר על יולאן, ושוב טוריק לא היה חשוב.
 
ימים יגידו, יולאן. אמר הקול המחושב בראשו של טוריק. אני אעניק לנאילאת'ים את מבוקשם על אפך וחמתך. החופש של רוליס חשוב יותר מכל מרד בעולם.

יומיים נוספים נמשכו, אנשים באו והלכו, וטוריק ספר את הדקות לרגע בו נאלץ לקבל החלטה.
 
בלב פועם מהתרגשות, הביט מחלון הפונדק וראה את החמה שוקעת.
 
עכשיו זה הזמן. 
 
תפור לחולצתו, הוא חש את משקלו של שקיק הכסף שלקח. היו שם כמעט כל המטבעות שמצא בארגז מאחוזתו. הוא רצה להיות מוכן אם תעלה לו האפשרות לפדות את אחיו.
 
והיה כמובן הסכין בעלת הלהב הארוך שחגר בסתר. הוא לא רצה להגיע למפגש חסר אונים.
 
"אני רוצה לעשות סיבוב בחוץ." אמר בקול רם.
 
ג'ולין עצר משיחה שעשה עם עכברוש, והרים אליו את מבטו. "אל תתרחק יותר מדי." הורה לו קצרות. "פאייבר יתלווה אליך. אתה יודע.... למקרה שמשהו חריג יקרה."
 
הלב שלו דפק כעת בחזהו בעוצמה רבה, זהה לזו של איל ניגוח שמרסק חומה. 
 
אסור שיגיע איתי אדם נוסף. הוא ילחש לג'ולין הכול. גם החוקרים לא יאהבו את זה בכלל.
 
"תודה, אך אני מעדיף ללכת לבדי." השיב לו טוריק.
 
ג'ולין הביט בו במבט שניתן היה לפרש כחמלה. "טוריק, אנחנו לא רוצים להגביל אותך. אנחנו...."
 
"כן כן, אתם עושים את זה לטובתי." קטע אותו טוריק. "אבל הדבר הטוב ביותר שתוכל לתת לי עכשיו זה מעט שקט לעצמי."
 
"אני לא חושב ככה, טוריק. אתה חשוב מכדי שנוכל לסכן אותך." ג'ולין פנה לאדם מזוקן בעל כתפיים רחבות ששערו היה קלוע בצמה. "פאייבר, תיצמד לטוריק בזמן שיטייל קצת לאור הירח."
 
האיש הנהן. "כבקשתך ג'ולין."
 
ג'ולין תקע בטוריק מבט שאמר לו שהחלטתו איננה פתוחה לדיון.
 
טוריק נשף בזעם, ויצא החוצה. פאייבר מפגר מאחוריו אך מעט.
 
נהדר. חשב טוריק. איך אני מתכוון להיפטר ממנו עכשיו?
 
הוא החל ללכת במעלה השביל שעלה מרובע המבריחים לרובע גורטינג. השמיים כבר השחירו לגמרי והירח בהק רכות מעל ראשו. פירוש הדבר שהייתה לו כמעט שעה מעכשיו בה החוקר ימתין לו. רחוב פאונינג התחיל בסופו של השביל בו עלה. עם רחוב דורטמור הוא ייפגש לאחר הליכה של עשרים דקות בערך. 
 
כלומר, לכל היותר יש לי ארבעים דקות להיפטר מפאייבר.
 
"תגיד... פאייבר." אמר טוריק בהיסוס בעת שהלך במהירות. "מה אתה חושב על כל העניין הזה שהם מתכננים שם?" 
 
הם- היו כפת הנמר. העניין הזה- היה המרד המתוכנן. הוא לא רצה לזרוק מילים לכל עבר ברחוב. במיוחד לא שפאייבר יוכל לדווח על כל מילה מיותרת שלו לג'ולין.
 
אסור שידעו שהוא זה שיעצור את המשחק שלהם.
 
"אני סומך עליהם, הוד מעלתך." השיב לו פאייבר בקול חלוש. "הם חכמים, החברים שלנו. הם תמיד דאגו עלינו להגנה מהכנופיות. ז'תומרת, על כל הח'ברה ברובע המבריחים. אני חושב שהם ידעו גם עכשיו מה לעשות."
 
טוריק הגיע לרובע גורטינג, ופנה ימינה, לכיוון דרום. ההפך מנקודת המפגש שקבעו לו החוקרים.
 
"אבל אתה חושב שיש לתוכנית שלהם סיכוי?" שאל אותו טוריק, והגביר את קצב הליכתו.
 
"אני לא יודע כלום, אבל אני מאמין בהם." פאייבר התנשם כשניסה להשיג את טוריק.
 
"ואם אני אכריח אותך לחשוב?" שאל טוריק.
 
"אתה רוצה תשובות אתה?" נהם פאייבר. "למה קשה לך כל כך לקוות, לשים בהם ת'אמון? הם אנשים טובים כל החברים שלנו."
 
לאוזניו של טוריק הגיע כעת הצליל אותו רצה לשמוע יותר מכל.
 
המולה של בילויי לילה.
 
"הם הצילו לך ת'חיים בגלל שהם אנשים טובים. אני מעריך אותם כי הם הצילו לי ת'חיים." המשיך פאייבר ללהג. "לכולנו. הם שחטו כמה גבעולים שתפסו אותי ועוד כמה חברים שלי. הם חשבו שהברחנו נשק מעבר לימת אליאוס הזאת למה רק כי היא דבוקה לנו לבתים. הם דאגו גם לגרור ת'גופות לרובע הארדין כדי להעלים ת'עקבות. איך אני לא יכול להאמין בהם?"
 
כי הם הרגו כמה אנשים טובים שרק עשו את התפקיד שלהם. חשב לעצמו טוריק. 
 
הם הגיעו לרחוב הומה אדם שטוריק שכח את שמו. הוא היה מואר בעששיות רבות. לאורכו, היו פונדקים רבים שמהם נכנס ויצא זרם לא פוסק של אנשים ונשים שפטפטו וצחקו. רבים מהם היו שיכורים.
 
טוריק חמק מבחורה שיכורה שחלפה על פניו וצחקקה. הוא נרתע שוב מהגבר השיכור שרדף אחריה וכמעט הפיל אותו במרוצתו.
 
עכשיו זה הזמן לברוח.
 
הוא נדחף לתוך ההמון ופשט את גלימתו. שמיומנות שלא ידע שקיימת אצלו הוא עטה את הגלימה על כתפיו של בחור בגובה דומה לו. 
 
"מה לעזאזל?.." שאל האיש, אך טוריק כבר חלף על פניו, ונדחק בין ההמון. אנשים רבים קיללו אותו, אך הוא המשיך ללכת
 
"איפה אתה טוריק?!" שאל הרחק מאחוריו פאבייר בקול מבוהל. "טוריק?! טוריק?!"
 
כשהרגיש שהוא התרחק מספיק, הוא פנה לרחוב צדדי, ואז פנה שוב לכיוון צפון בהזדמנות הראשונה שיכל.
 
הוא הלך זמן מה, אך לא האט את קצב הליכתו. הוא היה רץ אילו רגלו לא הייתה כלל כואבת כתוצאה מכך. רגלו החלימה כמעט לגמרי מהקורה שמחצה אותה בליל השריפה, אך הוא עדיין לא היה בריא לחלוטין. הוא תהה אם בכלל יוכל לשחזר את יכולות הריצה שהיו לו לפני כן.
 
תחושת הקלה התפשטה בקרבו כשזיהה שהוא ברחוב דורטמור. הוא המשיך ללכת מערבה לכיוון המפגש עם רחוב פאונינג.
 
קולות ההמולה דעכו אט אט, ורק השקט שב לעטוף אותו. זה היה איזור ברחוב פאונינג שכמעט לא היו בו פונדקים ופאבים, אלא בעיקר חנויות של בעלי מלאכה. בלילה האיזור היה שקט כמו קבר.
 
מקום נפלא לרקיחת מזימות.
 
לבסוף הגיע לצומת המיוחל, אך המקום היה ריק לחלוטין חוץ מעטלף שדאה לרגע מעל ראשו לפני שנבלע באפילה.
 
האם טעיתי במקום? חשב בבהלה טוריק.
 
אך הצומת היה הצומת הנכון, והשעה שהגיע הייתה השעה הנכונה.
 
הוא העיף מבט סביבו, ולא ראה דבר.
 
"מחפש משהו?" שאל קול גס מאחוריו.
 
הוא סב על מקומו במהירות, והושיט את ידו לירכו. הוא כמעט פלט זעקה כשנתקל בפנים המתכתיות של מסיכת החוקרים החלקה.
 
"זה אתה." אמר טוריק, ספק בהקלה ספק בדאגה גוברת.
 
מה אני עושה עכשיו?
 
זו הזדמנות אחרונה שלך להתחרט. צייץ מצפונו של טוריק.
 
לא. היסה אותו המפקד קר המחשבה. תשתוק. עכשיו.
 
"יש לך מידע עבורי." אמר החוקר. זה לא היה אותו האיש שהשליך לו את המכתב. הוא היה גבוה יותר, והתנהגותו הייתה יותר החלטית ופחות מהוססת. "היכן מתחבאים כפת הנמר?"
 
השאלה ניקבה את חלל האוויר.
 
טוריק נשף את האוויר האצור בריאותיו. אדים התערבלו לחלל הלילה.
 
"הם נמצאים בפונדק ברובע המבריחים שנקרא התיש השחור." אמר טוריק במהירות בטרם יספיק להתחרט. "הם מתכננים מרד. אנשים רבים ימותו אם לא תעצרו אותם. בבקשה אל תהרגו אותם. רק תעצרו אותם ותמנעו מהם את האפשרות הזאת. אתה יודע היכן אחי? בבקשה גלה לי היכן הוא?"
 
הוא עצר משטף דיבורו ההיסטרי. להפתעתו חש כמעט הקלה כאשר מצפונו ההשתתק בקרבו.
 
החוקר הביט בו בעיניים חסרות הבעה. 
 
"באמת?" הוא אמר בנימה של חשדנות. "אתה לא משקר?"
 
טוריק העיף סביבו מבט מיואש. לפתע קלט ניצוץ בוהק של מתכת מבין שני בתים. ניצוץ זהב שבהק על גבי צללית אדם עמומה.
 
"יש שם מישהו." אמר טוריק לחוקר, והצביע אל המקום בו ראה את הניצוץ. "בין הבתים."
 
החוקר הרים את מבטו אל בין הבתים. "אני לא רואה דבר." הוא אמר בקול רם. "אתה מנסה להתחמק מהשאלות שלי באמצעות דמיונות וכזבים?"
 
טוריק לא הבחין עוד בבוהק, והצללית האנושית נעלמה בין הבניינים.
 
כמה מוזר. אני מוכן להישבע שיש עוד אדם נוסף מלבדנו.
 
"אני דובר אמת לאמיתה." הוא אמר חלושות. "אני נשבע בשרביטו של מסטור."
 
 החוקר הניח את ידיו על מותניו, ונעץ מבט חודר בטוריק. "אתה שר שירים נעימים לאוזן. נעימים מאוד. אך מניין לך שהם מתכננים מרד? דבר כזה לא אמור להגיע לאוזניו של אדם צעיר כמוך, אלא אם אתה מעורב מאוז בסוד העניינים."
 
"לא. אני לא אחד מהם." השיב טוריק במהירות. "שמעתי אותם במקרה משוחחים על כך."
 
שתיקה מצידו של החוקר.
 
"אדוני החוקר?" שאל טוריק בהיסוס.
 
"תוכל לתאר לי אותם?" שאל החוקר לפתע.
 
"סליחה?"
 
"איך הם נראים, מה הם עושים, באילו שמות הם מסתתרים?" אמר החוקר בחוסר סבלנות. "אל תכריח אותי להסביר את עצמי. אני שונא את זה."
 
"יש אחד... ג'נדי ארקס. הוא הבעלים של הפונדק." אמר טוריק. 
 
"יש לו עבר בעייתי עם המשמרת. אנחנו כבר זמן מה שמים עליו עין." אמר החוקר בהרהור. "עוד מישהו?"
 
"יולאן טג'ר, יש לו רישיון לסוסים. הוא עושה הרבה תצפיות בשביל כפת הנמר." אמר טוריק. "הם היחידים שאני אוכל לומר בוודאות שהם חלק מהכנופייה. לגבי השאר אני לא יודע."
 
למעשה, טוריק פשוט לא רצה שהשאר יהרגו. הוא האמין שאם יסגיר שניים מהם אז שאר חברי כפת הנמר ירדו מהרעיון להצית מרד. לפחות לבינתיים. לא היה הכרחי להרוג את כולם.
 
מלבד זאת, השאר לא היו כל כך דוחים כלפיו כמו השניים הללו.
 
"עם מי הם דיברו בנוסף? אתה זוכר שמות?" שאל החוקר בלהיטות.
 
טוריק נענע בראשו לשלילה. "זה כל מה שאני יודע עליהם."
 
"חבל." אמר החוקר. "ציפיתי ליותר."
 
הוא לא נשמע כל כך מאוכזב. טוריק חשב שלקולו נלווה אפילו קמצוץ של הקלה.
 
"אתה יודע משהו על אחי?" שאל אותו טוריק בחשש מהול בתקווה. "רוליס אייג'ן, ילד נמוך רגוע מאוד ועם שיער אדום כמו שלי?"
 
"האח שלך?" החוקר נשמע מופתע. "לא. למה שאני אדע עליו משהו?"
 
"חיילי הליגיון לקחו אותו מהבית של הנגר אצלו התלמד." השיב טוריק. "תוכלו לשחרר אותו? אני יכול לשלם אם צריך." הוא טפח על כיס חולצתו. הכסף השמיע צלצול משביע רצון.
 
אבל החוקר לא היה מרוצה מהשאלות שלו.
 
"אין לנו שום אח שלך." הוא אמר בקוצר רוח. "תסתלק מכאן. אתה מתיש אותי."
 
"אבל..." התחיל טוריק לומר, כשההבנה נחתה עליו.
 
אולי הוא דובר אמת? ככלות הכול, המידע היחיד שיש לי על רוליס מגיע מכפת הנמר. אולי... אולי הם אלו המשקרים?
 
הוא העדיף לא לחשוב על כך.
 
החוקר הביט בו במבט שאולי אמר סקרנות.
 
"אם תשמע עליו משהו אני אשמח שתגיד לי." אמר טוריק. "זה הגמול היחיד שאני רוצה על העזרה שלי אליכם."
 
"אזכור זאת." אמר החוקר, ופטר אותו בתנועת יד. "לך מכאן. מיד."
 
טוריק שמח להשאיר מאחוריו את האיש במסכה המאיימת. הוא החל ללכת באותו כיוון כללי בו נטש את פאייבר. הוא צריך לגרום לכל העניין להיראות כטעות מצערת, ולא כבריחה מכוונת שלו.
 
כשצעד בסמטאות החשוכות, כאשר רק קול צעדיו מארח לו לחברה, הוא הרגיש כאילו אבן נגולה מעל ליבו. 
 
הוא עשה כל שיכל כדי למנוע מוות רב בשעשועיהם של כפת הנמר. אמנם צביטה קטנה של אשמה עברה בקרבו כשדמיין את החיילים החמושים באים לאסור את ג'ולין סטרוס. הוא הציל את טוריק, ובוודאי שלא הגיע לו לגמור ככה.
 
למעשה זה היה מעשה עלוב כמו תולעת קברים. הוא היה מודע לכך.
 
אבל לטוריק נמאס לשחק גיבור שמעולם לא רצה להיות. הוא רצה לאסוף את השברים מחייו הקודמים בשקט. לא להוביל מרחץ דמים בשם מלך שמעולם לא הזדהה איתו.

פאייבר נראה על סף עילפון כאשר טוריק איתר אותו. הוא ישב על מדרגת חנות באותו רחוב בו טוריק עזב אותו, וראשו טמון בין כפותיו. עדיין הלכו אנשים ברחוב, אך בכמות קטנה בהרבה.
 
פאייבר נעמד מיד כשהבחין בטוריק.
 
"בחיי, לא ידעתי מה לעשות שנעלמת. לא ידעתי מה אני יגיד לאדון סטרוס." הוא אמר בהתרגשות, וחיבק את טוריק מרוב הקלה. "חיפשתי אותך בכל הפאבים ברחוב. איפה נעלמת?"
 
טוריק הרחיק את פאייבר ממנו. "נעלמתי בתוך ההמון, ואני לא מכיר את האזור הזה של העיר." הוא שיקר. "לקח לי זמן להגיע אל הרחוב הזה שוב."
 
הוא קיווה שפאייבר לא ימשיך לחקור אותו.
 
למזלו הרב, הוא היה נרגש מדי כדי לשאול שאלות. "
 
"אתה יודע מה, זה בכלל לא משנה." הוא אמר בהקלה. "העיקר שאני יכול להחזיר אותך לאדון ג'ולין בחתיכה אחת."
 
כשהגיעו חזרה לתיש השחור טוריק לא יכול היה שלא לחוש צער מסויים על המקום הזה.
 
הם לא יודעים מה מתקרב אליהם. הוא חשב. אני מביא את הנאילאת'ים לסף דלתם, ושם קץ לתוכניות שלהם. הדברים העצובים שצריך לעשות בשם החוק.
 
לקח לו זמן רב להירדם באותו הלילה.
 
וגם כשנרדם הוא חלם על הריק השחור הגדול, שרק שביל מדרגות מהווה נקודת עוגן לרגליו.
 
ושוב הפעם, המדרגות התפצלו לשני גרמים נוספים.

טוריק בבוקר בחרדה מפני מה שצפה לו היום. אבל חברי כפת הנמר המשיכו להיכנס ולצאת מהפונדק בלי לדעת דבר על מעלליו של טוריק. הם המשיכו להביא אנשים נוספים לשוחח עימם על המרד.
 
כחלק מההכנות למרד, ג'נדי ארקס החליט לשלוח את נוידן לקיראטוריטאק. המשימה לא התקבלה על ידיה בשמחה, בלשון המעטה. הוויכוחים היו רבים וקולניים, ומשכו את תשומת ליבו של טוריק ממקומו הקבוע ליד פינת החדר.
 
"אני לא רוצה ללכת, אבא!" אמרה נוידן ובעטה בזעף בתרמיל שעמד ליד דלפק המשקאות. "למה שעכברוש לא יעשה את זה?"
 
עכברוש, שעד אותו הרגע היה ממוקד במשחק עם חתיכת שומן בקר בצלחתו, זקף את אוזניו למשמע שמו.
 
"שאני לא יעשה מה?" הוא שאל.
 
ג'נדי שילב את ידיו על חזהו. "אני צריך את עכברוש כדי למרד. חוץ מזה, הוא עצלן."
 
"נכון, אני עצלן מאוד." אמר עכברוש, וחזר להתעסק באוכל שלו.
 
"אני לא רוצה להיות השגרירה שלך אצל המחתרת בקיראטוריטאק." אמרה נוידן לאביה בתחנונים. "כל החברות שלי נמצאות כאן. יהיה לי משעמם מחוץ לעיר."
 
ג'נדי חיבק את ביתו. "אני רוצה לשמור עליך רחוק מהמרד." הוא אמר, ונשק למצחה. "זירת קרב היא לא מקום לנערות. בקיראטוריטאק יהיה רגוע לעוד כמה שבועות לאחר שנמרוד כאן. הם מעריכים אותי שם מאוד. יתייחסו אלייך כמו אל נסיכה אמיתית. גם אלייה ושלושת בני דודייך יצטרפו אליך."
 
נוידן השתחררה מזרועותיו של אביה. "למה את טוני וג'וסי אתה לא שולח?!" היא תבעה לדעת. "למה רק עליי אתה מרגיש צורך לגונן?!"
 
"טוני כבר יכול להילחם." אמר ג'נדי, והשפיל את עיניו. "וג'וסי... הוא יכול להיות שליח. הוא מהיר מאוד. את לעומת זאת..."
 
נוידן נראתה נזעמת. "הבנתי, אני בת." היא אמרה בקרירות. "ואתה חושב שאני לא יכולה להיות מועילה כמו טוני למרות שאני גדולה ממנו כמעט בשנה..."
 
"ילדה! למה את בכלל מתווכחת איתי?!" שאג ג'נדי בפנים סמוקות. "אני החלטתי שאת תלכי לקיראטוריטאק וזה לא נתון לדיון! תעשי פעם אחת ארורה את הדברים שמבקשים ממך בלי לבלבל ת'מוח! פעם אחת!"
 
"ואולי אתה תפסיק לזלזל בערך שלי!" צעקה עליו נוידן בחזרה.
 
וארה ארקס נכנסה במהירות לחדר מפתח המטבח, וניגבה את ידיה על סינרה.
 
"על מה המהומה פה..." היא שאלה בשקט, אך רק טוריק שמע אותה. נוידן המשיכה לצעוק על אביה ולנעוץ בו מבטים נזעמים, ובכלל לא שמה לב לבואה של אמה.
 
"נוידן, את בכלל יודעת כמה מסוכנת מלחמה לנערות?" שאל ג'נדי בקול צונן. "כי אני יודע. אני ראיתי מה הנאילאת'ים עשו במלחמה הקודמת לבחורות יפות. הן התחננו למוות הרבה לפני שהוא הגיע אליהן. והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לך זה שתגמרי כמותן."
 
נוידן האדימה, חטפה את התרמיל, ורצה אל חדרי השינה. כעבור רגע נשמעה טריקת דלת רועמת.
 
וארה הניחה את ידיה על פיה, והשתנקה. 
 
"איך אתה יכול לומר לה דברים כאלו?" היא שאלה בתדהמה. "היא רק ילדה, ג'נדי."
 
"חזרי הנה נוידן!" קרא ג'נדי, בלי שמץ של חרטה בקולו. "אני רוצה לדבר איתך על עוד כמה דברים..." קולו נבלע כשהתקדם אל חדרה של ביתו.
 
צעקות כמו הללו לא היו רק בתוך משפחת ארקס. כל האנשים שהורשו להיכנס לפונדק היו אנשי רובע המבריחים ואנשים נוספים עליהם סמכו כפת הנמר. הם כולם היו לחוצים, וסף העצבים שלהם היה נמוך. טוריק מעולם לא ראה תגרות בתיש השחור בחודש ששהה שם, אבל הן נהיו נפוצות יותר ויותר. גנ'די ארקס ניצל את חוסנו פחות כדי לסחוב סירים כבדים ויותר כדי להפריד בין הניצים.
 
האווירה הייתה עצבנית, מאוד.
 
וגם טוריק נהיה עצבני עם כל יום שעבר. הנאילאת'ם לא הראו סימן שהם מגיעים. נוידן כבר הספיקה לעזוב עם המשלחת שלה, וג'ולין הספיק לחלק את כל החרבות שברשותו. כל אנשי כפת הנמר הביאו את משפחותיהם אל התיש השחור, והם ישבו כמעט כל הזמן ותכננו פרטים אחרונים בקולות מהוסים.
 
באחד הימים, אוריוק הצליח להבריח לפונדק שק של עלי הרגעה. אנשי כפת הנמר לעסו אותם בקצב כה גבוה, שאחרי יומיים בלבד אוריוק נאלץ להשיג שק נוסף. גדול פי שתיים.
 
יום רדף יום, והמרד נראה קרוב מתמיד להתממש.
 
אבל אחרי הרטל- הנאילאת'ים באו.
 
זה היה מעט אחרי רדת הלילה, טוריק בדיוק קלט בזווית עינו את דאהבה, וליבו יצא לקראתה. אך
 
בדיוק אז, ארלק סטרוס נכנס בעיניים פעורות מאימה אל הפונדק. 
 
"הנאילאת'ים מגיעים לכאן!" הוא אמר בבהלה. "עכשיו הם יורדים אל רובע המבריחים!"
 
ג'ולין, שעד אותו הרגע ראשו היה רכון מעל ערימת מפות יחד עם מיילס ויולאן, הסתובב בחדות אל בנו.
 
"איזה חרא." נאנק יולאן.
 
ג'ולין חטף את המפות מהשולחן והחל לגלגל אותן בקדחתנות. מרוב החיפזון, הוא הפיל קסת דיו על הרצפה וזו התנפצה בקול רם.
 
"תסתירו את הכול!" קרא ג'ולין בבהלה, וזרק את המפות אל הדלפק. ג'נדי תפס אותן באוויר ותחב אותן בחיפזון מאחורי חביות השיכר. מיילס רץ מהחדר וקרא בשמותם של טוד ועכברוש, והורה להם להפסיק עם עלי ההרגעה.
 
אנשי רובע המבריחים שניסו להינות כמה שאפשר בימים הלחוצים קמו ממקומותיהם בבהלה. הנשים והילדים לוו במהירות אל הבתים. הגברים החסונים והאמיצים נשאו עיניים מבוהלות אל פתח הפונדק, או שהפשילו את שרוולי חולצתם. הם היו היחידים שנשארו, מלבד אנשי כפת הנמר ומשפחותיהם.
 
נער צעיר הקיא על הרצפה, אבל לא נראה שמישהו בכלל שם לב. בצעקות רמות והרבה אי סדר, הוכן התיש השחור לקראת התנגשות עם הנאילאת'ים.
 
וטוריק? 
 
הוא ישב במתח במקומו, ותלה עיניים סקרניות בפתח.
 
הוא קיווה שדאהבה ברחה החוצה ורחוק מכאן.
 
אחרי חמש דקות נוספות נשמעו צלילי המגפיים הממוסמרות, ודלת הפונדק נפתחה בחבטה.
 
חמש עשרה חיילים עם נשקים שלופים שטפו את הפונדק. בצעקות רמות, הם דחקו את האנשים הקרובים אל הדלת. בכל מי שהיסס מדי הם הטיחו אגרופים בכפפות ברזל. עד שנתפנה שטח ריק של רצפה סמוך לכניסה, אותו כיתרו בגופם.
 
"אפשר לדעת מה אתם רוצים ממנו?" שאל ג'נדי בקול רם, ממקום עומדו מאחורי דלפק המשקאות. הוא עטה על פניו הבעה רוגזת, בצורה כל כך טבעית שאפילו טוריק התרשם.
 
"כן, אדונים, שכחתם פה משהו?" צעק נוט מאחורי החדר. "כי מצאתי מעט גבריות ליד אחד השולחנות. למה אני אומר מעט? בגלל שאני לא חושב שבכלל היה לכם הרבה ממנה, אם בכלל."
 
המצב היה מתוח מדי מכדי שמישהו יצחק מהבדיחה שלו.
 
"גבריות." נהם קול מאחורי חומת החיילים. "אתה, בן הניכר המטומטם בכלל יודע לזהות אותה?"
 
טוריק מתח את צווארו, והבחין באיש עטור סרטי קצונה נכנס מבעד לדלת. שיערו הבהיר היה מסורק לאחור, ונקשר על עורפו בסרט קטיפה שחור. בפניו נרשמה ארשת זלזול לא מוסתרת.
 
הוא בחן בבוז את הסוהלים שבפונדק מאחורי חומת החיילים שחצצה בינו לבינם. הוא הנהן לעצמו בשביעות רצון מעוררת בחילה, וחיוך עלה על פניו כשהביט בנוט.
 
"כמו שחשבתי." הוא אמר ושפתו התעוותה. "אין תשובה." 
 
"מה אתה רוצה ממנו, קפטן?" שאל ג'נדי בקוצר רוח.
 
חיוכו של הקצין התרחב. "אני לא עוד סתם קפטן. שמי קלנז גלודרוב, קלנז הפלדה המלטפת, כפי שרעיי בלגיון מכנים אותי. כנראה שמעת עליי בשכונות הסוהליות בשם קלנז הדוחה. כן, אני יודע בדיוק איך מתלחשים עליי פה, ואני לא טוען להפריך את התדמית." הוא נקש באצבעותיו. "אני רוצה כוס מהיין המשובח ביותר שלך, פונדקאי."
 
אף אחד לא זע בחדר.
 
"ננסה שוב." אמר קלנז, וסקר במבטו את האנשים. "אורל, תביא לכאן את העלמה היפה."
 
אחד החיילים יצא מהשורה, ותפס בחוזקה בזרועותיה של אישה צעריה ושחורת שיער.
 
היא זעקה וניסתה להשתחרר, אך החייל היה חזק ומשך אותה פנימה, והשליך אותה לצידו של קלנז.
 
בחרדה, הבחין טוריק שזאת הייתה דאהבה.
 
"תעזבו אותה!" צעק טוריק, ביחד עם עוד כמה אנשים, וקם בפראות מקומו.
 
כמה מהאנשים חבטו בחיילים, אך ללא הועיל. הנאילאת'ים שלחו בהם מבטים משועשעים, לפני שהחלו לנופף בחרבות שלהם. סוהלי אחד שטוריק מעולם לא החליף איתו מילה, נסוג באנחה לאחור שידו הצמודה למותנו מנסה לעצור את פרץ הדם שיצא מבטנו, ללא הצלחה. 
 
"מי מכם הוא ג'נדור ארקס, ומי מכם הוא יולאן טג'ר?" אמר קלנז בקול מאנפף. "יש לי כאן צו חתום מהנציב." הוא הוסיף, והוציא מכיס מעילו בתנועה חגיגית צו קלף חתום בשעווה. הוא פרש אותו, כדי שכולם יראו את המילים הכתובות ואת חותם הנשר.
 
"אני ג'נדור." אמר ג'נדי בטון זועף.
 
פניו של קלנז אורו. "אוה, הפונדקאי. איזה יופי! כשתבוא הנה אשמח שאתה תגיש לי את השתייה. ומי הוא יולאן?"
 
בפנים חמוצות יולאן הגיח מתוך קהל האנשים והתקדם אל החיילים, אלו פתחו פתח צר בשורותיהם, שנסגר מיד אחר שעבר אל הקצין. 
 
"טוב, טוב מאוד." אמר קלנז. "התייצבו כאן ליד הגברת."
 
הוא גלגל את הצו ותקע אותו בכיסו. משהיו ידיו פנויות, הוא שפשף אותן אחת בשנייה בציפייה.
 
יולאן נתן מבט בדאהבה, הנהן לה קלות, ונעמד לצידה.
 
טוריק התקרב במהירות למעגל האנשים, שנראה היה שהיו משתוקקים לפוצץ את הנאילאת'ים באגרופים אלמלא החיילים שמנעו בעדם לעשות זאת.
 
עוד קצת זמן, ונשים את הדמיונות הכוזבים על מרד מסוכן מאחור. חשב טוריק, בציפייה מהולה בהקלה. ואז ישחררו את דאהבה, והכול יהיה בסדר.
 
אך המשך דבריו של הקצין קטעו את שלוותו באחת.
 
"...וגם מיילס קנות', אוריוק בנדריג, ביזביזיאן רוגאל, טודאן יולון..." נקב הקצין בשמות של כל אנשי כפת הנמר. זיק עבר בעיניו. "וג'ולין סטרוס, המנהיג הדגול." אמר, ונבח בצחוק. "כולכם מתלווים אליי באשמת בגידה בנאילאת', רצח חיילים, והיותכם חלק מהכנופייה האכזרית של כפת הנמר."
 
שקט השתרר בפונדק.
 
"אני חושב שאתה מאשים אותנו בכזבים." אמר ג'ולין בפנים קפואות, חסרות כל רגש. "עזוב אותי ואת חבריי במנוחה."
 
טוריק הביט בו באימה. פתאום כל ההרגשה שעשה את הדבר הנכון כאשר הסגיר את כפת הנמר נעלמה כמו הייתה רעידת אדמה אדירה שבלעה אותה. ההבנה האיומה עלתה בקרבו.
 
הם יהרגו את ג'ולין. צרח מצפונו סוף סוף. הוא הציל אותך! מהשריפה!
 
אבל אנשים רבים ימותו במרד. לחש לו אותו מפקד קר רוח בראשו, אך הוא נשמע מבוהל לשם שינוי.
 
ההבנה נחתה על טוריק. אנשים כנראה ימותו במרד, אך המציאות שבה אנשים רבים נמכרים לעבדות ומתים ברחבי נאילאת' קיימת ותתקיים לעולם. המציאות בה כל בני סוהל ייחשבו לנחותים מהנאילאת'ים, שפלים ובזויים קוראת מדי יום ביומו.
 
אך תמיד רחוק מעיניו. רחוק מרובע פדהאר.
 
לאנשים הללו יש סיבות טובות לשנוא אותי. חשב במרירות. השתעשעתי בחיים משלי בזמן שהם ידעו שרגעים כמו אלו יכולים לקרות להם מדי יום ביומו. האימה הזו... כיצד אפשר לחיות כך?
 
קלנז זקר את אפו. "האם אני דובר הכזבים, בן סוהל? לפי אמונתכם לא נהוג לשקר. שקול את מילותיך בהתאם כעת, כשאפנה לך שאלה אחת בודדה: האם אתה, ג'ולין סטרוס, שירתת תחת המלך יאקסין בחבורת הרוצחים ששמה כפת הנמר?"
 
פניו של ג'ולין נותרו קפואות אך שתיקתו אמרה הכול.
 
הקצין הניד בראשו. "קחו אותו." הוא הפטיר. 
 
החיילים נופפו בחרבות שלהם והסוהליים, שעד כה ניסו להקיף את ג'ולין ויתר אנשי כפת הנמר, נסוגו לאחור בלחישות וקללות. הם נעצו מבטים שטופי שנאה בחיילי הליגיון.
 
בזווית עינו, הבחין טוריק בידיו של ג'נדי מחטטות מתחת לדלפק. טוני ארקס, שעמד לידו, קיבל בידיו חפץ שטוריק הבחין מבעד לצללים שנראה כמו חרב, והוא העביר אותה למיילס ששמר על פנים חתומות בשעה שהחביא את החרב מאחורי גבו.
 
דאהבה נראיתה מפוחדת, מאוד. קלנז אחז בכתפה בגסות והוציא פגיון מכיסו, אותו הצמיד לצווארה. יולאן ניסה לחבוט בו, אך מיד זינקו עליו שני חיילים, והצמידו את זרועותיו לאחורי גבו.
 
"כל מי שנקבתי בשמו יבוא הנה מיד, או שאוכיח לכם עד כמה אני דוחה." אמר קלנז, והצמיד את אפו לשיערה של דאהבה, שעצמה את עיניה בכוח ופניה לבשו בעיקר גועל. "מעולם סוהליות לא היו הטעם שלי, אך מכורח התפקיד שלי אני מוכן להתגמש אם יעלה הצורך."
 
הוא קרץ לג'ולין, ונשק בתאווה גלויה לעין לעורפה של דאהבה. היא לא הצליחה לאצור עוד את דמעותיה, והיא פרצה בבכי רם.
 
תירגע. אמר טוריק לעצמו וריסן את הזעם בליבו. אל תעשה דברים חפוזים.
 
ג'ולין חשק את לסתו. "תעזוב אותה מיד." הוא אמר. "הנה אני בא... קפטן."
 
את המילה האחרונה הוא ירק בזעם.
 
"אני רוצה שגם השאר יגיעו אליי." אמר קלנז ורחק מעט מדאהבה.
 
אוריוק וטוד היו הראשונים שהגיחו. מעט אחריהם בא עכברוש, פניו חיוורות כמו סיד.
 
"ומה איתך פונדקאי?" שאל בלגלוג. "מארגן לי קוקטיל מיוחד כראוי לבן תרבות?"
 
ג'נדי, שידו נשלחה שוב מתחת לדלפק המשקאות, הביט בקלנז כשפני לובשות תיעוב.
 
עיניו של קלנז התגלגלו לקצה החדר. "חסר לי אחד."
 
שערות שפמו של מיילס רעדו כשהביט בקלנז.
 
הקצין צמצם את עיניו. "מה אתה מחביא מאחורי הגב?" שאל בחשדנות.
 
מיילס הביט בג'נדי, שהחזיר לו הנהון קל.
 
"כלום." אמר מיילס בקול נמוך, אך לא הרים את ידיו כדי להוכיח זאת. 
 
"אני לא אוהב שמשחקים איתי." אמר קלנז. "אתה מקבל עונש."
 
הוא חתך עם הפגיון בגבה של דאהבה, צעקה פילחה את הפונדק, ושמלתה נשרה מגה עד למותניה וחשפה אותה לבושה בכותנת דקה בלבד. החיילים הנאילאת'ים צהלו וצחקו.
 
החמה שבקרבו של טוריק הלכה וגברה. הוא הרגיש זעם מתלקח שלא חש כמותו מעולם
 
ובדיוק כמו הפעם הקודמת בה זעם בתיש השחור, הוא לא חשב.
 
אלא שהפעם הוא לא ידקור את חסרי הישע, אלא יציל אותם.
 
הוא התקרב אל חומת החיילים, אלו כיוונו אליהם באיום את חרבותיהם וחניתותיהם. אך הוא לא ראה אותן.
 
הן לא היו משמעותיות עבורו.
 
הסכין שלו לא הייתה עוד במותנו, אלא חפונה באגרופו. הוא הוציא אותה בדיוק רגע לפני שהסתער על החיילים.
 
השריונות היו מוכרים לו משעות בהן התבונן בקנאה אצורה במדיהם של הנאילאת'ים. הוא הכיר כל חיבור וחיבור בשריון הלוחות הקל והמעוצב. 
 
הוא התנגש בחייל שאחז חרב בכל העוצמה. החייל נטע את רגליו במקומו אך ההפתעה גרמה לו להסתובב מעט במקומו בשורה. זה היה מספיק בשביל טוריק, כדי שינעץ בחוזקה את הסכין בחיבור הרגיש שבין לוחות הכתפיים למגן הצוואר. החייל ניסה לצעוק, אך במקום צליל יצא מפיו קילוח של דם.
 
טוריק הוציא במהירות את החרב מבין אצבעותיו המתות של החייל אותו דקר, והניף אותה בדיוק בזמן כדי למנוע מחרב שנשלחה לעברו לערוף את ראשו.
 
הוא הסתובב במקומו, והניח לחייל המת לקרוס לרצפה. הוא חמק ממהלומה נוספת ששלח אחד החיילים לעברו. ופנה אל קלנז, שעמד ממש מאחוריו. הוא היה כה שקוע בהתעללות בדאהבה שלא שמע את צלצול הפלדה.
 
כשהוא סב לאחור היה כבר מאוחר מדי. פניו לבשו ארשת מופתעת כשטוריק נעץ את החרב בצד גופו. הוא זעק באימה, וכעת כל החיילים סבו לאחור, ובהו בבעתה במנהיגם נופל ארצה, לרגלי דאהבה שניסתה לכסות את גבה במה שנותר משמלתה, בין יפחה ליפחה. היא נשאה מבט של הכרת תודה דוממת לטוריק.
 
הוא שלח לה חיוך קטן.
 
ואז הכול קרה כל כך מהר שטוריק לא יזכור מה באמת קרה בפונדק באותם רגעים. בעוד כמה ימים, כל הזיכרונות יהיו מטושטשים, רחוקים וצבועים בדם רב.
 
ג'נדי זרק כמה חרבות באוויר, וכעבור כמה רגעים כל כפת הנמר הייתה חמושה. ג'ולין ועכברוש הסתערו על החיילים שלפתו את יולאן והרגו אותם במהירות. הם היו כה מופתעים שלא הספיקו להוציא את חרבותיהם.
 
אבל הנאילאת'ים מיד יצאו מהקיפאון שאחז בהם, והחלו לשסף בנשקיהם לכל עבר.
 
והתוהו החל לחגוג.
 
טוריק מצא את עצמו נלחם בחייל אחד. הוא מעולם לא החזיק חרב, ואך בקושי הצליח למנוע את מהלומותיו המדויקות של הלוחם. הדם שאג באוזניו ונמהל ברעש הזעקות של באי הפונדק שניסו לברוח מהקרב המדמם.
 
יד לפתה בראשו של החייל ופשטה את צווארו לאחור. החייל נאבק ובעט לאחור, אך הסכין הבליח כה מהר על צווארו, משרטט קו אדום ישר ומדויק, והוא קרס במהירות על הרצפה.
 
טוד התגלה מאחורי החייל.
 
"תודה." מלמל טוריק.
 
טוד הנהן, הסתובב והשליך את הסכין בדייקנות אל פרצופו של חייל שנלחם במיילס. החייל נאנק כשהסכין ננעץ בין עיניו, ונפל לאחור בחבטה רמה.
 
טוריק הבחין רק כעת עד כמה היו אנשי כפת הנמר מיומנים. הוא חשב שגילם המבוגר יהיה להם למכשול, וכל יכולות הקרב שלהם היו התרברבות ותו לא. אך כאשר ראה כיצד ג'ולין וחבריו נלחמו בנאילאת'ים הוא כמעט התחרט שחשב כך.
 
ג'ולין אחז בשתי חרבות, אחת מתוצרת ירודה ואחת מפלדה נאילאת'ית, ונלחם בשלושה חיילים בו זמנית. הוא היה נראה בשליטה מלאה כאשר חג במחול הקטלני של הקרב.
 
כל היתר לקחו להם לריקוד רועש של פלדה ודם חייל אחר. ונראו מרוכזים ומיומנים כאילו רק אתמול עוד נלחמו בשמו של המלך יאקסין.
 
זעקה נשמעה. טוריק הסתובב וראה את עכברוש כשחנית נעוצה ברגלו. בלי להסס הוא רץ לסייע לו. אך ארלק סטרוס הקדים אותו. החרב כמעט נראתה טבעית בידו של הנער כאשר חתך בקרסוליו של החייל שנלחם בעכברוש, הוא דילג הלאה בשעה שהחייל נפל בזעקה על קרשי הפונדק.
 
החיילים הבינו כנראה שהם לא עומדים לנצח. הם החלו לסגת לכיוון דלת הפונדק. אבל לג'ולין היו תוכניות אחרות.
 
"אתם- לא- יוצאים- מכאן- בחיים!" הוא נהם בקול, ופילס אליהם את דרכו, זעם ונחישות דולקים בעיניו.
 
מיילס קרב לעזור לו, וכך גם טוני ארקס, שהחזיק צמד סכינים בידיו. הנער רץ בלהט הקרב, אך מעד על שלולית הדם שהתפשטה מגופו של קלנז.
 
עיניו של הקצין רפרפו, ובחיוך מדמם הוא אחז בקרסולו של טוני.
 
"הצילו!" הילד צרח, וניסה לבעוט בקצין הגוסס, אך לשווא היו נסיונותיו להיחלץ מאחיזת הברזל של הנאילאת'י.
 
ג'ולין סב לאחור באותו רגע שטוריק רץ קדימה לעזור.
 
אך את שניהם הקדים ג'נדי.
 
הוא הופיע שבידו האחד סכין קצבים ענקית כחרב, ובשנייה ספל מלא עד גדותיו. חתך מכוער נפער בכתפו מאחד הקרבות ודם שטף את חזית חולצתו. אך נראה שהוא לא שם ליבו לכך.
 
פיו היה פעור בנהמה שקטה. "הנה היין שלך, חזיר." הוא סינן, והשליך את הספל על פרצופו של הקצין השרוע על הרצפה.
 
קלנז צרח בכאב כשהמשקה המשכר שטף את עיניו. הוא הרפה מקרסולו של טוני- שמיהר להתרחק מהמקום.
 
"הנציב קרוקווד ישרוף אתכם חיים!" הוא התנשף בכאב. "אני מבטיח..!"
 
במהלומה אחת בצווארו השתיק אותו ג'נדי ארקס.
 
"תתפסו את הפחדנים!" הוא צעק והצביע בסכינו המדממת על החיילים שפילסו את דרכם אל פתח הפונדק.
 
שני סכינים הושלכו מידיו של טוד, אך רק אחד מצא את מטרתו באחורי רגלו של אחד החיילים. השני החליק בקרקוש מתכתי משריון הפלדה של החייל בו היה אמור להינעץ.
 
החייל המבוהל החל לרוץ במעלה השביל המפותל שהוביל אל רובע המבריחים, אך אז פיצוץ עז החריד את הפונדק.
 
במקום בו עמד עד אותו הרגע החייל, היתמרה פטריית עשן שחור. זעקות הכאב של החייל היו כעת ברורות, אם כי חלושות ומקוטעות.. לאור הירח הבחין טוריק בדמות קטנה ומגובננת שרצה עם סכין כדי לגמור את המלאכה.
 
אוריוק. חשב טוריק בעייפות כשהזעקות נדמו.
 
סביבו היו פזורות חמש עשרה גופות חיילים, והדם שטף את כל קרשי הפונדק באופן כזה שכל הנסורת שבעולם לא תצליח לספוג אותו לחלוטין. 
 
הוא הבחין גם בגופת גבר שצמה על עורפו מתחת לגופת חייל.
 
פאייבר. חשב בצער.. שתמצא נחת... לאן שלא תלך.
 
עוד ארבעה מהתושבים של רובע המבריחים נהרגו במהומה, שלוש עשרה נוספים נפצעו.
 
יד חמימה חיבקה את כתפיו של טוריק. הוא לחץ אתי ידה של דאהבה לחזהו. "הכול בסדר, יפתי." הוא אמר, ונשק למצחה.
 
ג'ולין נעמד מצדו השני, וצמצם את עיניו.
 
"שינוי קל בתכנית." הוא אמר קצרות. "הלילה... הלילה יפרוץ המרד."

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק שלושים ותשע: ג'אור טומאן

ספוילר:

טוריק לא עיכל את האימה שלא תאמן.
 
רצחתי חיילים נאילאת'ים. הוא חשב בהשתאות. אני עכשיו גרוע לא פחות מכפת הנמר.
 
הוא שאב נחמה מדאהבה שראשה נשען על כתפו. היא הייתה עבורו אי של שפיות בסערה שחש בליבו.
 
"אני עדיין לא יודעת כמה אוכל להודות לך." היא אמרה בשקט. "לרגע חשבתי האיש המתועב ההוא... הוא..." הדמעות חנקו את גרונה והיא התקשתה לסיים את המשפט.
 
"בבקשה תפסיקי עם זה." אמר טוריק בעדינות.
 
וכי מה הוא רצה? שיעשו ממנו גיבור או מלך? הוא רצה שהאישה שחיבק תאהב אותו באמת, ולא תרגיש כנועה אליו.
 
הוא ליטף את שיערה והרחיק את דאהבה ממנו. רק כעת הבחין כמה עיניה היפות אדומות. "תלכי לשתות מים. וארה תוכל לסדר לך מיטה באחד החדרים..."
 
"לא." היא אמרה בעקשנות. "אני נשארת איתך."
 
"תקשיבי, עברת חוויה קשה מאוד ועמדת בה בגבורה. אבל..." הוא הוסיף, וקולו התקשח. "....אני לא חושב שיעשה לך טוב להמשיך לראות את כל המוות הזה. את חייבת לנוח."
 
היא הביטה בו במבט זועף. בעל כורחו טוריק חייך.
 
"אני אוהב אותך." הוא אמר, ולראשונה אי פעם- התכוון לכך. "אנא, לכי."
 
היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו. ואז הלכה בתנועה חיננית בהרבה ממה שאפשר לצפות מאישה שרק לפני כמה רגעים הייתה נתנה לחסדיו של קצין מרושע.
 
הוא הביט בה מתרחקת והרגיש עקצוץ קל בשפתיו.
 
ואז הוא הרשה למציאות לשוב לעטוף אותו.
 
"צריך לפעול מהר." הוא אמר לג'ולין, שעדיין עמד לידו.
 
ג'ולין הנהן, ופנה לטפס על אחד השולחנות, אך טוריק תפס באמת ידו.
 
"כן?" שאל דודו.
 
"אני חושב שהגיע הזמן שנכיר כולנו בעובדה שאני המלך." אמר טוריק בנעימות, אך ניסה להעביר במילים את הכוונה האמיתית שלו.
 
אני עכשיו לוקח את הפיקוד.
 
"תמיד הייתי טוב באלתורים." הוסיף טוריק. הוא לא המתין לתגובה מג'ולין ועלה עצמו על השולחן.
 
הוא השקיף סביבו, והניח ידיו על מותניו. האנשים בפונדק שעדיין עמדו על רגליהם, לא עלו במספרם על חמישים. הם כולם היו שקועים מדי באותו קרב שהיה עד לפני כמה רגעים.
 
תזזית אחזה בכולם כמה מהם מלמלו בבהלה בקולות מהוסים, בשעה שרכנו סביב הפצועים וניסו לעזור לחבוש אותם בקדחתנות.
 
אך היתר עדיין עמדו פעורי עיניים. מוכי הלם מעצם התעוזה שבהריגת חיילים נאילאת'ים.
 
"מה גדול הדבר שעשינו הערב!" צעק טוריק בקול. 
 
הוא חייך כשראה שכל העיניים ננעצו בו, חיוך שהתרחב לנוכח המבט ההמום בעיניו של ג'נדי ארקס, הסכין בידו עדיין מטפטפת דם על הרצפה.
 
"הנמר הרים שוב את ראשו!" הוא המשיך. "הערב הוכחנו שלא ניתן יהיה לשבור את רוחנו. הנשרים הללו חשבו שהם מסוגלים לכך. הם מסוגלים שהם אלים עבורנו!" שפתו התעוותה בבוז. "אבל שברנו אותם שילמנו כהם כגמולם. וכך נשלם לכל אחד מבני נאילאת' שכבשו את ארץ אבותינו!"
 
הקהל שלו שאג בטירוף חושים. טוריק שמח לראות שלפחות כמה מהם לא זנחו את הטיפול הפצועים, אך תחושת חמימות פשטה בקרבו. תחושה שהתעצמה כאשר הבין באמת את מה שג'ולין אמר לו כל אותו הזמן.
 
אני באמת סמל התקווה עבורם. וסוף סוף... קמתי מתוך ההריסות.
 
שיכרון כוח אפף את חושיו.
 
"אני, טוריק בן סטיבנס, בנו של המלך יאקסין מזרע פיילס מפיל המלכים, אשיב לכם את גאוות סוהל!" הוא שאג. "את ספריית סוהל אעטר בחזרה בכבוד הראוי לה! ולא עוד אניח לזרים לכתוב עבורכם את סיפור חייכם! תהיו עם חופשי בארצכם, ולא תתנו את מעשה ידיכם מס לאדוני השקר המזויפים ששולטים עלינו בחרב! דמיינו את היום בו ילדיכם יזכו לרכב על סוסים בערבות סוהל. לא עוד לגדל אותם עבור הנאילאת'ים, אלא עבור עצמם! בנותיכם לא ימכרו לשפחות בארץ רחוקה שאת שפתם לא תדעו, אלא יגדלו בבטחה בבתים החמים שלכם! נהיה לתהילת עולם כשיזכרו בנינו בנמר שהרים בשנית את ראשו!"
 
הרעש היה כעת מעבר לכל דמיון. אנשים סקרנים מרובע המבריחים נאספו אל תוך הפונדק, גם נשים רבות וילדים רבים אף יותר.
 
טוריק הרגיש כעת כאילו כבש את פסגת העולם. 
 
הוא העיף מבט באוריוק, שחייך מאוזן לאוזן. אפילו ג'נדי הנהן בהערכה.
 
"הוד מעלתך!" קרא ג'ולין בקול חד. "אולי מוטב שנמשיך את השיחה הזו במקום מעט יותר פרטי?"
 
היה צדק מסוים בדבריו, אבל הלילה טוריק לא רצה עוד להתחבא כשהוא מדבר. הלב שלו בער כעת באש יוקדת. וכל החששות פשוט נשרפו והותירו תימרות עשן בלבד.
 
"הנמר לא שב אל ההריסות, ג'ולין." השיב לו טוריק. "דבר אני לא מסתיר מהאנשים שכרגע סיכנו את חיים מול חיילי האויב."
 
ג'ולין הרכין את ראשו.
 
"אני אזדקק כעת לכל אחד ואחד מכם." טוריק פנה כעת אל כל האנשים. "אין לנו זמן רב עד שהנציבים יגלו שהסיור ששלחו הנה לא נותר עוד בחיים... יולאן?"
 
"כן, הוד מעלתך?" אמר בכניעות האיש שרק לפני ימים ספורים ראה בטוריק לא יותר מחתיכת רפש שדבוקה לנעלו, שהוא פשוט מוכרח לסבול עד... שימרח אותה על איזה קיר.
 
טוריק חש מדקרת עונג לשמוע את הנימה הצייתנית שבקולו.
 
"יולאן, מהיכן אתה משער שהסיור של קלנז יצא?"
 
"אולי מהארמון, אולי מהמצודה של הנציב אילץ' ברובע הנמל או של הנציב פנרד ברובע פדהאר." אמר יולאן בסתמיות. "אתה לא יכול לדעת דבר..."
 
טוריק העיף מבט בגופתו של קלנז. איש לא טרח להזיז אותה הצידה, אלא הניחו לו לדמם כמו בהמה שחוטה. עיניו המתות הביטו אל התקרה, וידו הרפויה הייתה שמוטה לצד צו המעצר שנופף בו לפני אך זמן מועט...
 
טוריק זינק מהשולחן ופילס לו דרך בין האנשים לעבר הקצין המת. הוא התכופף ופתח את הקלף.
 
עיניו שוטטו במהירות על התוכן הכתוב. הוא דילג על רשימת השמות של אנשי כפת הנמר שנכתבו באותיות גדולות וניסה למצוא את שמו של הלורד שבפקודתו נשלחו.
 
הניצב אלקן אילץ'. הוא הבחין, בלי הפתעה מרובה. אלקן אילץ' היה הנציב האמון על הסדר בעיר. ובין היתר על מיגור הפשיעה ועל משמרת העיר. הוא ראה אותו פעמים רבות מרחוק. איש שתום עין עם פנים קשות. היה לו את אותו אופי צונן, והתנהגות מתנשאת שהיה מצופה שיהיה לקצין בדימוס. 
 
אך הוא כמעט שמט את המכתב כאשר ראה את ההערה הקטנה שנכתבה כמעט בתחתית הדף.
 
הזיהוי הוא כמעט ודאי. מקור מבפנים השיג חלק מהשמות. אל תחוסו עליהם.
 
הוא כמעט הספיק לשכוח שהוא זה שהסגיר את המחבוא של כפת הנמר. טוריק המלך לא היה גאה במיוחד בעובדה הקטנה הזו.
 
"נו, מה כתוב שם?" שאל יולאן והתקרב אליו.
 
טוריק קיפל את המכתב בכל האדישות שהצליח לגייס על אף ליבו הפועם- וטמן אותו בין גלימותיו. הדבר האחרון שרצה הוא שאנשי כפת הנמר יתחילו לחשוד בו שהוא זה שהסגיר את מקום המחבוא שלהם. הוא רצה לשכוח שהמאורע העגום הזה בכלל קרה אי פעם.
 
 "אלקן אילץ' שלח אותם." הוא אמר. "פירוש הדבר שהם יצאו למשימה מרובע הנמל."
 
"פירוש הדבר שיש לנו בערך שעה עד שהם יתחילו לרחרח להיכן החיילים שלהם נעלמו." אמר ג'ולין בקול עגום. 
 
"זה זמן מועט מדי." הוסיף מיילס.
 
טוריק לא היה צריך לשמוע אותם כדי להבין זאת. לאחר הזמן הזה כנראה אילץ' ישלח כמות כפולה ומשולשת של חיילים אל רובע המבריחים.
 
"אנחנו חייבים הסחת דעת." מלמל טוריק לעצמו, כשלפתע היכה בו הרעיון המסוכן והמלהיב.
 
"ג'ולין, האם נוכל להשתלט בעצמנו על המצודה של רובע גורטינג?"
 
דממה השתררה בפונדק. טוריק סובב את ראשו, והבחין בפניו של ג'ולין מתקדרות.
 
ג'נדי פלט צחוק צווחני. "איזה מין רעיון מגוחך זה?"
 
ג'ולין תפס את ראשו בידיו. "אני לא יודע." הוא אמר בכבדות. "ייקח לנו יותר משעה להתכונן לטפס על המצוק למרגלות המצודה. גם לא תהיה לנו הגנה מיד כשנשתלט עליה."
 
"השריונות, אבא!" קרא ארלק סטרוס בהתרגשות.
 
טוריק וג'ולין הסתובבו לעברו יחדיו.
 
"מה כוונתך?" שאל אותו טוריק.
 
ארלק הסיר את קסדת הפלדה מראשו של אחד החיילים המתים. "תלבשו את השריונות והמעילים שלהם." הוא הטיל את הקסדה היישר לחיקו של ג'ולין- שתפס אותה אך בקושי. "תגיעו דרך השער הראשי. אם יהיה לכם את הצו הזה של קלנז הם לא יעשו לכם בעיות. הם רק יסתכלו על החותמת. הם גם לא יהיו מוכנים בזמן."
 
טוריק קלט את מה שהנער אמר. התוכנית הייתה גאונית בפשטותה, גם אם מסוכנת מאוד. לאט לאט התוכנית החלה ללבוש בראשו פרטים נוספים.
 
"נוכל להכניס פנימה עוד אנשים רבים ולבצר אותה." הוא אמר, בלי שהצליח לחנוק את התרגשותו.
 
"וכשהנאילאת'ים יגיעו לברר מה קורה ברובע המבריחים נוכל להמטיר עליהם חיצים מהמצודה." הוסיף טוד בהתרגשות. "ארלק, אתה גאון!"
 
הנער כבש את פניו ברצפה בענווה. "זה לא היה כזה מסובך." הוא אמר בביישנות.
 
אך לטוריק לא היה אכפת. הוא חש באדרנלין שוטף את עורקיו. מאז המשימה שהטיל עליו קומהו לתפוס את כפת הנמר לא עמד בפניו אתגר שריגש אותו.
 
הוא החל לירות פקודות: "ג'ולין, תבחר עוד עשרה אנשים שיבואו איתנו למצודה. עכברוש..." הוא שלח מבט אל האיש המזוקן, ואל להב החנית שהיה עדין נעוץ ברגלו, אם כי הוא הפסיק לדמם זה מכבר. 
 
האיש הזה לא יוכל לבוא איתנו אל המצודה.
 
"...אתה תהיה אחראי לבצר את רובע המבריחים ולוודא שכל האנשים יהיו בבתיהם כאשר הסיור יגיע." הוא אמר
 
"אני רוצה להילחם." הוא אמר והעווה את פניו. "כבר שנים שלא נלחמתי קרב הגון כמו היום. אני לא רוצה לפרוש כשהלילה כה צעיר."
 
"אבל אתה לא מסוגל לכך." קטע אותו טוריק. "מדובר במשימה חשובה לא פחות מכיבוש המצודה. אתה חייב לציית למלכך, או שמא אחרי שנים שלא עשית זאת כבר שכחת מהו ציות?"
 
הוא לא התכוון להישמע חריף, אך נראה שעכברוש היה להוט להראות שהוא צייתן.
 
"כן הוד מ'לתך" הוא אמר, והחל לצעוק על אנשי הפונדק להביא מוטות מחודדים, רהיטים ישנים, ואבנים כבדות.
 
"אוריוק..." אמר טוריק ופנה אל האיש הנמוך. "אתה אחראי ליצור מלכודת אש וללכוד את החיילים ברובע המבריחים. אני לא רוצה שהנאילאת'ים ימלטו מכאן."
 
אוריוק חייך ברשעות. "כבר חשבתי על כמה רעיונות נחמדים."
 
"מעולה, רק אל תשכח שאנחנו אמורים להשתלט על האש לאחר מכן. אני לא רוצה להפוך את רובע המבריחים לערמת פחמים בלילה הראשון למלכותי."
 
"הוד מעלתך." קטע אותו ג'ולין. "רוב השריונות מכוסים בדם בצורה מחשידה מדי. אני לא חושב שיש יותר מחמש מערכות שריון שיראו תקינות עד שנהיה במרחק תקיפה."
 
הוא קילל בשקט. חמישה הם מעט מדי.
 
"אז נהיה חמישה אם כך." הוא אמר. "אני, אתה..."
 
"אני אבוא גם כן." הכריז ג'נדי, ובעיניו התרסה.
 
"ושאני אמות אם אני עומד להפסיד את זה." אמר טוד, בשעה ששיחרר בצליל מחליא סכין מבין צלעותיו של חייל מת. 
 
"חרבי היא שלך." אמר מיילס בכבדות. "לא שאני מאושר מכך. טאלי רצתה שהלילה אני סוף סוף אישן איתה..."
 
"טאלי תחכה." אמר טוריק בתקיפות. "ואתה תשרת את מלכך. אתה לוחם טוב מכדי שאוכל לבזבז אותך."
 
נותר רק לוחם נוסף מכפת הנמר שטוריק לא הטיל עליו דבר.
 
"מה נותר לי לעשות אם כן?" שאל יולאן מאחורי גבו. "את כל התפקידים המכובדים כבר נתת לאחרים."
 
את נימת המרירות שבקול היה קשה להחמיץ.
 
"אתה תפיץ את בשורת המרד." השיב לו טוריק. "תמצא את אנשי המפתח שהסכימו למרוד אתכם ותאמר להם לדבר מיד עם האנשים שלהם."
 
יולאן ליקק את שפתיו. "הם רחוקים מדי אחד מהשני." אמר בקול ניחר. "אני בחיים לא אצליח לבר עם כולם תוך שעה."
 
"תיקח כמה אנשים שאתה צריך. אני רוצה שעוד שעה כבר תתחיל ההתקוממות." פקד עליו טוריק. "את היתרון שלנו נוכל להשיג בהפתעה שנייצר. הנאילאת'ים לא ערוכים לדבר שנעשה הלילה."
 
"מה לומר להם, הוד מעלתך?" שאל יולאן.
 
טוריק חשב לרגע. "אמור להם שמלכם ישיב להם את הכבוד. ואני קורא להם להתייצב על חרבם." אמר לבסוף. "במחשבה שנייה, אני גם חושב שאולי תשלח כמה אנשים שיודעים להשתמש בקשת אל המצודה." הוא הוסיף. "כדאי שנהיה יותר מחמישה אנשים שיגנו עליה. לא יועיל כל הלהט שבעולם אם המצודה תיפול כפרי בשל כשיעלה אור הבוקר."

הם הסירו בזהירות את השריונות והמעילים שלא הוכתמו בדם או נשרטו באופן חסר תקנה מהחיילים הנאילאת'ים. למזלם, מדי הקצין של קלנז גם לא ניזוקו יתר על המידה. טוריק הציע את תחפושת המפקד לג'ולין, אך טוד מיד התקומם על ההחלטה.
 
"למה אני לא יכול להיות המפקד?" הוא תבע לדעת.
 
"כי אתה אידיוט." ענה לו מיילס. 
 
"זו לא סיבה." אמר טוד. "גם ג'ולין יודע להיות לפעמים אידיוט רציני." 
 
"ג'ולין יהיה המפקד, כי אני החלטתי." אמר טוריק בקוצר רוח. "הוא השקרן הטוב ביותר מביניכם."
 
ג'נדי הרים גבה. "אתה גם רמאי לא קטן, הוד מעלתך." 
 
ההערה סחטה צחקוקים מטוד וג'ולין.
 
"מספיק." נהם טוריק. "תתלבשו כבר. עוד נמצא את השמש זורחת לפני שיצאנו מכאן."
 
השריון של הנאילאת'ים היה מסורבל יותר מהשריון הקל של משמרת העיר אליו היה רגיל טוריק. חברי כפת הנמר זרמו לתוכו בטבעיות, אם כי מיילס כמעט והתפקע מתוכו, בעוד רצועות הקשירה שעל שריונו של טוד הרזה היו רפויות ביותר. אך חרף אנקות וקללות לא מעטות הם הצליחו תוך מספר דקות לעטות על עצמם מראה של חיילים נאילאת'ים.
 
 לעומתם, טוריק היה זקוק לעזרתם של ארלק סטרוס וטוני ארקס כדי ללבוש את מגיני הזרועות ומגיני השוקיים המסורבלים. הוא גם מעולם לא לבש כפפות מפלדה. הוא חש בתוכן כאילו איגרוף הוא הפעילות העדינה ביותר שידיו מסוגלות להפיק כעת. 
 
מצד שני, בדיוק לכך הכפפות הללו נועדו.
 
ארלק סגר את אבזם חגורת החרב של טוריק בצליל נקישה. נדן החרב על ירכו העניק לו תחושה מוזרה, אם כי לא בלתי נעימה. זו הייתה עבורו חוויה מרעננת.
 
טוני הניח את הקסדה על כובע הצמר המרופד שקשר קודם לכן על ראשו. כעת היה לבוש למלחמה.
 
טוריק הנהן בתודה לשני הנערים. "טובה אחת אחרונה?"
 
ארלק וטוני הביטו בו בשאלה.
 
"תיפטרו מהגופות הללו." הוא אמר והעווה את פניו. "הים נראה כמו מקום מושלם עבורם."
 
הוא סימן בראשו לארבעת חברי כפת הנמר הלבושים בשריונות והוביל אותם אל הרחוב הקר.
 
רובע המבריחים היה כולו אחוז תזזית. לפידים בערו בכל פינה וחשפו את העמל והקדחתנות שעטו הרחובות אנשים גררו כל מה שיכלו כדי לחסום את קו הבניינים הראשון של הרובע. כולם הבינו את חשיבות הזמן הקרוב. עכברוש ישב על כיסא, כשרגלו נתונה על סד וניהל בצעקות את המבצע.
 
מעט אחריהם, של שפת השביל, הציב אוריוק בדייקנות כמה חביות שריחן העיד עליהם שהכילו זפת. כמה אנשים עזרו לו לכסות אותן בכמויות אדירות של חציר ולמעשה ליצור למלכודת האש שלו מראה תמים יותר.
 
"על השביל כאן אני אשפוך הרבה בנזין." הוא הסביר לאנשיו. "אני רוצה שתציבו עוד שתי חביות בעבר השני של השביל, אבל אותן תכסו בסלעים... הן ידלקו בקלות מהפיצוץ. יש חבית נפץ בבית של..."
 
טוריק חדל לשמוע את מילותיו של אוריוק כאשר התרחקו במעלה השביל. 
 
ממש על שפת רובע גורטינג, ישבו נוט ועוד שני אנשים שטוריק לא הכיר. תפקידם היה להזהיר את כולם אם הנאילאת'ים או משמרת העיר מגיעה לבקר. אבל כרגע הם היו עסוקים במשחק צ'ייס מנגו סוער במיוחד.
 
נוט הצדיע לו כאשר הבחין בו. "לילה נפלא להמר בו." אמר לו טוריק בקול צונן.
 
"זה בדיוק מה שאתם עושים." התגונן אחד האנשים האחרים. "ז'תומרת, להמר."
 
"דבר בכבוד למלכך, סן!" נבח עליו ג'ולין.
 
"כן, רק שאנחנו עושים את זה בחיי אדם ולא בכמה אומות נחושת." התיז לעברו ג'נדי.
 
"אין לנו זמן לבזבז עליהם." אמר טוריק בדחיפות. הוא פנה לנוט. "אבל תעשה לי טובה ותעיף את הקלפים הללו לעזאזל לפני שאני אתעצבן עליך."
 
הוא לא המתין לתגובה מנוט והחל ללכת במהירות.
 
"טוריק." אמר ג'ולין בקול שקט אחרי שהתרחקו. "אני מבין את הרצון שלך להוביל..."
 
"אני מלכך עכשיו." סינן בסתמיות.
 
"נכון, אבל אני זה שלובש את מדי הקצין." אמר ג'ולין. "קצת חשוד שחייל פשוט הוא זה מוביל את הטור."
 
טוריק נעצר, וקילל את עצמו חרש על טיפשותו. "אני מתנצל." 
 
הוא התחלף בשקט עם ג'ולין, וצעד מאחוריו, לצידו של ג'נדי ארקס שחייך מתחת לקסדתו.
 
"מה מצחיק אותך?" הוא שאל בזעף.
 
"אתה מזכיר לי את המלך יאקסין." השיב לו ג'נדי, עדיין מחייך. "רואים שאתה הצאצא שלו."
 
זו הייתה חייבת להיות מחמאה- מוזרה ככל שתהיה- כשהמשפט הזה בא מפיו של ג'נדי, 
 
"באיזה אופן? שאל טוריק, מסוקרן.
 
"האופן שבו אתה לוקח לידיים את הפיקוד על הכול. איך שאתה בטוח שאם לא תהיה מעורב בכל צעד וצעד במשימה, היא תהא נידונה לכישלון." אמר ג'נדי בחולמנות. "גם המלך יאקסין היה כזה מעצבן. אהבנו אותו בגלל זה."
 
פתאום טוריק חש פחות מוחמא.
 
"תסתמו את הפה!" לחש להם ג'ולין. "יש פה אנשים, תסתכלו עליהם בבוז ותמשיכו ללכת בקצב."
 
טוריק ראה מי היו אותם אנשים. שלושה קבצנים מורעבים שנדחקו ליד קיר אבן בבהלה. הם היו קפואים במקומם בפחד מהחיילים הנאילאת'ים שחלפו על פניהם.
 
מאחורי אוזנו, טוד פלט קרקור צחוק חזר שמחה, וירק לכיוונם של הקבצנים.
 
"למה עשית את זה?" שאל אותו טוריק כשהותירו את הקבצנים הרחק מטווח שמיעה.
 
"אני צריך לתת מעט אמינות לדמות שלי." התגונן טוד. "אם אני אתנהג כמו שחייל נאילאת'י אמור להיות..."
 
"כלומר, מטומטם ואכזר." העיר מיילס.
 
"... אז הסיכוי שיתמקדו בפנים הסוהליות שלי או בשריון שנתלה עליי כמו שמלה קטן באופן משמעותי. הייתי ממליץ לך גם לנהוג כך. צריך פשוט ללמוד להשתיק את המצפון שלך כשאתה בעבודה." טוד שתק לרגע. "ככה לימד אותנו המלך יאקסין."
 
הם הלכו וקרבו אל המצודה. היא הייתה קטנה יחסית. למעשה, היא לא הייתה יותר ממגדל עוז עם אורווה וחצר קטנה שהוקפו בביצורים בגובה שבעה מטרים. מצד שני, לא הייתה סיבה להגן יתר על המידה על מצודה שכל תפקידה הייתה להעניק מעט חשיבות ללורד שהמלך יישב בה. חומת איגוראת' הייתה קו הגנה מאיים די הצורך עבור העיר, מצודה קטנה בפאתי העיר לא תועיל במאומה להגנה על איגוראת'.
 
וזה היה יתרון שהם עמדו לנצל.
 
הבניינים נגמרו במרחק חמישים מטרים מהמצודה. משם ועד הפתח, הייתה רחבה מרוצפת באבן שבהקה קלות לאור הירח. האיזור הסמוך למצודה הואר באמצעות לפידים בראש החומה.
 
"כשנעבור את הבתים. לא נוכל עוד לדבר. נצטרך להיראות בטוחים בעצמנו כשניכנס למצודה בשעת לילה." הסביר ג'ולין. "הניחו לי לנהל את העסק, ואל תשלפו חרבות עד שאורה לכם במפורש."
 
 בצעדים נחושים הוא הוביל אותם למצודה.
 
שיניו של טוריק נקשו. הוא לא ידע אם היה זה מצינת הלילה, או בגלל ההתרגשות שפשטה באיבריו. הלהיטות שבערה בו בפונדק הספיקה להתקרר מעט בהליכתם. אך ניצוץ מחודש הלך והתגבר עם כל צעד שעשו אל המצודה.
 
על השער שמרו שני חיילים. טוריק הרים את מבטו לראש הביצורים והבחין מעל בית השער בשלושה לוחמים נוספים. ביניהם ניצבה בליסטרה מאיימת למראה, טעונה בקליע עם ראש ברוחב אגרופו של טוריק שבהק ברשעות לאור הלפידים. 
 
החיילים נשאו את הקשתות שלהם סביב זרועם הימנית, אך הורידו אותן בחיפזון והניחו חיצים במיתרים כאשר הבחינו בדמויות המתקרבות.
 
החיילים בשער נדרכו באחת. החייל השמאלי נטל לפיד מכן סמוך כדי להאיר את פניהם. החייל הימני, סימן להם בידו. "עצרו!" פקד עליהם בקול עמוק.
 
ג'ולין אותת להם לעצור, אך רק כשהיו במרחק מטרים בודדים מהשער.
 
"מה אתם עושים בשעה כה מאוחרת?" שאל החייל, והניח את ידו על חרבו בחשדנות.
 
"זה לא מיועד לאוזניך, חייל." השיב לו ג'ולין בבוז. "אני צריך להיכנס ולדבר עם המפקד שלך."
 
החייל צמצם את עיניו.
 
"אני חושב שזה בדיוק התפקיד שלי- לברר מדוע אנשים רוצים להיכנס בשערי המצודה." הוא אמר בשעשוע. "נכון, אולקס?"
 
החייל השני, אולקס, גיחך לעצמו.
 
ג'ולין הזעיף את פניו. "אני חייב שתאמר להם לפתוח את השערים."
 
"אז תספר לנו למה אתה כאן." אולקס שילב את ידיו על חזהו, ונשען ברגל אחת על קיר האבן. "אין לך מה לפחד אם יש לך סיבה טובה באמת להגיע הנה באמצע הלילה."
 
"יש לי מכתב חתום." אמר ג'ולין באיטיות. "הוא מיועד רק לעיני המפקד שלכם. תאמין לי שאני רוצה להסתלק מכאן כמה שיותר מהר. מה שמך?"
 
החייל הימני העווה את פניו. "דרסקר." הוא אמר.
 
"תשמע דרסקר. אני לא אמור לומר לך את זה אבל..." הוא הרכין את ראשו כלוחש סוד. "...יש חיילים במצודה שזוממים להרעיל את המפקד שלכם. אם לא תכניס אותנו מהר עוד נחשוב שאתה אחד מהם."
 
קולו של אולקס פילח את דבריו.
 
"שקרן." הוא אמר. פניו היו חסרות רגש לאור הלפיד.
 
"סליחה?" שאל ג'ולין בכעס.
 
אולקס החווה בראשו על דרסקר. "הוא המפקד של המצודה, אידיוט."
 
טוריק מתח את צווארו. רק כעת הוא הבחין בפסי הקצונה שעל שרוולו כל דרסקר. היה קשה להבין בהם בחשכת הלילה, אך הם היו שם- זהובים ולועגים לחוסר האבחנה של ג'ולין.
 
דרסקר חייך בצורה לא נעימה. "מה הסיבה האמיתית שלכם להיות כאן?" הוא שאל, והחמימות נעלמה מקולו. "יש לכם הזדמנות אחרונה להסביר מי אתם לפני שאצווה על הקשתים לפתוח באש."
 
ג'ולין הניד את ראשו קלות, ושלף מכיס מעילו את הצו המוכתם בדם של קלנז.
 
"זו הסיבה." הוא אמר וזרק בעצבנות את המכתב על הרצפה, מתחת לבית השער. 
 
אל המקום היחיד שנסתר מעיני הקשתים. הבחין טוריק.
 
"הידיים שלך רועדות מפחד?" שאל דרסקר בזעף והתכופף להרים את המכתב. "אני..."
 
ג'ולין הוציא את חרבו מהנדן בצורה חלקה ונעץ אותה בגבו החשוף של דרסקר. בידו השנייה, הוא לפת את ראשו של המפקד והחניק את צעקת הכאב שלו בכף ידו. ראשו של דרסקר נשמט וקסדת המתכת נשמטה מראשו בקול רם.
 
אולקס הביט בו בתדהמה.
 
"בוא, אם יש לך אומץ." התגרה בו ג'ולין.
 
החייל בלע את הפיתיון וזינק- לפיד בידו האחת וחרב שלופה באחרת- גם הוא מתחת לבית השער. 
 
ג'נדי חצה בצעד בודד את המרחק בינו לבין אולקס. רק אז הבחין בו החייל הנאילאת'י. אך מאוחר מדי.
 
הוא הרים את חרבו בהתגוננות, אך ג'נדי הנחית אגרוף עוצמתי על ראשו של החייל, מותיר שקע עמוק בקסדת המתכת. אולקס התעלף וקרס לאחור, נסתר מעיני הקשתים. ג'נדי הושיט יד ותפס את הלפיד בידו האחת, אך החרב נפלה קול צלצול רם על המרצפות.
 
"מה קורה שם, המפקד?!" שאל אחד החיילים מראש החומה.
 
דרסקר המשיך לפרפר בזרועותיו של ג'ולין, גונח בשקט.
 
"תגמור אותו, ג'נדי." הוא פקד בשקט.
 
ג'נדי חבט בכפפת הברזל שלבש ברקתו החשופה של דרסקר. נהימותיו פסקו באחת.
 
ג'ולין שמט את דרסקר בזהירות. טוריק הבחין רק כעת בידו המדממת של ג'ולין. כנראה הנאילאת'י נשך את ידו בחוזקה, וג'ולין סירב להרפות.
 
"כן, זה נראה מכתב אמין. אכניס אתכם פנימה." קרא ג'נדי בקול רם, מחקה בצורה לא רעה את קולו העמוק של דרסקר. "פתחו את השערים!"
 
"המפקד!" זעק אותו החייל מראש החומה. "שמענו קולות מלמטה..."
 
ג'ולין סימן לג'נדי על ראשו. הקסדה.
 
"המפקד של החולייה הזאת רק הפיל את הקסדה שלו." השיב להם ג'נדי. "הכנס אותם פנימה."
 
שתיקה קלה. ואז: "אתה צריך לומר את הסיסמה, המפקד." אמר קול מהוסס מלמעלה.
 
טוריק הביט בבלבול בג'ולין. סיסמה? שאל בלי קול.
 
ג'ולין נראה גם מוטרד למדי. זה היה דבר שלא היה ניתן לצפות מראש בכלל.
 
"אתה חושב שאני לא יודע את הסיסמה?!" צעק ג'נדי בקול העמוק שניסה לחקות. "אתה חתיכת מטומטם! צריך להכניס אותם בדחיפות. ותאמין לי שממש, אבל ממש, אין לי כוח למשחקים שלך!"
 
החיקוי של ג'נדי יצא הפעם פחות מדויק. 
 
"אתה מרגיש בסדר?" שאל בדאגה הקשת מלמעלה. "הקול שלך נשמע מוזר."
 
"כן!" צעק ג'נדי, והסווה את קולו הרועד בשיעול. " פשוט תפתח כבר את השער המחורבן או שאני אמסור אותך לחוקרים שילמדו אותך כבוד למפקד שלך!"
 
"כמצוותך המפקד." אמר הקשת, וצעק רצף פקודות.
 
"להזכירך, אני אמור לנהל את העסק פה." נהם בלחש ג'ולין לג'נדי.
 
"אז מזל שיש מישהו שייקח את המושכות כשאתה מתחיל להתנדנד באוכף." השיב לו ג'נדי, ונימת הארס לא נסתרה מקולו.
 
ג'ולין חשק את לסתו. טוריק החליט למנוע מהם לגלוש לויכוחים מיותרים, כפי שכפת הנמר הייתה עושה בדרך כלל. זה לא היה הזמן לכך.
 
"נדבר על זה מאוחר יותר ג'נדי." הוא הבטיח בחיפזון. "אבל עשית עבודה לא רעה." הוא הוסיף, למורת רוחו של ג'ולין.
 
כעבור דקה או שתיים, הדלתות הכבדות נעו על צירן באיטיות על ידי חיילים שמשכו בגלגלת נסתרת אי שם מעל ראשם. מאחוריהן, לאור הלפיד שהחזיק ג'נדי, נחשף אולם קטן ואפלולי. ריק מאדם. שטיחי קיר מאובקים נתלו על הקירות, חליפת שריון בודדת התייצבה בעגמומיות בצמוד לקיר שבסוף האולם. מסדרונות נמתחו ימינה ושמאלה, מפצות על המבוי הסתום שהיה ישר מולם.
 
בשתיקה ג'נדי הוביל אותם פנימה, והדלתות נסגרו מאחוריהם בקול רועם.
 
טוריק הרשה לאוויר שבריאותיו לצאת בנשיפה. הוא כמעט חשב שהשערים של המצודה לעולם לא יפתחו בפניהם. גם יתר חברי כפת הנמר שלחו חיוכים מרוצים אחד לשני.
 
"אנחנו צריכים להשתלט על החומה." הוא אמר לג'ולין. "אנחנו נצטרך להכניס את האנשים שלנו בשלב מסוים."
 
"גם אסור שהחיילים שעל החומה ישלחו איתותים לעזרה אל הנמל." הוסיף מיילס בידענות.
 
"אם כן, אל החומה." סיכם ג'ולין.
 
קולות חיילים נשמעו מהמסדרון שמשמאל. צלליות של שני חיילים הלכו והתארכו על הקירות לאור הלפיד שנשאו.
 
חילופי משמרות. הבין טוריק.
 
"אל המדרגות." הוא פקד בבהילות, והצביע על הגרם שנמתח לימינם. "מיילס, ג'נדי. תישארו לעכב את החיילים. אנחנו נדאג שהשער לא יפתח."
 
הוא חטף לפיד מאחד הקירות ושעט במעלה המדרגות. מתפלל שג'ולין וטוד לא מפגרים אחריו.
 
בשלב מסוים, המדרגות התפצלו ימינה ושמאלה. הוא בחר בלי היסוס בצד ימין. הרי החומה הייתה מאחורינו כשעלינו. הוא חשב בהיגיון.
 
ואז הבליחו ללא אזהרה החלומות שראה כמה וכמה פעמים בחודש האחרון. המדרגות המתפצלות הקול המרושע...
 
אתה מוכרח לבחור נתיב.
 
הוא סילק את המחשבה המטרידה ממוחו והמשיך לטפס במהירות.
 
למזלו הוא בחר נכון, ומצא את עצמו מול דלת עץ פתוחה למחצה.
 
"אתה לא תאמין איזה סיפור סטו סיפר לי..."
 
טוריק עצר בפתאומיות כזו שרק בנס ג'ולין לא התנגש בו מאחור.
 
"אין שום סיבה שאאמין לך אחרי שסיפרת לי שג'אראמאה עומדת על תילה ותושביה הכריזו על מרד באיסטילופן...."
 
קול שלישי צחק בתגובה להערה.
 
"נו עזוב אותך משטויות. גם אני לא באמת האמנתי לזה." מחה החייל הראשון. "אבל מה שקרה לסטו זה אמיתי יותר מכל מה ששמעת בחיים. למה סטו הוא הבנאדם האחרון שישקר לך בפרצוף."
 
"אז מה קרה לו?"
 
"הוא היה בסיור בעיר והיה קצת רעב. אז הוא ראה איזה סוהלי אחד ברחוב שלקח שתי תרנגולות צלויות ומתובלות. אז הוא בא אליו ואמר לו שימכור לו אחת מהן בשביל רסיס כסף. אתם יודעים, זו בסופו של דבר זכותו לעשות את זה. והוא אפילו היה יותר מדי נדיב שהוא הציע לשלם לו. ואתם מנחשים מה האידיוט הזה אמר לו?"
 
"הוא סירב לו?" שאל החייל השלישי והחניק צחקוק.
 
"מה זה סירב לו?! הוא אמר לו שהתרנגולות האלו הן בשביל החתונה של הבת שלו, ושהוא לא מוכר אותן עבור שום מחיר."
 
"איזה מטומטם."
 
"נכון, אז סטו החליט להראות לו מה זה והוריד לו אגרוף כזה חזק לפנים שהוא שבר לו חצי מהשיניים. ואתם לא תאמינו מה שאני אספר לכם. הסוהלי הזה אמר שהוא רוצה לקחת אותו למשפט!"
 
החיילים נאנקו מצחוק. טוריק שמע את אחד מהם אפילו דופק באגרופו על השולחן מרוב שעשוע.
 
"כן כן, מה שאתם שומעים. אז סטו החליט שהוא ילמד אותו לקח, והחליט לשחק איתו במשחק שלו. הם הלכו ביחד לבית משפט קרוב. היו שם שני חוקרים ושופט, לא בית משפט מי יודע מה. והסוהלי האידיוט התחיל לברבר להם את כל התלונות שלו. אחרי שהוא סיים, השופט החליט שסטו צריך לשלם לו חצי רסיס על הנזק שהוא עשה לו."
 
"והוא שילם אותו?" שאל החייל השני.
 
"כן בטח. אבל סטו גילה שכל מה שיש לו בארנק זה הרסיס שהוא הציע לו על התרנגולת לפני כן. אז מה הוא עשה? הוא הוריד לסוהלי האידיוט הזה עוד אגרוף ושבר לו את שאר השיניים, ואז הביא לו רסיס שלם. הוא אמר לו שהוא הרוויח אותו ביושר."
 
עכשיו החיילים לא היו מסוגלים לעצור בצחוק שלהם עוד. הם נשמעו כמו שלושה צבועים מטורפים. צווחותיהם התגלגלו והדהדו במדרגות. טוריק חש מדקרת כעס בליבו על הסיפור המרושע שהם סיפרו. ייתכן שבזמנים אחרים היה צוחק בדיוק כמותם, אך לא הלילה.
 
הלילה הוא מקנא לבני סוהל.
 
המחשבה על אותו אדם אומלל שסבל על לא עוול בכפו רק כדי שחייל נאילאת'י יוכל לאכול לשובע הכעיסה אותו עוד יותר. 
 
אבל הצחוק של השלושה הללו... העובדה שכל הסיפור היה עבורם בדיחה אחת גדולה.
 
טוריק שאג והסתער על הדלת.
 
הוא עמד מול שלושת החיילים. ולהפתעתו, לא מצא את עצמו על החומה אלא בחדר קטן.
 
בטח אנחנו בלב בית השער, מתחת לחומה עצמה.
 
 החיילים לא נראו כמו אנשים שמסוגלים להילחם. המעילים שלהם לא היו מכופתרים, ושניים מהם השתרעו על כיסאות. השלישי עמד ליד החרך הדק שבקיר האבן. ידו האחת הייתה מונחת על ידית העץ של גלגלת גדולה, וידו השנייה מחזיקה בבקבוק זכוכית ריק. זה היה הסבר מספק לריח האלכוהול שנדף ממנו.
 
וזו גם הסיבה שהם בוודאי לא שמעו כמעט שום דבר מהמהומה שחוללנו למטה, בניגוד לחיילים על החומה.
 
שלושתם נשאו עיניים נדהמות אליו. אחד החיילים הישובים שלח את ידו אל הקרן שעל השולחן להשמיע תרועת אזעקה. אך טוריק הקדים אותו. הוא הנחית את החרב על פדחתו החשופה של האיש, ועצם את עיניו כאשר שמע את צליל הריסוק המבחיל. טיפות חמות של דם הכתימו את פניו ברכות שעוררה בו בחילה.
 
הוא הסתובב אל החייל השני שעל הכיסא, אך זה כבר הספיק להוציא את הסכין שלו. הוא כיוון אותה אל טוריק ביד רועדת. "השתגעת? מה אתה נלחם בנו?" הוא שאל בפחד.
 
אבל טוריק לא היה בנוי לעצור כעת. הוא הניף את חרבו בתנועה רחבה וריסק את כתפו של החייל, וזה נפל לאחור בזעקות אימים ולפת את כתפו המדממת.
 
לפתע שמע טוריק זכוכית מתנפצת. ורגע לאחר מכן כאב צץ בראשו של טוריק. כאב עמום ביותר- בזכות הקסדה שגוננה עליו ביעילות.
 
הוא הסתובב לאחור, והבחין בחייל השיכור מביט בטמטום בבקבוק השבור לרגע קט, ואז הסתער על טוריק בידיים חשופות.
 
לזה טוריק לא היה מוכן. והוא הניף את החרב מאוחר מדי. החייל אחז בזרועו ודחף אותו על הריצפה. הוא נפל בפישוק איברים על הרצפה ושריונו צלצל כמו היה ערמת סירים. 
 
הוא הביט בחייל. לרגע עיניהם נפגשו.
 
ואז ראשו של החייל נערף ופגע ברצפה.
 
טוריק הדף בגועל את הגופה המדממת, והבחין בג'ולין. זה ניגב ברוגע את חרבו על מעילו של החייל שהרגע הרג.
 
"אין בעד מה." הוא אמר ברוגע. "פעם הבאה רק תזהיר אותנו שאתה רוצה לעשות ידאפתה."
 
"סליחה?" שאל טוריק בפיזור הדעת.
 
"משימת התאבדות." הסביר טוד שנכנס גם הוא לחדר.. "כזאת שאתה אמור להרוג כמה שיותר חיילים מהאויב לפני שיהרגו אותך."
 
"כמו שאתם עשיתם בקיראטו...."
 
"כן, כזאת." השיב לו טוד בגסות.
 
החייל שטוריק פצע בכתף עדיין גנח על הרצפה. זרועו הייתה מחוברת לגופו באופן חלקי בלבד. הוא ניסה להתרומם בעזרת זרועו השנייה, אך נרתע כשהבחין בחרבו של טוריק שכוונה לפרצופו.
 
"מה אתם? שם השלישי הארור?" הוא שאל, גונח.
 
"מלך סוהל החוקי, ושניים מאנשי כפת הנמר האגדית." השיב לו טוריק.
 
האיש הביט בהם. לרגע טוריק חשב שהוא יצחק עליהם, אך הוא רק נאנח. "אני מאמין לכם." הוא אמר. "אבל אתם לא תצאו מכאן בחיים לעולם. אנחנו רבים מדי. ואתם... שפלים חלשים ועלובים. מסטור עוד יגמול לכם בגרדום בכיכר העיר."
 
"אלו המילים האחרונות שלך?" שאל ג'ולין. "זו בחירה גרועה מאוד."
 
הוא נעץ את החרב בליבו של החייל וזה קרס בדממה על הרצפה.
 
"יותר מדי מהר בשביל מה שהגיע לו." אמר טוריק.
 
"צריך לעלות אל החומה." אמר ג'ולין, מתעלם מההערה שלו. "אבל לפני כן נראה אם ג'נדי ומיילס הצליחו לשמור על כל האיברים שלהם במקום."
 
הם ירדו במהירות במדרגות, הלפיד של טוריק מאיר להם את הדרך בה עלו.
 
מנגינה צורמת של קרב חרבות עלתה מלמטה. חרבות מתנגשות, צעקות והרבה קללות.
 
"התשובה לצערי שלילית ג'ולין." אמר טוד בצער מזויף. 
 
טוריק יצא אל המסדרון וגילה את מיילס וג'נדי נלחמים עם צמד חיילים נוסף. מצבם של ג'נדי ומיילס לא היה טוב. פניהם בהקו במאמץ כשחסמו בדייקנות כל אחת מהמכות שהחיילים כיוונו אליהם.
 
ג'ולין וטוד רצו כדי לעזור להם. החיילים המופתעים הסתובבו לאחור בתדהמה וחסמו אך בקושי את רצף המהלומות שהנחיתו עליהם, ובו בזמן ניסו להתחמק מחרבותיהם של ג'נדי ומיילס. פתאום הם מצאו את עצמם עסוקים במגננה.
 
טוריק הזעיף את פניו. השניים הללו היו טובים יותר מיתר החיילים שפגשו עד כה. הם היו מיומנים וגמישים בצורה לא רגילה.
 
הוא החל לתהות אם הם באמת היו רק המשמרת המחליפה.
 
טוריק הרים את חרבו והסתער לעזור לחבריו.
 
שני הנאילאת'ים ניצבו כעת גב אל גב. ארבעת חברי כפת הנמר הקיפו אותם במבטים פראיים ומורעבים.
 
"יש פולשים במצודה!" צעק אחד מהם, למרות שטוריק לא האמין שהצעקה הייתה הכרחית. כל המצדה בוודאי כבר התעוררה מקולות הקרב שלהם.
 
"מי אתם?" צעק עליהם מיילס.
 
החייל הקרוב אליו הביט בו בבוז, וחייך. טוריק הבחין ששיניו צחורות בצורה לא רגילה.
 
"לא אגדות מהלכות כמותכם. אנו רק אנשים רגילים." הוא ענה במסתוריות. "אנשים שנתנו הרבה מאוד כדי לשרת את נאילאת'."
 
הוא צחק בצורה נטולת חדווה וזינק בהפתעה קדימה. מיילס חסם את המכה שלו אבל מעד לאחור. לזאת בדיוק ציפה החייל, הוא ניתר בחינניות קדימה וחרבו חתכה שוב לכיוונו של מיילס. הפעם הצעקה שנשמעה הודיעה שהחייל פגע במטרה.
 
"ממזר!" צעק ג'ולין בזעם והחל להנחית מהלומות רצחניות על החייל. מיילס כרע על הרצפה, גונח, ולופת את ידו השמאלית... או לפחות מה שנשאר ממנה. שכן זרועו נכרתה מהמרפק ולמטה.
 
 טוריק מיילס וג'נדי הסתערו על החייל האחרון. אך זה התכוף מתחת לחרב של ג'נדי, התגלגל מחרבו של טוריק, ולבסוף חסם את המהלומה של טוד.
 
הגנב השדוף הביט בחייל בתדהמה. "אתה קדאש ארור." הוא מלמל.
 
טוריק לא ידע מהו קדאש, אך טוד כנראה צדק. החייל חייך בשביעות רצון.
 
"לך לעזאזל, יצור אופל." הוא אמר, בטרם בעט בצורה לא מכובדת בכלל בין רגליו של החייל. החייל, או הקדאש, כפי שטוד כינה אותו. התקפל בצעקות. הוא עוד הצליח לחסום את המכה של ג'נדי, אך לא את חרבו של טוריק שניחתה על עורפו החשוף.
 
החייל השני שקוע עמוק בקרב עם ג'ולין. כה ממוקד היה שלא הבחין בסכין שטוד השליך בדייקנות לעבר רגלו. החייל מעד בהפתעה כשסכין ננעץ באחורי השוק הימנית שלו. הוא ניסה לצעוק דבר מה- אך ג'ולין השתיק אותו עם חרבו.
 
צעקות הדהדו מכל רחבי המסדרון. אורות של לפידים רבים ריצדו על כל רחבי הקירות. חיילים החלו לשטוף את המסדרון. לפחות עשרים במספר.
 
 "בואו מהר אל החומה!" צעק טוריק, והחל לרוץ אל המסדרון השני.
 
"אנחנו צריכים להישאר." אמר טוד. "הם יחזרו."
 
טוריק נעצר, לא מבין על מה טוד מדבר. אך ג'ולין בלע את רוקו בפנים מבועתים.
 
"אנחנו חייבים להידבק בתכנית המקורית." הוא פסק. "אתה גם רוצה שהחיילים יתפסו אותך כשתחכה?"
 
טוד הביט בו, מתעלם ממבטו התמה של טוריק. "ג'אור טומאן?" הוא שאל בתקווה.
 
המילים נשמעו זרות לטוריק, אך הוא חש בהן עוצמה. כוח של דבר גדול ונורא.
 
ג'ולין חשב לרגע ואז הנהן. "הרשות נתונה לך." הוא השיב לו. "עכשיו- אל החומה."
 
הוא סימן לטוריק, והם הלו ללכת במהירות.
 
ג'נדי משך את מיילס לעמידה, וגרר אותו אחריהם. על אף המחאות שלו שהוא לא זקוק כלל לעזרה.
 
"אל תהיה אידיוט." אמר ג'נדי, מתנשף. "כרתו לך הרגע יד."
 
"בשביל זה יש שתיים." השיב לו מיילס, גונח. "כדי שנוכל להמשיך להילחם עד הסוף."
 
הם רצו בטירוף חושים בגרם המדרגות הראשון שראו. קולות החיילים מאחוריהם נשמעו יותר ויותר ברורים.
 
"תמהרו!" צעק טוריק.
 
הייתה דלת בסוף המדרגות. טוריק זינק עליה ופתח ואתה בתנופה, רק כדי לפגוש בפניו ההמומות של אחד הקשתים על החומה.
 
"מה..."
 
טוריק דקר אותו בבטנו, ודילג הלאה מעל החייל בעודו נופל.
 
ג'ולין הגיע אחריו מתנשף. כמה שניות לאחר מכן עלו אל הגג ג'נדי ומיילס הפצוע.
 
"היכן טוד?" שאל טוריק חרש.
 
ג'ולין עמד לענות משהו, אך נקטע כשחץ ננעץ בגבו.
 
"לא!" צעק טוריק.
 
אך ג'ולין כנראה לא הרגיש בכך. הוא הסתובב לאחור וחיפש בעיניו את הקשת שירה בו.
 
"הנה אתה." הוא נהם, כשהבחין בקשת שניסה לדרוך בשנית את קשתו, ליד הבליסטרה שטוריק ראה בטרם נכנסו אל המצודה.
 
ג'ולין הסתער עליו. הקשת הבין שכנראה לא יוכל להניח חץ במיתר עד שג'ולין יגיע אליו, והוציא חרב קצרה מהנדן שעל ירכו. אל היא רעדה בידיו. היה ניכר עליו שהוא מעולם לא השתמש בה.
 
הוא הניף את חרבו כשג'ולין קרב אליו, והנחית מכה מגושמת שג'ולין חסם בקלות. הוא לא הספיק לזעוק כשג'ולין בעט בו למטה אל הרחוב. אבל כשגופו התרסק על הרצפה הצליל שהשמיע היה לא אנושי. מאיים ומחריד. 
 
מאחוריהם, הגיח אל החומה טוד.
 
"עיכבתי אותם קצת." הוא אמר בקול נמוך. "השלכתי עליהם כמה סכינים. לא נראה לי שהרגתי מישהו אבל זה הכניס אותם למהומה רצינית."
 
"אז למה את נשמע כזה עצוב?" שאל ג'נדי.
 
"נגמרו לי כל הסכינים." הוא אמר. "איך אני אלחם כעת?"
 
לא היה לו זמן לענות. טוריק קלט שני קשתים נוספים שכיוונו עליהם חיצים.
 
"תתכופפו!" הוא שאג.
 
ובדיוק בזמן.
 
הם השתטחו כולם בדיוק ברגע הנכון. טוריק הרגיש חץ אחד חולף היישר במקום שבו היה ראשו לפני כמה רגעים. השני ננעץ בדלת בה נכנסו אל החומה.
 
"להילחם!" שאג טוריק ושעט יחד איתם אל הקשתים.
 
הקשתים הללו היו מיומנים בהרבה מהאחד שג'ולין הרג. הם הניחו בקור רוח חץ נוסף על המיתר, וכיוונו בשלווה כמעט לא טבעית. אחד מהם התביית על טוריק. 
 
מוחו של טוריק צרח לו להתכופף, אך דמו געש בצורה כה פראית שהוא לא חשב על דבר מלבד להוסיף ולהילחם. 
 
חץ פילח את הלילה וננעץ בחזהו של הקשת. הוא שמט את הקשת בקול קרקוש על החומה, ובהה בחץ שבצבץ מתוך חזהו.
 
טוריק התנגש בו בכתפו והטיל אותו על החומה. לידו, ג'נדי נעץ את חרבו בקשת השני, כשחץ מזדקר משריון הכתף שלו.
 
רק עכשיו הצליח טוריק לעצור. הוא הסתובב, והבחין בג'ולין אוחז בקשת של החייל שהרג. 
 
"תודה לך." מלמל לעברו, תוהה בפעם המי יודע כמה איך ניצל ממוות בטוח.
 
ג'ולין לא הראה סימן ששמע אותו, הוא לקח חץ נוסף מאשפת החיצים שעל הרצפה, וכיוון לעבר נקודה רחוקה. הוא שיחרר את החץ, וכעבור רגע נשמעה זעקה מרוחקת כשפגע באחד הקשתים בקצה השני של החומה.
 
לא היה זמן לטוריק להתרשם מכישורי הקליעה של ג'ולין, שכן חץ נוסף נורה מהאפילה, והחטיא את זרועו רק בסנטימטרים בודדים.
 
הוא הסתובב לאחור, והדלת לחומה נפרצה בחבטה. 
 
חיילים החלו לשטוף את החומה בצעקות רמות. טוריק הביט בייאוש סביבו. ג'ולין וג'נדי היו עסוקים מדי בצליפה בקשתים בעבר האחר של החומה מכדי שישימו לב אל הסכנה החדשה. וטוד... הוא חיטט על הגופות של החיילים המתים, וקרע בקדחתנות את מעיליהם מסיבה שרק הוא ידע. 
 
מיילס היחיד שעמד לצידו, אבל טוריק תהה כמה הוא יוכל לסייע לו עם ידו האחת.
 
"הבליסטרה!" קרא מיילס.
 
"מה?" צעק טוריק.
 
אחד החיילים איתר אותם. הוא הצביע עליהם, וצעק לחבריו לבוא בעודו רץ לקראתם.
 
מיילס דחף אותו בגסות הצידה והתקדם אל שפת החומה. לרגע טוריק חשש שהוא מתכוון לעשות משהו מטופש כמו לקפוץ, אך פתאום הוא הבין.
 
מיילס סובב בעזרת כתפו את הבליסטרה הענקית שהייתה מעל לבית השער, בלועה טעון הקליע הענק. הדם זרם מהגדם שלו לצבע את העץ המלוטש בכתם ארגמני שהלך והתפשט. 
 
"אל תהיה גולם!" הוא נאנק. "תעזור לי!"
 
טוריק הצטרף אליו במהירות. המכונה באמת הייתה כבדה מאוד. העובדה שסובבו אותה בכיוון אליו לא הייתה אמורה להסתובב- ישירות אל החומה- לא עזרה כלל.
 
החיילים כבר היו במרחק מטרים בודדים מהם, כשהבליסטרה פנתה ישר אל הכיוון ההפוך- ישר אל החיילים.
 
החייל צעק באזהרה לחבריו, והחל להתרחק במהירות.
 
"עכשיו!" קרא טוריק.
 
מיילס שיחרר את הגלגלת. זרועות העץ הארוכות התיישרו, והקליע השתחרר מהחבל בקול מתיחה רם.
 
התוצאה הייתה מדהימה אך איומה ונוראה בה בעת.
 
הקליע שיפד חייל דרך השריון כאילו היה עשוי מבד דק ולא מפלדה. הלהב בקע מגבו, והדף במעופו את החייל לאחור. החייל הושלך על חייל נוסף, והלהב ננעץ היישר במותנו של החייל השני.
 
החיילים המשופדים התרסקו על עוד שלושה חיילים נוספים ושיטחו אותם על הרצפה בטרם הקליע המשיך עם הקורבנות שגבה אל מתחת לחומה.
 
"שכה אחיה." התנשם מיילס לידו.
 
החיילים היו עכשיו מבוהלים. ובצדק. חלק ברחו בחזרה אל הטירה, אחדים עמדו קפואים במקומם. שני חיילים רצו אחוזי אמוק לעבר טוריק, אך ג'ולין וג'נדי כבר שמו לב אליהם. חץ מדוייק בגבו של כל אחד מהם, והם קרסו ארצה.
 
צעקות נוספות נשמעו. 
 
"עוד חיילים?" תהה טוריק, ודמו קפא בעורקיו.
 
"לא!" אמר טוד- שכבר התרומם מהרצפה- והצביע מעבר לגבו של טוריק. "יש לנו תגבורת!" הוא קרא בהתרגשות.
 
כעשרים גברים סוהלים, בהנהגת העגלה של יולאן, התקדמו בפטפוטים אל המצודה. טוריק זיהה ביניהם גם כמה אנשים שביקרו בעבר בתיש השחור. חלקם אחזו חרבות חלודות או חניתות מאולתרות. שלושה מהם גם נשאו קשתות קצרות.
 
"צריך לפתוח להם את השער!" קרא ג'ולין. 
 
חץ נוסף נורה לכיוונם מהאפילה. ג'נדי מתח במהירות חץ נוסף על קשתו ושיחרר אותו כמעט לאחר שנייה. זעקה נשמעה כעבור רגע.
 
"אני אחפה עליכם!" נהם ג'נדי, והניח חץ נוסף על המיתר. "לכו!"
 
הם לא היו צריכים זירוז נוסף. הם ירדו במהירות במדרגות, בחזרה אל החדר בו הייתה הגלגלת שפתחה את השער.
 
שלושת גופות החיילים שהרגו עדיין היו מונחות במצב בו השאירו אותן.
 
"הם עדיין לא יודעים שהיינו כאן." אמר ג'ולין. "נוכל לנצל את זה לטובתנו."
 
"איך בדיוק?" שאל טוד. 
 
החיילים הלמו בשער מתחתם.
 
"קארס!" צרח אחד החיילים. "תפתח כבר את השער חתיכת מטומטם! תפתח אותו כבר!"
 
"ניתן להם לכמה דקות את האשליה שחברם השיכור עדיין כאן." לחש להם ג'ולין, מתכווץ בתגובה לצעקות ההולכות וגוברות, שתובלו בלא מעט קללות עסיסיות. "וכאשר החברים שלנו יתמקמו, הכול יהיה מאוחר מדי עבורם."
 
מבעד לחרך הצר, הבחין טוריק ביולאן מסדר בצעקות את התגבורת שהביא. האנשים נערכו במהירות, הקשתים מכוונים את החיצים ישר לעבר השער. יתר האנשים נערכו בצדדים, מוכנים להסתער כשיעלה הצורך. ומעליהם יולאן נעמד על גבי העגלה שלו כמו אומן המביט במלאכתו. הוא הוציא שתי חרבות מהנדנים שעל ירכו. 
 
הפלדה בידו הבהיקה באור הירח. צמאה לדם.
 
"עכשיו אני אפתח את השער." אמר ג'ולין. "טוריק, טוד. אני רוצה שתאגפו את החיילים שיברחו לאחור. רדו עכשיו!"
 
רגע אני המלך! הוא רצה לשאוג. לא אתה תגיד לי מה לעשות!
 
 אך טוריק נטש במהירות את המחשבה המחרידה שהוא כבר לא מפקד עוד על הקרב, אלא ג'ולין.
 
היא תחכה לזמן בו המצב יהיה רגוע יותר.
 
"בוא כבר!" זירז אותו טוד.
 
"אבל הם עשרים חיילים!" מחה טוריק בעודם יורדים במדרגות.
 
"ותאמין לי שהרגנו הרבה יותר מזה הלילה." השיב לו טוד. "מה קרה? איבדת את האומץ המלכותי שלך?"
 
השער רעם בקול כאשר נפתח באיטיות.
 
"לעולם לא." אמר טוריק וחשק את שיניו.
 
"אני שמח לשמוע." טוד נעצר בפתאומיות. לפני שפנו אל השער.
 
"מה עכשיו?" שאל אותו טוריק בחמה. "גילית ששכחת את האומץ המנומר שלך?"
 
טוד פשפש בכיסי המעיל שלו. "לא. אני רק צריך לארגן כמה הפתעות."
 
טוריק לא אהב את מה שהוא אמר.
 
טוד כנראה הבחין במבטו. "אל תדאג. אלו הפתעות שתאהב לראות." הוא אמר בהקלה. "רק תבטיח לי, שלא משנה מה יקרה- תמשיך הלאה בהשתלטות על המצודה."
 
המשפט הזה בכלל לא הרגיע אותו, אם זו בכלל הייתה מטרתו. החיוך הממזרי של טוד גרם לטוריק לחשוב שהוא נהנה לגרום לו להתחלחל.
 
"הו מצאתי את זה." הוא אמר והוציא בקבוקון עם נוזל כהה בתוכו. "תילחם בהם אתה. אני אצטרף אליך עוד כמה רגעים. מבטיח."
 
קולו הרועם של השער הנפתח התחלף בזעקות קרב.
 
"לך כבר!" צעק לו טוד.
 
טוריק פנה במהירות אל השער. המחזה שנחשף לעינו היה תוהו של קטל. שני חיילים שכבו מתים על הרצפה מהחיצים שפגעו בהם בטווח קרוב. השאר היו עסוקים במלחמה בתושבים שבאו לעזור לטוריק והיתר.
 
ובליבם, עמד יולאן משסף בחרבותיו לכל עבר. הקסדה החבוטה שלראשו הייתה המיגון היחיד שלבש, אך נראה שזה היה לו לעזר שכן הוא התחמק במהירות מכל חרב שנשלחה לעברו. החיילים התרחקו ממנו כמה שיכלו, ונטפלו לתושבים שהיו חסרי מיומנות לחלוטין. הם נפלו אחד אחרי השני ממכותיהם של הנאילאת'ים.
 
אך החיילים עמדו בגבם לטוריק.
 
הוא רץ אליהם כשחרבו מונפת אל על, אבל שניים מהם הבחינו בו עוד כאשר היה חמישה מטרים מאחוריהם. הם הסתובבו בחינניות ושיספו לכיוונו בחרבותיהם.
 
וכך, במקום לחסל אותם בצורה פשוטה ויעילה מצא את עצמו טוריק חוסם בהפתעה אך בקושי שתי חרבות בהפתעה.
 
אחד חייך אליו. שיניו היו צחורות בדיוק כמו אותם שני חיילים בקבר עימם נכרתה זרועו של מיילס. 
 
קדאש. נזכר טוריק בשם בו כינה אותם טוד.
 
הם היו לוחמים טובים. טובים מאוד. רגע אחד טוריק נרתע לאחור כדי שראשו לא ייערף, ומיד לאחר מכן החרב השנייה ניחתה על זרועו. כאב התפשט מעלה אל כתפו. הוא חרק את שיניו וקיווה שלא מדובר בשבר, בזמן שנרתע פעם נוספת לאחור, והתכופף כדי להימלט מהאגרוף שנשלח אליו.
 
תבוא כבר, טוד. התפלל טוריק בליבו.
 
הוא הסתובב לאחור בתקווה, והבחין בטוד עם חרב שלופה עומד לא רחוק מאחוריו.
 
הוא בא.
 
אך אז ראה אותו מרים את החרב אל גרונו ושורט אותה בעדינות, זרזיף דם בוקע מצווארו כמו חיוך מזוויע. ותוך כדי הוא שפך את תכולת הבקבוקון שראה קודם לכן על חרבו.
 
"מה אתה עושה לעזאזל?!" צרח עליו טוריק.
 
מכת חרב שפגעה בשריון החזה שלו בקול צלצול השיבה אותו לקרב מול שני הקאדש , שעת גם הצטרפו אליהם שני חיילים נוספים. הוא נהם ופצח במתקפה משלו מול החיילים.
 
הוא הסתכן והעיף מבט בטוד. הפושע השדוף מלמל משפטים חפוזים, והוא נראה חיוור יותר אף יותר מהרגיל לאור הלפידים. לפתע הוא צנח על ברך אחת, ונעץ את החרב ברצפת השיש.
 
החרב חתכה את הרצפה כאילו הייתה חמאה. לרגע היא בהקה קלות, ואז נעלמה.
 
"מה..." נדהם טוריק, בעת שהסיט מהלומה של הקאדש השני.
 
הוא פילס דרך לסייע לטוד, אך נזכר לפתע במה שהוא אמר לו לפני כן.
 
תמשיך הלאה בהשתלטות על המצודה, לא משנה מה יקרה.
 
יולאן ואנשיו עדיין נאבקו לפרוץ אל המצודה, מצבם לא היה טוב. לא היה להם שריון שיגן עליהם או די מיומנות כדי לשמור על עצמם בחיים.
 
הם זקוקים לי.
 
הוא שאג וזינק בכוחות מחודשים על החיילים שנלחמו בו. הם היו כה מופתעים עד שמעדו לאחור כדי שלא יפיל אותם בלהטו. טוריק חש באותו הרגע כמו נמר אמיתי, פראי, חסר מעצורים, ומטיל מורא. הכאב בזרועו כמעט נשכח שהוא החליף מהלומות עם החיילים.
 
הוא הביט על אחד הקדאש. בחושיו המועצמים הוא הבין שהאיש הזה נראה לו מוכר.
 
זה אותו חייל שהרגתי קודם לכן במסדרון.
 
טוריק מעד על הרגל שהקדאש שלח אליו. בנפילתו לרצפה הבחין בסכין מוכרת תקועה בשוק של החייל.
 
הסכין של טוד.
 
עכשיו הכול התחבר. האימה של כפת הנמר, הרצון של טוד להישאר להשמיד אותם, על אף שהיו מתים.
 
הם בני אלמוות. הם יקומו מחדש כל פעם שנהרוג אותם.
 
הקדאש הנחית את חרבו, וטוריק חסם אותה באגרוף השריון של ידו הפצועה. הכפפה התעקמה, וכאב חד זעזע את זרועו.
 
ואז עברו במוחו שתי המילים שטוד אמר כאשר חיסלו את שני הקדאש.
 
ג'אור טומאן.
 
הקדאש ניסה לנעוץ בו את חרבו בשנית, אך הוא הוטח לאחור בידי זוהר מסנוור.
 
עיניו של טוריק בערו בלובן מסנוור. דמות חייל עשויה מאור לבן וטהור, נעצה חנית של אור מלובן היישר בליבו של הקדאש.
 
החייל צרח, והשריון החל להתאדות ממנו. המתכת התקלפה ממנו והפכה לאדי כספית מצחינים. אחריו הגיע תורם של המעיל, העור והבשר עד שנותרה רק צללית שחורה של אדם. היא הבהבה לרגע לפני שהתפוגגה גם היא לאור מסנוור.
 
מה זה היה בשם מסטור הגדול? שאל טוריק את עצמו בעיניים פעורות.
 
שלוש דמויות אור נוספות התנפלו על כל אחד מהחיילים שנותרו. הם נהרגו בדרך דומה, צורחים כמו חברם. אך הוא הבחין כי רק שניים מהחיילים פשוט התפוררו לגל של עצמות.
 
כי הם בני אדם. הציע מוחו של טוריק תשובה הגיונית לחוסר ההיגיון שראה. לא יצורי אל מוות.
 
דמויות האור עזבו אותו ורצו לעבר החיילים שתקפו את יולאן, ובתוך כמה שניות לא היה חייל חי אחד בכל המסדרון. הדמויות הסתחררו עוד כמה שניות באוויר, כאילו ניסו למצוא עוד אויב שאפשר להרוג, ואז נמוגו בהבזק חד.
 
טוריק התעוור. גם יתר האנשים צעקו כשמעדו והתנגשו אחד בשני.
 
"שקט כולם!" קרא קולו הנוקב של יולאן. "תמתינו כמה שניות והעיניים שלכם יתרגלו בחזרה לאור לפידים."
 
ואכן, כך היה. לאחר דקה נוספת יכול היה טוריק לראות את שדה הקטל, ואת פניהם הנדהמות של הסוהליים שהביא יולאן. טוריק הבחין ביניהם בדאלון אפור הזקן, עיניו היו פעורות לרווחה וחרבו נטפה דם.
 
השערים רעמו בשנית, והחלו להיסגר אחרי התגבורת שהביא יולאן. כעבור דקה כבר מיהרו אליהם ג'נדי וגו'לין.
 
"הגעתם." אמר ג'ולין באנחת רווחה. "כבר חששתי שלא..."
 
הוא צהל בשמחה וחיבק את יולאן ואת דאלון ההמום. "וגם אתה אופאר, הוא הנה!" הוא צהל וחיבק את אופאר חוטיר, מנהיג אחת הכנופיות הקטנות.
 
"מה קרה כאן עכשיו?" שאל טוריק בשקט.
 
ג'ולין שיחרר את אופאר- שנראה בעיקר כמי שהוקל לו- והתבונן בטוריק.
 
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל אותו.
 
"אתה יודע למה אני מתכוון." אמר טוריק, וחש חוסר סבלנות להצגה המזויפת של ג'ולין. "טוד עשה משהו."
 
כתפיו של ג'ולין השתוחחו. "הוא עשה את זה, יולאן?" הוא שאל בקול עצוב.
 
"אני חושש שכן." האיש הקירח השיב את חרבותיו לנדנים בפנים עגומות. "ג'אור טומאן... מעולם לא חשבתי שהוא יעשה את השטות הזו."
 
"מה זה היה?" שאל טוריק, ספק סקרן ספק כועס.
 
"דבר אפל." ענה ג'נדי, וחשק את לסתו. "אבל עכשיו עדיף שלא לדון בהשלכות, ויותר במה שניתן לעשות עבור למסכן הזה."

הם מצאו את טוד במקום בו נפל, מכווץ על הרצפה, עיניו מזוגגות.
 
טוריק התכופף אליו והצמיד את אוזנו אל חזהו של טוד.
 
"אין לו דופק!" הוא אמר באימה.
 
ג'ולין לא נראה מבוהל מהידיעה הזאת, אלא בעיקר מוטרד.
 
"ידעת שהוא ימות." נהם טוריק, וזו לא הייתה שאלה. "הנחת לחבר שלך לעשות דבר מטופש כזה ולמות כמו..."
 
"הוא לא מת." אמר ג'נדי בקול עגום. "ג'אור טומאן- או אור מאופל בשפה שלנו- הוא יותר אגדה מאשר עובדות מוכחות. אבל בהחלט ייתכן שהנשמה שלו נדדה למחוזות אחרים."
 
"מחוזות אחרים?" שאל טוריק בבעתה.
 
"עולם המתים, היכלות הצדק, או המחול המרוחק... שמות רבים יש למקום הזה." אמר ג'ולין. "הנקודה היא שהוא קרא לנשמותיהם של אנשים מתים באמצעות דמם כדי לעזור לו להילחם. זה מעשה אפל."
 
"למה?"
 
ג'ולין עשה לו פרצוף. "אתה באמת שואל מדוע?"
 
"כן, צריך להניח למתים." סייע דאלון בתשובה משלו. "זה מרושע להפריע למנוחתם."
 
"התכוונתי למה הוא זימן אותם." שאל טוריק. "אני לא אידיוט."
 
הוא חשב על משפחתו. בוודאי שאני לא אפריע להם.
 
"היו שני קדאש במבצר הזה." נאנח ג'ולין. "מעורב בכך מכשף כלשהו, כמובן. תמיד ישנם מכשפים. הקדאש הם אנשים שאנחנו לא מסוגלים להרוג. גופם של הקאדש פשוט יתאחה אחרי כמה דקות. הם זריזים מאוד, אבל לא תמיד מיומנים. אבל חייהם אינם חיים. הפחד האנושי מהמוות מתחלף אצלם ברוע לא נשלט. הם תמיד ימשכו להיכן שיכולים להרוג- לגיונות נאילאת' פלוגות שכירות או לפשיטות של שבטים. בכל מקרה..." הוא הצביע על טוד. "הוא הבין שאם נרצה להיפטר מהם נצטרך דרך יותר יצירתית. הנשמות הן עוצמתיות בהרבה מכל בן אדם, ואפילו אופל לא יכול להשתוות לכוחן. אבל המחיר... בעובדה שהנשמות יתעו בעולמנו שלנו היא מרושעת. ידעתי כבר הרבה זמן שהוא חוקר כישופי דם. התחום הזה תמיד עניין אותו. הוא שאל לרשותי כבר שפגשנו בקאדש בפעם הראשונה. לא באמת האמנתי שיוכל, ולכן הסכמתי לו. אבל הוא הצליח, לצערי הרב."
 
"ומה היה בבקבוקון?" שאל טוריק.
 
"דם של חיילים שהרג." אמר מיילס. "לפי הקסם צריך את הדם של המתים בנוסף לדם שלך. מה שקורה בעצם הוא שמתחלפים בין העולמות."
 
טוריק נזכר בטוד הכורע למרגלות הגופות על החומה בעיצומו של הקרב. באותו הזמן הוא חשב שמדובר בתאוות בצע. אך כנראה הוא אגר את דמם עבור הכישוף.
 
הוא החווה בראשו על גופו הדומם של טוד. "כמה זמן הוא יישאר כך?"
 
"האגדות טוענות שהמחיר הוא יום אחד של שהות בעולם המתים עבור כל נשמה שזימנת." השיב ג'ולין. "היו כאן..."
 
"שש." אמר טוריק, באותו הרגע שיולאן אמר: "שבע."
 
הוא העיף מבט זועף ביולאן.
 
"ומכאן אני מסיק שאף אחד מכם לא עקב אחרי הקסם." השיב ג'ולין באכזבה. 
 
"אה, כן. היינו עסוקים בכמה עניינים שוליים כמו הניסיון להישאר בחיים." השיב יולאן בסרקזם.
 
ג'ולין התעלם ממנו. "לעת עתה צריך להניח שהוא מנוטרל. נקווה שהוא ישוב במהירות האפשרית... אם בכלל."
 
הוא נשמע מאוד ספקן כשאמר זאת.
 
שתיקה השתררה באולם.
 
"יש לנו עדיין את החיילים שאמורים להגיע אל רובע המבריחים." אמר טוריק לבסוף. "כדאי שנשוב אל החומה."
 
"כן, בהחלט." הסכים עימו ג'ולין. "אופאר, הורה לשניים מאנשיך לשמור על גופו של טודאן מכל פגע. לאחר שנסיים כבר נטפל בו. תשלח עוד עשרה אנשים לסרוק את מגורי החיילים אם במקרה נותרו עוד חיילים. אם תמצאו כמה, תקשרו אותם ותדחפו אותם לאיזה צינוק, רצוי עם חולדות."
 
"ישנה בעיה אחת, גו'לין." אמר אופאר בקול קר. "רק חמישה מאנשיי נותרו בחיים אחרי הקרב הארור הזה."
 
"אני מצטער לשמוע." אמר ג'ולין. "דאלון, הענק לו כמה מאנשיך. היתר- מעלו איתי אל החומה."
 
אופאר רטן לעצמו משהו, ודאלון צעק פקודות. כעבור כמה רגעים הם עלו בשנית אל החומה.
 
טוריק היה חייב לדעת עוד דבר אחד נוסף.
 
"ג'ולין?" הוא שאל חרש כשהיו על החומה, רחוק מהיתר.
 
"כן, הוד מעלתך."
 
"הכישוף שטוד עשה... האם זה דומה למה שעשיתם בקיראטוריטאק?"
 
ג'ולין הסב את מבטו. "זו לא שאלה שאוכל לענות עליה בלי לעבור על השבועות שלנו..." הוא שתק לרגע. "ולמען האמת- קיראטוריטאק הייתה אופל שאפילו אני לא אוכל להסביר אותו."
 
"אתם עשיתם זאת?"
 
"מעולם לא." ג'ולין העווה את פניו. "ואל תוסיף לשאול אותי על כך."
 
הם שתקו על החומה, הרוח הקרירה מנשבת על פניהם. על חומה שהייתה מלאה מוות וציפייה דרוכה.
 
רק כעת התפנה טוריק להביט סביב. כל רובע גורטינג נפרש למרגלותיו. המצודה הייתה הבניין הגבוה ביותר באיזור מלבד צריח הזיקוקנים. רובע המבריחים נפרש ממערב להם, רצועה עלובה של כמה עשרות בניינים שהזדקרו מהסלע החשוף, ונצמדו למצוק של המצודה. כאילו מקווים להיות גבוהה ותמירה כמותה. גלי הים געשו והטיחו קצף מלוח בסלעים.
 
הנוף היה נהדר. הוא היה נהנה ממנו מאוד אלמלא הסיבה שלשמה היה כאן
 
"חיילים!" קרא לפתע אחד מחייליו של דאלון. "הם מגיעים אל רובע המבריחים!"
 
טוריק צמצם את עיניו. הוא ראה אותם, יורדים בשביל המוביל אל הרובע. הוא מנה שם לפחות חמישים חיילים. כוח צבאי מכובד ביותר כדי לחפש אחרי קצין סיור זוטר. הם נשאו חניתות ומגינים וצמצמו את השורות שביניהם. הם התכוננו להתנגדות מאנשי הרובע.
 
אבל בכלל לא לחיצים שיומטרו עליהם מהמצודה.
 
"לתפוס עמדות." קרא ג'ולין, ונטל את אחת הקשתות שנותרו גלמודות על החומה. ג'נדי התייצב לצידו, מותח חץ עד שהנוצות שפשפו את לחיו, ויולאן תפס את צידה האחר של החומה.
 
מלבדם, רק דאלון ושלושה אנשים נוספים ידעו להשתמש בקשת.
 
שישה קשתים נגד חמישים חיילים. אילולא היה מדובר בכפת הנמר, בהחלט הייתי מהמר על הנאילאת'ים.
 
השבעה ניגשו אל שפת החומה, והתכופפו מתחת לשיני האבן של החומה כדי להסתתר מעיניהם של הנאילאת'ים- למקרה שהם יחליטו להביט למעלה.
 
החיילים כבר הגיעו כמעט עד למלכודות שאוריוק הציב. הם נעצרו כאשר הבחינו במכשולים שבנו תושבי רובע המבריחים.
 
לפתע אחד החיילים צעק משהו. והצביע על ערימת החציר שהסוותה את חבית הזפת שהטמין אוריוק.
 
שלושה חיילים הצטרפו אליו והחלו לחפור בחציר בקדחתנות. טוריק הבין שלא ייקח להם זמן רב עד שיבינו שמדובר במלכודת מוות.
 
עכשיו זה הזמן.
 
הוא חטף לפיד מאחד הכנים שעל החומה. "אש!" צעק.
 
שבעה חיצים נורו אל האפילה, וארבעה חיילים נפלו בצעקות הפתעה.
 
החיילים מיהרו ליצור מבנה של חץ שהקיף את הפצועים, וכיסו את ראשיהם במגינים. לא היה ספק שהם היו מיומנים בהרבה מהחיילים ששמרו על המצודה. 
 
או שבסך הכול הם היו יותר ערניים מחיילים שלא ציפו שיפלשו להם אל המצודה.
 
החיילים החלו להתקדם אל תוך השטח הבנוי בצעדים מדודים.
 
טוריק השליך את הלפיד.
 
החציר נדלק בין רגע, והחיילים שחיטטו בו נרתעו וכיסו את פניהם מהחום.
 
כעבור רגע פיצוץ אדיר החריד את שמי הלילה.
 
טוריק השתטח על הרצפה. הוא בטעות קרס על זרועו הפצועה, ואש בערה במעלה כתפו. אך זה היה עדיף מאשר להיפגע מגושי הסלע שהתעופפו מעל לראשו.
 
פיצוץ נוסף נשמע, ואחריו עוד אחד, ואחריו פיצוץ רביעי. ארבעה כדורי אש שנורו אל שמי הלילה ובלעו את זעקותיהם של החיילים שנלכדו בתוך התופת.
 
טוריק המתין שהעשן יעלם בטרם עמד שוב על רגליו.
 
למרגלותיו נפרש מכתש מעלה עשן בעומק חמישה מטרים. הוא נמתח מהבתים הראשונים של רובע המבריחים ועד לנקודה בה היו המלכודות של אוריוק. הקש עדיין בער באש מתפצפצת לכל אורך השביל כמו מחסום קטלני ובוהק. 
 
ובמכתש עצמו היו מפוזרות עצמו, וביניהן חלקי שריון מעוקמים ומפוחמים. כה רבים הם היו שטוריק לא חשב שנשארו חיילים בחיים מהפיצוץ.
 
אך אז הוא ראה אותם. שלושה חיילים שמעדו כמו שיכורים בחזרה במעלה הגבעה. אחד מהם צלע על רגל מרוסקת.
 
ג'ולין הניח חץ נוסף על המיתר וכיוון אותו אליהם, אך טוריק ריסן אותו.
 
"הנח להם לברוח." הוא אמר. "דבר לא יהיה ניתן עוד להסתיר אחרי הפיצוץ הזה."
 
פניו של ג'ולין הזדעפו אך הניח את קשתו.
 
קולות מהומה מלמטה. טוריק הסב את מבטו בחזרה. קבוצה של כמה חיילים עברה את קו הפיצוץ והתרוצצה בין בתי רובע המבריחים. כנראה בניסיון למצוא את התיש השחור.
 
"בהם אתה יכול לירות." אמר טוריק לג'ולין. "ואולי רצוי, לפני שימותו אנשים נוספים. אני לא חושב שהנאילאת'ים ינהגו ברחמנות."
 
והוא צדק. הם החלו להלום על הדלתות ולרסק אותן בכתות החניתות שלהם. אנשים מגגות של כמה בתים השליכו עליהם אבנים אך לא נראה שהם הסבו נזק משמעותי, אולי רק הכעיסו את הנאילא'ים יותר.
 
"תירו בהם כבר." אמר טוריק בעייפות.
 
ג'ולין ירה ואחריו ג'נדי ויתר הקשתים. לקח להם זמן רב יותר לצלוף, אך בהתחשב בחשכת הלילה הם ירו בצורה לא רעה בכלל.
 
לאחר שלושה מטחים לא נשמעו עוד צלילי המלחמה, והשתררה הדממה.
 
ואז עלתה תשואה. היא הייתה בודדת, מטורפת וחסר מעצורים. דלת התיש השחור נפתחה וממנה דילגה דמות קטנה במחול מעל החיילים המתים.באור שיצא מהפונדק טוריק הבחין שהיה זה אוריוק.
 
משפחתו של ג'נדי יצאה מעט אחריו בהיסוס מה. עכברוש צלע במאסף על קב מאולתר.
 
ואחריו נפתחה דלת ועוד דלת. אנשים יצאו מהבתים והתאספו ברחבה ליד הפונדק. בפניהם של חלקם טוריק הבחין, ואת חלק אפפו הצללים. אך המנגינה שעלתה משם הייתה אחת.
 
ניצחון.
 
טוריק הרשה לחיוך מותש לעלות על פניו. הוא הביט הצידה במטרה לפגוש בעיניו של ג'ולין אך לא מצא אותו.
 
"הוא מאחוריך, מלכי." אמר דאלון והצביע מאחורי גבו.
 
טוריק הסתובב. מעל בית השער עמד ג'ולין ברגליים פשוקות וגאווה על פניו. בידו אחז בדגל כחול קרוע. על התורן לא התנוסס עוד הנשר הנאילאת'י אלא דגל צחור שאותו טוריק מעולם לא ראה מתנוסס באיגוראת'. נמר משתופף נרקם עליו בחוט תכול.
 
"אנו לא מתחבאים עוד." אמר ג'ולין בנימת ניצחון. "הלילה הוא ליל מלכותו הראשון של טוריק בן סטיבנס. מלכה של סוהל!... יש נמר באיגוראת'!"

hipy · נשלח: 15/12/2019 ב- 20:14:26

אני ממש מזניח, תקופה עמוסה בוכה

אקרא בקרוב!

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק ארבעים: כסף מלוכלך

ספוילר:

נאילאת' הייתה ארץ מסריחה. 
 
לקח לי בערך יומיים עד שהבנתי את זה, למה רק אז הגענו לכפר הראשון. 
 
עד אז נסענו בשבילים נחמדים כאלו. השטח נהיה פחות סלעי, וצמחו להם יותר עצים. גם הגבעות נהיו באיזשהו שלב ירוקות כאלו נחמדות עם דשא ופרחים. זה היה נחמד אחרי המדבר ההוא בסוהל. גם נהיה פחות חם. התחיל להיות מעונן, והיו רוחות קרות כאלו ונעימות.
 
בקיצור, כמעט הקאתי ת'נשמה שלי שנכנסנו לכפר ההוא. למה ממש באמצע הכפר עמד לו עמוד תלייה עם כמה גופות מסריחות שהיו מלאות בזבובים. כל הבשר שלהם כבר ניקרו אותו עורבים, ומה שעוד נשאר היה בצבע ירוק מגעיל כזה.
 
שאלתי את קארים אם זה ככה בכל מקום.
 
"ככה לורדים בנאילאת' ממגרים את הפשע." הוא אמר לי. "כאשר כל הכפר רואה מה קורה למי שעובר על החוקים של הלורד שלו, הוא מפחד ומבין כיצד צריך להתנהג."
 
זאת הייתה דרך ממש מטופשת לעשות את זה. אם היו תוקעים לי מול הבית גופה עד שהיא תתנפח ותסריח כבר הייתי עובר כפר. בלי צחוק. מה גם שאנשים נהיים חולים רק מהריח הזה, ועוד שמים ת'עונש הזה באמצע הכפר איפה שכולם יוכלו להיחנק מהגועל הזה. אם היו מרביצים לבנאדם כמו שצריך מול כולם. או שהיו הורגים אותו במקום אחר ואז מודיעים לכולם. זה היה משיג את אותה התוצאה ובהרבה פחות בסירחון.
 
וזה הרגע שהבנתי שנאילאת' מסריחה. אמרתי את זה לקארים, אבל גם קרוין שמע אותי והוא התפוצץ עליי לגמרי.
 
"אתם כולכם מסריחים שם בסוהל." הוא אמר לי. "ממש אפשר להריח כל אחד מכם כאילו הוא התגלגל בחרא של סוסים לפני שהוא יצא לרחוב. אין לך זכות למתוח ביקורת על איך שבני תרבות מתנהגים."
 
התעלמתי ממנו. הרוזן הזה היה מתנפח כל הזמן על שטויות.
 
"על מה הענישו את אלה?" שאלתי.
 
יורן עיקם ת'אף שלו והסתכל של השלט שנתלה מעל הראש שלהם. 
 
"גנבי סחורות." הוא אמר בחמיצות, והצדיע לגופות שהתנדנדו שם מהחבל. "אירוני משהו."
 
קארים שאל איזה איכר שעבר שם ברחוב אם יש מקום בכפר שאפשר לישון בו. האיכר הצביע לנו על איזו בקתה נמוכה וארוכה שנראתה כמו אורווה. 
 
"יש לפונדק הזה כמה מיטות פנויות לפעמים." הוא אמר. "ועצה שלי, אל תקנו מהיין שם. יש לו טעם של שתן."
 
"תודה לך על העצה." אמר קארים. "אך אנו רק מחפשים מיטה חמה ללילה. הגענו מצוידים למסע ארוך." הוא טפח על אחד הארגזים בעגלה.
 
ואז במקום ללכת האיכר ההוא התחיל לחטט יותר מדי. 
 
"מאיפה אתם מגיעים?" הוא שאל. "אין הרבה אורחים בכפר שלנו לאחרונה."
 
"אנחנו מאיגוראת', ונוסעים לקנות בדים בנורקה בשביל המפעל שלנו." אמר קארים בלי להסס.
 
האיכר תקע מבט בחרבות של חת'אי וקרוין. "אתם חמושים לא רע." הוא אמר.
 
"הדרכים מסוכנות." אמר יורן. "השודדים נהיו חצופים בזמן האחרון."
 
האיכר הסתכל על קארים פתאום כאילו הוא מבין משהו. הוא מלמל משהו לא ברור והוציא מכיס המכנסיים שלו חתיכת נייר. הוא הסתכל עליה ואז על קארים, ואז עוד פעם על הנייר. ואז הוא פתח ת'פה בהפתעה.
 
"אתה..." הוא אמר, ולא הספיק לסיים מתי שקארים הוציא איזו רוח מהכיס שלו ועצם ת'עיניים שלו לשנייה.
 
חיוך מטומטם עלה על הפנים של האיכר. "אני אשכח שפגשתי אתכם בכלל. שיהיה לכם ביקור נעים בכפר שלנו." הוא אמר, ולפני שהוא התחיל ללכת, הוא הוציא כמה מטבעות נחושת וזרק אותם על הרצפה. הייתי בטוח שזו תוספת שקארים בטח מת עליה.
 
"אחחח... זה פשוט מציק שזו קבלת הפנים שמאג זוכה לה." התלונן קארים והחזיר את הרוח לגלימה שלו. הוא התכופף להרים ת'מטבעות. "אני זוכר את התקופה שבה לא היה כפר- עלוב ככל שיהיה- שהייתי עובר בו ומקבל פחות ממשתה ומיטת נוצות חמה. האנשים היום איבדו את הכבוד שלהם לזקנים."
 
הלכנו לפונדק ההוא שהאיכר אמר לנו עליו. לא רק שהוא נראה כמו אורווה, הוא גם היה עלוב כל כך שהתיש השחור נראה לידו כמו ארמון.
 
 אף אחד חוץ מהפונדקאי לא היה שם. הוא היה נראה משועמם עד מוות.
 
"יש עוד שעתיים עד לארוחת הערב, אדונים." ככה הוא בירך אותנו. "אם אתם רוצים לשתות משהו, יש לי רק יין להציע לכם."
 
"חשבתי שנוכל למצוא פה מיטות ללילה." אמר לו קארים.
 
"אתם יכולים לישון בשני החדרים הראשונים מימין." הוא הצביע לנו על מסדרון בהמשך. "הבת שלי תטפל בסוסים שלכם."
 
קארים זרק לו מטבע זהב, שהיה שווה בערך כמו הפונדק העלוב הזה. "תדאג שהם יקבלו גם תפוחים חוץ משיבולת השועל."
 
הפונדאי תפס אותו, וחייך אל קארים. כסף תמיד עושה אנשים נחמדים יותר. "כמובן אדונים." הוא אמר. "במחשבה שנייה, אני חושב שנשארה לי במטבח כיכר לחם וקצת נקניק... שמי לון, דרך אגב."
 
החדרים היו גם מסריחים. לא היו מספיק שמיכות לכולנו, ככה שאחרי הרב תלונות קרוין הסכים לישון בגלימה שלו. לא לפני שהוא עשה מזה סיפור שלם על איך שכולם שונאים אותו. ת'אמת הוא צדק, אני בטוח שלא היה אחד שסבל ת'רוזן הזה. גם קארים בטח התחרט שהוא צירף אותו אלינו, כי יכולתי לראות איך הוא גלגל ת'עיניים מתי שקרוין התלונן.
 
לון הביא לנו את הלחם שהוא הבטיח לנו. הוא היה קצת קשה, אבל הוא עדיין היה יותר טוב מהלחם השחור שבדרך כלל מכרו ברובע גורטינג. קיבלנו יחד איתו גם גבינה חמצמצה כזאת, ירקות חתוכים ביצים קשות ונקניק מעושן. היה טוב לאכול סוף סוף משהו אחר חוץ מבשר משומר.
 
באמת היינו היחידים בפונדק. היה שקט שם כמו קבר. אחרי שסיימנו קרוין הלך לישון, וחת'אי הלך להתאמן בחרב עם ג'ואנוס. יורן תפס שולחן משלו וישב לקרוא עוד אחד מהספרים המשעממים שלו.
 
וייליאמר ולודו שאלו את לון איפה יש נפח, למה חלק מהברזלים בעגלה שלנו הראו סימנים שהם עומדים להתפרק.
 
ככה שנשארתי לבד עם קארים.
 
אהבתי ת'בנאדם, אבל הוא גם ממש הפחיד אותי. אחרי שראיתי מה הוא יכול לעשות עם הרוחות שלו בקרב עם טאמאסיו הבנתי כמה שהמכשף הזה מפחיד. היה ממש קשה לי לראות בו ת'בנאדם הנחמד ההוא שהכרתי.
 
אבל הוא גם סיקרן אותי מאוד. הייתי נותן כל כך הרבה כסף כדי להיות חכם כמוהו, ככה ששמחתי להיות איתו וקצת לרחרח על הכישוף הזה. התעלמתי מהקולות בראש שאמרו לי שזה עומד להיות משעמם עם כל הספרים והמגילות. רציתי להיות מכשף טוב כמוהו.
 
והיה הנדר המטומטם ההוא שאמרתי שיצאנו מסוהל שאני עומד לדעת לקרוא ולכתוב. הייתי בורח מזה אבל ידעתי שזה יהיה שפל מאוד לא לעשות את מה שהבטחת, אפילו אם הבטחתי את זה לכמה הרים שלא שמעו אותי בכלל.
 
"אדוני המאג, תוכל ללמד אותי לקרוא ולכתוב?" שאלתי אותו.
 
הוא היה עסוק באותו הרגע בבדיקת המפות שלו. "המממ... אם נלך בדרך המלך נוכל להגיע בתוך חודש וחצי לפילימורה."
 
"שמעת בכלל מה שאלתי אותך?"
 
הוא הרים ת'עיניים שלו, והסתכל בי בהפתעה. "או! סליחה, אבל אני חושב שלא שמעתי אותך. במה העניין?"
 
אז אמרתי לו אותו הדבר שוב. הוא גירד בראש שלו ועשה לי פרצוף. "אין לי כוח. תוכל לבקש מיורן שילמד אותך. הוא יודע לקרוא לא פחות טוב ממני."
 
הסתכלתי על יורן. הוא הפך דף והיה נראה ממש מרוכז במה שהוא קרא.
 
"נו בחייך." אמרתי לקארים והסתכלתי לו ישר בעיניים בכל האומץ שהצלחתי לגייס ,וניסיתי להחזיק ת'לב ככה שהוא לא ייפול לי מרוב פחד. "אתה באמת חושב שאני יפספס ת'הזדמנות להשוויץ לכולם שלמדתי לקרוא בגלל המאג קארים?"
 
לרגע חשבתי שהוא עומד להוריד לי סטירה, אבל חיוך עלה לו לאט על הפנים. איכשהו קניתי אותו מתי שדיברתי אליו ככה.
 
"אתה שאפתן, בדיוק כמו יורן. הוא היה חצוף כמוך עת נפגשנו לראשונה." הוא גילגל ת'מפות שלו וזרק אותן על השולחן. הן נחתו פעם אחת ואז התגלגלו לכיוון הקצה של השולחן. שלחתי יד לתפוס אותן, אבל לפני שהספקתי לגעת בהן הן נעצרו במקום.
 
הסתכלתי על קארים. "זה היה קסם." אמרתי.
 
הוא הסתכל בחזרה עליי, ושלח מבט על היד שלי.
 
רק אז ראיתי שקפאתי במקום עם היד שלי מתוחה בדרך לתפוס את המפות. הכפפה שלי החליקה טיפה למטה בגלל התנועה החדה ההיא. ראיתי שהסמל על היד מציץ קצת החוצה, הייתי מבוהל שנזכרתי שיורן אמר שלקארים אסור לראות אותו. לא ממש ידעתי למה, אבל משכתי מהר ת'כפפה למטה מהר. אבל איכשהו ידעתי שזה לא משנה, שקארים כבר הספיק לראות אותו.
 
"לא כל קמצוץ של מזל טוב הוא קסם, סקייל." אמר קארים, וחייך כאילו הוא בכלל לא שם לסמל המוזר ההוא. "דברים מוזרים רבים קוראים בעולם, ולא תמיד הסיבה לכך היא ההתערבות שלנו, המאגים והמכשפים. אני רוצה שתזכור זאת להבא."
 
הוא שלח יד לגלימה שלו והוציא משם כמה גליונות קלף, ואז הוא הוציא משם גם שלושה עטים יפים כאלו מנוצות שחורות, וגם קסת דיו. הייתי בטוח שזה גם קסם, אבל לא ידעתי כבר מה לחשוב אחרי מה שקארים אמר הרגע על ההבדל בין קסם למזל. הייתי מבולבל לגמרי.
 
"הכתב הוא המצאה מופלאה." אמר לי קארים, ולקח את אחד מעטי הנוצה וטבל אותו בדיו. "האופן שבו הצלחנו לקחת כל דבר בעולם ובעזרת כמה עשרות סימנים לייצג אותו כדי שכל אדם יבין את המסר... זה דבר מופלא! תאר לך אילו היינו עדיין צריכים לצייר כל דבר כדי ש... אני משעמם אותך?!"
 
לא שמתי לב שהתחלתי לשפשף עם הסכין שלי ת'קצה של השולחן. טוב זה באמת לא עניין אותי. הוא יכול היה לברבר שם כד מחר על כתב וזה לא היה מזיז לי אפילו ת'בוהן. ת'אמת, רק רציתי לדעת איך עושים את זה נכון, ולא למה לעזאזל לבנאדם היה מספיק זמן לזרוק כדי שהוא יחשוב על הרעיון הזה של הכתיבה.
 
אבל קארים נשמע די כועס, כאילו זה באמת היה חשוב לו העניין הזה.
 
"אני מצטער מאסטר." אמרתי לו, והחזרתי ת'סכין לחגורה שלי. "אבל באמת שלא טיפה מתחשק לי לשמוע על זה. רק תסביר לי פשוט איך לקרוא ולכתוב."
 
חשבתי שהוא יכעס עליי אבל הוא פשוט נשמע עצוב.
 
הוא נאנח. "אם זה רצונך, סקייל." הוא נאנח, והושיט לי את הנוצה. דיו טפטף ממנה על השולחן. "אבל אם תקשיב לעצה של אדם זקן- לעולם לא תגיע רחוק אם לא תשאף לדעת עוד ועוד. ללמוד עד קצה גבול היכולת."
 
לקחתי ממנו את הנוצה. "יש הרבה מלכים ולוחמים שבכלל לא היו חכמים והם חיו לא מי יודע מה רע. היו להם ארמונות והרבה כסף."
 
"אך האם הם באמת הגיעו רחוק?" הוא שאל אותי. "האם הם היו מגיעים לעושר הזה ללא כוח הזרוע והצבאות שעמדו מאחוריהם? האם הם נהיו בני אדם טובים יותר בגלל הכסף או שהמשיכו להרוג ולרצוח כי לא ידע איך לנהוג בחוכמה אם הכסף שקיבלו?"
 
לא הייתה לי תשובה בשבילו. השאלות האלו היו יותר מדי בשבילי. אני לא יודע למה אנשים אחרים המשיכו להרוג אם היה להם כסף לחיות בנחת, אבל אני פשוט הייתי מוצא איזה בית וחי שם בשקט. אולי גונב מדי פעם אבל רק בגלל שהייתי אוהב את זה, לא כדי לשרוד. אולי אפילו הייתי מחזיר בסוף ת'כסף לבנאדם, כי בטח לא הייתי צריך ת'כסף.
 
אבל ידעתי שקארים לא ירצה לשמוע את זה, אז החלטתי לחזור לעניין של הכתיבה.
 
קארים פתח קלף וצייר עליו חמישה סימנים. "אני רוצה שתעתיק לי כל אחד מהם עשרים פעמים." הוא אמר. "תתחיל עם האחד למעלה."
 
"מה זה אומר מה שכתוב שם?" שאלתי אותו.
 
"סמ"ך-קו"ף-יו"ד-יו"ד-למ"ד." הוא אמר. "זה השם שלך, ואני רוצה שעוד שעה תדע לכתוב אותו גם אם אני אעיר אותך באמצע הלילה עם דלי קרח שמסביבך התקפת שודדים. תתחיל."
 
ניסיתי לחקות את התנועות שהוא עשה. גיליתי שזה ממש קשה כל בעסק הזה של הכתיבה. הדיו נמרח כל רגע, והאותיות יצאו לי מגעילות כאלו. בכלל לא קטנות ויפות כמו של קארים.
 
אחרי חמש פעמים שהלך לי ככה גרוע התחשק לי לעזוב הכול מאחורה. אמרתי את זה לקארים אבל הוא רק צחק ואמר שצריך להתאמן הרבה והוא לא ציפה שבפעמים הראשונות ילך לי טוב. אז המשכתי ככה עד שהיד כאבה לי וכבר לא היה מקום על הקלף. ואז שאלתי אותו עוד פעם אם אפשר להפסיק. הפעם הוא שיחרר אותי, אבל בחיי- האותיות שלי עדיין לא נראו יותר טוב מאשר הפעם הראשונה שניסיתי.

ככה זה היה ממשיך גם בימים הבאים. קארים החליט שאני חייב להתאמן כל יום.
 
עזבנו ת'כפר ההוא והמשכנו הלאה. חשבתי שהוא יעזוב אותי בשקט מתי שנהיה בשטח, אבל טעיתי.
 
"גם הלוחם הטוב ביותר לא היה נהיה כזה אם הוא לא היה נלחם כל יום." הוא היה אומר, ונותן לי את הנוצה והקלף. "היום תתאמן לכתוב את השם שלי. לצורך כך תצטרך ללמוד עוד שלוש אותיות חדשות."
 
איזה לוחם ואיזה נעליים. הייתי יושב וכותב על הקלף עד שלא הרגשתי ת'אצבעות שלי עוד. גם לא היה נוח בכלל לכתוב עם הכפפות שלי. היה לי חם ודביק בפנים, והתחשק לי להוריד אותן כל הזמן. 
 
זה היה סיוט אחד גדול.
 
הלכתי ליורן וסיפרתי לו כמה שקארים הורג אותי עם הכתיבה הזאת. אבל בכלל טעיתי שחשבתי שהוא יעזור לי. הוא דווקא התלהב ואמר שתוך כמה הרטלים אני אדע לקרוא טוב ממש כמו ידען. אז אמרתי לו שהוא סתום כמו סלע, ועדיף שישאיר ת'ראש שלו תקוע בתוך הספר המסריח שלו למה אני ממש סובל לשבת ככה כל יום. הוא ממש התעצבן עליי, ורצה להחטיף לי. אבל הייתי יותר מהיר ממנו. וגם אחרי דקה שהוא רץ אחריי הוא נפל על הברכיים ולפת ת'חזה שלו חזק כאילו הריאות שלו עומדות להתפוצץ. והפנים שלו האדימו ממש.
 
נבהלתי ממש וקראתי לקארים. הוא הגיע מהר ושאל את יורן בדאגה אם קרה לו משהו.
 
"זה רק הגוף שלי שמתפרק." הוא אמר. "הגעתי לגיל המחורבן הזה, הא?... אני לא צריך ת'טובות שלך!"
 
הוא העיף ת'יד שקארים הניח לו על הכתף, וקם לבדו מהרצפה. 
 
זכרתי שהוא אמר אותו הדבר מתי שהיינו שם בקיראטוריטאק בבית ההוא של המחתרת. ביום ההוא שבלזיל קרע לו לגזרים ת'מעיל. הוא אמר שכואב לו הלב והוא מתחיל להתפרק. לא רציתי שהוא ימות. אבל בחיי- זה היה נראה כל כך קרוב באותו הרגע שבאמת פחדתי.

נאילאת' הייתה גם מאוד שונה מסוהל.
 
חוץ מהסירחון, הייתי צריך להתחיל להתרגל גם לאנשים. הנאילאת'ים היחידים שהכרתי היו החיילים הנפוחים שהסתובבו עם הקסדות המבריקות שלהם. ואולי גם הסוחרים שהלכו עם מעילים עם כפתורי פליז כל כך נוצצים שיכולת לראות ת'פנים שלך בתוכם. אבל התחלתי להבין שלא כל הנאילאת'ים הם כאלו. היו כל כך הרבה אנשים עניים עם מעילים מתפוררים בנאילאת' שכמעט הייתי יכול לחשוב שהם בני ניכר או עבדים- ז'תומרת, עד ששמעת אותם פותחים ת'פה שלהם.
 
הם היו גרועים כל כך. הם לכלכו כל כך חזק ת'פה שלהם ככה שלא יכולת להתבלבל בזה שהם נאילאת'ים למה שום סוהלי לא היה מדבר ככה על הנשים בסוהל ובת'סוס.
 
לילה אחד עצרנו באיזה פונדק דרכים. אחרי כמה ימים שהיתושים אכלו אותו בחוץ אף אחד מאיתנו לא חשב מי יודע מה. כולנו רצנו פנימה כאילו השלישי רודף אחרינו.
 
היה חם בפונדק, הוא היה מלא עשן ועלה מהמטבח ריח כזה טוב של בשר שהבטן שלי התהפכה. השולחנות היו מלאים, וקארים הלך וניסה לחפש לנו שולחן פנוי.
 
פתאום תוך רגע אחד נהיה לי חם מדי. הרגשתי כאילו אני עומד להיחנק עוד שניה.
 
והסמל ביד גירד לי חזק. 
 
אמרתי ליורן שאני יוצא החוצה כמה דקות לקחת אוויר, והסתלקתי משם לפני שהוא אפילו יכול היה לומר צ'ייס מנגו.
 
יצאתי אל הלילה. הירח היה מלא, וראיתי את כל הכוכבים מסביבו. הם נצנצו כמו מטבעות כסף קטנים. הרגיע אותי להסתכל עליהם. הייתי קוטף אותם אם הייתי מספיק גבוה. ז'תומרת לא בשביל הכסף. רק כדי שיהיה לי כוכב אחד בכיס כדי שבימים מחורבנים אני יוכל פשוט להוציא אותו ולשכוח מהכול.
 
אבל אחרי כמה דקות הכוכבים נראו משעממים. הסתובבתי קצת כדי שיהיה לי מה לעשות. זרקתי כמה אבנים לחושך, אבל איש אחד באורווה קלט את זה והתחיל לצרוח עליי. אז הפסקתי וחיפשתי לעשות משהו אחר.
 
קלטתי ת'שלט מעל הפונדק. קארים לא לימד אותי לקרוא, אבל ידעתי ת'סמלים שהוא לימד לא רע. הייתי בשלב שכבר הצלחתי לקרוא מהספר של יורן כמה שורות. הייתי די טוב בזה. ז'תומרת, לא טוב כמו יורן. אפילו לא התחלתי לדגדג ת'שיעמום שלו. אבל ידעתי ת'אותיות. ואם הייתי נותן כמה דקות יכולתי לקרוא משפטים קצרים.
 
אז הסתכלתי על השלט מעל הדלת. והבנתי לאט מה עובר לנאילאת'ים בראש המחורבן שלהם.
 
ג'נדי היה שם ת'גולגולת ההיא של התיש, והנאילאת'ים... הם כתבו ת'שלטים עם המילים הכי מטונפות שהיו בעולם:
 
<div style="text-align:center">פונדק שלושת הגלגלים מברך את אורחיו בזכות שיסוף הגרונות!</div>
 
ואז זה נהיה עוד יותר גרוע.
 
<div style="text-align:center">סכינים ניתן לשאול מהדלפק! אנחנו מספקים בשמחה את זכויות המלחמה של אורחינו!
 
אנו דוגלים במלחמה בכל הטינופת העולמית- רמאים במשחקי קלפים, כייסים ובני ניכר!
 
אם מדובר בבן תערובת- יש לשאול את הפונדקאי לפני שתקראו אותו לקרב.
 
ישנה זירה מסודרת מאחורי הפונדק. אין צורך למהר ולשפוך את דמם של המנוולים- למרות שאנחנו בהחלט מבינים את הצורך שלכם בכך.
 
בילוי נעים!</div>
 
בחיי שנבהלתי כל כך מתי שסיימתי לקרוא ת'שלט ההוא שכמעט התעלפתי. רצתי מהר לפונדק והצצתי פנימה. ראיתי את קארים יורן והשאר יושבים ליד שולחן ומחכים שהמלצרית תטפל בהם. קארים צחק בקול מאיזו בדיחה של לודו. יורן דיבר בשקט עם קרוין. וביניהם ישב בשקט חת'אי. 
 
הבנאדם היה תקוע שם כמו מקק בכוס חלב. גם אם האנשים בפונדק מפגרים עד קצה הרגליים שלהם הם יראו שהוא בן ניכר והם יעשו לו את השטויות שהם אוהבים. 
 
נכנסתי פנימה כמעט בשקט כדי להזהיר אותם שהמקום הזה הוא מאורה של מטורפים שישמחו לעשות ממנו קציצות. הגעתי לקארים ואמרתי לו את זה, הכי בשקט שיכולתי.
 
אבל קארים לא היה מודאג. "אתה באמת חושב שאני לוקח סיכונים אחרי שהאיכר זיהה אותי בכפר הראשון שהיינו בו בנאילאת'?" הוא לא חיכה לתשובה שלי. "יש עלינו לחש הסוואה. כל אחד מאיתנו נראה כמו נאילאת'י ממעמד הביניים. אין סיכוי שהאנשים כאן יחשדו במשהו."
 
נרגעתי קצת, אבל עדיין פחדתי. לא באמת יכולתי לסמוך על קסם. אולי קארים כן, ואולי גם יורן למה הם כבר התרגלו לכל הקסמים המשוגעים האלו. אבל לבנאדם רגיל פשוט אסור להאמין במשהו חוץ ממה שהוא יכול לעשות בעצמו.
 
התיישבתי ליד השולחן אבל לא הפסקתי לשלוח מבטים לכל הכיוונים. האנשים מסביב הימרו ושתו. כל הפטפוטים של קארים לא היו מעניינים. הוא סתם דיבר על כלום. שום סיפורים מעניינים או בדיחות. אז החלטתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה להמר קצת בעצמי.
 
כבר אז ידעתי שזה רעיון גרוע, בטח שראיתי מה הם רוצים לעשות לכאלו שמרמים. אבל בחיי שלא הימרתי כל כך הרבה זמן. עקצץ לי במוח להרוויח כמה מטבעות.
 
חוץ מזה- אני הייתי מספיק טוב כדי לנצח בלי לרמות. היה לי גם את בלזיל שאני יקבל מזל טוב ככה שהייתי מסודר בקטע הזה.
 
אז לקחתי את בלזיל מהפינה של החדר, הוא התפרפר לי בידיים וניסה לברוח אבל החזקתי אותו חזק. באמת שהבנתי אותו למה לקחתי אותו בדיוק שהוא היה באמצע לרחרח חתולה לבנה אחת מחוץ לפונדק. לפי הבלאגן שהוא עשה בידיים שלי הבנתי שהוא היה מטורלל לגמרי על החתולה הזאת. הייתי עושה אותו דבר אם יורן היה גורר אותי ביד באמצע שיחה עם נוידן כדי שאני יעזור לו למצוא איזה ספר מחורבן.
 
 אז הלכתי לשולחן שהיו בו תשעה אנשים. הם נראו די רציניים וגם עשרה זה תמיד מספר יותר טוב להמר בו. הם גם שיחקו משחק שנראה כמו צ'ייס מנגו, גם אם הקלפים היו שונים מאלו שהיו באיגוראת'. והם גם עישנו וגם לנאילאת'י הכי סתום ברור שזה דוחה לגמרי לא לתת לעשן למי שמהמר איתך.
 
חיכיתי בצד שהם יסיימו סיבוב, איזה גבר עם זקן חום פרוע גרף את כל המטבעות אחרי שהוא הוריד שלושה מלכים ושתי מלכות מהיד שלו. היה לו חיוך גדול כזה על הפנים עד שאני הגעתי.
 
שמתי את בלזיל על השולחן. האנשים נרתעו ממנו כאילו הוא היה שד.
 
"תסלק מפה ת'יצור הזה!" הוא צרח עליי. "מה אתה חושב שאתה עושה?! מי אתה בכלל?!"
 
התעלמתי ממנו וזרקתי עשרה רסיסי כסף על השולחן. "אני מעלה ת'סכום." אמרתי ואחרי רגע שחשבתי על איך שיקראו לי הוספתי: "קוראים לי אבן." זה היה שם שלא יגרום להם לדחוף ת'אף. זה היה שם של ממזרים.
 
בלזיל ריחרח קצת ת'מטבעות שזרקתי, האנשים מסביב היו נראים כאילו דפקו להם פטיש בראש. לא ידעתי אם זה היה בגלל בלזיל או בגלל הסכום הגבוה ששמתי. 
 
לא היה אכפת לי מהכסף, יכולתי תמיד לבקש מקארים עוד. היה לו ים של כסף. יורן אמר שהוא שדד אותו מהבנק, וזה כסף מלוכלך, אבל אמרתי לו שהכסף שלנו לא היה נקי יותר. הוא רתח עליי ואמר שאני לא מבין כלום ושאני צדקן כמו קריסטריאך. אולי הייתי קריסטריאך אבל לא הייתי אידיוט. ידעתי לנצל כסף מתי שאני רואה אותו בלי לעשות מעליו רגשות.
 
אז ידעתי שהח'ברה פה לא יוכלו ללכת לאחורה כי הם ירגישו מפגרים שהם ברחו מהימור רק בגלל הסכום. וצדקתי.
 
האיש המזוקן, צחק בקול. "יש לו ביצים לילד!" הוא אמר והניח גם הוא ת'כסף.
 
כל שאר האנשים היו פחות שמחים ממנו, בטח בגלל שהם הפסידו לו לפני כן. כל אחד מהם שם ת'כסף בפרצוף חמוץ כזה.
 
האיש המזוקן חייך. "אני סטאורן, ויש לי הכבוד להיות המהמר הכי טוב במערב נאילאת'. המאוכזבים לידי הם: ג'ד, פאולי, נסי החכם, דאורש, בורד, פלינט, קארו, נארנה..." הוא הצביע על כל אחד מהם בתורו. הוא חייך שהגיע לבנאדם שישב לידו. היה לו שיער ארוך ומסיבה לא ברורה הוא לבש שמלה עם שרוולים ארוכים, לקח לי רגע עד שקלטתי שזאת בחורה צעירה, בערך בת עשרים. אפ'פם לא ראיתי בחורות מהמרות. 
 
"והבחורה הזאת היא אאשאן, שאם תשאל אותי זה בזבוז שהיא נולדה אישה. ועצה שלי- אל תנסה להתחיל איתה. חוץ מזה שיא נחמדה בערך כמו כלב ציד מורעב, גם כל מי שניסה לעשות את זה היא הזמינה אותו לקרבות סכינים. וכפי שאתה רואה- היא לא מפסידה אף פעם!"
 
כולם צחקו בקול חוץ מאאשאן, שדפקה כזה מבט בסטאורן שהוא התכווץ במקום.
 
"לא מדברים ככה אל נשים." היא אמרה לו בקול קר כזה.
 
סטאורן האדים מכעס. ואז הוא התחיל לצרוח עליה ולומר לה שהיא צריכה לומר תודה שהם בכלל מרשים לה לשבת איתם, ושהוא ידבר עליה איך שמתחשק לו. וכדי להוכיח את זה הוא התחיל לדבר על הגוף שלה בצורה כל כך מגעילה שרציתי לחתוך לעצמי ת'אוזניים. 
 
אאשאן תקעה מבט למטה והשיער השחור שלה כיסה לה ת'פנים. כל הרוח שהייתה לה לפני רגע יצאה מהמפרשים. היא נראתה עכשיו מעוכה כזאת, כאילו היא מפחדת מסטארון הזה. לרגע ריחמתי עליה, אבל אז נזכרתי שכל הח'ברה פה הם מטורללים אחד אחד וגם אאשאן בטח לא יוצאת מהכלל הזה. 
 
"... אז תהיי בשקט אישה!" סיים סטאורן עם הנאום שלו, ואז נתן בי מבט מתנצל כזה. "אני מצטער שהיית צריך לשמוע את כל זה, אבן. אבל נשים חייבות לדעת ת'מקום שלהן." הוא התחיל לחלק ת'קלפים בין כולם. "חשוב שתדע אבן, אנחנו לא אוהבים כאן רמאים. אז אל תנסה להיות חכמולוג."
 
קיבלתי יד של שני קבצנים לוחם גנב ונסיכה. זאת הייתה עמדת פתיחה די מחורבנת. אבל היופי בצ'ייס מנגו זה שפשוט הכול יכול להשתנות תוך רגע. 
 
סטארון הסביר שוב ת'חוקים. היו להם כמה עניינים מוזרים פה בנאילאת', אבל בגדול המשחק לא היה שונה ממה שהיינו משחקים בנאילאת'.
 
בלזיל ירד מהשולחן אל הברכיים שלי. ליטפתי אותו, והמשחק התחיל.
 
הם לא היו טיפשים החברים האלה. לדאורש הייתה לשון חדה והוא הצליח לסכסך בין כולם ככה שכולם פחדו להוריד ת'קלפים. נסי החכם באמת היה חכם כי כבר בסוף הסיבוב הראשון הוא הצליח לשמור על שלושה סוחרים ביד שלו. וסטאורן ידע מתי להוריד ת'לוחמים שלו. הוא הצליח לשתק את בורד ופלינט כמעט בלי בעיות.
 
ואאשאן... היא הייתה פשוט נפלאה. בחיים שלי לא פגשתי אישה כל כך חכמה. אולי חוץ מנוידן, אבל לאאשאן היה ת'שכל הכי חריף בעולם בשביל קלפים. זה בטוח. היא לא הצליחה ליפול אפילו פעם אחת במלכודות של דאורש וסטאורן. היא הצליחה לתחמן את נארנה ולגרום לו להחליף איתה גנב על שני מלכים, ובאמת שזה היה מטופש עד שהיא ניצחה עם הדרך הכי מסוכנת שהכרתי- גנב, קבצן, בורסקאי, בריון ומצורע- רצף העוני. ככה היא לקחה ת'סיבוב השני מתחת לפרצוף של סטאורן שנראה עצבני משהו. ות'אמת- די הבנתי אותו. לא נעים להפסיד ככה לבחורה אחרי שאתה מתנפח שאתה המהמר הכי טוב במערב נאילאת'.
 
בצ'ייס מנגו יש עשרה סיבובים. אני הצלחתי לקחת שתיים. באחד ניצחתי עם שני בורסקאים וזה היה רק בגלל המזל של בלזיל, למה זה הרצף הכי גרוע במשחק חוץ משתי מצורעים. אבל לכל השאר היו ידיים עוד יותר גרועות ככה שיצאתי מזה בשיניים.
 
סטאורן ניצח בשני סיבובים אחרים, וככה גם אאשאן. ככה שהיינו שלושה עם שתי ניצחונות. בסיבוב האחרון מישהו מאיתנו חייב לנצח או שניכנס לעוד סיבובים ככה עד שמישהו יקבל יותר ניצחונות מכולם. אם איזה ממזר אחד יקבל שלושה ניצחונות אחרי הסיבוב העשירי הוא יצא עם הכסף ככה שגם אני וגם אאשאן וסטאורן ידענו שאנחנו חייבים לגמור ת'עסק בסיבוב הזה.
 
סטאורן התעקש להזמין שתייה לפני המשחק העשירי. הוא אמר שזה כדי להרים ת'אווירה, אבל האווירה הייתה גם ככה מספיק גבוהה כדי שהלב שלי ידפוק בצלעות ושאני יאכל ת'ציפורניים שלי. לא רציתי ת'שתייה הזאת אבל סטאורן התעקש.
 
"תוכיח שאתה גבר!" הוא אמר ודחף לי ת'כוס ליד. "תשתה בלי לחשוב על המחר!"
 
זה היה מטומטם לגמרי למה תמיד הייתי חושב על המחר באיגוראת'. אחרת לא היינו בחיים מצליחים להתחבא מהמשמרת ולתכנן גנבה אחת כמו שצריך. לא תמיד זה היה ככה אבל בגדול זה היה הראש שלי ושל יורן.
 
אז שתיתי קצת כדי לעשות לסטאורן טוב, ואז קלטתי את יורן מאחוריי.
 
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" הוא צרח עליי, והוריד לי סטירה כל כך חזקה שהכוס עפה לי מהיד ונשברה על הרצפה. "תחזור מה לשולחן שלנו, חתיכת מפגר! אמרתי לך אלף פעמים להתנהג בשכל!"
 
"תן לילד להמר קצת." אמר נארנה, וזה לא היה חכם מצידו.
 
יורן האדים מכעס. התחשק לי להתעצבן עליו על זה דהוא הרביץ לי והרס ככה ת'חגיגה, אבל הוא כבר חצה ת'מרחק בינו לנארנה בשתי צעדים ככה שהפסדתי ת'הזדמנות.
 
"אתה סתם מפגר או שבכוונה אתה מזבל לי ת'מוח?!" הוא צעק עליו. "זה הכסף שלי. ואני לא רוצה שהוא יבזבז לי אותו במשחק שלכם. ועכשיו תשחררו אותו או ש'ני ילמד אתכם מה קורה שמהמרים על המזל שלי!"
 
הוא היה כל כך עצבני שהוא שלח יד ותפס את נארנה בחולצה והתחיל לנענע אותו. ניסיתי לשכנע את יורן שירגיע קצת. קלטתי מאחוריי גם את קארים וקרוין מנסים לעשות את אותו הדבר. חת'אי ניסה להתקרב ולקלף את יורן מנארנה, אבל הוא נדחף בגלל שג'ד ופלינט התחילו להרביץ ליורן ולצעוק עליו. כל האנשים בפונדק עכשיו התעניינו רק בשולחן שלנו.
 
סטאורן דפק על השולחן, ופתאום נהיה שקט.
 
"אצלנו נהוג לעשות תגרות מכובדות, אדוני הזר." הוא אמר, והשעין ת'ראש על היד שלו על השולחן. היה לו חיוך לא נחמד כזה. קלטתי את אאשאן לידו כבר משפילה ת'עיניים שלה וידעתי שהמצב לא טוב. "אם יש לך תלונות נגדנו אתה מוזמן לקרוא לנו לקרב סכינים מכובד. אני מבטיח לך שלא תקבל פה סירוב."
 
כמעט שכחתי שזה מה שהמטורפים האלו היו עושים כאן. משחק קלפים טוב יכול לעשות שתשכח אפילו ת'ארנק שלך על השולחן.
 
יורן הלבין כמו עצם ועזב את נארנה- שהתרחק ממנו במהירות. יורן היה ממש טוב בקרבות רגילים אבל ידעתי שמול הח'ברה הצעירים והמהירים האלו אין לו שום סיכוי שבעולם.
 
"אתם יכולים להמשיך במשחק." הוא אמר, ותקע בי מבט עצבני משהו ככה שידעתי שאני לא ילך לישון לפני שאני יחטוף ממנו צעקות. 
 
סטאורן חייך. "תודה רבה, זר." הוא התיישר בכיסא שלו והמשיך לחלק ת'קלפים.
 
"אם אתה צריך עזרה קטנה, אני תמיד פה מאחוריך." לחש לי קארים מאחורי האוזן. "אני מלך משחקי הקלפים."
 
רציתי להגיד לו שאני לא רמאי, אבל לא ידעתי שאם אני יעשה את זה הוא יתעצבן. אז פשוט תקעתי מבט בקלפים. קיבלתי בורסקאי, שני מלכים, נסיך ולוחם.
 
"למי יש מצורע צהוב?" שאל סטאורן.
 
בתגובה על זה, אאשאן זרקה ת'קלף על השולחן, והוסיפה רסיס כסף על הכניסה למשחק.
 
"עכשיו זה משחק על הכבוד שלנו." נהם מאחוריי יורן. "עכשיו- אתה חייב לנצח."
 
 אז עשיתי הכול כדי שזה יקרה. המשחק היה משגע. סטארון עשה הכול נכון. ראיתי את זה. הוא ידע לתחמן את כולם כמו שצריך, וידע מתי להחליף קלפים ומתי להוריד אותם לשולחן. לרגע חשבתי שהוא עומד להוריד בחיוך ת'קלפים ולצעוק ''צ'ייס מנגו' אבל אז אאשאן הימרה והשתמשה עליו ברוקח שלה. ברגע אחד החיוך נמחק לו מהפנים והוא החזיר לערמה הגדולה ארבעה מצורעים.
 
"לכי לעזאזל." הוא אמר, ואאשאן חייכה.
 
הייתי צריך להשתמש בלוחם ובמלך כדי לעצור שתי לוחמים. לא רציתי לאבד ת'רצף שבניתי עליו: נסיך נסיכה מלכה ומלך באותו הצבע. צ'ייס מנגו מושלם.
 
ניצחון לא שווה כלום אם הוא לא יוציא ת'עיניים לכולם מכל הקנאה.
 
קיבלתי מלכה מהערמה, והחלפתי שתי בורסקאים על נסיך. כל זה הזמן שאאשאן וסטאורן נלחמים אחד בשני. הורדתי ת'קלפים לשולחן. "צ'ייס מנגו." אמרתי.
 
כולם הורידו ת'קלפים שלהם בפנים כועסות. ראיתי זוג קבצנים, ושלישיית סוחרים, אפילו צ'ייס מנגו אחר בצבעים שונים. אבל אף אחד לא היה לו רצף טוב כמו שלי.
 
אאשאן הורידה שתי נסיכות ושתי נסיכים. נשאר רק סטאורן.
 
והוא חייך.
 
הוא הוריד ת'קלפים. מתחת לידיים של סטאורן היה עכשיו גם רצף של צ'ייס מנגו, אבל ליד המלכה האדומה היה גם קלף אחד של קיסטריאך.
 
צ'ייס מנגו קדוש. בסוהל בחיים לא ראיתי שהחשיבו קיסטריאך לרצף מנצח. כי גם ככה בתיש השתינו על הקיסטריאליזם. ג'נדי מחק את כל הפנים של הקיסטריאכים מהקלפים ואמר שבפונדק שלו יהיו רק קלפים של כוהן ספרן ולא שום כוהן אחר. ככה זרק שמעתי על הרצף הזה מהסיפורים של עכברוש. ובחיי ששכחתי שהם ינסו להגיע לכזה דבר. 
 
"ניסיון יפה, אבן, אבל אני חושש שאתה לא הטוב ביותר." הוא אמר, וגרף בחיוך את הכסף שעל השולחן. מאחוריי, יורן נאנח. קארים צקצק בלשון.
 
אאשאן נעמדה בכעס, והצביעה על סטאורן. "רימית!" היא צעקה עליו.
 
"חתיכת כלבה! את מעזה לומר שרימיתי?!" הוא נעמד ודחף את אאשאן על הרצפה והתחיל לבעוט בה. אף אחד לא ניסה להתערב, רק המשיכו לצעוק עליה שהיא שקרנית. אאשאן כיסתה ת'ראש שלה בידיים כדי להגן על עצמה. ראיתי שהיא בוכה.
 
וזה היה הרגע המתאים שיורן יעשה משהו מטופש. 
 
"אמרת שנהוג לעשות פה תגרות מכובדות." הוא אמר בקול רם.
 
סטאורן הפסיק להכות את אאשאן, וליקק ת'שפתיים שלו. "אתה צודק. אני אזמין את אאשאן לקרב סכינים של הכבוד שלי. לא ייתכן שאישה תתחיל לומר ככה לבנאדם שהוא מרמה. מחר נשים עוד ידרשו להילחם כמו גבר, ולעבוד בדברים של גבר... אני אלמד אותה לקח!"
 
האנשים מסביב התחיל לצעוק ת'זבל הרגיל על זה שהם רוצים דם ומוות בקרב הזה, בעיקר מוות לאאשאן. מישהו הקים אותה ודחף לה סכין ליד, לא לפני שהוא גם דחף לה יד מתחת לשמלה. ראיתי על הפנים שלה כמה פגועה היא הייתה. העיניים שלה נצצו מדמעות.
 
"אמרתי שאתם עושים תגרות מכובדות." אמר יורן עוד פעם. "להילחם מול אישה זה לא מכובד בשום מקום חוץ מהגיהנום השלישי. וגם שם אני בספק אם עושים את זה." הוא הוציא ת'סכין שלו מהחגורה. זאת הייתה הסכין שאני גנבתי מהשומר ביום שקארים מצא אותנו. זאת עם הידית בצורה של האישה היפה.
 
"אני מזמין אותך לקרב."
 
האנשים בפונדק התחילו לצעוק עכשיו שהם רוצים מוות ליורן. לא רציתי שיורן ימות. ידעתי שאין לו שום סיכוי מול סטאורן שהיה הרבה יותר שרירי ממנו ולא היה כל החודש האחרון מעל ספרים. הסתכלתי על קארים, שהיה נראה מיואש.
 
"אתה יכול להוציא אותו מזה?" שאלתי אותו.
 
קארים הביט עליי ושתק. ידעתי שאם הוא סותם ת'פה זה לא סימן טוב.
 
סטאורן חייך, וצעד אל יורן. " אתה יודע שזו זכותי לאזן את הקרב. נארנה... אני מאמין שלך שמורה הזכות לקרוע אותם לגזרים."
 
נארנה חייך, ומישהו הגיש לו סכין.
 
נהר של אנשים התחיל לדחוף אותם אל הדלת של הפונדק. צועקים ושמחים כאילו הרגע זאת הייתה חתונה ולא קרב שיסתיים במוות. 
 
הרגשתי רע על כל זה. רק רציתי להמר קצת, ולא שכל העסק הזה יצא משליטה. 
 
רק עכשיו נזכרתי שאפילו לא אכלתי כל הערב הזה. אולי רק קצת ת'לב שלי, מדאגה ליורן.

הייתה להם בנאילאת' ממש חגיגה שלמה מכל העסק הזה של הקרב.
 
הייתה להם זירה מיוחדת לזה בחוץ. ריבוע מרוצף יפה יפה באבנים. ת'קו בין יורן ואאשאן לסטאורן ונארנה הם סימנו בדם של תרנגולת. הם שחטו אחת במיוחד בשביל זה. הפונדקאי אמר שהמנצחים יקבלו אותה לארוחה אפוייה עם ירקות ובצלים. זה הגעיל אותי ככה לדבר על אוכל שבנאדם הולך למות. להרוג מישהו זה היה יותר מדי רציני בשביל לדבר על ארוחות בזמן שעושים את זה.
 
סטאורן קיבל סכין מהקהל בתרועות. היו על הקת שישה חריטות.
 
"אחת על כל שקרן שהרגתי." הוא צעק אליי. "והיום יצטרפו אליהן שתיים נוספות!"
 
מהעמידה של אאשאן הבנתי שכל איך שסטאורן הציג אותה זה היה זיבול מוח אחד גדול. היה יותר קל למכור לי שהיא המלכה איסאני בכבודה ובעצמה. היא לא ידעה להחזיק ת'סכין נכון, והוא כל הזמן רעד לה ביד. היא בכתה בלי הפסקה. לא ידעתי מה הייתה הסיבה שסטאורן אמר שהיא קשוחה כי היא לא הייתה כזאת בכלל. אולי כדי להרשים אותי, אולי סתם כי הוא שקרן מסריח.
 
יורן צמצמם ת'עיניים שלו והסתכל על סטאורן. הוא לחש משהו לאאשאן, שהנהנה לו בפחד.
 
קארים עמד לידי. יד אחת בתוך השרוול של הגלימה שלו. הוא נשך ת'שפה שלו. הבנתי שגם הוא לא שמח במיוחד מהקרב המיותר הזה. קיוויתי שתהיה לו תכנית.
 
הפונדקאי קרא את כל החוקים. לא ניסיתי אפילו להקשיב לו. פשוט הסתכלתי על יורן וקיוויתי שהוא יצא מזה בחיים. 
 
בלזיל התחכך לי ברגל. ליטפתי אותו, וקיוויתי שהמזל יעבור אל יורן. 
 
הקרב התחיל. יורן נעמד לפני אאשאן וחתך לכל הכיוונים עם הסכין שלו. ידעתי שהוא מנסה להרוויח זמן למה אין סיכוי שהוא חשב שהוא יצליח לנצח שני אנשים. הוא גם היה בנאדם שיכבד נשים ויעשה דברים מטומטמים בשביל זה.
 
נארנה וסטאורן לא מיהרו לשום מקום. הם מדי פעם דקרו לכיוון יורן, אבל הוא ידע להתחמק ולחזור בזמן להגן על אאשאן. 
 
אבל אחרי דקה סטאורן תקע ת'סכין שלו בכתף של יורן. דם נזל על המעיל שלו, והוא נפל על הרצפה.
 
"לא!" צעקתי, אבל לא שמעו אותי מעל הצעקות של האנשים מסביב. הם ממש השתגעו מזה שיורן נפל. נארנה כבר קפץ אל אאשאן, אבל היא ברחה ממנו. הוא המשיך לרדוף אחריה. כולם מסביב צחקו.
 
ואז יורן קפץ קדימה וחתך בשוקיים של סטאורן.
 
הבנאדם צרח ונפל על הרצפה ליד יורן. יורן עלה עליו והתחיל לדקור אותו, אבל גם לסטאורן הייתה סכין ביד והוא דקר כמו משוגע. יותר כתמים של דם הופיעו על המעיל של יורן מאשר על סטאורן.
 
גם נארנה פתאום גילה את זה שהחבר שלו בבעיה. הוא עזב את אאשאן ורץ אל יורן.
 
"הם אמורים לבוא." נהם קארים מאחוריי. "עוד דקה."
 
יורן נעמד בקושי, והתנדנד במקום כמו שיכור. הוא היה פצוע מכל הכיוונים ולא הצליח להחזיק ת'סכין שלו ביד יציבה. נארנה כבר חייך והתכונן לדקור אותו מתי שהקסם הגיע.
 
אני לא יודע מה זה היה באותו הרגע, אבל פתאום נארנה נעצר. מתוך האף שלו התחיל לזרום דם שחור וסמיך. הוא הושיט אצבע ונגע באף שלו, הפנים שלו היו המומות.
 
ואז הוא צרח וקרס על הרצפה.
 
יורן היה כל כך המום שהסכין נפלה לו מהיד. פחדתי שנארנה יקח לו ת'סכין, אבל סתם דאגתי. הבנאדם היה מוטל מת על הרצפה. הדם יצא עכשיו מכל מקום בגוף שלו. אפילו מבין הציפורניים.
 
אנשים צרחו והתחילו לברוח מהמקום. אפילו כל האנשים שהימרתי איתם. חוץ מקארים החיילים שלו וחת'אי וקרוין- רק הפונדקאי נשאר שם, וגם זה בטח היה בגלל שהוא היה חייב להישאר עד סוף הקרב. 
 
יורן התקדם עכשיו אל סטאורן שהיה על הרצפה. אאשאן הצטרפה אליו בפנים חיוורות. הכעיס אותי לראות שבזמן שיורן התחורר כמו נפה היא אפילו לא התלכלכה בכתם אחד של דם.
 
יורן ירק על סטאורן, ויצא מהזירה.
 
הפונדקאי ניסה לחסום לו ת'דרך. "אנחנו עושים פה קרבות עד המוות..."
 
"אז אתה יכול לגמור ת'עבודה. אני מבטיח לך שהוא לא עומד לברוח לשום מקום." יורן דחף אותו הצידה והמשיך אלינו.
 
כל כך שמחתי לראות אותו חי שחיבקתי אותו. לא היה אכפת לי מכל הדם שצבע אותי בגלל זה.
 
"אנחנו מסתלקים מפה." הוא אמר לי בשקט. "הכי מהר.. אנחנו..."
 
הוא פתאום נהיה כבד וקרס עליי. חת'אי וקרוין משכו אותו ממני. רק עכשיו, לאור הירח, ראיתי כמה פצוע הוא היה. הייתה לו דקירה בחזה ושתיים נוספות ברגל הימנית שלו. היה לו חתך מכוער במצח שידעתי שתשאיר לו צלקת מכוערת באותה מידה.
 
"צריך לטפל בו." אמרתי.
 
"זה לא משהו מעבר לתחום היכולת שלי." אמר קארים, ודחף אותי הצידה בעדינות כדי שהוא יוכל להסתכל בעצמו על הפצעים של יורן. "הממ... הדקירה בחזה מדאיגה אותי קצת. אולי הוא פגע לו בריאות. תרחיקו מכאן חטטנים כדי שאני יוכל לטפל בו בשקט."
 
חת'אי וקרוין מיהרו לסלק ת'פונדקאי בצעקות, ואז הסתירו אותנו מכולם. קארין הוציא רוח מהגלימה שלו והתחיל לעשות ת'קסמים שלו בעצימת עיניים ובפטפוטים שקטים. הוא הניח ת'יד השנייה על הפצע בחזה של יורן ועצם עוד יותר חזק ת'עיניים שלו. יורן זז וגנח בשקט. הוא ניסה לסלק ת'יד של קארים, אבל הוא היה חלש מדי.
 
"תעזוב אותי." הוא לחש וירק דם.
 
"סתום ת'פה יורי." אמרתי לו. אני באמת מתכוון לזה."
 
קארים כאילו לא שמע אותנו בכלל. הוא פתח ת'עיניים ונאנח.
 
"הוא יהיה בסדר." הוא אמר, והתחיל ללחוש מעל החתכים ברגליים שלו.
 
נרגעתי קצת וקמתי ללכת מתי שקלטתי את קרוין צועק על דמות אחת שלא הצלחתי לזהות. התקרבתי קצת, ואז קלטתי שזאת אאשאן. כעסתי עליה שוב שראיתי אותה כי נזכרתי שרק בגללה יורן נדחף לקרב האבירי והמיותר הזה, אבל לא באמת כעסתי עליה למה היא הייתה כל כך מפוחדת שבאמת ריחמתי עליה. וקשה לכעוס על מישהו מתי שאתה מרחם עליו. במיוחד אם זאת בחורה צעירה. ויפה.
 
"בחייך קרוין. תעזוב אותה." אמרתי לו, ופניתי לאאשאן. "מה את רוצה עכשיו?"
 
היא יישרה בעצבנות ת'שמלה שלה. ועוד פעם חשבתי למה לעזאזל השלישי בחורה שתהמר עם גברים תלבש שמלה עם שרוולים ארוכים כל כך. מנשים כאלו לא היית מצפה לזה.
 
"תהיתי לעצמי, אם אוכל להצטרף אליכם?" היא שאלה, והבינה בטח עוד לפניי כמה מוזרה היא נשמעת כי היא מיהרה להסביר את עצמה. "כל אחד בכפר יקלל אותי אחרי מה שעשיתי הערב. אף אחד לא ירצה להעניק לי מחסה או עבודות בית אחרי ש...." היא היססה. "אחרי שככה בגדתי בסטאורן."
 
"מז'תומרת בגדת בסטאורן?" שאלתי אותה, והרגשתי משהו רע מתבשל לי במעיים.
 
היא נתנה בי מבט עצוב כזה. "זה סוג של קטע של סטאורן כאשר מגיעים אנשים זרים לפונדק. הוא מתרברב תמיד שהוא המהמר טוב ביותר, ואז גורם לאורחים להמר נגדו. הוא עושה בכוונה שהמשחק יהיה צמוד כדי שההימורים בסיבוב העשירי יהיו יותר גבוהים והוא ירוויח יותר כסף. חשבתי לעצמי שזה מוזר שהוא תמיד מנצח, אז החלטתי לשים עין על כל מהלך שלו. אחרי שאני הורדתי את הקלפים שלי ראיתי אותו מחליף במהירות את הקלפים שלו בצ'ייס מנגו קדוש שהוא החביא בשרוול שלו."
 
קרוין התחיל לקלל ת'בנאדם ולאחל לו את כל המוות שבעולם. רציתי ממש להצטרף אליו ואולי גם לבעוט בכמה חביות בשביל להוציא ת'עצבים יותר טוב. אבל הייתי צריך לשמוע את אאשאן, אז אמרתי לקרוין לסתום, והסתכלתי לאאשאן בעיניים. היו לה עיניים בהירות, יפות כמו גביעי בדולח.
 
"אין לך הורים או אחים?"
 
"אני יתומה מזהעשר שנים. סטאורן סידר לי את העבודה בפונדק. אבל אחרי הערב הזה..." היא משכה בכתפיים שלה. "אני חושבת שסטאורן הרגיש שאני חייבת לו לנצח על הטובה הזאת. הוא תמיד התעקש שאהמר איתם. זה שיעשע אותו, שאני הייתי מנצחת את כל תושבי הכפר. כמובן שהוא היה לוקח את הרווחים שלי אחר כך. הוא אמר שהמשכורת מהפונדק היא די והותר עבורי." 
 
בהחלט הבנתי ת'פחד שלה. מחר בבוקר היא תקום מהמיטה וחצי כפר ירצה לתלות אותה כמו שהנאילאת'ים היו עושים. אבל לא ידעתי כמה קארים ירצה שהיא תצטרף אלינו. הוא בטח לא ישמח אם היא תיסחב איתנו כל הדרך עד לנארקראת'.
 
אמרתי לחת'אי לקרוא לו. אחרי דקה לא נעימה שאני ואאשאן שתקנו, וקרוין הסתכל על אאשאן בצורה מוזרה כל כך שהיא זזה במקום, קארים הגיע.
 
"אמרו לי שאת רוצה משהו, ילדה צעירה?" הוא שאל בקול חם כזה.
 
אאשאן ספר לו הכול, ובצורה יותר רגועה מאיך שהיא דיברה איתי. לכולם היה קל לדבר עם קארים בנחת. חוץ מיורן, ז'תומרת. הוא רק צעק עליו ותקע בו מבטים שחורים. היה לי קצת עצוב שאיתי היא לא דיברה ככה. לא חשבתי שאני בנאדם מפחיד מדי.
 
קארים ליטף ת'סנטר שלו מתי שהוא חשב. "אני חושב שתוכלי להצטרף אלינו." הוא אמר, ואאשאן קפצה משמחה, עד שהוא הרים ת'יד שלו. "אבל כאשר נגיע לפילימורה אנחנו נאלץ להיפרד."
 
החיוך של אאשאן נמחק מהפנים. "אבל מה אעשה אז?" היא שאלה.
 
רציתי לומר לה שהיא לא מטומטמת, והיא תוכל להסתדר בדיוק כמו שהיא הסתדרה עד שאנחנו הגענו. אבל קארים הקדים אותי.
 
"הפילימורה היא מקום עם אפשרויות לא מוגבלות עבור נערה מוכשרת כמוך." הוא אמר. "זה המקום שכל אזרח אימפריה, ואפילו העלוב ביותר, יכול להיות רוזן."
 
שמתי לב שהוא החליף איזה מבט עם קרוין, אבל זה קרה כל כך מהר שלא הייתי בטוח אם זאת לא הייתה סתם אחת מההזיות. אלו שהיו קורות ליורן שהוא טחן יותר מדי עלים.
 
קארים אמר לחת'אי להכין ת'סוסים, ולקרוין שיקרא ללודו ג'ואנוס וויליאמר שיעלו את יורן על העגלה. קרוין לא היה מרוצה מזה מי יודע מה.
 
"אני לא ישן הלילה בחוץ." הוא אמר והניח תידיים על המותניים בהצגה כזאת שחצנית.
 
ידעתי מזמן שהוא רוזן זה היה ברור שהוא, והוא רק הוכיח ת'נקודה עוד פעם בגלל ההתנהגות המפונקת הזאת. אבל מזמן הפסקנו להתרשם ממנו, ככה שהוא עשה רוח רק על עצמו. 
 
"ואני הייתי רוצה לנטוע קישואים בחצר האקטינט במקום הפסלים המטופשים שלהם." אמר קארים וגירד בראש שלו. "לא את כל מה שאנחנו רוצים אנחנו מקבלים. אחרת..." הוא קרץ. "... היינו מפסיקים לרצות אותם, והם היו חסרי ערך כמו קליפת השום."
 
ובזה הוא חתם ת'דיון. קרוין קילל ובעט באיזה ארגז שהיה בחצר לפני שגם הוא הלך לעשות את מה שקארים אמר לו.
 
אאשאן גם הלכה בלי להסתכל עליי. ישבתי על הרצפה לי יורן ותקעתי ת'ראש בין הברכיים. יורן גנח על הרצפה לידי.הזקן שלו היה ספוג בדם, והוא רייר על הרצפה כמו כלב שוטה. ובכל זאת, בחיים שלי לא הרגשתי גאה ביורן כמו באותו הרגע. שהוא שכב פצוע אחרי שהוא קפץ לקרב סכינים הזה.
 
בלזיל כמו תמיד ידע כמה מחורבן אני מרגיש וחיכך בי ת'ראש כדי שאני אתן לו לקפוץ לברכיים שלי.
 
לא פרקו עדיין ת'חפצים שלנו, ככה שתוך כמה דקות כולם חזרו עם העגלה והעמיסו עליה את יורן. חת'אי חזר עם קצת אוכל. רק עכשיו שמתי לב כמה רעב נהייתי מכל העסק הזה של ההימורים. הכנסתי ת'לחם לפה בחתיכות כל כך גדולות שכמעט נחנקתי. לא הקשבתי לבלבולים של חת'אי על זה שהפונדקאי כמעט לא הסכים למכור לו אוכל, ורק אכלתי. זה מה שעשיתי בזמן שהלכנו לתוך הלילה.
 
באיזה שלב אאשאן דחפה לי משהו ליד. רציתי לומר לה שלא תפריע לי לאכול, אבל אז הרגשתי כמה כבד מה שהיא נתנה לי, וגם את הצליל שהיה מוכר לי מאוד.
 
"מאיפה הכסף הזה?" שאלתי אותה.
 
היא חייכה אליי. חיוך קטן ועצוב, לא אחד שמח. "זה הכסף מהמשחק." היא אמרה. "הקרב הוכיח שסטאורן היה רמאי. אני חושבת שאתה המנצח אם כן."
 
לא עזר כלום שאמרתי לה שלפחות נתחלק בכסף, היא התעקשה שהכול יהיה שלי ושל יורן.
 
"הצלתם אותי מסטאורן." היא אמרה, ודחפה לי בחזרה ת'שקיק עם הכסף. לעזאזל. היה בו בטח כמויות של כסף. "זה מספיק עבורי."
 
לא רציתי לקבל ת'כסף בעיקר כי לא הרגשתי כזה גיבור שכל המילים הגבוהות האלו שלה מגיעות לי. אם היא הייתי מסכימה להתחלק איתי לפחות הייתי מרגיש שאנחנו יצאנו מזה שותפים. אם כל הכסף יהיה שלי זה יעשה ממני גיבור נפוח כמו אלדריאן ג'קמיוב.
 
אבל היא כבר נעלמה. ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי מה זה כסף מלוכלך.
 
כמה מלוכלך? מספיק כדי שכל אותו הלילה המשקל של הכסף בחגורה שלי יעשה לי בחילה.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק ארבעים ואחת: אאשאן

ספוילר:

אז אחרי שהשארנו מאחורינו מרחק מספיק גדול עצרנו סוף סוף. עדיין לא הצלחתי לתפוס ת'כמות של השיגעון שהלך שם. בחיי שזו הייתה סיבה כל כך מטומטמת ללכת לקרב סכינים העסק של ההימורים. זה לא שלא הבנתי אותם, למה גם אני שנאתי רמאים. אבל רק מטורללים היו עושים מזה משהו יותר גדול מקצת צעקות ואגרופים. 
 
קארים רצה לעצור כבר אחרי שהפסקנו לראות את האורות של הכפר ההוא. אבל יורן התעקש שנמשיך הלאה. הוא לא רצה שיהיה אפילו סיכוי קטן שהם ינסו לנקום בנו בלילה או משהו כזה. אז קארים הוציא איזו רוח אחת ועשה לנו אור קטן שיאיר לנו את הדרך.
 
נכנסנו לחורשה קטנה וניקינו לנו שטח מעלים כדי שנוכל להדליק מדורה בלי שכל המחנה יעלה באש. זה היה עוד דבר דפוק בנאילאת'. העצים פה היו כל הזמן מורידים עלים. העצים בסוהל היו שומרים על העלים שלהם כאילו הם השומרים של הבנק. ופה הם היו מפזרים אותם לכל הכיוונים כאילו אין מחר.
 
בקיצור, לאף אחד לא היה כוח להתחיל להכין אוכל כל כך מאוחר. אספנו כמה ענפים וקארים הדליק בהם אש עם קסמים ככה שלא היינו צריכים להתעסק עם המדורה הזאת יותר מכמה דקות. ישבנו כולנו מסביב ולעסנו רצועות של בשר משומר. היה בינינו שקט אימים. לאף אחד לא היה כוח לדבר.
 
בסוף יורן אמר שהוא הולך לנוח בעגלה. בכל הפציעות הרציניות שלו קארים טיפל כבר לפני כן, אבל הוא בקושי הצליח לסחוב את עצמו גם ככה.
 
"הוא לא יחזיק מעמד עד לנארקראת'." ככה שמעתי את וויליאמר אומר בקול שהיה אמור להיות עצוב, אבל יצא צבוע משהו. ידעתי כבר הרבה זמן שהוא לודו וג'ואנוס היו להם מוחות של חיילים זקנים. הם לא ראו בעיניים שום דבר חוץ מהמשימה הארורה שהם צריכים לעשות. היה אכפת להם מיורן כמו מצפרדע מתה.
 
"מחר אבדוק את הפציעות שלו יותר לעומק." אמר לו קארים. "במקביל אוציא ממנו את כל המידע שיש לו על שדים. אנחנו חייבים להתכונן גם לגרוע מכל."
 
הוא בטח חשב שלא שמעתי אותו, אבל ידעתי שהוא גם מתכונן לזה שיורן ימות תוך כמה זמן. אז הלכתי אליו ואמרתי לו שגם הוא יתכונן לגרוע מכל אם יורן לא יוצא בחיים מכל העסק הזה. 
 
זאת הייתה טעות לומר משהו כזה לקארים. אש נדלקה לו בעיניים. בלי צחוק. אש אמיתית. כזאת שהראתה לי בפעם הראשונה שזה לא בנאדם בכלל. העיניים שלו פשוט היו שתי מדורות ענקיות ומפחידות שכמעט נמסתי במקום.
 
הוא תקע לי אצבע בחזה. "לעולם אל תאיים על מאג!" הוא שאג.
 
הייתי בטוח ששמעו אותו עד לסוהל עם השאגה הזאת אב אז קלטתי שקארים בכלל לא פתה ת'פה. הוא דיבר בתוך הראש שלי. הוא דיבר כל כך חזק שחשבתי שהיו כאלף כמוהו שדיברו לי בתוך הראש. הרגשתי באותו הרגע עד כמה קארים מסוכן, וכמה כעסים המכשף הזקן שומר בבטן. עבר לי בראש שהזקן הנחמד והנאנח שראיתי כל הזמן הזה הייתה זיבול שכל אחד גדול.
 
אני זוכר שנפלתי על הברכיים, ואז הכול הפסיק. שכבתי רועד על העלים היבשים וקארים עמד מעליי. הפנים שלו עדיין היו כועסות אבל העיניים שלו חזרו להיות כמו שצריך. אפורות וזקנות. "אתה תתאזר בסבלנות, ילד." הוא אמר. "אני ואתה משתוקקים לראות אותו חי באותה המידה."
 
כל העסק הזה רק הרים לי ת'חוצפה לשיאים חדשים. ככה שהיתי מסונוור לגמרי בטיפשות, ולא פחדתי לומר לו ת'אמת. ככה שאמרתי לו בפרצוף שאולי הוא רוצה ממש לראות את יורן חי, אבל אין בזה טיפה אחת של אהבה. וזה רק בגלל שהוא צריך אותו להרפתקה שלו. ואני אוהב אותו יותר מכל בנאדם אחר, ככה שלי אין סבלנות כמוהו לחכות כל הזמן שבעולם כדי שיורן יתעורר.
 
חשבתי שהאש עוד פעם תעלה לקארים לראש אבל הוא חזר להיאנח כמו זקנה. "אני מבין עד כמה האהבה שלך אליו העבירה אותך מדעתך. שב בשקט. אעשה כמיטב יכולתי, אבל צעקות בשום פנים ואופן לא יועילו לעניין."
 
את שאר הערב זרקתי מתי ששמעתי מחת'אי סיפור על החגיגות שהיו לו עם השבט שלו. ועל הנשים והזהב שהיו לו עד מתי שהגלו אותו מהמדבר. 
 
אני לא מאמין איך בזבזתי ת'ערב ההוא על הסיפורים המגומגמים של קארים מתי שאאשאן הצטרפה אלינו.
 
היא הייתה מכרה זהב של דברים מעניינים. ז'תומרת, חוץ מזה שהיא הייתה בחורה שהיה נעים להסתכל עליה אחרי חודשים שהייתי צריך לסבול את החיטוטים באף של קרוין והשתיקות המציקות מהחיילים של קארים. אאשאן פשוט הצליחה להפוך את כל העסק של הרכיבה לכיף אחד גדול.
 
קודם כל, היא הייתה סקרנית.
 
היא כנראה ראתה את קארים עושה חלק מהקסמים למה היא התחילה לקרוא לו 'אדוני המכשף'. כמעט הקאתי מלשמוע את זה. אבל אאשאן לא נפלה לרצפה שהיא גילתה את זה. היא רק התחילה לפוצץ אותו בשאלות. על הכול.
 
"אדוני המכשף. יש האלים באמת קיימים?" היא שאלה אותו פעם אחת מתי שהיא דילגה אל העגלה שלנו. היא לא הייתה יושבת אפ'פם בעגלה. היא התקדמה בדילוגים, ופשוט לא התעייפה מזה. חשבתי שזה יעבור לה אחרי יום או יומיים אבל עם כל יום שעבר היא הייתה נראית יותר סקרנית ודילגה יותר.
 
קארים הוציא ת'מקטרת מהפה לפני שענה לה.
 
"אף אחד לא יודע." הוא אמר לה. "אנשים מאמינים שהם קיימים. האדם יצר את האלים כדי שהוא יוכל לקוות גם במצבים הקשים ביותר שמישהו מלמעלה עושה זאת מסיבה מסוימת."
 
"אתה מאמין באלים?" היא שאלה.
 
"אני מאמין ביכולת של האדם להתקדם בעצמו בעולם." קארים אמר. "כל אחד יכול לעשות הכול, בכל מצב. ואם הוא נכשל, פירוש הדבר שהוא לא התאמץ מספיק. באלים? לא. אני לא מאמין. אני מכבד את אלו שמאמינים בהם, אבל אני סומך רק על עצמי."
 
"אתה לא מפחד שהם יענישו אותך אחרי המוות בגלל שלא האמנת בהם?" שאלתי אותו פתאום. "השלישי עושה דברים נוראים..."
 
קארים קטע אותי והתחיל להתרברב. 
 
"נכון לעכשיו אני לא מת כבר אלפי שנים. כאשר יגמר המסע שלי- ואני לא מאמין שזה יקרה במאות השנים הקרובות- אני ארצה לנוח. ואם יגיע מישהו וינסה להפריע לי לנוח, הוא בטח לא יעמוד מול זעמו של מאג."
 
הוא קרץ לי, ונזכרתי בלילה ההוא שהוא כעס עליי והאש דלקה לו בעיניים. באמת שלא הייתי רוצה לנסות אותו, אבל זאת הייתה השווצה רצינית לדבר ככה על האלים.
 
"א-אני חושב ש-שפשוט אין אלים." אמר חת'אי ת'דעה שלו. "א-אחרת לא היה ק-קורה כל הרע ב-בעולם. ולא ח-חסר מ-מנו ב-בכלל כ-כה ש-שאין אלים."
 
"או שפשוט כל החרא מגיע מהאלים." אמר קרוין. "יכול להיות שהם מחרבנים עלינו ועל התפילות שלנו. והם בראו אותנו כדי שנהיה סיר הלילה המעניין שלהם." 
 
אאשאן הסתכלה עליו במבט מוזר כזה מתי שהוא דיבר, והסמיקה שהוא הסתכל עליה בחזרה. אבל אני בינתיים התעצבנתי לגמרי, למה מסטור היה עוזר לי הרבה שהתפללתי אליו לפני הגנבות שלנו. אמרתי להם שאם כל השטויות שהם אומרים על האלים אז בטוח בגלל זה החיים שלהם נראים ככה. לא היה להם מה לומר על זה, ואז קרוין וחת'אי התחילו פשוט לצעוק עליי. ככה ידעתי שבטוח צדקתי.
 
בפעמים אחרות היא הייתה משגעת את קארים בשאלות על כישוף, על חיות, על ארצות רחוקות ועל מוזיקה. היא ראתה בו אחד שיודע הכול בעולם. והוא לא ניסה אפילו להסתיר את זה.
 
"הצליל של הלירה מתאים יותר ל'שושנת הר החורף'." הוא אמר לאאשאן. "הוא מדגיש את הדילוגים של העלמה עת היא מטפסת על ההר."
 
"שמעתי להקת נוודים אחת מנגנת את השיר עם כינורות משיער סוסים. זה היה נשמע הרבה יותר מלהיב." אמרה לו אאשאן. וזה היה רק התחלה לעוד ויכוח אחד וארוך מאוד שבסוף קארים היה נכנע. הוא תמיד היה נכנע בסוף. אני חושב שזה בגלל שהוא השתעמם ורצה לחזור למפות שלו.
 
אאשאן גם הייתה מוכשרת.
 
היא ידעה לעשות את כל הדברים שגבר היה אמור לעשות אבל בצורה הרבה יותר טובה. היא התאמנה בחרב כמה פעמים עם ג'ואנוס. בהתחלה חשבתי שג'ואנוס בכוונה יוצא ג'נטלמן ולא מתאמץ ולכן הקרבות היו ארוכים, אבל מהר מאוד הבנתי שפשו היא טובה בזה. לא משנה כמה זה היה מזעזע לראות ככה בחורה נלחמת. אי אפ'פם לא ניצחה באמת, כי גם אם היא הייתה טובה בזה ג'ואנוס עדיין היה אחד מהחיילים הטובים ביותר שיצא לי לראות. 
 
היא גם הצליחה לרכוב על סוס בלי הרבה בעיות, אבל את זה היא לא עשתה הרבה למה השמלה שלה הייתה עפה ברוח ולא הצלחנו למצוא כפר שמוכר מכנסי רכיבה. זה היה מסוג הדברים שרק לבנות של לורדים יש. בכפר שמו שצריך שום בחורה לא הייתה רוכבת על סוס. ככה שאאשאן לא הייתה רוכבת על סוסים. למרות שאת זה היא הייתה עושה נהדר. כולנו החמאנו לה על זה. אפילו קרוין. היא כל כך הייתה המומה מהמחמאה שיצאה לו מהפה שהיא כמעט נפלה מהסוס.
 
לאאשאן היה גם קול יפה.
 
בפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה זה היה שמצאתי איזו בריכה להתרחץ בה. תוך כדי שנכנסתי למים, שמעתי אותה שרה. זה היה כל כך יפה שלא שמתי לב שנכנסתי לבריכה מלאה סרטנים. הקשבתי לה ורק אחרי ששלושה מהממזרים תפסו בי ראיתי לתוך מה נכנסתי.
 
"אסור לך לעשות את זה יותר." אמרתי לה, בזמן שקארים חבש לי ת'פצעים. הוא חשב שיעברו אליי מחלות למה הגעתי אליו רק אחרי ימבה זמן שהסרטנים האלה התלבשו עליי. לא אמרתי לו שהתעכבתי ללבוש ת'מכנסיים כדי לא להביך אותי. ובעיקר את אאשאן. "הקול שלך מסוכן."
 
קרוין גיחך. "אתה חולה אהבה."
 
אאשאן הסתכלה עליו בכעס. תוך רגע הוא הוריד ת'מבט בחזרה. כל החוצפה שלו נעלמה מתי שהיא הייתה בסביבה. היית יכול לחשוב שהוא חולה אהבה בעצמו אם לא היה לו לב של רוזנים. ז'תומרת, לב מאבן.
 
"אני חושבת שאני אמשיך לשיר כמה שרק ארצה. ואתה..." היא ליטפה לי ת'לחי. היד שלה הייתה רכה וחמימה. "אתה תשתדל לראות לאילו בריכות אתה נכנס."
 
ומאז היא לא הפסיקה לשיר. בכל יום שנסענו היא הייתה שרה. היא הכירה כל כך הרבה שירים שפשוט לא היו עוד ימים שסבלתי בנסיעות בדרכים.
 
ואני באותם ימים השתדלתי לעשות כמו שהיא אמרה. 
 
למדתי לראות טוב טוב איפה אני מניח ת'רגליים שלי. לא הבנתי עד כמה זה עומד להיות שימושי לפני שהגענו לג'אראמאה. 
 
אבל היו הרבה דברים לפני כן. הר של צרות שהמשיכו ליפול עלינו כמו עלי שלכת.

המצב של יורן נהיה מחורבן יותר מיום ליום.
 
אחד הפצעים שלו התחיל להסריח. חתך אחד ברגל. בהתחלה היינו בטוחים שזה יעבור לו אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו טועים. זה היה מוזר שלמרות שהיו לו הפצעים בחזה ובפנים חתך קטן ברגל עשה לו את כל הצרות.
 
זה היה שלושה ימים אחרי שעזבנו ת'פונדק. יורן כבר לא היה יכול לקום מהעגלה. היינו עוזרים לו להתיישב ונותנים לו את האוכל. אחרי זה הוא היה קורא קצת אבל תמיד היה נרדם אחרי כמה דקות ומתחיל לנחור בקול. ככה הוא היה עושה כל הזמן. בסוף הוא נשבר והתלונן לקארים על זה שהוא לא מרגיש ת'רגל כמעט.
 
קארים העיף מבט, נגע עם מטפחת לבנה בפצע, ועיקם ת'פנים בגלל הצבע של המוגלה שנדבק למטפחת.
 
"רעל." הוא אמר וזרק ת'מטפחת. "כנראה מאחת מהסכינים בקרב המטופש."
 
"איזה רעל?" שאל אותו יורן בקול צרוד. "אם זה ארס נחש אז אבקת חובלית אמורה לרפא אותה. אם זה עסיס מצמח הקאלוט יש לי בקבוקון עם מרקחת שיני דוב. את שתיהם תוכל למצוא בארגז של הספרים שלי."
 
קארים תקע בו מבט רחמני כזה.
 
"הו, חרא." יורן החליק לאחור והעביר ידיים בשיער הארוך שלו. הוא לא הסתפר כבר כמה חודשים והוא נראה עכשיו מוזנח משהו. "ידעתי. זה אחד מהרעלים שאני לא אמור להכיר."
 
"לצערי הרב. אני אצטרך להמשיך לעקוב אחרי הפצע כדי לקבוע במה בדיוק מדובר." אמר לו קארים ושפך כמה טיפות יין על המטפחת כדי לחט ת'פצע של יורן. "אך אני חושש שתרופה לכך נמצא רק במיאל- קאהירס."
 
אמרתי לקארים שבטח יש משהו שהוא יכול לעשות. "אתה מאג. זה מה שאתם אמורים לעשות." סיכמתי ת'מצב.
 
"אבל המאג הלא נכון." הוא אמר לי, והצמיד ת'מטפחת לחתך של יורן. "אורפאוס הוא המומחה ברעלים... תפסיק לצעוק!" הוא אמר, מתי שיורן התפתל מהחיטוי הזה.
 
בימים אחרי זה קארים דאג לדבר עם יורן כמה שיותר. היה אפשר לחשוב שקארים פתאום מתחיל להתחשב בו ונהיה נחמד. הוא אפילו עזב ת'מפות בשביל זה. אני חושב שגם יורן חשב ככה עד שהוא גילה שתמיד השיחה מגיעה לשאלות על השדים. 
 
"אתה זוכר את הימים שהיית התלמיד שלי?" שאל אותו קארים. "זה היה שבועיים שהוספת לקדירות של ראהנה פוגסלוב אבקת עקרבים עד שגיליתי את זה?"
 
יורן חייך.
 
"למען האמת אלו היו שבועיים וחצי." הוא תיקן אותו ולא הסתיר ת'גאווה מהדיבור שלו. "ובמשך כל הזמן הזה הוא לא הבין למה המרקחות נדבקות לו לסיר. הוא היה מגרד כל יום מחדש ת'זפת שנוצרה לו בקרקעית עם אזמל ופטיש. הוא התחנן שנגיד לו מי עשה את זה. גם אחרי שאזהרת אותנו- המשכנו לעשות את זה."
 
"תלמיד רע." אמר קארים, והוא ויורן צחקו ככה שכמעט חשבתי שהם חברים. "גיליתם לו את זה יום אחד? אני זוכר שבשלב מסוים המרקחות שלו שבו להיות נוזליות."
 
יורן העביר יד על הרגל החבושה שלו. "לא. פשוט נגמרה לנו אבקת העקרבים. אבחנה דקה מעולם לא הייתה הצד החזק של ראהנה. פוגי הגדול והשכל הקטן- כמו שהיינו אומרים מאחורי הגב שלו."
 
"תמיד היית טוב בהחבאת דברים." אמר קארים, והעיניים שלו נצצו. "כמו שהסתרת ממני את כל הפעמים שזימנת שדים."
 
פתאום האוויר נהיה קר יותר. וזה אפילו שרגע לפני השמש זרחה לנו מעל הראש. גם קרוין ולודו שדיברו באותו הזמן פתאום סתמו והסתכלו על יורן וקארים בסקרנות. וגם אאשאן הפסיקה לשיר. הייתי בטוח שגם הציפורים היו בשקט. ולא שמעתי עוד ת'קרפדות. לא ידעתי אם זה קסם או לא אבל פתאום יכולתי להרגיש את מה שיש בין קארים ויורן. מחיצה כזאת כל כך מתוחה שיכולתי לשים עליה חת ולירות אותו חצי קילומטר קדימה.
 
"שדים, אה?" שטל יורן וחשף פתאום שיניים. "מה פתאום אתה מדבר עליהם בכל רגע, אה? אין לי מה להוסיף בנושא הזה. אמרתי לך כבר עשרות פעמים."
 
"אתה טוען שאינך מסתיר דבר?" שאל קארים בדיבור מסוכן כזה, כמו הליכה של חתול לפני שהוא קופץ על העכבר ומועך אותו בין הציפורניים. "אם כן, מה אתה אומר על ניצוצות קסם השדים שצפים ועולים בכל יום מאז שפגשתי אותך?"
 
יורן נהיה לבן, ואז עוד יותר לבן, ואז התעלף. רגע אחר כך הוא היה מתגלגל מהעגלה ונול על השביל אם חת'אי וג'ואנוס לא היו מזנקים לתפוס אותו. בכל מקרה הכובע החליק לו מהראש. ניסיתי לתפוס אותו אבל אז הציפורים והקרפדות חזרו לשיר וגם הרוח נשבה. אפילו חזק יותר. והכובע יצא לי מבין האצבעות וטס אל הגבעות. בחיים לא חזרתי לראות אותו.
 
משהו הפריע לי באותו רגע. לא שאלתי הרבה את יורן על הקסמים למרות שזה עשה ממני כזה סקרן. ובטח שלא הייתי שואל אותו כמו קארים, שלידו החוקרים נראו כמו ילדים שמשחקים בחישוקים. אבל באמת שמהרגע שקארים שאל לקח אותנו מהספרייה, לא ראיתי אפילו פעם אחת למה יורן כזה מיוחד. הייתה הפעם ההיא שנלחמנו בטאמאסיו והוא עשה את הפיצוץ אור הזה עם הרוח אבל חוץ מזה לא ראיתי ת'דבר שקארים כל כך נדלק בגללו. לא ראיתי שום שד ושום מפלצות של השלישי שקארים האשים אותו בהם. מתתי מסקרנות לראות אחד מהם, אבל רק ראיתי את יורן רוטן וקורא ספרים. ומזה היה לי מספיק כבר בסוהל.
 
אבל באותו הרגע שככה יורן התעלף מהשאלה של קארים פתאום עשיתי חושבים על זה שוב. בין תרגילי הכתיבה שלי עם קארים, ובין ארוחה לארוחה ניסיתי לראות איפה התחבאו כל קסמי השדים האלו. העליתי בראש ת'ימים שקרו מאז שיצאנו מסוהל, אבל לא הצלחתי לזכור ת'דברים המוזרים האלו. ששאלתי את קארים הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה עוד. ושכרעתי ברך ליד יורן וניסיתי להשחיל על זה מילה הוא פתאום היה מוצא כוח לצעוק עליי לסתום ת'פה. הייתי אבוד. לא היה לי סיכוי להתחיל להבין על מה הם מדברים בכלל.

כל יום היה נראה דומה לימים הקודמים. היינו כמעט תמיד חונים בלילה בפונדק בכפר שהגענו אליו עם השקיעה. אם לא מצאנו פונדק היינו ישנים כמו כלבים מתחת לשמיים. שהיה מגיע בוקר היינו מארגנים ת'עגלה בחזרה וממשיכים לנסוע. ככה עד שהייתה עוד שקיעה ואז היינו עוצרים שוב.
 
חוץ משלוש פעמים במשך היום שהיינו עוצרים כדי לנוח היינו הולכים כל הזמן. לא היינו הולכים מהר, אבל הספק הספקנו לחצות מרחק רציני כל יום. 
 
בכל כפר שהיינו עוצרים בו קארים היה מרחרח אחרי רוקח בשביל יורן. הוא עוד ניסה כמה מהחומרים שלו על הפצע, אבל שום דבר לא עזר לסירחון מהרגל שלו. בסוף הוא נשבר והסכים לי שנחפש תרופות אחרות בשבילו. זה היה הגיוני לגמרי, למה אם הסכין של סטאורן או נארנה היו מרוחות ברעל אז זה בטח משהו שמכירים טוב באיזור הזה של נאילאת'.
 
כמעט כל הכפרים היו קטנים מדי בשביל שיהיה להם רוקח. אבל במקרה פגשנו באחד שהיה בדרך מנורקה לקוהול. הוא העיף מבט בפצע של יורן, דקר אותו במחט קטנה, ובסוף שם רטייה עם משחה מעשבים שהיו לו. "אני חושב שזה אמור לעזור." הוא אמר. 
 
קארים נתן לו על זה שני רסיסי זהב, אבל הרוקח החזיר לו אותם. "שירותיי ניתנים עבור כל אדם במצוקה ללא כל תמורה. ערכם של חיי אדם לא נמדדים בכסף."
 
ממש הערצתי אותו איך שהוא ויתר ככה על הכסף. אבל אחרי יומיים הפצע חזר להסריח והוא נתחיל להוציא נוזל צהוב מגעיל עם נקודות ירוקות. קארים תלש בעצבים ת'רטייה וזרק אותה בין העצים. "רוקח שקרן!" הוא נהם, וחיטט בין הארגזים שלו. הוא מצא בסוף כמה עלים מחודדים, עצם ארוכה ושחורה ופסלון של בן אדם מחמר. הוא מלמל כמה משפטים ושרף אותם ביחד עם אש ירוקה שהוציא מאחת הרוחות שלו.
 
"עכשיו הוא לא ימשיך לשקר ככה לאנשים!" הוא נהם והחזיר ת'רוח לארגז שלו. פחדתי לחשוב מה הוא עשה ועזבתי את זה מהר. לא רציתי בכלל לדעת. 
 
קארים נהיה יותר ויותר עצבני. הוא כבר לא היה מספר בדיחות מסביב למדורה, והוא היה מחייך הרבה פחות. חשבתי שזה בגלל שיורן ירק על הנסיונות שלו שהוא ידבר על השדים. אבל זה יכול היה להיות גם בגל מזג האוויר המחורבן.

ביום שהסערה הגיעה, בלזיל יילל.
 
ישנו בחוץ באותו לילה. חלמתי עוד פעם על היצור המוזר ההוא שהייתי תקוע בראש שלו. הוא לא רצח אף אחד. רק רכב בים העשב האדום, ועצר כדי לאכול כיכר לחם בצבע אדום כמו דובדבן. פתאום התחלתי לשמוע מישהו בוכה. הייתי בטוח שאולי איזה תינוק מתחבא בין העשבים הגבוהים בחלום שלי. אבל אחרי שזה המשיך והכלא שלי לא נראה שזה הזיז לו בכלל, קלטתי שזה מגיע מחוץ לחלום.
 
פקחתי ת'עיניים וראיתי את בלזיל שורט ת'גלגל של העגלה ומיילל בקול. הוא נשמע כמו ילד שבוכה ולא כמו חתול מכוער ששורט עגלות. הוא הסתכל בי בעיניים הקטנות שלי, ויכולתי להישבע בפורת' שראיתי שם דמעות. אבל לא היה לי זמן לראות אם זה נכון, כי בדיוק אז בלזיל ברח. אחרי רגע אבן פגעה בגלגל של העגלה.
 
"חתול מסריח." קילל אותו קרוין. הוא עמד עם חופן של אבנים ביד, והיה נראה עצבני. היו לו שקיות מתחת לעיניים והבנתי שהלכה לו השינה.
 
הוא ניסה עוד פעמיים באותו יום לפגוע בבלזיל, עד ששמתי לב וביקשתי ממנו שיפסיק, אבל הוא רק צחק והמשיך לזרוק על בלזיל אבנים כל פעם שהוא שמע אותו מילל בצורה הזאת. עברה לי צמרמורת כל פעם ששמעתי אותו משמיע את הקולות האלו.
 
תוך כדי היום התחילו עננים שחורים להציף ת'שמיים. עברנו כפר אחד במשך היום, וג'ואנוס הציע לקארים שנעצור שם. אבל קארים אמר שהמפות שלו אומרות שיש עיירה קטנה כמה קילומטרים דרומה, ושנחכה כבר שם לסערה.
 
אבל יצא שהמפות שיקרו, והעיירה הזאת נראתה כאילו נטשו אותה לפני כמה שנים. כל הבתים היו שרופים וכל הקירות היו ירוקות מכל הקיסוס והטחב. שועל אחד הלך בין הבתים אבל ברח שהוא ראה אותנו. זה הרגע שהתחלנו והרגיש ת'טיפות נופלות עלינו. אחרי דקה, כבר שטף אותנו גשם של ממש.
 
ראינו שאין סיכוי שנוכל לחזור לכפר הקודם, למה כל הדרך נהייתה בוץ והגלגלים היו שוקעים בה ככה שגם עד מחר היינו יכולים לנסות לשחרר אותם בלי להצליח בזה אפילו טיפה. אז נכנסנו אחד הבתים וקארים הדליק אש מהרוחות שלו כדי שנתחמם. הוא גם התעסק עם רוח אחת כדי שהצמחים שעטפו ת'חורבה יצמחו ויכסו ת'פרצות שהיה בגג כדי שלא נרטב.
 
תוך כדי שאנחנו אוכלים יורן ביקש ממני שאני אסחוב אותו לחדר אחר בבית. הוא הסביר לכולם שהוא רוצה לקרוא בשקט, והדיבורים שלנו לא יעזרו לו. קארים נתן בו מבט אבל לא אמר כלום. לקחתי ת'ספר של יורן ובקבוק יין ביד אחת, ותמכתי ביורן ביד השנייה מתי שהוא צלע על הרגל הבריאה שלו. הוא לקח ביד השנייה שלו לפיד, והאור רעד בלי הפסקה. רק אז הבנתי כמה הוא חולה. בלזיל הצטרף אלינו מאחורה והסתלקנו מהחדר הגדול.
 
הנחתי אותו על הרצפה בחדר השני וגלגלתי ת'מעיל שלי כדי שיהיה לו נוח יותר לגב. הוא הושיט יד לקחת ת'ספר ממני אבל הרחקתי אותו ממנו. ידעתי שהוא לא באמת קרה לי עד לכאן רק כדי שהוא יוכל להתבודד עם הספר הישן שלו. אמרתי לו את זה, והוא חייך.
 
"תביא ת'יין. צריך להרטיב ת'גרון לפני שמייבשים אותו בדיבורים."
 
הוא חטף לי ת'יין ושתה כמות רצינית לפני שהוא החזיר לי אותו. הוא כמעט לא השאיר לי כלום. יורן התמתח במקום, ועכשיו חטף ממני ת'ספר. "כדי שיהיה לי עם מה להתעסק שאני מדבר." הוא הסביר לי.
 
"מה אתה רוצה להסתיר מקארים?" שאלתי אותו, ישר ולעניין. "זה בגלל הדבר שהוא אמר שהתעלפת בגללו? הניצוצות קסם שדים שהוא מרגיש לידך?"
 
יורן כיווץ ת'גבות. "דבר בשקט." הוא נהם לי, טיפה של קצף יצאה לו מפינת הפה. הוא היה חולה מאוד ולא היה קשה לראות את זה.
 
שתקתי והוא המשיך בקול נמוך. "הקסם שדים שהוא מרגיש זה דבר שאין לי טיפה מושג עליו, אבל זה קשור אליך. אני לא יודע איך אבל זה יוצא ממך."
 
תקפתי אותו מיד בעשר שאלות שונות, אבל הוא השתיק אותי שוב.
 
"זה חייב להיות קשור אליך, זה הדרך שבא מצאתי אותך." אמר לי יורן. "יש לי כמה חשדות עליך, אבל אני אירקב לפני שתשמע אותן ממני. ידע הוא סכנה גדולה."
 
ניסיתי לשכנע אותו, למה דגדג לי לדעת כל מה שהוא אמר. אבל יכולתי לנסות עד שאני אירקב והוא עדיין לא היה מוציא מילה אחת. 
 
יורן התיישב במקום שלו, וגנח בכאב. "תשמע סקייל, בחיים לא הרגשתי כל כך קרוב למות. אפילו לא במצור של סוהל. הרגל המחורבנת לא נותנת לי מנוחה לרגע. וגם החזה שלי בוער מכאב. כל יום שאני מתעורר זה כאילו אני מקבל נס כמו קדוש דפוק."
 
הרגעתי, שהוא יהיה בסדר, אבל הוא בטח הריח ת'סירחון של השקר. "אל תנסה לנחם אותי. אם קארים לא מצא תרופה לרעל ההוא אף אחד לא ימצא. מה שאני צריך זה שתדע מה לעשות אם תמשיך לבד."
 
בקיצור, ידעתי שהוא עומד להפיל לי ת'עסק של הצוואה על הראש. פעם רציתי לפרוץ עם יורן לבית של איזה צורף מפונפן אחד. טיפסתי דרך החלון וראיתי ת'בנאדם שוכב קודח במיטה ומדקלם ת'צוואה לבן שלו. יורן רטן מתחתיי שאני ימשיך לטפס אבל אמרתי לו שאנחנו חוזרים. הוא השתגע ורתח עליי, אבל מתי שסיפרתי לו אז הוא הסכים איתי. אנחנו לא שודדים אנשים מתים. 
 
אז סיימתי ת'יין והקשבתי לו.
 
"אתה חייב לדעת קודם כל שקארים יזרוק אותך לעזאזל מתי שהוא יסיים איתך, זה למה אני לא מוכן לומר לו מילה על השדים. הוא יודע שהוא חייב אותי כדי שאני יעזור לו ברגעים הנכונים..."
 
שאלתי אותו מה הרגעים הנכונים האלו. הוא לא אהב את זה. "נו הרגעים שקארים עומד שאין לו מה לעשות מול אויב שהמאגים עם החוקים המטומטמים שלהם אסרו ללמוד עליהם." הוא אמר לי בלי שהבנתי הרבה. "הוא לקח אותי כדי שאני ילחם בשליח של השדים. התעסקתי איתם כמה פעמים. הוא יודע שאם הוא ילחם עם הבחור שגנב לו ת'חותם אגימור, הוא יהיה חסר תועלת כמו לוחם שמנסה להילחם באש עם חרב ושריון. אז הוא לקח אותי, ומתי שהוא הבין שאני בדרך הבטוחה למות, אז הוא ניסה לקחת ממני כמה שיותר מידע. הבעיה עם זה שאם הייתי אומר לו את זה הוא כנראה היה משאיר אותך מאחור. וכמה שאני מאמין בך סקייל, אני שם את כל הכסף שלי על זה שאתה לא תשרוד חודש בנאילאת'. החוק פה הרבה יותר קשוח מסוהל..." הוא השתעל, ולקח ממני ת'בקבוק יין. הוא ינק ממנו ת'טיפות האחרונות והשתעל שוב. "עזוב. הנקודה היא שאני רוצה להסביר לך כמה שיותר כד שקארים יקח אותך איתו עד לנארקראת'. שם יש לי חברים מהעבר שיוכלו לעזור לך אחרי שכל העסק יסתיים. ואז תוכל לחזור לסוהל ולהמשיך ת'חיים איך שהכול היה לפני זה. אולי אפילו תמצא לעצמך עבודה מכובדת יותר מלגמור גנב מטונף כמוני."
 
הוצאתי לו עלה שנתקע בשיער הארוך והמטונף שלו. "נו יורן אל תדבר ככה. אתה תלחם בשדים האלו כמו שצריך, וקארים..."
 
הוא פתאום החזיק ביד שלי כל כך חזק שכמעט צעקתי. הפה שלא נפער בצעקה, והעיניים שלו נפערו עד שראיתי ת'בשר האדום שמאחורה.
 
"לא מעולמנו האדם שמסוגל לנצח אותו... הדם הצללים והקורבן, כולם חזקים מכל כוח אנושי... רק מי שלו אותם הכוחות יוכל להביס את מחולל הרוע.. גררר!!!!" קצף עלה לו על השפתיים מתי שהוא דיבר. "המפגש יהיה במזח המבטחים! משם יתחיל הניצחון! משם! רק משם! ורק לחוזה המוסכם יהא סיכוי נגדו! אההאההההאהה!! אההאההאה!! אהאהאההה!!"
 
הוא זינק לעמידה ומשך אותי איתו. הוא צרח כל כך חזק שהפנים שלו הכחילו. ניסיתי למשוך ת'יד שלו ממני אבל זה פשוט לא עזר. הוא התנדנד והמשיך לצרוח כמו משוגע.
 
בתוך רגע בלזיל ילל וברח מהחדר לודו וג'ואנוס הגיעו תוך רגע אל החדר, ומיהרו לתפוס אותו ולהשכיב אותו על הרצפה. הוא התחיל להיחנק מהרוק שלו ופתאום עזב אותי ונפל על הרצפה מתפתל מכאבים.
 
"יורן!!" צרחתי, אבל אז קארים דחף אותי והתחיל לכרוע מעל קארים עם הרוחות שלו. ניסיתי להידחף קדימה אבל וויליאמר החזיק אותי חזק ולא נתן לי לראות מה קארים עושה ליורן.

וויליאמר לקח אותי החוצה לחדר הגדול וחיכיתי שם עם קרוין חת'אי ואאשאן.
 
"מה קורה שם?" שאלה אותי אאשאן בפנים מבוהלות. "זה היה מפחיד."
 
הסברתי להם שיורן השתגע והתחיל לצרוח ולהתפתל ולומר דברים לא ברורים. חשבתי שהם יעזבו אותי אחרי שאני אסביר להם את זה. לא שבאמת חשבתי שיורן אמר דברים מפגרים. לפי מה שהוא אמר לי לפני ידעתי שאני חייב להקשיב לכל מה שהוא אומר. אם הו העמיד פנים שהוא משתגע זה בטח כדי שיחשבו שמה שהוא אמר זה היה דיבורים של משוגע.
 
לכן כתבתי הכי חזק שאני יכול את המילים על הראש שלי.
 
אבל קרוין סתם נחר. הוא לקח מקל והוציא ת'סכין שלו.
 
"ההזיות של הקדחת מתחילות." הוא אמר, והעביר ת'סכין של המקל בכוח. "תתכונן ילד, הוא לא יחזיק מעמד יותר מכמה ימים!"
 
אאשאן קפצה במקום מכעס. "זה נורא! איך אתה יכול לדבר ככה?!"
 
הרגשתי נעים באותו רגע שלפחות לאאשאן אכפת מספיק מיורן. לא כמו קרוין. שנאתי ברגע ההוא ת'חלאה הזאת יותר מתמיד.
 
אאשאן פנתה אליי. "אני מצטערת בשבילך, סקייל." היא לפחות נשמעה טיפה אמיתית שהיא אמרה ת'מילים האלו. "יורן היה אדם טוב, שהסכים להילחם בשבילי כאשר אף אחד אחר לא היה מוכן לכך." היא תקעה מבט זועם בקרוין. "אף אחד."
 
הוא משך בכתפיים שלו. "אני לא מכניס את עצמי לצרות בלי סיבה. ואת אאשאן..." הוא הפסיק לגלף ת'מקל שלו. "ולמרות שפנייך יפים כלבנה, ועורך צח- את אינך נחשבת סיבה טובה דיה כי שאסתכן במוות."
 
קלטתי שהיה משהו ביניהם, לפי איך שראיתי שאאשאן נפגעה מקרוין. לפי איך שהפנים שלה האדימו מבושה, ואז מכעס ידעתי את זה. פתאום התחברו לי כל המבטים שהיא הגניבה אליו, והפעם ההיא שהיא ניסתה לשכנע אותו שילווה אותה לסיור קצר ביער. היא התאהבה בו, והוא השתין על האהבה הזאת. הוא היה ממזר, ועכשיו ידעתי את זה. רק ממזרים היו יכולים להיות כל כך חצופים ומגעילים. ממזר אחד עשה עליי פעם קטע מסריח באיגוראת'. הוא רצה שנגנוב ביחד איזה תכשיט, ובזמן שאני הסתכלתי על האיזור הוא ניסה לחטוף לי ת'ארנק מהחגורה. לממזרים אין טיפה של כבוד, ושקרוין ככה ירק על החיזורים של אאשאן הייתי בטוח בזה.
 
"אתה דוחה!" היא צעקה עליו. "חזיר מסריח! אני אהבתי אותך!"
 
"הצלחת להוכיח בדיוק ההפך לפני יומיים ביער." אמר קורין והמשיך לגלף. "לא מכובד ככה לשחק ברגשות של גבר." 
 
לא ידעתי למה הוא התכוון אבל זה רק עשה שאאשאן תמיך לצעוק עליו. היא קיללה אותו וירקה עליו לקינוח לפני שעזבה ת'חדר.
 
קרוין ניגב ת'רוק מהלחי שלו בשרוול ומלמל לעצמו.
 
"ז-זה לא היה מ-מכובד אד-דוני הרוזן." אמר חת'אי בלעג.
 
"היא נערה טיפשה." אמר קרוין. "היא עדיין אוהבת. היא לא מבינה שאהבה מטשטשת לך ת'שכל ומסתירה ממך את המטרות האמיתיות ששווה להתאמץ למענן. אנחנו לא באותו הראש בכלל."
 
אמרתי לו שאמורה להיות דרך יותר יפה לעשות את זה. לומר לבחורה שהיא לא סיבה טובה מספיק למות בשבילה זה דבר מטומטם. בנות נפגעות מזה.
 
הוא התחיל לצעוק עליי ולומר שאני לא יותר חכם ממנה וגם אני לא הבנתי שום דבר בחיים. אבל לא נבהלתי ממנו כי ידעתי שכמו תמיד- מתי שקרוין צועק, אני כנראה צודק.
 
הוא נעצר כשקארים חזר לחדר. מאחוריו ג'ואנוס ולודו לקחו את יורן ביניהם. הסנטר שלו היה תקוע טוב טוב על החזה שלו, והוא נחר חזק.
 
שאלתי מיד את קארים מה זה היה. רציתי לשמוע ממנו שהוא לא יודע שמתי שיורן צעק זה כנראה מה שהוא רצה להסתיר ממנו. קיוויתי שהוא ידבר כמו קרוין על זה שיורן נהיה מטורלל.
 
"הוא חטף קדחת." אמר קארים והתרסק על הרצפה. "עשיתי כמה קסמי ריפוי שיחזקו תא הגוף שלו. אני מקווה שהמחלה תתעכב קצת."
 
"הוא יצא מזה?" שאלתי.
 
"אני מייחל לכך, אבל המחלה חמורה מדי." קארים העיף מבט על יורן ונאנח. "הוא איש חזק. אני בהחלט מאמין שלמחלות יהיה קשה להכריע אותו. אבל אני חושש שסופו קרב ובא."
 
באותו הלילה כמעט שלא נרדמתי. רק בכיתי על הגורל המחורבן של יורן. בדיוק כמו הסערה מעל הראש שלנו שדפקה על הגג של החורבה.
 
בדיוק איך שיורן אמר שיצאנו מסוהל- השמיים יזכרו. 
 
הם בכו על המוות שהתקרב אליו.

הגשם התחזק למחרת.
 
ארזנו את כל החפצים והתחלנו ת'מסע דרומה. אאשאן התרחקה כמה שהיא יכלה מקרוין. לא הייתי מקנא בה על מה שהיא עברה אתמול. הבעיה זה שהיא נצמדה לבנאדם האחר זהתרחק מקרוין, זתומרת, אני. 
 
אני קיבלתי ת'מושכות של הסוסים בעגלה, וקרוין רכב על אחד הסוסים האחרים וסייר מקדימה. פתאום אאשאן התיישבה לידי על מושב הרכב.
 
"אפשר?" היא שאלה, אבל התיישבה בלי לחכות לתשובה. לא שהיה אכפת לי כמובן.
 
"אתה נולדת באיגוראת'?" היא שאלה אותי, וניסתה להיות נחמדה.
 
אמרתי לה שאני לא באמת יודע, אבל אני חושב שכן. יורן אפ'פם לא דיבר על זה הרבה.
 
"ומה הייתם עושים בעיר? אתה ויורן?" היא המשיכה לשאול.
 
ידעתי שבנות לא אוהבות שקרים אז אמרתי לה ת'אמת- גנבנו, ברחנו מהכנופיות ושתינו בירה כמה שיכלנו בתיש השחור. עד שקארים בא והרס את כל המסיבה שהוא לקח אותנו איתו.
 
"אני דווקא אוהבת את קארים." היא השיבה. "אני חושבת שהוא אדם שאכפת לו מאנשים אחרים."
 
ביקשתי ממנה שתסביר את עצמה. קארים היה חכם ולימד אותי לכתוב והכול, אבל בזמן האחרון חשבתי יותר על מה שיורן הרגיש אליו וכמה שהוא שנא אותו. יכולתי לראות למה זה קורה. הוא יכול היה לכעוס לפעמים על שטויות, וגם הייתה לו בעיה שהוא לא ידע להבין מתי לסתום ת'פה. עדיין אהבתי אותו, אבל הבנתי למה אפשר לשנוא אותו.
 
היא החליקה את השיער הרטוב שלה מאחורי האוזן. גשם טפטף לה מהאוזניים ומהאף שהיא דיברה.
 
"הוא הולך איתכם לעשות דברים חשובים. אני יודעת את זה." היא חייכה אליי בביישנות. "אני לא יודעת מה בדיוק, אבל אני עוד אגלה את זה."
 
ידעתי שהיא רוצה שאני אגלה לה, אבל חשבתי שהיא תצחק אם אני אגיד לה ת'סיפור על הזדים. לא רציתי שהיא תלך, היה נעים לי איתה. אז אמרתי לה אתה מה שגם היה נכון.
 
"אין לי מושג באמת לאן." וזה בכלל לא היה שקר.
 
המשכנו לדבר ככה כמה זמן. הגשם לא הפסיק והתקדמנו לאט. היה לי קר, כי אאשאן התחילה להתעטש וידעתי שזאת פשוט חובה שלי לתת לה ת'מעיל שלי. חת'אי הוציא ת'חליל שלו מאחוריי, אבל הוא מהר מאוד החזיר אותו כי לודו אמר לו שהוא יהרס.
 
פתאום העגלה נעצרה וכמעט נפלתי לתוך הבוץ מהפתאומיות שזה קרה בה. תפסתי במהירות ביד של אאשאן היא גם לא תגמור עם הפנים שלה בבוץ. משכתי אותה בחזרה בדיוק ברגע הנכון.
 
"ווהווו.... תודה רבה, סקייל." היא אמרה וחייכה אליי.
 
פתאום שמתי לב שאני עדיין מחזיק לה ביד. עזבתי אותה במהירות כדי שהיא לא תחשוב שאני חזיר כמו קרוין. אבל גם כי הכפפה התחילה להחליק לי מהיד ופחדתי שגם היא תראה לי ת'סימנים. זרקתי כמה מילים, והרגשתי מתי שדיברתי שהפה שלי כאילו מלא במי גשם. המילים בקושי יצאו כמו שצריך ונשמעתי כמו זקן שנשרו לו כל השיניים.
 
העגלה נתקעה בבוץ, וזה בכלל לא היה נחמד. דחפתי אותה עם לודו וג'ואנוס, אבל בקושי הצלחנו להזיז אותה. בשלב מסוים קארים התערב ושיחרר את הגלגלים, אבל הבעיה היא שהעגלה התקדמה עוד חצי מטר לפני שנתקעה שוב.
 
קארים החליט שהרעיון הכי טוב היה שהוא ילך לפנינו וייבש עם קסם ת'בוץ. לא היה לאף אחד רעיון אחר אז הקשבנו לו. ההתקדמות שלנו נהייתה איטית אפילו יותר. בשלב מסויים יורן התעורר מהקדחת שלו והתחיל להשתולל עם הזרועות שלו לכל הכיוונים, אז הייתי צריך לקשור אותו בחבלים ולשים אותו על הרצפה כדי שהוא לא יהרוג אף אחד.
 
"נשחרר אותך בערב." אמרתי לו, אבל הוא לא שמע אותי בכלל. הוא המשיך להזיל ריר ולתקוע מבטים מנותקים באוויר. לפחות הוא לא צעק עוד. הוא אפילו לא זרק את בלזיל מתי שהוא בא והתכרבל לידו.
 
חשבתי קצת על המשפטים המוזרים שהוא זרק אתמול לאוויר בשיגעון שלו. הוא אמר על בנאדם שלא מהעולם שלנו שינצח אותו. חשבתי שאותו זה הגנב שלקח ת'חותם אגימור ההוא. האחד שהכניס אותנו לכל הצרות האלו. אבל זה היה מטופש לדבר על בנאדם שלא מהעולם שלנו. לא הייתי מוכן לשים על זה אפילו ת'שערות זקן שלי שהאלים עשו לעצמם עוד עולם. שלנו היה דפוק מספיק. 
 
לא ידעתי שום דבר על דם צללים וקורבן אבל זה היה נשמע כמו משהו שמתאים לכישוף.
 
על המזחים ידעתי טיפה, וגם זה רק מסיפורים של עכברוש. המזחים הם היו עמוק בים, במקומות שבהם רק גונבים והורגים ואוכלים בשר אדם. אז מתי שהגיעו אנשים פחות מטורללים לשם, הם בנו כפרים מוגנים מהמטורפים שמסביב. והאוניות הפולוסיות והנאילאת'יות היו עוצרות במזחים האלה בלי לפחד שהאונייה שלהם תישרף בלילה והם יראו איך עושים מהחברים שלהם נקניקיות. 
 
אבל לא ידעתי מה כל כך מיוחד באחד מהם שיורן קרא לו מזח המבטחים. התבלבלתי מאוד.
 
הייתי בטח חושב על זה עוד אבל אז הסמל התחיל לגרד לי ביד.
 
הסתובבתי אחורה ולא הספקתי לצעוק לפני שהחץ עף פתאום מתוך העצים, ונתקע ישר בין הצלעות של לודו.

פרק ארבעים ושתיים: המתווך

ספוילר:

לודו הסתכל על החץ שנתקע בו. לא משנה כמה שכבות של שריון שהוא לבש- זה פשוט לא עזר לו. החץ נתקע עמוק מאוד בגוף שלו. מסכן, רק לפני כמה הרטלים הוא חטף בכתף חץ בכתף מטאמאסיו ועכשיו אחד בחזה. 
 
"תוקפים אותנו, מאסטר." הוא אמר בשלווה מעצבנת כזאת, התנדנד לרגע במקום ואז נפל על העגלה כמו שק לפתות.
 
קארים, פתאום הפסיק לייבש ת'אדמה לפני העגלה שלנו. הרגשתי את זה כי אחרי רגע העגלה נתקעה בתוך הבוץ שוב.
 
"תתכופפו כולם!" הוא צעק. מאחוריי, חת'אי וג'ואנוס עשו כמו שהוא אמר. אני קפצתי מהעגלה, ומשכתי איתי את אאשאן. היא נפלה ישר בתוך הבוץ וכל השמלה שלה התלכלכה. ידעתי שאני אצטרך לעשות ת'התנצלות מתי שיהיה ת'זמן. אבל עשיתי ת'דבר הנכון, למה בדיוק התעופף לנו עוד חץ מעל הראש.
 
ואז ההחילו ליפול עלינו חיצים יחד עם הגשם הארור של הסערה. זה היה זמן דפוק לירות חיצים למה הרוח הייתה כל כך חזקה שלא משנה כמה הייתה מכוון היית חזר אונים כמו בנאדם פוזל. ידעתי באותו הרגע שקיימים אלים, למה זה היה חייב להיות נס שהם פגעו בלודו. אבל חבל שזה אמר שהאלים לא היו איתנו באותו הרגע, כנראה.
 
ובאמת אחרי רגע מי שהם לא היו עצרו. היה בדיוק רגע אחד של שקט לפני שחת'אי וג'ואנוס שלפו חרבות. לידי, קלטתי גם את קארים מוציא ת'חרב שלו, אבל הוא גם המשיך להחזיק במקל שלו. וויליאמר וקרוין סיירו מקדימה, ככה שהיו בדיוק שלושה אנשים שידעו ת'עבודה של המלחמה. 
 
"לך אין חרב?" שאלה אותי אאשאן.
 
"אני יותר מדי חזק שאני אצטרך חרב. אני יכול לפוצץ את כולם פה לחתיכות בהקשת אצבעות אחת." אמרתי לה, וקיוויתי שהיא מבינה שזאת בדיחה.
 
אבל היא לא צחקה. העיניים שלה נפערו לרווחה בפחד. "בבקשה, תאמר לי שלא."
 
רציתי לומר לה את זה כדי להרגיע אותה, אבל אז בדיוק החיילים התחילו לזרום מתוך העצים.
 
הם לבשו מעילים חומים, אבל היה רקום להם על השרוולים פס זהב כזה. הם היו לפחות עשרים, ולקחו גם מגנים עגולים חוץ מהחרבות שלהם. על המגינים שלהם היו בצבע ירוק והיה עליהם ציור של דרקון זהב מכוער כמו פצע מעלה מוגלה. לא הכרתי ת'סמל הזה. חשבתי שהם שודדים, אבל הם נראו טוב מדי בשביל להיות כאלו.
 
לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי. הוצאתי ת'סכין שלי, והבנתי מיד איזה מטומטם אני שיש מולי חיילים בשריון ושאני מתכוון להילחם בהם בסכין. אבל אז החיילים הקיפו ת'עגלה, והפסקתי לחשוב. הם לא תקפו אותנו בכלל. חייל אחד שניחשתי שהיה המפקד שלהם לפי הקסדה היה עליה את אותו דרקון זהב, צעד קדימה. היה לו שיער אפור ושמנוני שהגיע עד הכתפיים שלו, כמה יבלות מזוהמות באיזור האף, עין אחת פוזלת וחיוך של קרפד.
 
"אתם באים איתנו עכשיו." הוא אמר, והסתכל על קארים. "מובן?"
 
"אם יורשה לי לשאול, מי הורה לך לתקוף אותנו ככה, ולפצוע אנושות את אחד האנשים שלי?" שאל אותו קארים, וניסה להיות גיבור כזה.
 
החייל תקע בו מבט מתנשא. "הלורד פרייניס פאמור שלח אותי להביא אותך אל המלך קסריאס החמישי. המאג קארים. כן אני לא אידיוט, ראיתי אותך בעבר, כשהגענו במשלחת האביב לאקטינט לפני שלוש שנים." הוא אמר, כשקארים פתח ת'פה- בטח לומר כדי שהוא טועה. "אני בטוח שנותרת אותו ממזר ערמומי, אז זרוק מיד את כלי הנשק שלך! אחרת אני אורה לחיילי להרוג את כולכם!"
 
קארים המשיך להחזיק את המקל ובחרב שלו. 
 
המפקד נראה כועס. "זאת אזהרה אחרונה!" הוא הרים אגרוף משוריין, וכל החיילים יישרו מגינים והניפו חרבות. הם התחיל לצמצם ת'מעגל מסביבנו.
 
בסוף קארים נשבר. "נו, שיהיה." הוא אמר, וזרק ת'חרב והמקל שלו לבוץ כל כך חזק שעף בוץ על המעיל של המפקד. לפי הרוגז שראיתי על הפנים שלו, הייתי בטוח שקארים עשה את זה בכוונה. "מה אתה רוצה עכשיו, אדוני המפקד?"
 
"תוריד את הגלימה, והמעיל." אמר המפקד, מתי שהוא הרים את הנשקים של קארים.
 
"אני חושש שלא שמעתי אותך טוב." אמר קארים בחיוך רועד. "בטח לא התכוונת לקחת מאדם זקן את בגדיו בגשם הזה."
 
"אני חושש שכן, מאג." אמר המפקד בחיוך משלו. "תתפשט. עכשיו."
 
בטח בזמן אחר זה היה מצחיק אותי לראות את קארים רועד ככה בקור שהוא לובש רק תחתונים וגופיה, אבל זה ממש לא היה הזמן הנכון לזה. רק עכשיו ראיתי כמה שהוא רזה. העור שלו התחיל כבר להיות מדולדל כזה, כמו למישהו זקן. היו לו גם שריטות מכוערות בצד הפנימי של הרגליים, וצלקת מכוערת עוד יותר על הכתף הימנית שלו. הרבה מהעסק הזה נראה כמו נשיכות של דברים שהיו הרבה יותר גדולים מכלבים. ועקיצות של דברים שממש לא היו יתושים.
 
המפקד ההוא לקח ת'מעיל, וחייך שהוא מצא ת'ארנק של קארים. "אני חושב שאוכל לקנות משקאות הלילה לכל הפלוגה." החיילים צחקו, והמפקד צחק יחד איתם היה לו צחוק מגעיל כזה, כמו חרחור של חזיר. "אל תמהר לצחוק, טארג. אני לא אלך לישון לפני שאתה תדפוק את הראש ותזמר כמו קנרית את כל סיפורי הנשים שלך!"
 
הוא המשיך לחטט בכיסים במעיל של קארים. זה הרגע שהבנתי שהנאילאת'ים דוחים. מהכיסים של הבנאדם לוקחים ת'ארנק וזהו. כל שאר הדברים הם מחוץ לתחום של גנבים. לכל אחד מגיע לשמור על הסודות שלו.
 
הוא זרק כמה חתיכות לחם מכיס אחד, ועוד כמה אבנים זוהרות מכיס אחר. בתוך המעיל של קארים הוא מצא צנצנת עם נחש שתקע בנו מבט עצוב כזה.
 
"למה לעזאזל אתה לוקח נחש במעיל שלך?" שאל אותו המפקד ועיקם ת'אף. "אתה באמת זקן סוטה כמו שמספרים. אתה לוקח איתך במקרה גם רעל ובושם של נשים לכל מקום שאתה הולך?"
 
החיילים כמעט נשפכו מצחוק עכשיו. קארים שתק, אבל יכולתי לראות בעיניים שלו כמה הוא נפגע מהמשפט הזה. לא צריך להיות חכם גדול כדי לזהות דמעות שהן עולות לבנאדם בעיניים. לרגע אחד חשבתי עדיין שזה היה הגשם, אבל אז נזכרתי שאין גשם בעולם שעושה עיניים אדומות.
 
הוא הסתובב לחיילים ואמר לשניים מהם לעלות לעגלה להתחיל לחטט בארגזים שלנו.
 
"עם קצת מזל, אולי תמצאו שם נערות מבותרות לחלקים או נסיכים מורעלים." הוא גיחך. "ובחייכם אל... נו באמת!"
 
ג'ואנוס ניסה לעצור אותם, אבל כזה דבר מטופש אפילו אני לא הייתי עושה. שתי החיילים דחפו אותו הצידה, ושהוא ניסה להתנגד, אחד מהם פשוט מעך לו ת'פנים עם המגן שלו והפיל אותו לבוץ. האף שלו נמעך לגמרי וכל הפנים שלו התמלאו בדם. חת'אי למד ממנו, ונתן להם לעבור בלי בעיה. הוא אפילו לא ניסה להתנגד מתי שהם לקחו לו ת'חרב והתחילו לעבור בין הארגזים.
 
כמעט שכחתי מיורן, ואיך שהוא שכב עם הקדחת שלו כל הזמן הזה בעגלה. הצטערתי בשבילו, למה הוא בטח היה נמרח על הרצפה מצחוק אם הוא היה רואה את קארים ככה כמעט ערום. קיוויתי שהחיילים האלו יתעלמו ממנו, אבל באמת שזאת הייתה תפילה מוגזמת. אפילו אם האלים היו איתנו עכשיו.
 
"המפקד, יש פה אחד נוסף." אמר אחד מהם. "חוץ מהאחד שפגעת בו עם החץ. ויש גם חתול מכוער שמסתכל עליי כאילו אני עכבר גדול במיוחד."
 
"אתה מפחד מחתול, רוג'י?" שאל אותו המפקד. "תבעט בו או תעשה ממנו קציצות או תזרוק אותו מהזנב- רק אל תתנהג לי כמו בחורה."
 
"הוא לא נותן לנו להתקרב אל האיש ששוכב על הרצפה." אמר לו רוג'י. ונשמע עקשן משהו. 
 
שמחתי שלפחות למישהו אחד חוץ ממני היה עדיין אכפת מיורן. בחיי שהבנאדם היה כבר חצי מת. הוא לא הגיב לשום דבר, אפילו שנופפתי לו בספרים מול הפנים. הוא פשוט שכב עם פה פתוח ולשון בחוץ. כל הזקן שלו היה מלא רוק ואוכל שהוא פלט. האכלתי אותו בעצמי כי לאף אחד לא היה אכפת מיורן. אז שמחתי שבלזיל עשה אותו הדבר והגן על יורי. זה היה ממש מרשים, למה כל מה שיורן עשה מהיום שלקחנו את בלזיל זה לקלל אותו ולזרוק עליו מגפיים.
 
רוג'י צעק, וראיתי את בלזיל קופץ עליו ומתחיל לשרוט אותו. זה היה צליל מגעיל, כי הוא שרט על השריון שלהם. היו לו הרבה כוונות טובות, אבל מכה אחת מהמגן והוא עף חמישה מטרים באוויר, ונחת לידי, עם הראש בתוך הבוץ. באתי להוציא אותו משם אבל אז המפקד צעק עליי. "אל תזוז, ילד!"
 
"אפשר להוציא אותו מהבוץ?" שאלתי.
 
"לא."
 
 "אבל הוא ייחנק..."
 
"לא." 
 
בלזיל שלף את עצמו בעצבים מהבוץ ונראה ממורמר משהו, אבל אי אפשר היה לקחת אותו ברצינות שהוא מבוצבץ ככה. בלזיל מתח ת'גב חשף שיניים והתנשף כמו דרקון. 
 
"חתול ארור." רטן החייל ההוא. "טן, תעזור לי לזרוק ת'חולה למטה."
 
הם תפסו את יורן מהכתפיים ופשוט זרקו אותו מהעגלה על ג'ואנוס שעדיין התפרפר לו. לודו הצטרף אליהם מהר מאוד. שהוא נפל, החץ שבלט ממנו נשבר, אבל לודו גם ככה גסס ככה שהוא לא הגיב לזה. אפילו שאני בטוח שזה כאב.
 
זה כבר עצבן אותי. הם יכלו לעשות את כל השטויות שהמלך אמר להם לעשות, אבל בחיי שהם עשו את זה בצורה אכזרית כל כך שפתאום מה שהקצין מהמשמרת עשה לדונל באותו ערב בתיש השחור היה קטן עליהם. פשוט לא היה אכפת להם מבנאדם אחד חולה ומעוד אחד שהידיים שלהם הרגו.
 
שמעתי פתאום קול של בכי. אאשאן לידי תקעה ת'פנים בכפות ידיים שלה.
 
"היי, אנחנו נהיה בסדר." אמרתי לה, ונגעתי לה בכתף. 
 
"אבל יורן לא.." היא יללה לידי.
 
"שקט, עכשיו!" נבח הקצין, אבל הפוץ המתנשא הזה לא היה זה שיעצור אותי.
 
"יורן יהיה בסדר עם זה שאנחנו בסדר." אמרתי לה, אבל לא באמת האמנתי למה שאמרתי. יורן יהיה בסדר רק שהוא יעמוד על שתי רגליים, יתחיל לקרוא שוב, ולקלל את המלך הנאילאת'י, ת'חיילים המזורגגים שלו ואת קארים. בעיקר את קארים. רק אז אני באמת ידעשהוא יצא מזה. אבל הוא ממש יתנחס שהוא יגלה שהוא עדיין בקדחת בזמן שאנחנו חוגגים בלי לחשוב. מרוצה הוא בכלל לא יהיה מהסיפור הזה.
 
מישהו הרביץ לי בראש. נפלתי גם אני לבוץ, ומעליי ראיתי ת'מפקד ההוא עם כפפת שריון שמרוח עליה דם. ואז הרגשתי אותו גם זורם לי מהראש. ורגע אחרי זה ת'צרחה של אאשאן ות'השתנקויות של קארים. לא הרגשתי כמעט ת'כאב.
 
"ככה תלמד לסתום את הפה הגדול שלך!" הוא צעק ובעט בי. ואז עוד פעם ועוד פעם. הרגשתי ת'כאב בכל בגוף שלי, ופשוט התפללתי שהכול ייגמר. לא ידעתי איך זה יגמר, רק רציתי להשאיר את זה מאחורה. לא ידעתי אפילו למי אני מתפלל, לא האמנתי באלים באותו הרגע. אבל לפעמים הבנאדם תקוע בכאלו צרות שהדבר היחיד בעולם שנשאר לו זה פשוט לקוות לנס.
 
בסוף הוא הפסיק. באתי לקום, ואז הוא בעט אותי עוד פעם לבוץ. הוא צחק בקול והסתכל על קארים. "עוד אחד שידבר ואני הורג את כולם. מובן, מכשף?"
 
קארים היה נראה סמרטוטי כל כך. הגשם הרטיב אותו לחלוטין. כל השיער שלו היה ספוג מים, והוא כבר לא הצליח להסתיר ת'רעידות שעברו בכל הגוף שלו. אבל בכל זאת הוא נתן מבט כזה חד למפקד ההוא, שהוא הפסיק לחייך.
 
"הבנתי אותך." אמר לו קארים.
 
המפקד הנהן, ואז אמר לעוד כמה חיילים להצטרף לחפש לנו דברים בעגלה. ככה זה נמשך הרבה זמן. פחדתי לדבר, כי לא רציתי שהוא יהרוג אותנו. קלטתי כבר כמה שהוא חלאה מהסוג שיכול לעשות את זה. 
 
הסתכלתי על השאר בזמן הזה. קארים עמד מתוח במקום ורעד כמו מפרש ברוח. פתאום הוא לא היה נראה לי כמו הגיבור מהאגדות שניצח מלחמות, אבל ידעתי שנצטרך לחכות שקארים יוציא אותנו מזה. הוא היחיד שהיה יכול לעשות משהו נגד החיילים האלה בלי שימותו עוד ממנו.
 
חת'אי ישב על סלע. ארבעה חיילים מסביבו שמו עליו ת'עיניים שלא יעשה שום דבר, אבל הוא גם נראה מעוך כמו קארים.
 
אאשאן, נראתה רע. כל השיער שלה היה מלא בוץ, והפנים שלה היו מטונפות. היו לה שבילים כאלו נקיים שהמים עשו בלחיים שלה, אבל לא ידעתי אם אלו היו הטיפות או הדמעות.
 
"הראש שלך." היא לחשה.
 
הסתכלתי מסביב לראות שאפח'ד לא שמע אותה, אבל הם היו עסוקים מדי בעבודה שלהם- ז'תומרת, לרסק ת'דברים שלנו לחתיכות. ולצחוק שהם מוצאים עוד אבנים טחובות או שק עם כדורי שיער מבטן של שור.
 
"מה איתו?"
 
"יורד לך דם. מעצם הקודקוד."
 
"עצם ה...מה?"
 
"הקודקוד. זה מעל העורף שלך, טיפשון."
 
נגעתי שם, והרגשתי אותו- חם ודביק. היה שם חתך אבל לא עמוק יותר ממה שאפשר לתפור אם נצא מזה בשלום. 
 
ליורן, היה יותר קשה. הם התייחסו אליו וללודו כאילו הם גופות. הם דילגו מעליהם, ולפעמים דרכו. זה היה בטעות, אבל זה גם היה הכי גרוע. למה פשוט לא היה אכפת להם. 
 
המפקד בינתיים עמד בצד והסתכל על הכול כאילו זה בדיחה גרועה. הוא הוציא תפוח משום מקום ואכל אותו כאילו אין לידו עכשיו בנאדם עם חץ תקוע בחזה, חולה קודח למוות, וזקן בתחתונים.
 
"תגיד קארים." הוא שאל. "מה גרם לך לרצות להרוג את הנסיך?"
 
קארים מלמל משהו על זה שזה לא היה הוא. המפקד ההוא רק צחק.
 
"כן, כן, אבל עכשיו באמת, מה גרם לך להרוג ת'בחור המסכן? שמעתי שכל פניו נשרפו ומעיו היו מבותרים מחוץ לגופו. זה מה שעושה לך את זה? להוציא ככה ת'בפנוכו לילדים מלכותיים?!"
 
ככה הוא המשיך עוד קצת זמן. ראיתי על קארים שהוא מתעצבן יותר מרגע לרגע- אבל הוא יכול היה להתעצבן עד מחר ולא להצליח לעשות שום דבר בלי הרוחות והאביזרים שלו.
 
החיילים הפכו את כל הארגזים והם לא מצאו שום דבר חשוב. זה עשה מהם טיפוסים יותר עצבניים והם שברו עוד יותר דברים. לא הבנתי איך הם לא מצאו ת'רוחות, אבל בטח קארים דאג להסתיר אותם טוב טוב. אבל בסוף איזה גאון אחד הצליח למצוא ת'יומן.
 
"המפקד, תראה מה מצאתי!"
 
אחד החיילים נפנף במחברת קטנה כזאת. בהתחלה חשבתי שזה היה איזה ספר של יורן, אבל הוא היה רזה מדי. יורן אפ'פם לא קרה ספרים פחות שמנים מהכרס של ג'נדי ארקס.
 
המפקד ההוא שכבר השתעמם מלשגע את קארים עבר לעישון, הוציא ת'מקטרת בעצבים מהפה ודפק צעקות שספרים מחורבנים לט מעניינים אותו. אבל מתי שאמרו לו שזה היומן של קארים הוא מה זה התלהב. "שם אתה בוכה כמו ילדה? או כותב על הילדים שרצחת?" הוא שאל את קארים.
 
"תעזוב את זה!" סינן לו קארים, והעיניים שלו הזדגגו פתאום.
 
"אני לא חושב." הוא אמר המפקד, וחטף ת'מחברת מהחייל. 
 
זה היה מוזר לי שבנאדם כמו קארים יכתוב ת'רגשות שלו. זה היה מתאים לילדות רגשניות לעשות ת'דברים האלה. מכשף כמו קארים שעשה ת'דברים הכי מטורפים בעולם לא היה אמור לעשות את זה. הוא הסתער עם המלך דאריוס הראשון על דררגוס, ותקע ת'מאג אינאווה הרשע בכלא שלו אחרי קרב שהרס חצי מהעולם.
 
וגיליתי שהיה הרבה זבל בפנים. קארים ניסה ממש לשרוט את המפקד כדי להוציא לו מהידיים ת'יומן, אבל חייל אחד בעט בו לאדמה. המפקד ביתיים פתח וקרא:
 
"פחדתי פחת מוות ממה שראו עיניי. הנסיך רוביד ופרצופו החרוך, עיניו המתות שנראו כה מלאות חיות, והחתך הבוהק שלא פצע את עורו. כל אלו כאילו צרחו במלוא גרון: "מעשה שדים!"..."
 
"אנא, תפסיק." גנח קארים, אבל הבקשה הייתה שווה לחרא בעיני המפקד.
 
"ברחתי מהמחנה ובמנוסתי החפוזה נתקלתי בג'נאל מנדרד. החייל יפה התואר..." כאן הוא עצר כדי לתקוע גיחוך. "... שאל לאן פני מועדות. לא נותרה לי ברירה ועילפתי אותו במהלומת מטה אחת..." החייל סגר ת'מחברת, ונשף עשן מהמקטרת שלו בטבעת מושלמת. כזאת יפה שכמעט מחאתי כפיים. "אני אקרא את זה מכריכה לכריכה, מכשף. אני נותן לך את הבטחתי."
 
הגשם התחזק וזה נתן להם ת'רמז לזוז כבר. הם קשרו ת'יידים של קארים בחבלים, וקשרו אותו בעוד חבל אחד לידיים של קארים. אותי הם קשרו לאאשאן באותה הצורה. וגררו אותנו ככה בחזרה לעצים.
 
חייל אחד הסתכל על ג'ואנוס לודו יורן בערימה שהם היו בה על האדמה.
 
"מה איתם?" הוא שאל.
 
"הם גם ככה ימותו בקרוב." אמר לו המפקד. "תשאיר אותם פה. לפחות הזאבים יאכלו קצת. הזקן עם העין האחת מהכפר שעצרנו בו שלשום גם ככה מתלונן שהזאבים חטפו לו כבר חצי מהכבשים."
 
קארים התחיל לצרוח עליו שהוא חסר נשמה, דוחה כמו גואיטה אכולת טרמיטים, ושהוא היה קורא לו כלב חסר עין ושרוף זנב- אבל זה לא עושה ת'חסד עם הכלב. ולקינוח הוא הוסיף שהאמא שלו שכבה עם קרפדה למה אין סיכוי שבנאדם יוליד מעצמו משהו כל כך מיובל וגבשושי.
 
"באמת?" אמר המפקד ההוא. "זה כל מה שיש לך, רוצח ילדים?"
 
קארים עצר כדי לנשום. ככה לפחות חשבתי, אבל אז הוא פשוט ירק על המפקד.
 
"אני לא מבין למה הם כל כך חשובים לך. אני עושה איתם חסד. עד סוף הלילה הם לא יהיו נטל לעולם." הוא ניגב ת'יריקה והסתכל על יורן, ששכב בפה פעור ולא מצמץ בכלל. "גם אם הבחור הזה ישרוד הוא יישאר מפגר לכל החיים. הוא יודה לי אחר כך ששלחתי אותו לאולמות השלווה. ואולי גם צריך לומר את האמת הכואבת, מאג." הוא סטר לקארים כל כך חזק על הפנים שהוא כמעט נפל. "אתה היחיד שאני צריך להביא חי אל המלך. וכל השאר מבחינתי שילכו לעזאזלץ=."
 
חייל אחד דחף אותי בגסות שאני ילך, כל כך חזק שנדחפתי על אאשאן מקדימה והפלתי אותה לבוץ. מתוך הרגל הושטתי לה ת'ידיים הקשורות שלי כדי לעזור לה לקום. היא תפסה בידיים הקשורות שלה בידיים שלי, ואז הרגשתי ת'חשמל ההוא. שהיא נגעה בי, כל השערות שלי סמרו, והסמל על היד שלי בער בכזאת עוצמה שבחיים לא הרגשתי.
 
"מה קרה לך?" היא שאלה אותי בדאגה. "העיניים שלך זוהרות."
 
אמרתי לה שתפסיק לדבר שטויות ומשכתי אותה בחזרה לעמידה. ניסיתי להשתחרר ממנה, אבל פשוט לא הצלחתי. משהו הדביק אותנו. כל כך חזק שגם פטיש לא היה שובר אותו.
 
"תעזוב ת'חברה שלך, שרץ!" נבח עליי חייל אחד. ניסיתי יותר בכוח, אבל כאילו הידיים שלנו היו דבוקות הכי חזק בעולם. 
 
קארים ניצל ת'הזדמנות וקפץ על החייל שלקח ת'בגדים שלו, הוא הפיל ת'מעיל על הרצפה והוציא משם רוח אחת שבערה בצבע אדום כמו דם. 
 
שלושה חיילים כבר הניפו עליו חרבות. הייתי מרחם עליו, אבל החייל שנפל עליי ועל אאשאן הוריד לנו ת'חרב על הידיים שלנו בכל הכוח. אאשאן צרח, והחרב פגעה בכל הכוח על הידיים.
 
אבל במקום לחתוך ת'כפות ידיים שלנו, החרב פשוט נשברה לרסיסים.
 
"מה בשם השלישי?.."
 
ואז השמיים התפוצצו. ברק בצבע אדום יצא מהשמיים ופגע בדיוק בעגלה שלנו. אני נזרקתי עשרה מטרים לאחורה. אאשאן ביחד איתי. הסמל שלי עכשיו שרף כל כך חזק שמהכפפה שלי התחיל לעלות עשן איפה שהעור המעובד נגע בסמל. העשן התפתל באוויר ויצר את אותן אותיות מכוערות של הסמל. שש סמלים מסודרים יופי בתוך ריבוע. הם עמדו שם לרגע, ואז התפזרו ברוח.
 
ואז כל העולם נהיה אדום. זה הצבע היחיד שראיתי מול העיניים שלי לא משנה לאן הסתכלתי. שמעתי ת'צעקות מסביב, ות'צחצוחי חרבות של קרב, אבל כל מה שמסביבי היה אדום. ראיתי רק את אאשאן לידי, הפנים לה היו מיוסרות משהו.
 
"בחור צעיר." 
 
הסתובבתי לאחור, ובתוך כל האדום הזה קלטתי ת'טיפוס המפחיד.
 
הוא ישב על כיסא שהייתי מוכן להישבע שלא היה לידי לפני רגע. בעיקר בגלל שבחיים לא ראיתי כיסא כזה. כיסא מאבן שחורה, שכל הזמן התנהג כמו זפת רותחת ונזל ויצר כל מיני צורות- אריה מפחיד, מפלצת עם עשרות קרניים שיכלו לשפד שור מראש ועד זנב, אדם עם ראש של דוב ונמר בגודל של בית. הפסקתי לעקוב אחרי זה כי אז תפס אותי היצור שישב עליו.
 
הוא נראה בגדול כמו בנאדם. רק שהעור שלו היה בצבע אדום, והעיניים שלו זהרו באור מסנוור כזה. אה, והיו לו קרניים מעוקלות של איל, ובגד רפוי באותו צבע מסנוור שהיה בעיניים שלו. הפנים שלו היו רזות והעור היה מתוח עליהם כמו על תוף. והאצבעות שלו היו ארוכות ורזות.
 
ידעתי שזה שד, פשוט ידעתי.
 
"אין לי הכבוד להיות אחד מן האדונים." הוא אמר לי כאילו הוא קרא ת'מחשבות שלי. "אני רק משרת צנוע. מתווך בין העולמות."
 
זה היה נשמע כמו זיבול שכל אחד גדול. משהו שאחד הלקקנים של הנאילאת'ים היה אומר כדי ללקק להם עוד יותר. אבל הפסקתי לחשוב על זה, הטיפוס הזה היה נראה לי בדיוק כמו האחד שלא ישמח שאני יאמר את זה. אפילו לא בצחוק.
 
"גדלת מאוד, סקייל." הוא אמר. שאלתי אותו מאיפה הוא יודע ת'שם שלי, והוא רק צחק. היה לו צחוק שנשמע כמו מישהו ששורט זכוכית. וזה היה עוד יותר גרוע בצורה שהוא דיבר. היו לו עשרים קולות שדיברו ביחד כמו מקהלה במקדש של הקיסטראיכים. יכולתי לשמוע שם את כל הקולות בעולם. כאילו כל סוהל החליטה לומר בבת אחת את אותן מילים בלי שאפח'ד יצעק יותר חזק מהשני.
 
"הם עוקבים אחריך, מאז שנולדת." הוא אמר לי. שאלתי אותו מי זה הם, והוא אמר לי שכמובן אלו האדונים. זה לא עזר לי בכלל, לא ידעתי מי היו האדונים האלו.
 
שמעתי צרחה ואז צליל רטוב של משהו נמעך.
 
"אל תדאג. הקרב בחוץ לא מסוגל לפגוע בך." אמר לי הבחור האדום. "אתה נמצא איתי כעת בזמן שאינו יום ואינו לילה. במקום שלא קורץ מחומר ולא סותת ברוח. ותודעתך לא בחיים ולא במוות. אז איפה הייתי?... כן, ממש משמח לראות שככה פרחת. אתה מתקרב אל הייעוד שלך בצעדי ענק."
 
אאשאן נאנחה מאחוריי. רק עכשיו המתווך הזה בכלל שם לב שהיא נמצאת איתי.
 
"אה, החצי השני." הוא אמר, וחייך. אש בערה לו בפה. לא היו לו בכלל שיניים אול לשון. רק אש ועוד אש. "היא יפה מאוד, הלא כך?"
 
אמרתי לו שכן. והוא הנהן. "אתם דומים מאוד. ועם זאת- כה שונים. כה מתאימים- אבל יחד עם זאת אין שילוב מעוות יותר בעולם. הנתיבים שלכם התאחדו- ועם זאת, יתפצלו באותה פתאומיות בה נפגשו."
 
שמעתי נביחות של כלבים. ואז קולות נשיכה דוחים ופיצוץ חזק שהחריש לי ת'אוזניים.
 
"זכור את מקורך. נצור את יעודך. וחזר אחרי דרכך." הוא אמר. היה לו קטע מוזר שהוא חזר על הדברים שלו שלוש פעמים. בטח זה קטע של טיפוסים עם קרניים. "היה שלום סקייל, עוד ניפגש."
 
הרגשתי כאילו נתקע לי צלצל עמוק בבטן, ואני נמשך לאחור. בחזרה אל העולם בחוץ.
 
"מה השם שלך?" שאלתי אותו, לא יודע למה זה עלה לי לראש, אבל נזכרתי שהוא לא אמר ת'שם. זה לא היה מכובד להתנהג ככה.
 
"שם? שם הוא עבור נשמות אומללות שצריכות הגדרה. ואילו אני מתווך של האדונים. משימתי היא הגדרתי." הוא חייך והשתעל לשון של אש סגולה . "דיברת כבר מספיק. אתה נחוץ כעת בעולמך."
 
הוא נקש באצבעות, ועכשיו ממש נמשכתי מהעולם האדום המטורלל הזה.

נדפקתי בפעם השלישית באותו היום על הבוץ. אבל מסביב היה כל כך הרבה דם שחשבתי שנשארתי באותו מקום עם המתווך האדום.
 
חצי מהחיילים היו כבר מתים. חלק מהם נשרפו בגלל הברק ההוא, וחלק מהם עברו כמה דברים לא נעימים בבטן ובגרונות שלהם. החצי השני ניסה לברוח מהזאבים.
 
כן אני רציני לגמרי. זאבים, גדולים כמו שוורים, הם היו בצבע אדום בוהק כמו הברק שפוצץ לכל הרוחות ת'עגלה שלנו. חשבתי בהתחלה שהם עשויים מאור, אבל אז ראיתי אחד מהם נותן ביס ביד של חייל, ושום אור בחיים לא היה יכול לעשות כאלו קציצות מבנאדם.
 
קארים שלח כדורי אש אל העצים, וככה עצר ת'חיילים מלברוח. הבנאדם הצליח להיראות מפחיד גם בתחתונים. בלי צחוק. העיניים שלו בערו. חייל אחד ניסה לקפוץ בין העצים, אבל אז האש שינתה צורה לנחש אש ענקי שפשוט אכל אותו. לא ראיתי אפילו שלד אחרי שהנחש בלע אותו והתפוצץ לחמישה כדורי אש.
 
חת'אי עבר בין החיילים הגוססים וגמר יפה ת'עבודה עם החרב שלו. אבל הדבר הכי מדהים הייתה העגלה שלנו.
 
היא בערה באש אדומה כמו הברק וידעתי שאין סיכוי שנמשיך להשתמש בה. גם הנגר הטוב ביותר בעולם לא היה יכול להציל ת'קרשים שעוד נשארו שלמים. אבל מתוך האש יצאו עוד ועוד זאבים. אבל לא רק זאבים. גם אריה ענק, ופיל עם עשרים שיניים וענק עם ראש של קוף וארבע ידיים שנופף בארבע חרבות מעוקלות בגודל שלי. 
 
חייל אחד רץ בדרך דרומה וזרק ת'נשק שלו, זיהיתי לפי השיער האפור והיבלות שזה המפקד של החיילים האלו. אבל זה לא עזר לו למה בדיוק באותו הרגע הגיע וויליאמר על הסוס שלו וחתך ת'בחור לשתיים עם החרב שלו. מאחוריו הגיע קרוין, חמוץ כמו תמיד, והצטרף גם למסיבה.
 
החיות מהאש האדומה המשיכו להתרוצץ ולגמור ת'חיילים שנשארו, אבל הם עשו את זה די מהר. אחרי בערך דקה כבר כל החיילים שכבו גמורים.
 
החיות הלכו לרגע כמה מבולבלות. ראש קוף שיחק עם החרבות שלו והתרוצץ בין העצים הבוערים לראות אם התפספס לו מישהו. אבל אחרי כמה רגעים האש האדומה בעגלה התחילה להיעלם. וגם החיות התחילו להיעלם. הזאבים יללו קצת, אבל שהם נעלמו גם השקט חזר.
 
אאשאן הרפתה ממני. בכלל לא שמתי לב שהיא עדיין החזיקה בי עד עכשיו, אבל ממש הרגשתי פתאום את היד שלי מתקררת. גם ראיתי שהחבלים שקשרו אותנו הנאילאת'ים נחתכו. גם הסמל שלי התקרר, ובכלל- פתאום הרגשתי שאפילו שבערו מסביבי עצים הכול היה קר כמו מוות.
 
עדיין לא הבנתי מה היה הדבר הזה שראיתי, ומי היה הבחור האדום ההוא ומה הוא אמר עליי ועל אאשאן מתי שאאשאן נעמדה וצרחה בשמחה.
 
"זה היה מד-הי-ם!" היא מחאה כפיים וחייכה מאוזן לאוזן. "הברק, החיות האש... אתה חייב להיות המכשף הכי טוב בעולם."
 
קארים היסס לרגע, ואז קד קצת. "לכבוד הוא לי. אך רק עשיתי צדק עם הנוכלים האלו."
 
"מי הם היו?" שאלו אותו קרוין, וזרק לקארים ת'שמיכת אוכף של הסוס שלו. 
 
"חיילים של פאמור." אמר קארים וניגב ת'מים מהשיער שלו. "הממזר בראשם היה קליגו פאמור... לא הבן של הלורד. אל תדאג." הוא אמר מתי שראה ת'מבט המזועזע בעיניים של קרוין. "צאצא מענף זוטר יותר של הבית. אבל הוא קנה לעצמו מוניטין מכובד. מעולם לא סבלתי אותו. הוא חושב שהוא חכם ומוסרי יותר מכל העולם, אבל רק תקלל אותו קצת ותצליח לחלץ ממנו את כל המיץ של הזבל."
 
אבל שמעתי משהו בקול של קארים שלא עשה לי טוב. כאילו גם הוא לא יודע מה בדיוק הלך כאן, ומופתע מאיך שאאשאן המשיכה להתלהב ממנו.
 
"אתה גיבור. אל תצטנע. כבר חשבתי שאנחנו הולכים למות." היא אמרה לו בזמן שהוא התלבש. הרגשתי לא נעים למה היא שכחה אותי לגמרי ואת מה שעברנו עם האיש האדום ההוא. כאילו לא עשינו דבר מטריף עכשיו רק שנינו ביחד.
 
"יהיה מספיק זמן אחר כך לשמוע את כל הפטפוטים שלך, ילדה." הוא נזף בה, אבל לא בקטע רע. סתם כמו זקן שמתעצבן מדברים שילד קטן עושה, אבל בעצם נהנה מהם למה ככה הוא מרגיש ילד שוב פעם בעצמו. 
 
"תיקחו את יורן ג'ואנוס ולודו על הסוסים." הוא אמר לקרוין וויליאמר. "קר לי, ואני רוצה לעצור במקום קצת יותר חם ולעשות דברים חשובים." הוא נגע ברוח אחת, וערימות בוץ עפו וכיסו את כל החיילים המתים. "אני חייב דחוף בגדים יבשים."
 
התארגנו כמו שהוא אמר, אבל בכל זאת שמתי לב שהוא דאג טוב טוב למצוא בזמן הזה ת'יומן שלו.
 
הוא לא עזב אותו אפילו שהלכנו לישון.

לא ישנו בפונדק. לא היה אחד כזה באיזור שהלכנו. לא היו גם בני אדם, ואפילו לא חיות. אכלנו רק גרגירים וקצת לחם שהצלחנו להוציא מהשריפה.
 
אחרי שקארים לבש ת'בגדים שלו בחזרה, ייבש את כולנו עם הקסמים שלו, ועשה ת'סידורים שלו עם אש קסמים שתחמם אותנו הוא התחיל לטפל בפציעה של לודו.
 
הוא שבר ת'חץ בזהירות והוציא ת'ראש עם מלקחיים מחוממות מתי שהוא שפך נוזל ירוק סמיך על הפצע וחבש אותו. לודו נאנח רק קצת הבנאדם היה גמור. הוא לא יכול היה לצעוק אפילו אם התחשק לו. הוא גם מרח משחה על הפנים של ג'ואנוס שעדיין היה מעולף, ורק נתן מבט של רחמים על יורן. זה כל מה שהוא יכול היה לעשות לקדחת שלו.
 
"נקווה שהמצב שלהם ישתפר מחר." הוא אמר, מתי שהוא מרח לי משחה על הפצע שהיה לי בעצם קודקוד הזאת. "עכשיו זה כבר מעבר ליכולותיי. עכשיו הם מוכרחים להיות חזקים."
 
אז ממש לא התחשק להם להיות ככה. אולי רק לג'ואנוס. שהתעורר מהעילפון יום אחר כך ופשוט הקיא במשך שתי דקות מים חומים מסריחים. אבל קארים החליט שזה סימן טוב.
 
"אם יש לקיבה שלו מספיק כוח לעשות את זה, הוא כבר יצא מסכנת חיים. עניין של זמן בלבד עד שהוא ישוב לעצמו."
 
הגשם שעדיין לא נפסק, וזה גרם לי להפסיק ת'תרגילי כתיבה שעוד הייתי עושה. היה אכפת לי רק קצת מזה למה כל הלב שלי היה בעיקר על יורן. אבל קארים החליט שזה סימן שאני צריך להפסיק לכתוב ולהתחיל לקרוא.
 
הוא דחף לי ספר, אחד מכמה שהוא הצליח להציל מהעגלה.
 
"עד שנגיע לפילימורה אני מצפה מך שתסיים את כולו." הוא אמר לי.
 
חשבתי שהוא יהיה משעמם, אבל זה דווקא היה סיפור מעניין על לורד אחד שהתארס לבחורה אחת יפה שהייתה הבת של לורד אחר, אבל בעצם התאהב בבחורה אחת יפה עוד יותר שהייתה בן של סתם איכר אחד. זה גרם לנסיך הזה לעשות ים של שטויות, אבל זה מה שאהבה עושה מבנאדם תמיד. מוציאה ממנו ת'דברים הטובים ות'שטויות.
 
כל שנייה פנויה שהייתה לי דיברתי עם אאשאן. היינו כמעט תמיד ביחד וכבר לא הרגשתי את זה שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים טובות. דיברנו על הכל- חוץ מעל השד האדום הזה. כאילו הסכמנו בינינו שעל הדבר הזה לא מוצאים מילה. מתנהגים כאילו זה מעולם לא קרה.
 
בימים ההם, אאשאן נראתה לי יפה מתמיד.

הגענו אחרי שלוש לילות מהתקיפה לכפר סוף סוף.
 
לא היה שם פונדק, אבל היה שם קיסטריאך צעיר אחד שהסכים להכניס אותנו לבית שלו. קראו לו ג'יראד והוא פשוט השתגע מזה שיש אנשים סחוטים ופצועים בחוץ שכולם זורקים עליהם כאילו הם כלבים. אמרתי לקארים שלדעתי זאת הסיבה הטובה ביותר שיש אלים- גם אם הם לא קיימים, האנשים שמאמינים בהם הם בני אדם. לא חלאות מתנשאות.
 
קארים לא התרשם מזה מי יודע מה.
 
"אם הייתי יודע כמה מלחמות גרמו האמונות באלים היית חוזר בך."
 
אבל ג'יראד היה בחור טוב. הוא נתן לנו מרק חם, ופרש לנו קש נקי על הרצפה. הוא אפילו התעניין בנו ושלא הפסיק לשאול שאלות. אבל לא בגלל שהוא היה חטטן. הוא באמת התעניין בנו.
 
"לאן פניכם מועדות?" הוא שאל.
 
"פילימורה." זרק לו קארים מתי שהוא פתח ת'תחבושת של לודו כדי להעיף מבט בפצע. הוא השחיר כבר ועלה ממנו ריח מסריח. אפילו ג'יראד לא יכול היה להתעלם מזה.
 
"אוי! מה קרה לו?!" הוא שאל ועלו לו דמעות בעיניים שלא היו מזויפות בכלל. 
 
קארים אמר לו שנפלנו למארב של שודדי ורק בנס יצאנו מזה. זה השלב שהוא ראה גם את ג'ואנוס שהפנים שלו עדיין היו נפוחות מהמכה שחטף, ואת יורן, שבהה באוויר. זה גרם לו לבכות ממש.
 
"תשיג לי שרף חלזונות, ושורש ארדנלי." גער בו קארים. "זה יעזור יותר מהיללות האלו."
 
ג'יראד אמר שאין לו ת'דברים האלו, אבל הוא יכול להתפלל למה יש לו ת'פסלים של האלים בבית הזה. בלי לחכות לתשובה, הוא הלך לחדר אחר ויכולתי לשמוע אותו ממלמל ת'תפילות שלו.
 
אני מצאתי את אאשאן, היא ישבה בפינת החדר ונראתה עצובה. היא חייכה מתי שהגעתי.
 
"תצטרף אליי." היא אמרה.
 
ישבתי לידה וחיבקתי אותה. ככה ישבנו כמה זמן בשקט, בזמן שקארים טיפל בלודו וחת'אי וויליאמר שהתרוצצו כדי לחפש לו ת'דברים שהוא צריך. לא היה אכפת לי אפילו מהמבטים שקרוין תקע בנו כל רגע ונראה כאילו הוא מתלבט אם לצחוק עלינו או לזרוק עלינו בכעס ת'חבית שהוא ישב עליה.
 
היה בזה משהו מרגיע.
 
"תגיד סקייל." היא אמרה בסוף, בקול רם מדי. "היית פעם עם אישה?"
 
אמרתי לה שלאף ורק עכשיו הבנתי כמה שבחיים שלי לא הסתפקתי לחשוב על זה באמת. שתמיד ניסיתי לתכנן ת'גניבה הבאה במקום להשקיע ת'זמן שלי ולנסות באמת לעשות משהו עם האהבה שלי לנוידן.
 
היא לא אמרה שום דבר, פשוט נעמדה, חייכה אליי והלכה לחדר השלישי. זה שהקיסטריאך לא היה בו.
 
הלכתי אחריה, אבל באמצע הדרך שמעתי משהו נשבר. ראיתי את קרוין מחזיק שתי שברים של מקל ביד. אני חושב שאני היחיד ששם לב לזה, אבל קרוין ראה ת'מבט שלי. הוא מיהר לזרוק ת'מקלות והתחיל לחטט בין האצבעות בסכין.
 
נכנסתי לחדר האחר, ואאשאן עמדה שם עם ידיים על המתניים.
 
"תסגור את הדלת." היא אמרה לי, ועשיתי כמו שהיא אמרה. הרגשתי כדור של חום בחזה שלי בזמן שעשיתי את זה.
 
ברגע שסגרתי החיוך נמחק לה מהפנים.
 
"תוריד את הכפפות." היא פקדה עליי.
 
"מה את רוצה?" שאלתי אותה, והכדור של החום הפך לכדור מבוהל וקטן כמו עכבר שסגרו עליו החתולים. 
 
היא חצתה בציד ת'מרחק בינינו ותפסה לי בידיים. וזשב פעם הרגשתי ת'ברק הקטן הזה עובר בינינו. "תעשה דבר קטן למען האהבה." היא אמרה. "תראה לי את ידיך."
 
זכרתי שיורן אמר לי שאסור להראות ת'סמל לאף אחד, אבל באותו הרגע הייתי משותק. מה גם שאאשאן חזרה לחייך אליי. היא רכנה אליי ונישקה אותי לרגע. והרגע הזה הפך לאחד נוסף, ולעוד כמה רגעים, ותוך כמה זמן מצאתי את עצמי מחבק אותה כמו שלא חיבקתי בחיים שלי.
 
אבל אז היא יצאה מתוך הזרועות שלי.
 
"אם אתה רוצה שזה יימשך, תוריד את הכפפות."
 
עכשיו לא יכולתי לומר לה כבר לא, ומשכתי אותן אחת אחרי השנייה. אאשאן תפסה בזרועות שלי, כאילו היא ידעה בדיוק היכן היא אמורה למצוא ת'סמל. שהיא ראתה אותו, אדום ובולט מהעור, היא התנשמה.
 
"ידעתי." היא אמרה, ומשכה ת'שרוולים הארוכים שלה למעלה.
 
ואז ראיתי ת'סמל שלה.
 
הוא היה קטן יותר, והסמלים בו היו שונים. היו רק שלוש אותיות בפנים, לא שש כמו אצלי. אבל גם לה הם בלטו מהעור, והיו באותו צבע אדום.
 
"הם אמרו לי יום לפני כן שמחר הוא יגיע." היא אמרה לאוויר, יותר כאילו היא מדברת לעצמה. "באותו ערב, כשהגעתם הייתי בטוחה שזה קרוין. הייתי בטוחה שאצלו אני אמצא את הסמל."
 
"מי הם היו?"
 
,אני לא יודעת. אלו היו קולות שאמרו לי שאני חייבת לבחור בנתיב הנכון. הם אמרו שאם לא אעלה עליו אני נידונה לגורל מר ממוות."
 
עברה לי פתאום תחושה רעה בבטן.
 
"איך גילית שזה לא היה קרוין? "
 
"סליחה?"
 
"איך ידעת שזה לא הוא הבחור עם הסמלים?" אמרתי, ואז נזכרתי בעוד משהו. "הוא אמר שהיינו בחורבה ההיא שזה לא בסדר מה שעשית לו ביער..."
 
"הסתכלתי לו על הידיים, ולא ראיתי אותם שם." היא אמרה במהירות כזאת שהיה שקוף שהיא שהיא משקרת.
 
"אז איך ידעת שזה לא חת'אי, או קארים, או אולי יורן?"
 
"ניחשתי שזה אתה."
 
"אז כל ההצגה הזאת הייתה כדי שאני אוריד ת'כפפות המחורבנות?!" הרגשתי פתאום כעס. על אאשאן על קרוין ועל כל הסיפור הדפוק שחשבתי שזה אהבה. חטפתי לה ת'כפפות מהידיים ולבשתי אותם תוך שנייה. "לא יכולת פשוט לבקש ממני את זה? היית חייבת להתנהג ככה?"
 
"למה אתה מתכוון?"
 
"לגרור אותי לחדר ולעשות לי ת'תקוות שמשהו יקרה."
 
אז היא התחילה להתחנף ולברבר שזאת הייתה אהבת אמת, והיא אמרה שזה בכלל לא קשור לסמל. היא המשיכה כמה זמן לזבל לי ת'שכל שהיא באמת רצתה לעשות את זה איתי עד הסוף, ולהישאר איתי לנצח. וכדי להוכיח את זה היא כבר הרימה ת'שמלה שלה למעלה, אבל אני כעסתי מדי כדי להתרשם מזה.
 
"וחוץ מזה." אמרתי לה, וחשבתי על נוידן. "יש כבר מישהי שאני אוהב בחיים שלי, אולי היא פחות יפה ממך אבל היא לפחות לא יורקת לי בפנים ככה."
 
ולפני שאני אתחרט, יצאתי החוצה. לא הפסקתי לקבל מבטים חמוצים מקרוין, ולשמוע ת'תפילות של הקיסטריאך מהצד השני של הקיר. ניסיתי לישון, אבל הכעס שלי על אאשאן, והגניחות של לודו יורן וג'ואנוס הפצועים לא נתנו לי סיכוי. ובאמת... באמת שלא ידעתי מה מהם הציק לי יותר

כנראה שנרדמתי בסוף, אבל התעוררתי מהדיבורים שהיו סביבי.
 
כולם היו כבר ערים והתגודדו מסביב למזרון ששמנו עליהם ת'פצועים. זה לא עשה לי הרגשה טובה במיוחד איך שהם דיברו בקוות נמוכים. לא בצעקות. אפילו קרוין.
 
קמתי אליהם, וראיתי את ג'יראד ממלמל באמצע המעגל, רוכן מעל אחד מהשלושה והחזיק עלים ריחניים וקמיע קלף. הוא הסתיר לי ת'ראייה אבל ידעתי שמישהו מהם לא שרד ת'לילה. ראיתי את ג'ואנוס עומד שהוא נשען על וויליאמר, וכמעט הייתי שמח אם הלב שלי לא היה כמעט נופל שחשבתי שזה היה יורן. אבל ראיתי את יורן ממשיך לפרפר בצד והבנתי שהשלישי בחר בלודו.
 
לקחנו אותו לחצר האחורית של הבית. הקיסטריאך ג'יראד בכה יותר מכולנו ביחד. הוא פשוט לא הפסיק להרטיב ת'פנים בבכיות שלו. הוא נשמע כמו עגל שמובילים לשחיטה. אבל ידעתי שהוא באמת עצוב מזה. אפילו שהיה לי קשה להבין איך אפשר לבכות על בנאדם שבחיים לא החלפת איתו מילה, אבל העדפתי שאלו יהיו המטורללים בעולם, ולא חמוצים כמו קרוין או פתייניות דוחות כמו אאשאן.
 
הגם הפסיק בלילה, ואפילו השמש יצאה מתוך העננים. זה היה יום יפה מדי כדי להתחיל לחפור בו קבר. אמרתי את זה לקארים והוא לגמרי הסכים איתי. הצעתי לו אותי שיעשה איזה קסם שהקבר ייחפר מעצמו אבל הוא סירב.
 
"אני רוצה להתאמץ בשביל לקבור את לודו. הוא היה חייל טוב. אנחנו נקבור אותו בדרך המסורתית." הוא הביא לי מעדר שמצא במחסן הכלים של הקיסטריאך. "וחוץ מזה, הדבר האחרון שחסר לי עכשיו אלו עוד אנשים שיגלו שהמאג קארים מתהלך ביניהם. נמאס לי לירות כדורי אש על כל אדם שאנחנו פוגשים בו במקרה."
 
אז חפרנו וחפרנו, הבוץ היה רך, ותוך קצת זמן היה לנו יופי של קבר פתוח בעומק שלושה מטרים. וויליאמר וחת'אי עשבו כדי להביא ת'גופה של לודו. ושמתי לב שאאשאן יושבת בצד, ומורטת עלי כותרת לפרח לבן קטן. היא נראתה מדוכדכת ולרגע המצפון שלי אמר לי אולי לגשת אליה ולנחם אותה, אבל אז נזכרתי באתמול וכמעט השתגעתי שבכלל יכולתי לחשוב על הרעיון לדבר איתה שוב.
 
הם חזרו עם הקיסטריאך ועם לודו על אחד המזרונים. הצליחו לעצום לו ת'עיניים ולהסתיר לו ת'פצע המכוער. הידיים שלו היו על החזה והחזיקו ת'חרב שלו.
 
"מילים אחרונות?" שאל אותנו הקיסטריאך.
 
"הוא היה חייל נאמן ומסור." אמר קארים. "עשרים שנה שהוא משרת אותי. לודו מעולם לא זלזל בשום משימה וביצע אותה בכל הנאמנות הראויה. מי ייתן ויזכה לשלווה כעת. היכן שלא יהיה."
 
זה היה הספד צנוע ומנומס. ג'ואנוס היה כמעט הפוך ממנו לגמרי.
 
הוא כרע ברך ליד לודו, ונישק למצח שלו.
 
"אפשר מעט פרטיות, קיסטריאך?" הוא שאל את ג'יראד. הבנאדם כמעט נפל על הגלימה שלו כשהוא מיהר להגשים ת'בקשה של ג'ואנוס וחזר לבית שלו.
 
"הוא הגיע כשהיה בן שמונה בלבד כדי להתאמן אצלי." הוא אמר בדמעות מתי שהוא שמע ת'דלת נסגרת. "הוא לא היה הטוב מכולם, אבל רק בו בחרתי להתלוות אליי מכל הנערים שאימנתי עבור הצריח. מדוע דווקא בילד שהיה מגושם מעט והתקשה בלחימה בחנית? בגלל שהוא היה המסור מכולם. הוא התאמץ, הוא השתדל ותמיד נשאר לסדר את חצר האימונים אחרי שכולם עזבו. בו בחרתי- כי הוא היה נאמן. לא הגיע לו לגמור ככה את חייו. הוא גילה לי באחד הימים שבכוונתו להינשא לאישה בנארקראת' שהתאהב בה קשות... הוא השביע אותי לשמור על זהותה בסוד." הוא אמר כשקארים וויליאמר נתנו בו מבט שואל. "שבועות של מתים הן קדושות, מאסטר."
 
קארים הנהן בקוצר רוח.
 
"באמת שאני לא מעכל עדיין שהוא מת בצורה כזאת, מחץ בוגדני שהגיח ללא שום התראה מבין העצים." ג'ואנוס עיקם ת'שפתיים שלו בכעס. "אני חושב שלפחות השבתם לו מעט מהכבוד כאשר חיסלתם את כל אותם אנשים שפלים. אני אסיר תודה לכם על כך."
 
וויליאמר הוסיף כמה זיכרונות משלו, והיה מפתיע לגלות שלודו אהב מאוד להסתכל על ציורים ותמונות. במיוחד כאלו שתיארו נופים, לא את אלו עם הקרבות. היה מוזר לחשוב על הלוחם הזה שהוא מסתכל על קיר שמצוירים עליו הרים ועצים. אבל מצד שני- לקארים היה יומן, ואחרי זה באמת שאי אפשר להיות באמת מופתע ממשהו.
 
אני הזכרתי את זה שהוא לימד אותי איך להכין מלכודת לשפנים. חת'אי רק התגמגם והתנצל על זה שהוא לא הכיר מספיק את לודו. אאשאן עדיין ישבה בצד ויורן היה בדרך הבטוחה להצטרך אל לודו לא ממש במצב להספיד ת'בנאדם.
 
קרוין רק אמר שהוא רומה ת'מגפיים של לודו.
 
זה שבר אותי. הרוזן הזה רוצה מגפיים של מישהו מת, שהוא אפילו לא קבור. ג'ואנוס כמעט חנק את קרוין על זה, ורק וויליאמר עצר אותו.
 
"זה לא מכובד להתנהג ככה לפני שקבר את לודו." הוא אמר שקילף עם חת'אי את ג'ואנוס מקרוין. אבל שמתי לב שאפיל הוא לא דיבר על מה יהיה אחר כך.
 
מתי שקרוין גילה שהוא לא עומד לקבל שום פרס הוא עזב. פשוט ככה.
 
"תקרא לקיסטריאך שתחזור לבית!" קארים צעק לו. "צריך לצאת לדרך בקרוב."
 
אז ג'יראד חזר ואמר ת'תפילות שאומרים על מתים, ובאמצע עצר כדי לבכות שוב, ואז המשיך, ואז בכה שוב אבל הפעם הוא נחנק מהדמעות וקארים סיים בשבילו ת'תפילות. וויליאמר וחת'אי הורידו עם חבלים את לודו אל הבור, ואז כיסינו אותו באדמה שוב. והשתדלתי לא להסתכל על הפנים שלו.
 
קארים שם כמה אבנים על הקבר, ונתן לג'יראד כמה מטבעות כדי שימצא יום אחד מצבה יפה יותר.
 
ג'ירא הבטיח לו את זה בין כל הבכיות שלו והדיבורים על זה שהוא מצטער בשבילנו. הוא כל כך הצטער שהוא נתן לנו אוכל לשבוע וגם כמה תפילות למזל שנוכל לשרוף אם נצטרך.
 
קארים הודה לו בצורה מנומסת, אבל בכל זאת הוא זרק אותה לשיחים ברגע שיצאנו מהכפר.
 
אני שמרתי את שלי בכיס. העדפתי לתפוס כמה שיותר מזל. ידעתי שאין סיכוי בעולם שיזיק לקבל מזל בכל דרך שהיא. כי אז גיליתי- בלזיל כבר לא מספיק לי יותר. המצב דפוק מדי בשביל חתול אחד.

hipy · נשלח: 24/01/2020 ב- 17:26:40

אני בקרוב אשב ואקרא הכל דיפ נלחם

hipy · נשלח: 27/02/2020 ב- 03:32:19

טוב עבר הרבה יותר מדי זמן בוכה

פרק 35: מעניין, אבל פרק קשה. שמחתי שהגיעה ההצלה הלא צפויה אבל עדיין הילד גבי מת.
לא ציפיתי את זה.
הסיפור של ואגניר מתחיל להיות מעניין מאוד, למרות שעדיין אין קשר לעלילה הכללית.

hipy · נשלח: 27/02/2020 ב- 03:54:07

פרק 36:
ידעתי שזה שרודאל לא דיווח למלך על הבריחה של אחיו תעשה בסוף צרות.
הופתעתי כמה זה עבר חלק בסופו של דבר... עד שהסתבר שהמלך באמת לא קיבל את זה יפה.
בכל מקרה ציפיתי שהאח יושלך לכלא, לא חשבתי שמלכים יקבלו יריב פוטנציאלי לביתם. מעניין מה יהיה תפקידו, בעיקר בגלל שנראה שהוא הפך לפצפיסט.

hipy · נשלח: 27/02/2020 ב- 04:18:28

פרק 37:
גם העלילה של טוריק התחילה להיות מעניינת מאוד.
במיוחד השאלה אם הוא ישתף פעולה עם כפת הנמר או לא, ומה רצה ממנו החוקר.

כתבת בהתחלה "החיילים יוצאים למלחמה בנאילתים", מניח שהתכוונת איוורים.

למה שכפת הנמר יחסלו את המלך יאסין של סוהל?
ההיסטוריה הזו הוזכרה בעבר ושכחתי?

האחד מכפת הנמר שמסתובב איתם ומעיר כל מיני הערות מוזרות קצת בילבל אותי.
מניח שזה רק בשביל האווירה אבל לא בדיוק הבנתי על מה הוא מקשקש.

hipy · נשלח: 27/02/2020 ב- 05:15:16

פרק 38:
זה היה פליפ פלופ ממש מהיר. רגע טוריק בגד בכפת הנמר, וברגע השני הצטרף אליהם.
זה הרגיש לי קצת מהיר מדי.

מה הכוונה על טוריק שהוא "מעולם לא החזיק חרב"?
חשבתי שהוא היה במשמר העיר.

קרב מצוין. לכפת הנמר יש גם יכולות לעשות כשפים, חוץ מזה שהם נלחמים טוב?
עדיין לא ברור בדיוק מה היכולות שלהם, ואם יש להם יכולות האם הן באות מרוחות כמו שעושים המאגים.

hipy · נשלח: 27/02/2020 ב- 12:12:09

פרק 39:
המרד נראה מאוד פזיז, גם ההשתלטות על המצודה עם 5 אנשים בלבד.
נראה שאכן כפת הנמר יודעים לעשות כשפים, חיכיתי לזה מגניב

מעניין שהם טוענים שהם לא קשורים למגפה בקריואת, אחד האירועים הכי מרכזיים שהסיפור חוזר אליו כל פעם.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק 39:
המרד נראה מאוד פזיז, גם ההשתלטות על המצודה עם 5 אנשים בלבד.
נראה שאכן כפת הנמר יודעים לעשות כשפים, חיכיתי לזה מגניב

מעניין שהם טוענים שהם לא קשורים למגפה בקריואת, אחד האירועים הכי מרכזיים שהסיפור חוזר אליו כל פעם.

קודם כל שאפו, אני רואה את הזמנים של התגובות שכתבת- והן מתפרשות על פניו של ליל שימורים שלם. ממש מעורר השראה הזמן שהקדשת כדי לקרוא הכל.
קראתי את ההערות. הן ממש עזרו. בעיקר כדי להבהיר דברים שאולי כתבתי בצורה מעורפלת. אז כדאי שאסביר את מה שהיה קשה לך:
פרק 35: פרק שבכיתי כשכתבתי אותו. באמת. זה פרק שהיה קשה לי מאוד לכתוב. יש שם אכזריות שלא כתבתי אולי מאז שטוריק דקר את דונל. מלבד זאת, מקווה בקרוב שהעלילה של וראגניר תשתלב, ולו חלקית, עם העלילה הנאילאת'ית.
פרק 36: אולי הייתי צריך להבהיר זאת יותר טוב- אבל המלך צריך 'לשחק' תפקיד מול החצר. שהוא 'רחמן' בסופו של דבר. מלבד זאת, המלך מדלג על הגבול הדק שבין שפיות לשיגעון והתקפי זעם. אין להקשות יתר על המידה. אולי באמת אבל צריך להדגיש יותר את הטירוף שלו.
פרק 37: תיקנתי לאיוורים. הבנתי למה חשבת שהם רצחו את המלך יאקסין: ''... האם בחרנו להיות רוצחיו המיומנים של מלך סוהל?" זה לא שהם רוצחים אותו, אלא שייכות. לכן תיקנתי ל''כנופיית הרוצחים המיומנת של המלך יאקסין"
אני מניח שלתהיות שלך בראש הפרק היו תשובות בהמשך.
פרק 38: ניסיתי להדגיש את הקונפליקט לפני שהוא עושה ת'פליק פלאק. תמיד היה לו את קונפליקט 'נאמנות או בגידה' והוא רק התחדד יותר ויותר עם הזמן. בסוף, מאורעות הערב מהוות טריגר לבחור את הנתיב. ולנסות לתקן את הבגידה ולכסות אותה. האם יצליח? ימים יגידו.
טוריק אכן היה במשמרת העיר, אבל חיילים סוהלים לא אוחזים חרב אלא חניתות ואלות. לכן זו הפעם הראשונה שאחז חרב- לכן אני מאמין שאפשרי להתבלבל בנקל בין הפתגם 'אחז חרב' לבין 'אחז חרב' כמשמעות הפשוטה. הוא מעולם לא החזיק חרב.
היכולות שלהם הן בעיקר מיומנות. אימונים מגיל אפס. על כך ועוד- עם הזמן.
פרק 39: המרד פזיז- אך לא הייתה להם ברירה. אבל אם תשים לב- 5 אנשים מיומנים ביותר, חכמים וערמומיים מתנפלים על מצודה כמעט נטושה (יש שם כמה עשרות חיילים בלבד). זה לא הארמון. זו מצודה שיועדה עבור אחד הלורדים הראשיים של סוהל. לא להתבלבל.
שים לב שהם לא טענו שהם לא קשורים אל המגפה. ואני מצטט את הדיאלוג:

"הכישוף שטוד עשה... האם זה דומה למה שעשיתם בקיראטוריטאק?"
ג'ולין הסב את מבטו. "זו לא שאלה שאוכל לענות עליה בלי לעבור על השבועות שלנו..." הוא שתק לרגע. "ולמען האמת- קיראטוריטאק הייתה אופל שאפילו אני לא אוכל להסביר אותו."
"אתם עשיתם זאת?"
"מעולם לא." ג'ולין העווה את פניו. "ואל תוסיף לשאול אותי על כך."

הם לא עשו זאת, והם לא משקרים. ולומר את האמת- אין להם שום ידיעה על מה שקרה שם. איך זה מסתדר? המשך יבוא...
יש עוד שני פרקים של סקייל, אני סיימתי לאחרונה לכתוב את הפרק השלישי- מקווה לשלוח בקרוב.