סכינים
סיפור פנטזיה על שדים פוליטיקה והעולם התחתון

hipy · נשלח: 28/02/2020 ב- 18:29:49

התעוררתי באמצע הלילה וחשבתי להעביר את הזמן בלקרוא קצת, אבל הפרקים סחפו אותי והמשכתי לקרוא יותר משעתיים.
פרקים שבאים ברצף מאוד מכניסים אותי לעלילה, אז סיימתי אחר כך לקרוא את הפרק האחרון בשלישיית הפרקים על טוריק.
פרסמת עוד 3 פרקים שלא קראתי עדיין, אני אגיב עליהם כשאקרא.

פרק 35:
התרגיל שעשית אכזרי, כי הקורא כבר חושב שהגיבורים ניצלו ובסוף הילד מת באופן אגבי.
אבל זה חלק מהעניין שהעלילה צריכה להפתיע אותך לפעמים. הפרק כתוב מאוד טוב.

פרק 37:
אה הבנתי חחח
המילה "מיומנים" הייתה אמורה להבהיר לי שהכוונה היא שהם עובדים של המלך, אולי פספסתי את זה בהתחשב בשעה המאוחרת. הניסוח החדש שלך יותר טוב.

נ.ב.
לא שכחתי מהתעלומות בפרק הזה והבא אחריו, הרוח של טוריק שנעלמה והמישהו שאולי צפה בו בזמן שהוא דיבר עם החוקר. מחכה לראות לאן זה יתפתח.

חוץ מזה הבהרות מאוד מעניינות, מצפה להמשך דיפ נלחם

hipy · נשלח: 21/04/2020 ב- 08:26:24

פרק 40:
אני אוהב לקרוא על הגיבורים אוכלים, אפילו אם זה סתם תיאורים אגביים של מה שהם אכלו.
זה עושה אותי רעב חוצפן

אהבתי שסקייל מתחיל להתחזק מבחינה נפשית ושכלית, זה גם חלק שאני מאוד אוהב בסיפורים. לראות איך הגיבור נבנה.
כל הסצנה בפונדק היתה בנויה מצוין. מלאה אקשן, ההכנה בה סקייל יוצא החוצה ורואה את השלט, וגם ההתפתחות הלא צפויה עם יורן והקרב.
כרגיל נראה שאתה רומז שלהצטרפות של הנערה תהיה משמעות כלשהי בהמשך, נשמע מעניין.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

פרק 40:
אני אוהב לקרוא על הגיבורים אוכלים, אפילו אם זה סתם תיאורים אגביים של מה שהם אכלו.
זה עושה אותי רעב חוצפן

אהבתי שסקייל מתחיל להתחזק מבחינה נפשית ושכלית, זה גם חלק שאני מאוד אוהב בסיפורים. לראות איך הגיבור נבנה.
כל הסצנה בפונדק היתה בנויה מצוין. מלאה אקשן, ההכנה בה סקייל יוצא החוצה ורואה את השלט, וגם ההתפתחות הלא צפויה עם יורן והקרב.
כרגיל נראה שאתה רומז שלהצטרפות של הנערה תהיה משמעות כלשהי בהמשך, נשמע מעניין.

הקורונה תקעה אותי יותר מדי זמן בצבא אז רק עכשיו היה לי טיפה זמן להיכנס לפורום...
פירסמתי גם את שני הפרקים הבאים, ככל הזכור לי.. עכשיו אני יושב להשלים פרק נוסף, ומקווה שעד הערב אעלה אותו יחד עם שני פרקים נוספים (אחר כך אני שוב חוזר לצבא אז תהיה בצורת בכתיבה בוכה

)

hipy · נשלח: 29/04/2020 ב- 20:28:34

כן יש עוד שני פרקים, לא נורא אם אתה בצבא יהיה לי יותר זמן לקרוא כך שאעמוד בקצב חוצפן

הפרקים נהיו מאוד מעניינים, אני סתם עצלן
אקרא בקרוב

לקחתי לעצמי פרויקט בקורונה לקרוא את מלחמת היהודים של יוספוס פלוויוס, זה לוקח המון זמן חחח

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

כן יש עוד שני פרקים, לא נורא אם אתה בצבא יהיה לי יותר זמן לקרוא כך שאעמוד בקצב חוצפן

הפרקים נהיו מאוד מעניינים, אני סתם עצלן
אקרא בקרוב

לקחתי לעצמי פרויקט בקורונה לקרוא את מלחמת היהודים של יוספוס פלוויוס, זה לוקח המון זמן חחח

דיייי איזה קטע. אני בדיוק שמתי בקיטבג היום את קדמוניות היהודים צוחק

hipy · נשלח: 29/04/2020 ב- 22:05:18

blackraven כתב:

דיייי איזה קטע. אני בדיוק שמתי בקיטבג היום את קדמוניות היהודים צוחק

אתה רציני ממש! כל הכבוד חוצפן

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

אתה רציני ממש! כל הכבוד חוצפן

חחח תודה.
ישבתי אתמול עד אמצע הלילה כדי לסיים את הפרק של רודאל... אני מקווה שתהנה מהם.

פרק ארבעים ושלוש: צלמוות

ספוילר:

בזינוק חלק, סד'אמון נחת למרגלות ההרים הכבירים של מוקברה. 
 
הרוח צרחה סביבו ותלשה בבגדיו. סד'אמון התעלם ממנה. הוא התעלם כמעט מכל דבר שלא היה לו קשר ישיר למשימתו.
 
 אך לא יכול היה להתעלם מהעובדה שכנראה שלא יוכל להשלים אותה אם הבוגד קארים ימשיך לנשוף בעקבותיו.
 
הוא היה מוכרח להביס את החבורה המטופשת של המאג. אלו היו ההוראות שקיבל.
 
'גנוב את חותם אגימור, תוציא מכלל פעולה את המאג קארים.' כך נמסר לו מהלקוח האנושי. 'אה, וכמובן שתשבור את החותם. סליחה ששכחתי להזכיר את זה. משעשע, נכון?"
 
סד'אמון לא היה משועשע. הפקודות היו ברורות, ולא היה מרחב רב לתמרון. אחרי הגנבה- לנטרל את קארים. רק אז לנפץ את החותם ולשוב סוף סוף אל המאסאראת'.
 
וכדי להילחם במאג- היה עליו להשיג נשק רב עוצמה. נשק שבעזרתו שיוכל לנצח את קארים הערמומי.
 
אז הוא עשה דבר שככל הנראה אף לא אחד עשה לפניו מעולם. במשך יומיים תמימים הוא טיפס על זיזי הסלע המשוננים והחדים של רכס הרי מוקברה כדי לעבור אל צידו השני. סלעי הבזלת היו משובצים בחתיכות של חומר דמוי זכוכית שבהק קלות, ולכן לא התפלא שראה את ידיו וזרועותיו מלאות חתכים עמוקים שנפערו בבשרו. את הכאב הוא לא הרגיש כלל. כאב היה חולשה אנושית שהוא הותיר מאחוריו כבר לפני זמן רב.
 
 בל הוא היה חייב לחבוש את הפצעים. הקליפה האנושית עליה התביית הייתה יכולה להיראות מוזר בפני בני אנוש אחרים כאשר היא מלאה בחתכים עמוקים מעלי רקב. הוא עצר רק לרגע כדי לתלוש כמה פיסות מגלימתו ולכרוך אותן סביב כמה מהפצעים העמוקים, בטרם התחיל ללכת אל לב ליבה של מוקברה.
 
הארץ הייתה אפרורית ומשמימה עד כדי שיעמום. למרגלותיו, היה זה אותו מעטה של אפר ורסיסי זכוכית שעטף את האדמה באזורים החיצוניים למוקברה. ומעל ראשו היו אלו עננים כהים שכיסו בקפידה כל פיסת שמיים. אך בערך לאחר דקה, החל ערפל לעטוף את סד'אמון. ערפל כה סמיך, שרק חושי הרפאים החדים שלו עזרו לו להתקדם בו. במרחק נשמעה יללה מקפיאת דם. 
 
הוא המשיך ללכת במהירות. כמה פעמים קרבו אליו כמה מהיצורים שכונו בפי בני האנוש 'מקוללי הרגל', אך כאשר הבחינו בעוצמתה של מהותו, הם התרחקו ממנו בזינוקים וביללות.
 
אפילו הם פחדו ממנו.
 
הוא איבד את תחושת הזמן בשלב מסויים, ולכן לא ידע האם לקח לו שעות או אפילו ימים לחצות את הערפילים. אך לבסוף הם התפזרו, ונגלה לעיניו נהר ג'ווירה.
 
הנהר וסביבותיו היו המקום היחיד במוקברה שהיה נקי מהערפילים ומהסכנות ששוטטטו בו. ולכן, תושביה המדורלים הקימו את יישוביהם על גדותיו. הם פינו את מעטה האפר כדי לחשוף את האדמה הפורייה שמתחתיו, וכך חרשו להם שדות שבהם גידלו בעיקר שעורה ולפתות. במצוקי הסלע שהקיפו את השדות נחצבו עשרות מערות ששימשו כבתים.
 
 סד'אמון בחן בזלזול את הכפר שהיה לפניו, והחל להתקדם לכיוונו.
 
הוא הבחין בכמה ילדים משחקים, וקרב אליהם. אבל כאשר הבחינו בו- נסו מפניו בבהלה. סד'אמון לא התייחס לכך כלל, ובמקום זאת פנה להתקדם לעבר המערה הגדולה ביותר. שם היה האדם היחיד שבגינו הגיע עד למוקברה.
 
בפתחה עמדו שני שומרים. בני מוקברה כלל לא דמו ליתר בני האנוש- עורם היה אפרפר בעקבות החשיפה המועטה לשמש. לפחות כך הניח סד'אמון, מאחר שלא ראה סיבה אחרת לתופעה המוזרה הזו. הם היו חסונים, והייתה לפניהם חזות מאיימת- לסת מרובעת, גולגולת עבה ואוזניים קטנות. בצידי ראשיהם נקדחו חורים- דבר שהתאפשר בשל העובי יוצא הדופן של עצמות הגולגולת שלהם- והוברגו שם בעדינות קרני ברזל קטנות. סד'אמון ידע שזוהי פעולה שלהם כדי להידמות לאלים שלהם- שהיו לא אחרים מאשר אדוניו שלו. התושבים של מוקברה היו בני אנוש, אך לפחות הכירו בכך שיש ישויות אדירות וחזקות מהם. הם סבלו בשל כך מבני האנוש העלובים ביותר- והוכרחו לסגת אל ארץ הרוחות כדי להגן על עצמם. הם כונו בפי הכובשים 'מדורלים'- כינוי לא מחמיא שפירושו בלשונם היה משהו כמו 'בעלי הקרניים הארורות, שיכולים להתחרות ברימות על רמת עליבותם'. 
 
בני האנוש הכובשים היו יצורים מקסימים. בלי ספק.
 
השומרים אחזו בידיהם החסונות אלות בעלות ראשי אבן. הן הרימו אותן באיום כאשר קרב אליהם.
 
"מי אתה?" שאל אותו בלשון המדורלים השומר הימני. "מה מטרתך כאן?"
 
סד'אמון לא יכול היה שלא להרגיש השפלה כאשר פשט את ידיו להראות שאין בכוונתו להילחם. "אני שליח של האדונים, המשותפים לי ולכם." אמר להם בקול עבה. "הם הסבירו לי שכאן אוכל למצוא את הצ'יף גרורו... וגם כמה מהאוצרות שלכם."
 
השומר החוויר בבהלה. "לא חשבנו שאתה תבוא." מלמל לעברו תוך כדי ניסיון לקוד אפיים ארצה. "ידענו שהאדונים יזכרו אותנו, אבל חשבנו שהם יבואו בעצמם להושיע אותנו."
 
סד'אמון סטר לו בכוח. "אתה טיפש." גער בו. "האם אינך יודע שהאדונים לא יכולים לדרוך בעולמכם מאז ראשית הבריאה?! כיצד אתה אינך מתבייש לענוד את הקרניים אם אתה לא יודע דבר על הנעלים ממך?" הוא הותיר את המדורלי להיאנק מכאב, בשעה שחלף על פניו ונכנס אל המערה. 
 
שאגה נשמעה מתוך חללה של המערה. היא הדהדה אליו מבין קירות האבן, והוא הבחין אפילו בזקיפים שמתנדנדים מעוצמתה. הוא שלף את חרבו, והמשיך ללכת פנימה.
 
לאחר שעה קלה הגיע אל חדר מרווח יחסית. נרות בלטו מהקירות והאירו שולחן עץ, כוננית מלאה במגילות, וכמה כיסאות שרופדו בעור. על אחד מהם ישב מדורלי בעל פנים גאות, שמראשו הסתלסל זוג קרני עצם אדירות שגולפו במלאכת מחשבת. מהן השתלשלו סרטים אדומים וחורים שנרקמו עליהם רונות עתיקות. פרצופו היה צבוע בצבעים דומים, והוא לא לבש דבר- פרט לכיסוי חלציים פשוט. בידו החזיק גביע מלא בנוזל אדום כדם, אך פסק ללגום ממנה כאשר סד'אמון נכנס אל החדר.
 
"ברוך הבא אל היכלי." הפטיר לעברו. "אני גרורו הנשגב, צ'יף הכפר אדלה-טורה, בנם של קאליס האדום- שסיים את המסע בגבורה כאשר נאבק בשלושה מורדים, ושל טאיר היפה- שהעדיפה לקפוץ בגבורה אל נהר ג'ווירה אחרי שסיימה לארוג את שטיח השושלת של המשפחה."
 
לאחר שסיים, שב לשתות מהמשקה האדום והתעלם לחלוטין מאורחו.
 
סד'אמון לא היה רגיל ליחס כזה. הוא התיישב בזעם לצידו של גרורו. "מוות מכובד מתו הוריך." ציין.
 
"אני בהחלט גאה להיות בנם." השיב בכובד ראש. "מי ייתן והאדונים ינחו אותי גם אל רגע מפואר בו אזכה לסיים את המסע."
 
זה היה דבר נוסף במדורלים שהרתיע את הכובשים. אולי אף יותר מהסגידה שלהם לאדונים הגדולים. הדת שלהם טענה שכל חייהם עליהם לחפש את הרגע הנכון כדי למות. עובדה שגרמה לעיתים להתאבדויות תכופות, או לפשיטות חסרות סיבה על כפרים אחרים רק כדי שיוכלו למות תוך כדי קרב. דת מוזרה, אך סד'אמון כיבד אותה. הרי בסופו של דבר הם הכירו בעליונותם של האדונים- ודבר מלבד זאת לא באמת שינה.
 
"האדונים שלחו אותי אליך." אמר סד'אמון לגרורו. "אני זקוק לנשק המיוחד."
 
שאגה נוספת הדהדה מחלל המערה. חיוך חולמני עלה על פניו של הצ'יף. "כולם רוצים את הנווטים... אך הם אינם שלי כלל. הם שייכים לצ'יפים הנעלים משפריר קוטאל. אני רק צ'יף צנוע שממלא עבורם את חובתו." הוא לגם שוב מהמשקה שבידו בטרם המשיך בדבריו. "אני מתעניין אבל כיצד הגעת הנה. אתה אינך נראה אחד מתושבי מוקברה ואי אפשר שתגיע מבחוץ דרך פי הנהר. הזקיפים שלנו צולפים בכל מי שקרב לשם, ואנשי האור הארורים גם הם לא נוהגים ביד רכה בעריקים."
 
סד'אמון הניד את ראשו. "טיפסתי על ההרים." 
 
לראשונה הרים אליו גרורו את מבטו. עיניו היו אפורות כמו עורו. 
 
"אתה מוכרח להיות שליח של האדונים, אם כן." הוא רוקן את שארית הנוזל בלגימה אחת וקם מכיסאו. "בוא אחריי." הורה לסד'אמון.
 
הוא הוביל אותו אל דלת עץ בגובע שלושה מטרים שהייתה קבועה בקצה החדר, ונטל מפתח שהיה תלוי סמוך לדלת. הוא קרקש במנעול ופתח את הדלת בתנופה. לעיניו של סד'אמון נגלתה מנהרה אפילה. 
 
שאגה נוספת בקעה, חזקה יותר מלפני, ובעקבותיה הגיעו שלוש שאגות נוספות.
 
"כעת האכילו אותם." הסביר לו גרורו, בשעה שחטף לפיד מכן שהיה סמוך לדלת. "הם אמורים להיות רגועים יותר, אבל גם במצבים הללו הם יכולים להיות לא צפויים. אם יקרה משהו – אני אחפה עליך בזמן שתברח. כל שתצטרך לעשות הוא לסגור את הדלת- היא מוגנת בכשפים שימנעו מהנווטים לעבור אותה."
 
סד'אמון לא טרח להסביר לו שככל הנראה הוא יכול להתמודד עם הנווטים ביותר הצלחה מאשר גרורו. אבל הוא העריך את המחווה מצידו של הצ'יף המדורלי, ולכן לא אמר כלום. 
 
הם הלכו לתוך המנהרה, והשאגות הלכו וגברו. "קשה לנו עדיין להבין מה הם. קראנו להם נווטים כי יש להם חושים מדהימים, בעיקר לכל מה שנוגע לניווט בחושך ובערפל אך כמעט בכך מתמצה הידע לנו עליהם." הסביר גרורו לסד'אמון בזמן שהלכו, ככל הנראה כדי להפיג את השיעמום. "הייתי ילד קטן כאשר הם פשוט בקעו מהערפילים. הם היו תריסר. מחצית מהם באו סמוך אל שפריר-קוטאל, והשישה הנותרים היו מפוזרים לאורך נהר ג'ווירה. עד שהצליחו להשתלט עליהם מתו לא מעט מבני עמי. המספרים נאמדים בערך באלף אנשים נשים וילדים, אבל כנראה המספר כפול מכך. הם היו גיבורים אחד אחד, ומתו כולם מוות מפליא."
 
בניגוד אליו, סד'אמון ידע מעט יותר מי אלו הנווטים. הם היו יצורים שזלגו מהמימד שלו- המאסאראת', אל המימד הגשמי- הליוואר. בדיוק כפי שמקוללי הרגל עשו את המסע הזה, וכמו שהמכשפים כפו על הרוחות לעשות כדי שיוכלו לבצע את קסמיהם.
 
"הצלחנו לאלף אותם, אך בתהליך נהרגו עוד עשרים ושישה מדורלים נוספים." המשיך גרורו. "אם אפשר לקרוא למה שעשינו אילוף, כמובן. הם פראיים באופן שכמעט בלתי אפשרי לשלוט על טבעם הזדוני. אבל בעזרת התמריצים הנכונים הצלחנו לגרום להם לתת לאדם לעלות על גבם בלי שיטילו אותו לאחור וירטשו את גופו בזנבם. גילינו גם שאין להם זכרים ונקבות, כך שלא ייתכן שנוכל להרביע אותם. רבים מבני עמנו שחושבים שזוהי מתנת האדונים."
 
"כמה זמן חלף מאז הופיעו?" שאל סד'אמון.
 
"כמעט שלושים שנה." השיב גרורו. "הם הגיעו כבר אז בוגרים, ולא הוסיפו לגדול לאחר מכן. יש לנו כאן באדלה-טורה ארבעה פרטים. ישנם שישה נוספים בשפריר קוטאל, הבירה הנהדרת שלנו. השניים האחרונים נמצאין במאורה נידחת סמוך למעוז פאמור, כמובן מעבר לחומה הבצורה שהשאמאנים שלנו הצמיחו כאשר נסגנו אל מוקברה, אז לפני מאות שנים." הוא עיווה את פניו, ולאור הלפיד ניתן היה לראות את המרירות שמילאה אותם. "לנו יש נווטים, ולהם ישנו מגדל ההסטרא שלהם. המעוז הגדול של הכובשים. הגורל צוחק עלינו כאשר הוא מציב לכל אחד מאיתנו מפלצת אדירה לעזרה."
 
"הם לא יודעים על הנווטים דבר, כמובן." שאל סד'אמון בתקיפות.
 
"כמובן שלא." מיהר גרורו לענות, ושמץ של בהילות תיבל את קולו. "זה הנשק הסודי שלנו. אם אנחנו רוצים לתפוס אותם לא מוכנים אנחנו חייבים לשמור את כל הביצים בקן, הלא כן?"
 
ולפני שסד'אמון יכול היה לפצות את פיו, גרורו עצר בפתאומיות." הו, הגענו."
 
 הם יצאו מהמנהרה אל חלל שגובהו היה חמישה עשר מטרים, ובתקרתו היה פעור פתח ברוכב שמונה מטרים שדרכו נשבה רוח קרירה. במקום שבו היו אמורים להיות קירות אבן היו מסודרות שורות צפופות של סורגים מברזל שזהר באור אדמדם שהפיץ הילה רכה.
 
 מלבדם, התרוצצו גם בחדר עשרה מדורלים שלא לבשו דבר פרט לפיסת בד סמלית מאוד סביב חלציהם. הם היו עסוקים בגריפת עשרות שלדים של שוורים וחמורים לערמה מסודרת. סד'אמון חשב שגם הבחין בכמה גולגלאות אנושיות. הוא לא התפלא אם ככה המדורלים מענישים בוגדים.
 
הם פסקו מעבודתם כאשר הבחינו בהם. "תותירו אותנו לבד." ציווה עליהם גרורו בקול קר.
 
הם מיהרו לצאת החוצה בצייתנות, והותירו אותם לבד במרכז החדר.
 
גרורו חייך. "כעת תראה מהו זעמו של נווט." הוא תקע שתי אצבעות בפיו ותקע שריקה חדה.
 
ארבע שאגות מחרישות אוזניים פרצו כמעט באותו הרגע. סד'אמון חשב שאפילו עשרים דובים זועמים לא היו משמיעים רעש כה חזק. זהו היה צליל שגרם לשערות שעל גבו של סד'אמון לסמור. זוהי הייתה מנגינה של רוע אפל וכמעט... מעורר כבוד.
 
ואז ארבעה גופים כבדים נחבטו בסורגי המתכת האדומים. סד'אמון חשב שהם יתעקמו מתחת למשקל שהוטל עליהם, אבל הם נותרו יציבים, ואף פלטו ניצוצות בוהקים שגרמו ליצורים להירתע בשאגות כאב. "קסמי הגנה." ציין בפניו גרורו. סד'אמון הנהן חלושות. עבר זמן רב מאז חזה באכזריות כזו שקורנת מיצור כלשהו בממד הגשמי.
 
מוקסם, הוא התקרב אל היצור הקרוב אליו. צמד עיניים צהובות צרות אישונים בהק אליו מתוך העלטה. גרורו הגיע בעקבותיו. הוא הרים את הלפיד כדי שסד'אמון ייטיב לראות.
 
היצור דמה לדרקון, או לפחות כפי שהאגדות תיארו כיצד אמור להיראות. גובהו היה שני מטרים, ואורכו מקודקוד עד זנב היה כפול מכך. ראשו של היצור היה בצורת טריז, ומצדדיו בלטו שתי קרניים צרות, ולכל אורך גבו המשוריין בלטו עשרות עצמות מחודדות בגדלים שונים.
 
 אך בכך תם הדמיון ליצורים האגדיים והמופלאים. קשקשיו של הנווט היו בצבע חום ירקרק חסר כל ברק, והדיפו צחנה דוחה עד כדי בחילה. היו לו רק שתי רגליים, עבות וקצרות, שהיו יכולות לתת לגופו תנופה לקפיצות אדירות למרחק. במקום רגליים קדמיות, היו לו גפיים קדמיות ארוכות ודקיקות דמויות זרועות שנמתחו מצידי גופו, ונראו על גופו השרירי והחסון ממש לא במקום. בקצותיהם הבהיקו טופרים חדים כתער, בהן נעזר כדי להתקדם בגמלוניות על ארבע. בין גפיו המתוחות לגופו הקשקשי נמתחו כנפי עור מכוערות, מה ששיווה לו מראה של לטאה ענקית ומגושמת, שלה כנפי עטלף.
 
הנווט פיהק וחשף לעיניו של סד'אמון מערכת מלתעות של מאתיים שיניים שיכלו לקרוע פרה לגזרים ללא כל בעיה. "אנחנו קוראים לו רשף." אמר גרורו בגאווה כאילו הציג את כישוריו של בנו הקטן. "הוא הקולני ביותר מבין הארבעה שיש לנו בגוב של אדלה-טורה. הוא מכונה קטלנית של הרג."
 
סד'אמון שתק והמשיך הלאה. הוא הבחין בפינת הגוב בשני נווטים נוספים, הוא נעצר ושתי זוגות עיניים צהובות ננעצו בו. אחד מהם שיחרר לעברו נהמה צרודה. "זה חורון..." התחיל גרורו לומר, אך נקטע כאשר הנווט השני זינק ללא כל אזהרה על סד'אמון, טופריו שלופים במטרה לשסע אותו לגזרים.
 
במטח ניצוצות, הוא נהדף לאחור מקירות המכלאה. סד'אמון נרתע לאחור מעוצמת החבטה של הנווט, אך הסורגים הדפו אותו לאחור במטח ניצוצות חזק. הנווט שאג בכאב, וזינק בפעם אחת מרחק של חמישה מטרים כדי להתרחק מהסכנה. "לנווט הזה נתנו את השם רהב." הסביר גרורו, בלי טיפת זעזוע בפניו לנוכח הפראות של הנווט. "הוא כה יהיר וגאוותן, וחושד בכל זר. זה די מוזר בהתחשב בעובדה שהוא הקטן ביותר מהנווטים שלנו."
 
סד'אמון סקר בביקורתיות את הגוב תחת האור המועט שהפיץ הלפיד שגרורו נשא איתו. הוא לא ראה דבר מלבד קיר שחור שעלטה עטפה אותו. "אמרת שיש ארבעה." הפטיר באגביות.
 
"אתה מביט בו כעת." השיב לו בשקט המדורלי.
 
עיניו של סד'אמון הצטמצמו. חושי הרפאים שלו רמזו לו שאכן יש יצור בפנים, אך הגוף בו היה כלוא הכביד עליו לראות למרחקים גדולים. הוא כבר כמעט התייאש, כאשר הבחין בקווי מתאר כלליים של יצור אדיר שהנווטים הקודמים התגמדו לעומתו. גב משוריין בלוחות עצם, וזוג כנפיים שסוככו על גופו.
 
"הענקנו לו את השם צלמוות." אמר גרורו.
 
כמו על פי סימן, כנפיו של היצור נשמטו, והוא הפנה לעברם את ראשו. המבט שבעיניו היה זדוני ומרושע, וזוג הקרניים שבלט מראשו הסתלסל בעדינות סביב לסתו. קשקשיו היו שחורים כליל, בניגוד לצבעם החום ירקרק של אחיו. אך גודלו היה הדבר המדהים ביותר. כאשר זחל לעברם בעזרת מוטות כנפיו, סד'אמון הבחין שאורכו היה שישה מטרים ואף יותר מכך.
 
ככה אמור להיראות מוות. 
 
סד'אמון הרשה לחיוך להתפשט על פניו. "אותו... אותו אני רוצה." ציווה על גרורו בקול קר. 
 
היה שלום קארים. חשב בשעה שהמפתחות קרקשו ופתחו את כלובו של צלמוות.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

פרק ארבעים וארבע: הפוגע

ספוילר:

"עמוד דום."
 
סמל המחלקה העיף מבט יהיר על החיילים שצייתו לפקודותיו תחת השמש הקופחת. רודאל לא הכיר את שמו של הסמל הזה. אבל הוא שמע את האחד מהחיילים מעניק לו את הכינוי כורסה, מכיוון שהיה אדיר ממדים , וזקנו המדובלל והבהיר שצמח בגושים לא אחידים נראה באופן חשוד כמו מילוי קש שנדחק בין קרעים בעור פניו. רודאל היה כנראה צוחק מכך, אך לצערו הוא היה בצד הלא נכון של המסדר.
 
הוא מזמן לא חווה את האימה שבחשש מעונשיו של סמל משמעת. באופן בלתי מוסבר, היה בכך הרגשה מרעננת.
 
"עמוד נוח!" הוא שאג בלי אזהרה.
 
החיילים מיהרו לפשק את רגליהם ולזקוף את סנטרם. אך לא בצורה טובה מספיק עבור הסמל.
 
"אתם חיילים בלגיונות נאילאת', או ארנבים מבוהלים?!" הוא צעק, והעיף מבט זועם על החיילים.
 
"אני רוצה סדר! משמעת! קוים ישרים! כמו שמצופה מהצבא בטוב בעולם! יש?!"
 
"כן המפקד!"
 
"עמוד דום! וישרו שורות, לעזאזל!"
 
וכך זה נמשך זמן מה, הסמל גער בהם, החיילים הסתדרו בצייתנות, והשמש עלתה לאיטה אל השמיים. רודאל הרגיש בנוח לשוב אל המשמעת והצייתנות מנעוריו. הוא שמח שלא היה זקוק שוב לחשוב יתר על המידה.
 
אחרי פגישת המועצה הארורה בה הושלך בבושת פנים ממשמר המלך, לרודאל התחשק בעיקר לבכות במיטתו. אפילו עברה בראשו המחשבה להשליך עצמו מהחלון ולגמור כמה שיותר מוקדם את ההשפלה שתלווה אותו עד סוף ימיו. הוא אולי היה עושה כן, אילולא נכנסו באותו היום חיילים אל חדרו. חיילים בדרגות זוטרות הם היו- ללא סרטי קצונה, או עיטורי קרבות. חיילים שאך כעת סיימו את הכשרתם. ירוקים כמו הדשא.
 
"מה אתם רוצים?" הוא לחשש אליהם. "נשלחתם להיפטר ממני? זה המלך? הוירוק?"
 
התברר כי לא היה זה אף אחד מהם. כאשר החיילים זירזו אותו אל הקסרקטינים, הוא גילה שהחיילים נשלחו מהליגיון הרביעי, מטעם קפטן אלמוני למדי בשם נאטרון. הוא הובל אליו, ונאלץ לקוד לפניו לפי בקשתו.
 
נאטרון העיף בו מבט אדיש בלבד. "רודאל ברוטוויל."
 
הוא כבש את גאוותו ללפות את הקפטן במעילו ולטלטל אותו עד שיתנצל בפניו שקרא לקולונל בשמו הפרטי. "כן, קפטן?" התיז בבוז.
 
"אני אתייחס בסלחנות שפנית אליי כנמוך ממך בסולם הדרגות. זהו הרגל ישן לך, אני מניח. אך החל מהיום אתה חייל בפלוגה חמש בליגיון הרביעי. ממש תכף יובילו אותך לקסרקטין המתאים, " קפטן נאטרון עיווה את פניו למראה בגדי העור הפשוטים של רודאל. " ויביאו לך מדים ראויים יותר לחייל במעמדך."
 
"יכולתי להיות אביך, ואתה רוצה לעשות ממני חייל פשוט?!" התפלץ רודאל. זה פשוט לא נתפס. הזאטוט הזה ישלב אותי במחלקת טירונים! ביקשתי לשרת את המלך נאמנה גם מחוץ למשמר, וקיבלתי עמידות דום ונוח למכביר!
 
נאטרון לא אהב את ההתחצפות שלו. מפה לשם, באותו הלילה רודאל מצא את עצמו מקרצף סירים במטבח עד מאוחר בלילה, הוא סיים אחרי שפסקו אפילו קולות הכלבים וצחקוקיהן של הריבות שהתגנבו לחדר החיילים. הוא חרק שיניים, אבל לא היה מצפה לפחות מכך מקפטן בלגיון של ארימוס טלינט.
 
זה היה אולי הדבר הגרוע ביותר. רודאל היה סובל את העלבון שבשירות בלגיון הראשון, או אפילו תחת הגנרל ג'ורין אנטל- מפקד הליגיון השישי הזעפן שהגיע לאקטינט ימים ספורים בלבד לפני קיילון וסילוקו של רודאל ממשמר המלך. אבל חרתה באפו העובדה שמפקדיו היו אנשים שספגו את כל האדישות המרושעת של ארימוס טלינט. ועוד יותר מכך שדאגו להעביר אותה הלאה, ולהתייחס לרודאל כאילו היה מקק בוגדני ודוחה.
 
כך מצא את עצמו רודאל בחצר האימונים הגדולה של האקטינט, מתרוצץ ומזיע תחת מבטה של הכורסה כאחד החיילים הפשוטים. הוא נלחם בחרב טוב מכל יתר החיילים, ולאחר שפרק עשרה חיילים מנשקם אחד אחר השני, הסמל שלו הבין סוף סוף שזה בזבוז זמן לתת לו להסתייף עם חיילים כה חלשים.
 
הוא אחז בכתפו של רודאל, כאשר הגיש מצקת מים אל שפתיו היבשות.
 
"ברוטוויל." הוא נהם. "אתה נהנה לתסכל את החיילים שלי?"
 
ברור שאני מתסכל אותם. אדוני המפקד, הייתי אמור להתעדכן שהכשרת חיילים נהייה עניין לטפני? אתם מחלקים להם גם לחמניות חמות ומיץ ענבים בהפסקות?
 
"אני מלמד אותם להילחם. בקרב לא ירחמו עליהם יותר." אמר, וגמע את המים הקרירים במורד גרונו.
 
"אתה צודק." אמר הסמל, ושתיקה השתררה. רודאל חשב שאולי הכורסה תעזוב אותו במנוחה, אך עבור סמלי מחלקות, השתיקה הייתה רגע של חסד לקורבנות שלהם לפני שהר הגעש שבקרבם התפרץ והמטיר לבה רותחת של זעם על ראש החיילים.
 
"תגיד לי ברוטוויל, אתה מטומטם?!" הוא שאג במלוא גרונו. " אז אני אגיד לך ת'תשובה- כן אתה מטומטם!"
 
מדהים. החכמתי מתשובה מנומקת ומוסברת כל כך. אני מרגיש שיש כעת לי את הידע להחליף את קורסין בתפקיד הידען הראשי. אגב אדוני המפקד. חשבת פעם על קריירה בתור הוגה דעות בעל שם עולמי? התשובות לשאלות החיים הגדולות מונחות כולן בכף ידך.
 
רודאל לא חיבב טיפשות, בלשון המעטה.
 
אך הסמל המשיך בשלו. הוא צעק וצעק, ואם היה לו כישרון אחד, הייתה זו היכולת להגביר את שאגותיו- עד לעוצמה כזו שכל החיילים בחצר פסקו מהאימונים ונעצו את מבטיהם ברודאל ובסמל.
 
"יש שלושה אנשים בעולם שנלחמים כמוך! ואני אומר לך מה- אף אחד מהם הוא לא מהפרגיות שמסביבך! ממש ככה, לוחם דגול!" הסמל פסק מצעקותיו, אך רק כדי לנשום עוד אוויר. "אתה חושב שאתה יותר טוב ממני, נכון חייל?!"
 
בלי ספק.
 
"תענה לי!"
 
"ממש לא, אדוני הסמל." ענה לו רודאל.
 
"אז אתה יודע מה, חייל, אני רואה לך על הפנים שיש לך מספיק שכל לא לומר לי ת'אמת. אבל אתה שקרן גרוע. אז אתה תנקה כל הלילה את המרתפים באקטינט יחד עם המשרתים, שגם השכל שלך ילמד לכבד את הממונים עליך!"
 
רודאל חשב שהמשפט האחרון נאמר רק כדי להתנשא עליו. בתקופה בה היה קולונל, הוא לא נתן סיבות רבות לחיילים לאהוב אותו. הוא נהג בצדק. אך גם הלקאת חיילים גנבים היא צדק, ופעולות כאלו הן מתכון בטוח תמיד לרכוש שונאים במחירי מציאה.
 
וכך ביומו השני כחייל פשוט הוא בילה את מחצית הלילה בביצוע העונשים שלו. הוא הרגיש את דמו רותח בעורקיו בעודו מנקה רקב בן עשרות שנים מעומק המרתפים באקטינט.
 
לא לכך התכוונתי שאמרתי למלך שברצוני להמשיך ולשרת את נאילאת'.
 
הרי למה הוא ציפה? שהמלך ימשיך לתת בו אמון אחרי שהעלים ממנו כל פרט על היעלמותו המסתורית של קיילון? ברור שהמלך לעג לבקשתו, והעניק לו מקום במחלקה של טירונים.
 
זה המבחן שלי. ניסה רודאל להרגיע את עצמו בשעה שגרף את הלכלוך לתוך הדלי. האם אני באמת הייתי נאמן באמת למלך, או לכבוד שהוענק לי? הם אשליך מעליי את שבועות השירות, או שגם במרתפים החשוכים האלו אמשיך לשרת את נאילאת'? 
 
המחשבה הזו חיזקה אותו למשך מעט זמן, אך יום לאחר מכן שמצא את עצמו מצמיד מגנים ומתרגל מבני קרב בחצר האימונים כאחרון החיילים, המפלצת שבקרבו התעוררה שוב.
 
כמה מהחיילים סביבו יצרו חורים פגיעים מדי בשורה. אילו פרשים היו מסתערים עליהם, מבנה הקרב המצופף בו התגאתה נאילאת' היה מתנפץ לרסיסים. כאשר אחד החיילים לפניו גם מעד על קרסולו, נפל על החיילים שלפניו ופירק את מבנה הקרב כאילו היה עשוי משמנת, רוחו של רודאל נשברה.
 
"זאת בדיחה ארורה!" הוא אמר בזעם, והשליך את החנית שאחז על הקרקע. "ככה לא יוצרים שורה! אתם חיילי נאילאת'! תעשו את זה כמו שצריך!"
 
החיילים נעצו בו מבטים. חלקם המומים-
 
"מה אתה חושב שאתה עושה?"
 
חלקם מלגלגים-
 
"חושב שאם הוא היה מפקד המשמר הוא יכול להתנשא עלינו. חתיכת כלב."
 
אבל הרוב היו פשוט נלהבים-
 
"תלמד אותנו. ברוטוויל!" צעק חייל אחד.
 
"תשאיר אותנו כאן עד שנלמד להצמיד שורות!" צעק אחר.
 
מפקד המחלקה, שעד רגע זה הביט בהם מהצד יחד עם הסמל הצד במורת רוח מופגנת, איבד כעת את עשתונותיו.
 
"תרים מיד את החנית שלך, ברוטוויל! או שאלקה אותך לעיני כל המחלקה!" הוא צרח ורוק ניתז משפתיו.
 
"תיישרו שורות." אמר רודאל בשלווה מעושה. "תצמידו מגנים, ותעמדו בדום."
 
הוא התכופף והרים את החנית שלו. שהזדקף שוב, ראה שהחיילים עדיין עומדים בעיניים פעורות.
 
"למה אתם מחכים?!" גער בהם. "תסתדרו שוב! אל תתבטלו לי כאן!"
 
לרגע אחד עדיין החיילים עמדו. חיוך לא נעים הפציע על שפתיו של הסמל.
 
"כל הכבוד, ברוטוויל." הוא לעג. "בוא נסיים את המרידה הקטנה שלך בתא נחמד בצינוק. אולי אחד מאלו שניקית אתמול..."
 
ולפתע המולה פשטה בחצר כשהחיילים הסתדרו כפי שפקד עליהם. תחיל הם היו חמישה, ואז עשרה, ופתאום מחלקה שלמה הצמידה מגנים וזקפה חניתות.
 
רודאל הנהן לסמל. "רוב תודות."
 
הוא פנה למחלקה. "קדימה, לקצב שלי!" הוא הכה בחנית על מגנו בקצב אחיד. החיילים רקעו אחריו בקצב שלו. "אחד! שתיים! אחד! שתיים! קדימה צעד!"
 
הוא המשיך להכות בחנית על מגנו והחיילים צעדו בקצב שלו, מאורגנים להפליא.
 
"שורה ראשונה לכריעה! שנייה להגנה!"
 
חיילי השורה הראשונה כרעו על ברכיהם, והשורה מאחוריה הציבה את מגניה מעל ראשיהם. הם שלחו את החניתות מבעד לחרכים שנוצרו ויצרו קיר מוצק עם חניתות מחודדות שנשלחו מטר קדימה. סיוט עבור כל הסתערות פרשים.
 
"הזדקף! שורות יישר! הסתער!" 
 
החיילים נעמדו, התארגנו בשורה אחידה והחלו להתקדם בקצב מהיר יותר. הוא הרגיש סיפוק מתפשט בחזהו. 
 
ככה אמור להיראות הצבא הטוב בתבל!
 
יד אחזה לפתע בחנית איתה תופף על המגן שלו, ורודאל הביט בפניו הסמוקות של הכורסה.
 
"נעצור כאן את המשחק שלך, ברוטוויל!" הוא רשף לעברו, והוריד סטירה על צד פניו. הצד שבו ראש החוקרים קטע את אוזנו. פיצוץ פעם בראשו והוא נפל על הקרקע בכבדות.
 
הוא שמע במעומעם את הסמל צועק על החיילים לשוב למבנה הראשוני. לפתע חש בזרועות מושכות אותו לעמידה. ומצא את עצמו מביט שוב בפניו של הסמל.
 
"כל המחלקה שלך תפרוק בהרטל הקרוב ארגזי אספקה מהשיירה של מנדרד שתגיע מחר. מהבוקר עד הלילה. ואני לא עומד למנוע מהם את הזעם שיהיה להם אליך לאחר מכן. אולי הם יישרו אותך גם בצד השני." הוא משך בחוזקה בתנוך של האוזן שנותרה לו. "עד אז, יהיה לך שפע של זמן לחשוב על מעשיך בצינוק."
 
כמה דקות מאוחר יותר, הסורגים נטרקו אחריו בקול רעם, ושוב נותר הוא בודד בחשיכה.
 
הוא צרח בייאוש, והטיח את אגרופיו בקיר התא שלו. הכאב שפילח את פרקי אצבעותיו כאילו לעג לזעם המתפרץ שלו. הוא התיישב בחבטה על הרצפה ומצץ את אצבעותיו הדואבות.
 
הוא לא ידע כמה זמן ישב, בטרם שמע את ציוציה של החולדה. 
 
בתחילה הוא חשב שיש לו שותף לתא שלא הוציא הגה מפיו, אך כאשר חש בגוש הפרווה שנדחק לבין ידיו, הוא פרץ בצחוק.
 
הידידה היחידה שלי בצינוק הזה עכשיו זו חולדה מטונפת. 
 
הוא סרק את פרוותה בפיזור הדעת וניסה להדחיק את החששות שלו מפני הלא נודע.
 
לאחר זמן מה, הוא שמע צליל של מגפיים כבדות במורד המדרגות. הלפיד הטיל צללים מעוותים מול התא שלו. החולדה פלטה צווחה רמה וזינקה באחת מתוך זרועותיו במטרה למצוא מחסה מהאור. הוא כנראה היה אמור לשמוח שסוף סוף מישהו מגיע אליו, אך הוא חש רק רוגז. החברה היחידה שהייתה לו נמלטה. והוא צריך להתמודד עכשיו עם החוקר שיביא לו אוכל, או עם אדם נוסף שיגיע כדי להקניט אותו.
 
חוקר נושא לפיד הופיע לעיניו. הוא הוציא מפתח מגלימותיו ופתח את דלת תאו בקול קרקוש.
 
"אשמח אם תשאיר אותנו לבד, חוקר." אמר קול מוכר.
 
החוקר הרכין את ראשו, ונעץ את הלפיד בכן סמוך לפני ששב על עקבותיו ופינה את הדרך לג'נאל מנדרד.
 
רודאל בהתחלה לא זיהה אותו. הוא נראה כה שונה מהאדם שאך לפני ימים ספורים היה תחת פיקודו. כנראה אחד החוקים הראשונים שהעביר הוא מעבר לתלבושת אופנתית יותר מאשר השריון שרודאל הכריח אותם ללבוש תמיד. הוא אמנם לא האמין במדים, אבל על השריון מעולם לא ויתר. וחם תמיד חייב להיות מוכן לקרב.
 
אז את ג'נאל החוק הזה לא הרשים יתר על המידה. הוא לבש גלימה עם צווארון גבוה ושוליים מעוטרים בפרווה כסופה. המדים שלו היו תכולים כמו מדי הליגיון, אך הם עוצבו בגזרה צמודה יותר. והתכשיטים... הם נצצו מכל נקודה על המדים שלו. שיער ראשו היה מסורק בקפידה ונמשך בבשמים מתקתקים. הסיף הדקיק שלמותניו היה חסר כל תועלת בקרב, אלא אם כן האויב הוא נתח של צלי רך במיוחד.
 
"רודאל. אתה לא משער לעצמך כמה שמח לראות אותך." ג'נאל חיבק אותו בהיסוס, והביט בו בדאגה. "לא האמנתי שאתה סיבכת את עצמך בכאלו צרות תוך... כמה זמן אתה חייל בחטיבה של קפטן נארטון?"
 
"יומיים." ענה רודאל בכנות.
 
ג'נאל פרץ פתאום בצחוק רועם. "מה משעשע אותך?" גער בו רודאל.
 
ג'נאל מחה דמעה מזווית עינו. "אתה, עם המשמעת הקשוחה שלך, הצלחת תוך יומיים להגיע לצינוק!" הוא אמר וניסה להסדיר את נשימתו. "ולמה?- רק בגלל ששיגעת את הסמל שלך! אתה היית חייב לראות איך הוא התלונן בפני הקפטן!"
 
"הוא היה גרוע." השיב לו רודאל. "הוא לא ידע לעשות את העבודה. רק העברתי לחיילים הללו אימון ראוי לשמו. אולי בפעם הראשונה בחיים שלהם."
 
משום מה תשובתו רק הגבירה את התקפי הצחוק של ג'נאל. למעשה, לו רודאל לא היה תקוע בצינוק המטונף הזה כשבטנו מקרקרת הוא כנראה היה מסוגל להינות גם מהאירוניה שבסיפור. אבל... ובכן, הוא הרגיש מחורבן.
 
"הגעת להוציא אותי מכאן?" שאל רודאל.
 
ההבעה שפשטה על פניו של ג'נאל אמרה הכול.
 
"נהדר. מה הסיבה הפעם?" שאל רודאל במרירות. "אני מהווה סכנה לכל הסמלים המטומטמים שבאקטינט? אני מפיץ שמועות כזב על כשפים שהרגו את הנסיך? אני שוב מרגיז את המלך?.."
 
"אתה חייב להתרגל למעמד החדש שלך." קטע אותו ג'נאל בכאב. 
 
"סליחה?" 
 
"המלך לא מרוצה מההתנהגות שלך." המשיך ג'נאל ועיווה את פניו. "אתה מדבר אל המפקדים שלך בחוצפה רבה. אתה מתנהג לחיילים כאילו אתה גנרל, ומסתובב עם הראש למעלה כאילו דבר לא השתנה. אתה צריך להתרגל לעובדה שהמלך עשה איתך חסד, ולהודות לו שאתה חייל פשוט ולא עוד גולגולת שמשופדת על החומה."
 
"חסד?!" התפלץ רודאל. "ממתי חסדים הם לתת לגנרל לעבור את מסכת הייסורים של טירון?!"
 
"זה מה שביקשת." אמר ג'נאל בטון נעלב. "רצית להמשיך ולשרת את המלך."
 
"השתן עלה לך לראש, ג'נאל?! לדעתך להיות טירון עלוב הוא שירות עבור האימפריה?! אני רוצה שתוציא אותי מכאן תיכף ומיד! אני יכול לעשות כל כך הרבה דברים..."
 
"לזה בדיוק המלך התכוון." אמר ג'נאל בקול עצוב. "אתה עדיין חושב שאתה בעמדת השפעה. תשכח מזה רודאל. אתה רק חייל פשוט."
 
"אנא ג'נאל..."
 
"קולונל מנדרד בשבילך." אמר ג'נאל, בקול קריר במיוחד. "תתרגל להיות טוראי ברוטוויל, ואולי תראה בקרוב אור שמש."
 
הוא תלש את הלפיד מהקיר, והניח לחוקר לנעול מאחורי את דלת התא של רודאל.

בשלב מסוים, הדלת קרקשה שוב. רודאל מתח את צווארו כדי להיטיב לראות מי הגיע הפעם, אך התגלה לו שזה רק חוקר שהביא לו את הארוחה. מסכת הנחושת החלקה על פניו בהקה לאור הלפיד שלו כאשר דחף לעבר רודאל מגש ועליו חצי כיכר לחם ומרק אפרפר שהדיף ריח שרוף.
 
"אני רוצה לדבר עם ראש המסדר שלך." אמר רודאל בקול רם, ואז קילל את עצמו חרש.
 
מה ראש החוקרים כבר יעשה עבורו? אם ג'נאל, אחד מהחיילים הנאמנים ביותר שפיקד עליהם בחייו, לא נקט דבר כדי להוציא אותו מהמאסר, מה ראש החוקרים כבר יעשה? האיש היה צונן באופיו והיה לו לב של אבן- לפחות מכך לא היה מצופה מהאיש שעומד בראש החוק הנאילאת'י. יחסיו עם רודאל מעולם לא הפליגו אל מעבר לשיתופי פעולה נעדרי כל רגש בשמירה על חייו של המלך ומשפחתו. 
 
אולי חוץ מהפעם שהוא הוריד לי את האוזן. יכול להיות שהוא הפגין בטעות קצת כעס. או אכזבה. קשה לזהות רגש בפניו של אדם שפניו הם מסיכה חלקה.
 
החוקר נעץ בו מבט אטום ושקט.
 
"אני אשיג לו את מה שהוא רוצה." אמר רודאל, וחש צביטה בלבו. "אני אחקור את גנרל ארימוס."
 
וככה ויתרתי על שארית הכבוד האחרונה שלי, כשאני אזחל אל ברכיי אל ארימוס הארור ואתחנן שיספר לי על חוויותיו מהיום ההוא בקיראטוריטאק.
 
החוקר בהה בו עוד רגע נוסף, ואז עזב את התא, מותיר אותו לאנחות.

כאשר רודאל נרדם הוא שב לחלום על פאלינה.
 
כבר חודשים הוא לא חלם עליה... אולי מאז קבורתו של רוביד. והמאורעות האחרונים כמעט השכיחו ממנו את אהבתו. אך בתא האפל והטחוב היא הצליחה להתגנב בחזרה מתוך מחשבותיו המודחקות.
 
הוא ראה אותה הולכת בגנים של האקטינט. שערה התבדר ברוח ועל פניה היה נסוך חיוך כה ממשי שחמימות פשטה ברודאל. הוא זכר שקרא בשמה, שצעק לה שתשוב... אך היא המשיכה לחייך וללכת כאילו הייתה חרישת. הוא פסק לקרוא בשמה כאשר נעלמה ממבטו... ואז החשיך הכול, והמציאות נסדקה. רוח שערה דחקה בו לאחור לתוך ריק שחור ואינסופי. קול עמוק ומורכב שכאילו היה מורכב מאלפי קולות שונים גיחך לעומתו.
 
לא תחמוק מהנתיב אותו ייעדנו לך. אתה תשוב לעלות על השביל שנבחר להיות חייך. בדד תלך על הדרך שתהיה לך לגורל.
 
הוא זעק, ורצה לדעת מי הם שמאמללים אותו. הקול צחק שוב.
 
אדונים, שליטים.
 
שדים.

הוא התעורר באחת, רטוב וקפוא מקור.
 
"בוקר טוב, חייל."
 
כל פניו היו שטופות מים, שזלגו על בגדיו וחלחלו לעצמותיו. מי קרח קפואים, רעד בלתי נשלט עבר בגופו.
 
"גרר..." הוא נאנק.
 
האיש שמולו השליך הצידה את דלי העץ, שהיה כעת ריק. הוא נחבט בקיר בקול עמום.
 
"תצדיע, ברוטוויל."
 
עכשיו רודאל זיהה אותו. היה זה סמל המחלקה שלו. האיש העלוב והשחצן שדמה יותר לכורסה מאשר למפקד ראוי בלגיונות נאילאת'. האיש שזלזל ביכולות שלו, ובמקום להודות לו על כך שאימן את המחלקה שלו כיאות- העניק לו את הצינוק.
 
והוא רוצה שאצדיע לו. אתנשק עם חזירה לפני שאעניק לו כבוד.
 
רודאל ירק בפניו.
 
הסמל נותר רגוע.
 
"אני מסוגל להבין את הזעם שלך." הוא נאנח. "בוודאי קשה לאריה קשיש כמוך לקבל יחס כאחרון הגורים שהומלטו אך עתה..."
 
רודאל קטע אותו בלעג.
 
"באמת? אתה חושב שאתה מבין?! אתה- שהיית חולם לעשות משהו חשוב יותר מאשר להדריך כמה דרדקים איך להחזיק חרב- חושב שתבין את הנפילה שהייתה לי?!"
 
הסמל התכופף, הרים בשתיקה את הדלי שממנו התיז על רודאל את המים, והתיישב עליו. הדלי נאנק במחאה, אך עמד בגבורה במשקל שלא אמור היה לשאת.
 
"הערכתי אותך עד עכשיו, רודאל." הוא אמר בשקט, עיניו בגובה העיניים של רודאל. "אל תגרום לי לראות בך עוד מפקד קטנוני ועלוב מהסוג שהצבא מלא בו."
 
לא עוד התנשאות, וצעקות נוטפות לעג מצד המפקד הזה. היה בקולו מעט.. חום.
 
"ביישת אותי בחצר האימונים." אמר רודאל בכעס, לחלוחית עולה בעיניו.
 
"אתה טועה רודאל. אתה זה שביישת אותי." אמר בשלווה המפקד, וסטר בכוח על פניו של רודאל.
 
רודאל שפשף את לחיו בתדהמה. "למה?"
 
"איך אתה היית נוהג אילו חייל שלך היה רוצה להראות לכל פקודיך שהוא טוב יותר ממך?" שאל הסמל, ונימה של כאב התלוותה לקולו. "אתה חומר יותר טוב ממה שלרוב מגיע אליי, ושנינו יודעים זאת. אתה לא חלק מהרי הזבל שאני צריך לאלף כדי שידעו לצעוד בשורת כידונים שתחזיק מעמד יותר מכמה דקות. אתה שועל קרבות, אתה לוחם מקצועי שרבים מתקנאים בו. ורבים יותר רואים בך מושא להערצה. אני יודע שאתה יותר טוב ממני בניהול מלחמה, אבל יצאת כל כך עלוב בחצר האימונים שאני לא מתחרט אף לא על רגע אחד שבילית בצינוק הזה!"
 
"אז למה הגעת לכאן? כדי ללעוג לי?"
 
"אני מוציא אותך מכאן, רודאל."
 
רודאל נחר בבוז. "אתה תשיב אותי למחלקת הטירונים שלך? ככה אתה נוקם בי."
 
"הלוואי שיכולתי. אולי ככה היית לומד להתנהג כמו חייל הגון." הסמל שתק, וכל שנשמע לכמה רגעים היה פצפוץ האש שבלפיד.
 
"אז מה תעשה?" שאל אותו רודאל. "...המפקד?" הוא הוסיף לאחר הרהור קל.
 
מגיע לו שיקרא כך. למרות שהוא גרוע בכך, הוא משתדל לפחות. והלוואי שיכולתי לומר אותו הדבר על מחצית מהמפקדים שראיתי בחיי. 
 
הסמל נשם עמוק, ובטנו השמנה התנפחה לגודל שרודאל חשב שלא אפשרי.
 
"שנינו יודעים שהדבר הטוב ביותר הוא שניפרד איש איש לדרכו. אתה לא חוזר יותר אל המחלקה שלי." הסמל נעמד, והניח את ידיו על מותניו. "אני לא הצלחתי לחנך אותך, אבל יהיה אחר שאני מפקפק אם ייכשל בכך."
 
רודאל לא אהב את נימת קולו של הסמל.
 
"במי מדובר?" שאל בחשש מפני התשובה.
 
"הגנרל ארימוס יוצא בקרוב בראש גדוד פרשים אל הגבול עם איוור. מצבת כוח האדם שלו הדלדלה מעט בגלל כמה חיילים שהוא תלה על ששדדו חנות. ואתה עומד להיות חייל ישר כמו פלס וצייתן כמו חמור מאולף תחת פיקודו. אל תנסה אפילו לשנות את דעתי. חבל שאתרגז לחינם."
 
רודאל צנח על ברך אחת. שפתו רעדה.
 
זה לא אפשרי. פשוט לא. לא. לא! לא!
 
שני חוקרים במסכות אדומות נכנסו אל התא. הסמל הנהן אליהם.
 
"רודאל יזדקק לעזרתכם." הוא אמר. "אני חושש שהוא מאבד מעט מקור הרוח שלו."

הקסרקטין של גדוד הפרשים השני היה למעשה קומה שלמה באחד האגפים המרוחקים באקטינט. החדרים היו צנועים להפליא. ארבעים במספר. בכל אחד מהם שוכנו עשרה חיילים, ולצד כל אחד מדרגשי העץ ניצב כיסא פשוט שעליו הונחו בקפידה מדים כחולים ומגוהצים.
 
אחד החיילים הללו היה כעת רודאל. ואפילו שכעת היה באחת מהיחידות המובחרות בלגיונות הנאליאת'יות, הוא לא חש גאווה. או אפילו שמחה.
 
רודאל הלם באגרופיו על קירות החדר החדש שלו. הוא חשק את שיניו וניסה להרגיע את הזעם ששצף בעורקיו. 
 
"לעזאזל השלישי!" הוא נהם.
 
"אולי תפסיק כבר?" רטן אחד החיילים בחדר. "אנחנו מנסים לישון, מטומטם!"
 
רודאל נשם עמוק, ועצם את עיניו.
 
אתה חייב להירגע. תחשוב במקום להתרגז. חבל שתגרום לכל האנשים מסביבך לתעב אותך תוך כמה שעות מאז שדחפו אותך מבעד לדלת חדרם.
 
הוא קמץ את אגרופיו. "אני מתנצל." הוא זרק בקול נמוך לחלל האוויר.
 
החייל קילל אותו בשקט ושב והתכסה בשמיכה שלו. 
 
דממה עטפה שוב את המגורים.
 
אך רודאל לא יכול היה באמת לעצום את עיניו. הוא היה טרוד מדי, וחש בזיעה קרה עוטפת אותו נוכח המחשבה מה צופן לו יום המחר.
 
מתוסכל מכך שלא הצליח להירדם הוא זינק ממיטתו ועשה חמישים שכיבות שמיכה. הוא חשב שהפעילות הגופנית תרגיע אותו, אך הוא רק חש עצבני עוד יותר. 
 
הוא הביט אל הדלת, היא הביטה בו בחזרה.
 
אסור לך לצאת. אמר קול הגיוני במוחו. אם הקצין התורן יתפוס אותך הוא יטיח בך את מכותיו הנמרצות עד שהגב שלך יהפוך לעיסה בטעם רודאל.
 
הדלת הביטה בו שוב.
 
הוא נאנח לבש כותונת לגופו, חגר את חרבו למותניו.וניגש לפתוח את ידית הדלת, זרם חזק של אוויר קר מהמסדרון סייע לו לפתוח אותה. כאילו מתגרה בו.
 
גם אם הוא כעת חייל מן השורה, הוא לא מתכוון להיות צייתן כמו חייל מן השורה.
 
הוא שוטט במסדרונות, ללא כל מטרה. הם היו ריקים מכל אדם, פרט לשומרים שפיטרלו במסדרונות הראשיים. אבל עבור רודאל שהכיר את האקטינט ככף ידו היה מדובר במשחק ילדים. הוא עבר דרך גרמי מדרגות נסתרים ומסדרונות עלומים וכך הותיר מאחוריו את התקלות האפשריות.
 
הוא נעצר כאשר שמע צלצול חרבות.
 
כעבור רגע חרבו הייתה שלופה בידו, ורגליו נשאו אותו במהירות אל מקור הקולות. הוא כבר לא חשב על דבר. לא על יום המחר ולא על העובדה שעליו לפגוש בארימוס ולא על המסע של גדוד הפרשים השני לעבר הגבול עם איוור.
 
הוא שמע סכנה, ותו לא.
 
מישהי צעקה, ולאחר מכן שוב צלצלו החרבות, ושוב, ושוב.
 
רודאל שעט קדימה. הקרב נשמע קרוב יותר ויותר.
 
הוא פנה ימינה, ויצא אל חצר האימונים.
 
לאור הלבנה הבחין במלכה אוחזת חרב בידה ופיה פעור בצעקה. היא חסמה אך בקושי את מהלומותיו של לוחם שהיה בגבו לרודאל, גלימתו מתנופפת ברוח כמו שערה הכהה של המלכה.
 
רודאל נהם, ושעט לעבר האויב שלחם במלכה.
 
אני כבר אינני חבר משמר המלך, אך לא זנחתי את חובותיי.
 
הוא הניף את חרבו ועמד להנחית אותה על האויב. עיניה של המלכה נפערו כשהבחינה בו.
 
"רודאל, לא!" היא זעקה באימה.
 
האיש הסתובב לאחור, רודאל הנחית מטה את חרבו.
 
קרן כסופה האירה את פניו של שארקן לירקל. וברגע האחרון רודאל הסיט את חרבו הצידה. השינוי הפתאומי בתנועת החרב גרם לו לאבד את שיווי משקלו ולמעוד.
 
כל מה שנותר מההסתערות מלאת ההדר שלו, הייתה נפילה עלובה לתוך הבוץ.
 
"אתה אידיוט, רודאל." אמר לו שארקן, והגיש לו יד משוריינת כדי לסייע לו לקום.
 
רודאל הביט במשטמה ביד המושטת.
 
"אל תהיה תינוק." אמר שארקן, וזיק רחמים עבר בפניו. "קח אותה."
 
הוא הושיט את ידו והניח לשארקן להקים אותו. רודאל פנה להביט אל המלכה, שעמדה כעת רועדת וחוד חרבה נוטה אל הקרקע. הוא חש בושה, כעס, ובעיקר אכזבה. 
 
"אז עכשיו את איתו." אמר במרירות. "ככה... ככה... זה מה שעשית לרגעים שלנו ביחד?"
 
המלכה נשאה אליו את מבטה. "למה אתה מתכוון?"
 
"התעקשת שאני, ורק אני אאמן אותך בחרב." אמר לה רודאל. "ומה קורה כאשר עזבתי? תפסת לך לריקוד החרבות את החייל הראשון שהבחנת בו."
 
"אם אני אוכל לומר להגנתה, אני זה שהציע לה את האימונים." אמר שארקן בקול תקיף, והניח את ידו על כתפו של רודאל. "ועכשיו חזור מיד למגוריך בטרם אקרא לממונים עליך שיענישו אותך כיאות."
 
רודאל ניער את ידו של שארקן בגסות. "תעזוב אותי, חתיכת חרא מתחסד." 
 
"איך קראת לי?" נהם שארקן בחומרה. "אתה כבר לא בעמדת הכוח בה היית פעם. תתרגל לכך כבר, לעזאזל."
 
"אז זה מה שקורה עכשיו?" שאל אותו רודאל, דמעות כעס עולות בעיניו. "אתם מתעלמים מכל מה שהיה בעבר? תמיד ניסיתי להיות הוגן. הייתי מפקד טוב, ועכשיו אתם משתינים עליי מראש מגדל המועצה."
 
"עזוב אותנו לכמה רגעים, שארקן." אמרה המלכה.
 
שארקן אמד את רודאל במבט קשה.
 
"זו פקודה." המלכה אמרה נוכח התעכבותו.
 
שארקן הרכין את פניו והלך לקצה חצר האימונים. מחוץ לטווח שמיעה. רק צללית אפילה נותרה ממנו, שעונה על הקיר ובוחנת אותם בקפידה.
 
"אוי, רודאל." אמרה המלכה ונימה לא מוסתרת של כאב נלוות לקולה. "אני מצטערת על זה כל כך. האימונים איתך היו מיוחדים מאוד. אני לא מתחרטת עליהם כלל. לאחר שעזבת, ביקשתי מאחי לאמן אותי אך הוא סירב. הוא אמר שיש לו מחויבות קודמות למשחקים שלי..."
 
"עזבתי?" קטע אותה רודאל כלא מאמין. "המלך אמר לך שעזבתי את המשמר?"
 
"זה לא מה שקרה?" תהתה המלכה.
 
רודאל הטיל את ראשו לאחור וצחק בחוסר חדווה. "לא. לא עזבתי. המלך סילק אותי מתפקידי בבושת פנים והשפיל את כבודי בכך ששיבץ אותי באחת ממחלקות הטירונים של גנרל ארימוס. את יודעת כמה אני שונא את ארימוס, נכון?"
 
"המלך אמר שאת טוען שארימוס הטיל עליך את האשמה במשבר שלו, בקיראטוריטאק.,"
 
רודאל הנהן "לפחות בעניין הזה המלך לא שיקר לך במצח נחושה. ארימוס אכן האשים אותי בהפקרת הכוחות בעיר לאסון שאירע שם. אסון שאף אחד לא יכול היה למנוע מעולם."
 
פניה של פאלינה מושחרות, המתנקש מכפת הנמר מזועזע כמוני מה... כישוף הזה.
 
"המלך נקם בי." אמר רודאל חרש. "ועכשיו אני מגלה שכל המשמרת שלי מסבה לי את גבה. קודם אחיך ביקר אותי בצינוק ונהג בי ביהירות, ואז שארקן, ועכשיו... את."
 
עיניה של איסאני בהקו כשתי אבני חן. "אינך מבין? מה ציפית שיקרה? שאפסיק את האימונים שלי מכיוון שאתה אינך עוד? שאפקיר את בטחוני, ואת ביטחונם של ילדיי?"
 
"לא, את זו שלא הבינה, הוד מעלתך." השיב לה רודאל. "אומן לחימה לא מחליפים לעולם. יש קשר סביב הלחימה שהוא הרבה מעבר לאימונים עצמם. זה כאילו בזמן הלחימה הנשמות של הלוחמים מתאגדות בלהט הקרב. העובדה שכעת שארקן מאמן אותך במקומי היא גרועה בעיניי כאילו היית מגלה שבעלך בוגד בך מאחורי גבך."
 
"רודאל..." אמרה איסאני בעדינות. "אני מצטערת."
 
היא שמטה את חרבה על הבוץ, וחיבקה אותו חיבוק שלא היה ניתן לפרש אותו בשום צורה כחיבוק של נימוס. הוא מצא את עצמו מחבק אותה בחזרה ובוכה אל תוך שערה.
 
"זאת לא אשמתך." הוא אמר בקול חנוק. "אלו החיים. הם מעולם לא יניחו לי להיות גיבור. הם תמיד ידרדרו אותי למטה כאשר חשבתי שעליתי כבר הכי גבוה שאפשר."
 
איסאני ליטפה את גבו בעדינות, פעם פעמיים, ואז רחקה ממנו. מותירה בעבר את הרגע בו נפלו המחיצות.
 
"אלו בדיוק החיים." היא אמרה לו בחזרה. "עליות ונפילות. ואנחנו רק מנסים לצאת מהמצב שלנו ולשרת בצורה הטובה ביותר את החברה. לנסות להיות טובים יותר, גם כשקשה והמצב לא מאיר לנו פנים."
 
רודאל הנהן לעומתה.
 
"את מלכה טובה, איסאני." הוא אמר. "את עדיין דבקה בטוב אחרי שאיבדת את רוביד לאותה מפלצת שאיבדתי עבורה את פאלינה. כן, אני משוכנע שזהו אותו הרוע, אל תגידי לי שאני שוטה כמו כולם."
 
"אני לא חושבת כך, רודאל." אמרה איסאני מנדרד. "אתה אדם נבון, ואני בטוחה שתדע לעשות את הטוב ביותר בכל מקום בו אתה נמצא. אין זה המקום שבו אתה רוצה להיות, אני בטוחה. אבל אפילו שם תדע לעשות את מה שנדרש ממך."
 
"אילו רק את היית מובילה את הממלכה הזו במקום קסריאס." הרהר רודאל בקול. "היינו במקום אחר כיום."
 
"אין זה מקומי לבקר את החלטותיו של בעלי, אך הדברים שאמרת כעת חמורים מאוד." אמרה לפתע איסאני בקול צונן. "אני לא רוצה לשמוע אותך מבקר את ההחלטות שלו."
 
"את כועסת עליו." אמר רודאל לפתע. "זה חייב להיות כך."
 
איסאני נשאה עוד רגע על פניה את המסכה הקרה, ואז שמטה אותה באנחה יחד עם כתפיה. "הוא כבר לא אותו בן אדם." היא אמרה באומללות. "הוא כבר לא רוצה לראות אף אחד מלבד את הגנרלים והלורדים הבכירים שלו. אפילו אותי הוא לא רוצה. אני לא חלק ממשחקי המלחמה שלו. הוא נהיה פחות אנושי עם הזמן, והופך להיות לוחם חסר רגש."
 
זה נשמע כבר יותר דומה למלך נאילאת'י מסורתי. קסריאס החמישי היה עוף מוזר מדי בשושלת של בית פריינסטר מכדי שהוא ישרוד זמן רב בלי להסתגל לתדמית המצופה ממנו.
 
כמובן שרודאל לא אמר זאת בקול, אלא שיקר.
 
"אחרי המלחמה הוא יחזור לעצמו." הוא אמר לה. "הוא עכשיו מנסה לנקום את דמו של רוביד."
 
אפילו שאני בטוח שהאיוורים וקארים לא הרגו את רוביד באותה המידה שאני בטוח שהשמש תעלה מחר בשמיים... טוב, אולי קארים כן היה מעורב. אבל זה עדיין מייתר לחלוטין את המלחמה הזו.
 
איסאני תלתה בו מבט מלא תקווה. "אתה בטוח שכך יהיה?"
 
כמו שהייתי בטוח שמעולם לא אכנס אל מגדלי המלח. בטוח לחלוטין, עד שהמציאות כנראה תסטור לנו בפנים.
 
"האלים יהיו בעזרנו, הוד מעלתך. ועוד נשוב ונגלה את מלכנו מחדש." הוא קד בפניה, מהרהר תוך כדי כמה מגוחכת העובדה שהוא מתנהג כלפיה שוב בגינוני מלכות אחרי שאמרו שניהם את אשר על ליבם. "אני חייב כעת לחזור אל המגורים שלי. את יודעת..."
 
"כן, בהחלט." אמרה המלכה.
 
"כדי שלא..."
 
"כמובן."
 
"אני אמצא את הדרך, ואת..." הוא הישיר אליה מבט, מתלבט אם להמשיך את דבריו.
 
"כן?" שאלה המלכה בציפייה.
 
הוא התכופף והרים את חרבה מהאדמה. "את תמשיכי להתאמן, הוד מעלתך. עוד נכונות לנו תקופות קשות בטרם תבוא ההקלה."
 
הוא החווה בראשו לשארקן באישור, ואיש המשמר התנתק מהחומה בהקלה ניכרת לעין.
 
"אבל מה שאמרת לפני כן, על האימונים." אמרה איסאני. "אם אתה רוצה אני מוכנה לחדול. אני לא רוצה לפגוע בך יותר."
 
רודאל הושיט לה את החרב, ניצב תחילה.
 
"עוד אשוב לאמן אותך, בעזרתו של מסטור." הוא אמר לה. "אך לא אפגע מכך."
 
ובאותו הרגע הוא האמין בכך.
 
הוא סיים להיפגע. החל ממחר הוא לא עוד יפגע. הוא יהיה הפוגע.
 
למענו, למען איסאני, ולמען הממלכה.
 
הוא ישוחח אם ארימוס בהזדמנות הראשונה שתעלה בידו.

ההשכמה למחרת התנהלה באופן גס. הרבה צעקות, טלטולים וקללות. החיילים בחדרו של רודאל התנהגו בדיוק כמצופה מלוחמים שחייהם הם מעבר מקרב אחד לאחר.
 
"תתעורר, זקן!" צעק באוזנו חייל בעל שיער בהיר וזקן מדובלל. "עוד רבע שעה צריך להיות כבר באורוות. הגנרל בכבודו ובעצמו ממתין לנו שם!"
 
רודאל התמתח באיטיות במיטתו. "ומה הוא יעולל לי אם אאחר?"
 
"אז אתה תקבל רק למחרת את הסוס שלך אם תכעיס את הגנרל." אמר לו החייל בהיר השיער. "עד אז תאלץ לרוץ אחרי טור הפרשים. ועל כל שעה שתגיע באיחור לנקודת החניה תקבל הצלפה בגבך."
 
רודאל הנהן לעצמו. זה היה הסגנון האופייני לארימוס. 
 
הוא לבש בחיפזון את המדים שקיבל רק אתמול. חולצה, מכנסיים, מגפיים מעור גמיש, ולבסוף את המעיל בכחול של לגיונות נאילאת'. את חרבו הוא חגר בחיפזון למותניו, ואז מיהר בעקבות החיילים מחדרו.
 
באורוות המתין להם כבר הגנרל, מלווה בחמישה חיילים לבושים בשריון מלא, ובקצין שעטה סרטים שהעידו עליו שהוא מפקד גדוד הפרשים. ארימוס נראה קפוא כמו תמיד, ומצחו היה מכווץ כאילו היה דבר שלא השביע את רצונו.
 
הוא סקר את כל החיילים. מאתיים במספר. מבטו השתהה לרגע אחד נוסף על רודאל. אך המבט הזה אמר כבר הכול.
 
טעות אחת שלך, ואני זורק אותך לכלבים. ולא כביטוי.
 
"חסרים שלושה חיילים." אמר ארימוס בקול משועמם. "יארקלי, נוגסין ובורס. היכן הם?!"
 
"את יארקלי ובורס הורית לתלות לפני יומיים כשהם גנבו ענק מחנות הצורפים ברובע הנהר." אמר חייל אחד. "נוגס עדיין בצינוק עם אגודלים מרוסקים עד שיודה שהוא אנס משרתת במטבח. כפי שפקדת."
 
"וכך צריך להיות." אמר ארימוס. "אסור להתעסק ברכוש של אדם אחר בלי רשות. אז כולם אכן כאן, אם אני מבין נכון את דבריך."
 
"כן הגנרל."
 
"יפה. אז עד שאני סיימתי לדבר עם רודאל ברוטוייל כולכם כבר שמתם את התחת שלכם על אוכף והייתם בטור מוכן לרכיבה. ברור?!"
 
"כן הגנרל!" צעקו כולם, ורודאל קיווה שארימוס לא מבחין בשתיקתו.
 
"מעולה. תסתלקו מעליי." הוא אמר, וסימן לחמשת השומרים שלו גם לעזוב אותו. "ברוטוייל, אתה תישאר."
 
רודאל פילס דרך אל הגנרל. משימה לא פשוטה בהתחשב בשעטה בכיוון הנגדי של החיילים לעבר האורוות. לבסוף, רק הוא ומפקד הגדוד היו ליד ארימוס. הוא הצדיע לגנרל, וזה פטר אותו בתנועת יד קלה.
 
"רודאל, תכיר את קולונל אטורו דיז'ארן, מפקד הגדוד השני. איש מוכשר מאוד שכל העתיד עוד לפניו."
 
רודאל ממש יכול היה לשמוע את המסר האמיתי שבקולו.
 
בניגוד אליך רודאל, שכבר הצלחת לדפוק את החיים של מכל הכיוונים.
 
"נעים להכיר, אדוני הקולונל." אמר רודאל והכריח את עצמו לקוד.
 
קולונל דיז'ארן היה בשנות השלושים לחייו, והתהדר בשפם מפואר. בעיניו היה מבט דומה לזה של ארימוס- מבט מלגלג וחסר חמלה, שהביע תשוקה רבה לפתוח למישהו את הבטן ולצלות לו את המעיים.
 
"יש לך חברים, ברוטוויל?" שאל אותו הקולונל לפתע.
 
אחרי השאלה הזו? אחד פחות. חצוף.
 
"אם יורשה לי לשאול, מדוע זהו עניינו של הקולונל?" שאל רודאל חלקלקות.
 
נער צעיר הגיע במהירות והושיט כובע מגונדר לקולונל דיז'ארן. "כי כעת אתה מוותר עליהם. כל עוד אתה תחת פיקודי, החברים היחידים שלך הם הבחורים שלי." דיז'ארן עטה לראשו את הכובע. ,אני מודע לעבר הבעייתי שלך ומצפה ממך שתשלב בגדוד שלי ללא בעיות מיותרות."
 
ארימוס הצטרף לדבריו. "וכדי לוודא שאכן כך יקרה, אני ממנה אותך לשרת אותי לאורך כל המסע. אתה תדאג שהארוחות שלי יגיעו בזמן, שאף אחת מהמפות שלי לא תיעלם לה ברכיבה, ולדאוג שהשריון שלי יבריק מדי יום משל היה מראה. ברור?"
 
אם הגנרל קיווה לשבור בכך את רוחו של רודאל, הוא כמעט הצליח. רודאל של יום האתמול היה יורק לו בפנים ומכניס אגרופים בפניו עד שישליכו אותו לצינוק כדי שיתמודד עם ההשלכות של מעשיו. אך רודאל החדש כבר לא נפגע עוד.
 
אני אהיה אליך קרוב מתמיד, אסבול את הביזיון בלהיות נושא כלים כמו טרובר, ואוכל לגלות אחת ולתמיד מה הסודות שאתה מסתיר לעצמך.
 
לרגע רודאל חשב על טרובר ומה הוא עושה כעת. בראשו לרגע הבליחה התמונה של טרובר השרוע במשתה לצידה של אחת השפחות. הוא נאנח לעצמו בתסכול. אך אז הבחין רודאל בזווית עינו בחוקר לבוש גלימות אדומות שהלך בין ההמולה ששטפה את האורוות. החוקר הנהן לו פעם אחת ונבלע בנהר האנשים.
 
אלו היו החוקרים. הם עוזרים לי.
 
"כמובן הגנרל, לעונג יהיה לי." רודאל קד בפני הגנרל. "כעת אוכל לקחת את הסוס שלי."
 
ארימוס נענע בראשו לשלילה. "אתה לא תיקח את הסוס שלך מהאורווה."
 
לרגע קט חרדה עברה בליבו של רודאל כשנזכר במה שאמר לו הבוקר החייל בהיר השיער.
 
אתה תקבל רק למחרת את הסוס שלך אם תכעיס את הגנרל.
 
שלושה מנערי האורווה קרבו כשהם אוחזים במושכות של שלושה סוסים. האחד לבן, השני חום, והשלישי היה לא אחר מסוסו השחור של רודאל, עם רעמתו הנוקשה ועיניו השקועות.
 
"העוזר האישי שלי לא יכנס אל האורווה כאחרון החיילים." אמר ארימוס. "זוהי פגיעה בכבודו של המפקד, ואני לא אהיה מוכן לכך."
 
רודאל המתין שארימוס ודיז'ארן יעלו על הסוסים שלהם, ואז הצטרף אליהם גם הוא.
 
"בואו נבדוק אם כל הכלבלבים כבר מסודרים ליד השער." אמר ארימוס, ודחק בצלעותיו של סוסו הלבן. "קדימה, סוס ארור."
 
שלושתם דהרו אל שערי האקטינט, ופגשו בגדוד הפרשים מנסה לשלוט במזגם הסוער של סוסיו. הסוסים היו שרויים באי נחת לא רגילה. הם התנועעו במקומם ובטשו בפרסותיהם על אבני הריצוף.
 
"תרגיעו את החיות שלכם, חיילים." פקד ארימוס. "אתם חיילים בגדוד הפרשים 'גיבורים' השני. לא חבורת איכרים עם ראש מלא בבצל."
 
"הגנרל, אני חושש שזה קשור לעובדה ששיירה נכנסת אל האקטינט." אמר דיז'ארן. "בשיירות מהסוג הזה תמיד ישנן יותר סוסות מסוסים."
 
ארימוס קילל, ודחק בסוסו קדימה.
 
"למה אתה מחכה?" שאל דיז'ארן את רודאל. "אתה חייב תמיד להיות צמוד אל הגנרל. בוא."
 
רודאל נעץ את דורבנותיו בסוסו, והשיג את ארימוס, שבחן את טור הפרשים הארוך שנכנס אל האקטינט. דגלים סגולים שעליהם רקום היה טווס זהוב התנוססו באוויר.
 
"הלורד מנדרד הגיע." אמר ארימוס בחוסר סבלנות. "הטווס המגונדר מהפילימורה יחסום לנו את הדרך החוצה בשעה הקרובה."
 
"הוא היה אמור להגיע רק באמצע היום." אמר דיז'ארן.
 
"בהחלט תכננתי לעזוב לפני שהוא יגיע. אני לא סובל את פאיל מנדרד." הוא הסתובב אל רודאל, ובעיניו נצצה ערמומיות. "מה דעתכם שנצטרף אל קבלת הפנים שבוודאי הכינו לו בכיכר במלכים?"
 
הוא לא המתין לתשובה ושוב דחק בסוסו באכזריות. לא מתריע מראש בפני הקולונל ורודאל.
 
"הוא תמיד עושה את זה?" שאל רודאל. "מתחמק ככה?"
 
"בלי סוף." אמר דיז'ארן. "בוא נתפוס את השמוק הזה. גם ככה הוא לא יחכה לנו."
 
רודאל התחיל לחוש שהוא מחבב את דיז'ארן.
 
הם השיגו שוב את ארימוס. זה המתין להם בכיכר המלכים, מאחורי מבנים מסודרים של עשרות חיילים שהתבשלו בשריונות שלהם בדום מתוח לקראת הגעתו של לורד הפילימורה. מרחוק הבחין רודאל בבמת עץ עליה עמדו המלך ואיסאני מנדרד. מבטם היה נעוץ בשיירה שהגיעה מהפילימורה.
 
רודאל חשב שהם כלל לא הבחינו בארימוס, רודאל וקולונל דיז'ארן שהגיעו לטקס אליו לא נקראו.
 
לצידם הבחין רודאל ברב גנרל הוירוק, ששאף עמוקות ממתקן האדים שעל צווארו, ובדיווין אוסטרינג' שרפרף על פניו במניפה ורודה. ראש החוקרים נעדר מסיבה לא ידועה, אך הידען קורסין וג'נאל מנדרד עמדו בגאון משני עבריו של הכיסא הריק.
 
כולם המתינו בשקט במשך עשרים דקותף עד שהגיעה השיירה של לורד מנדרד אל הכיכר.
 
הלורד מנדרד היה כל כך שמן שהסוס כמעט קרס תחת משאו. ולמען הסר ספק, היה מדובר באחד הסוסים הכבירים ביותר שרודאל ראה מעודו. על פניו הייתה את אותה הבעה גאה שראה בלי סוף על פניהם של ג'נאל ואיסאני. אך הזקנה כבר החלה להכות בו, ושללה ממנו את חן הנעורים שהיה לילדיו התאומים.
 
מצידו האחד הייתה אישה צעירה על סוסה לבנה. שערה הבהיר היה אסוף בפקעת על עורפה. היא לבשה שמלה לבנה עם רקמה בשוליים שגרמה לה כמעט להיראות זוהרת. ומצידו השני היה איש שברגע הראשון הוא כמעט וחשב שזהו ג'נאל. הוא היה זקוק לכמה רגעים כדי להבין שהוא צופה בהעתק כמעט מדוייק של ג'נאל מנדרד. הוא היה רזה יותר, ועל פניו הייתה הבעה של חוסר נוחות שהוא לא האמין שיראה אי פעם על פניו של ג'נאל אשף חיי החברה.
 
"ברוך בואך אל האקטינט, הלורד פאיל מנדרד." הכריז המלך בקול. "אני שמח לראות כי נענית לקריאה להצטרף עימי למלחמה באיוור."
 
"ברור שנעניתי, אידיוט." קרא פאיל בקול. "אתה החתן שלי, נשר קטן. איך אתה יכול לומר את השטויות הרשמיות האלו? אני מתחיל לחשוש שנתתי את ידה של ביתי לטיפש מגודל."
 
"אבא!" זעקה איסאני בזעזוע.
 
"אני מצטער, ילדה שלי, אבל אני לא יכול לסבול טמטום." פאיל מנדרד התנועע באוכפו, ורודאל חשש שגבו של הסוס ישבר. "אז איפה הייתי, כן. ג'נאל!"
 
"כן אבא!" קרא ג'נאל מהיציע. "אני שמח לראות אותך. כבר זמן רב..."
 
"גם אתה התחלת לדבר כמוהו?!" שאל פאיל בחדות והצביע על המלך. "בחיי האוויר של המערב דופק את ההיגיון שלכם. כולנו משפחה אחת, לא מלכים מאיזה סיפור אבירים לילדים. רק לראות אתכם כבר גורם לי להתגעגע לפילימורה. איסטילופן עושה מהאנשים החכמים ביותר שוטים."
 
"אנחנו בכל זאת בטקס, אבא." אמר ג'נאל. "אפילו אם כבר הצלחת להרוס את המוניטין שלך בחצר המלוכה כלורד עם התנהגות אצילית."
 
"קשה להחריב עיר שמעולם לא הייתה קיימת." אמר הלורד מנדרד. "אז שומע, ג'נאל? הבאתי הנה את הבחורה שלך, שלא תגיד שאבא שלך לא דואג שתהיה שמח גם בעיר המחורבנת הזאת."
 
הוא הצביע על האישה לצידו, וזו הרכינה את ראשה בענווה.
 
"אני שמחה לראות שעברת את הדרך בבטחה, אלנה." אמרה איסאני בקול. "כבר כאשר שמעתי שתגיעי הנה דאגתי שיכינו עבורך את החדרים המפוארים ביותר שהאקטינט מסוגל להציע." 
 
"תודה לך, איסאני." אמרה אלנה, וחייכה. רודאל חשב שהחיוך שלה קורן כמו השמש.
 
"בחירה נבונה עשה ג'נאל." לחש דז'יראן לצידו.
 
"עבר כבר זמן רב מדי שפאיל לא דיבר." אמר ארימוס בבוז. "בערך חצי דקה. חבית השומן הזאת חייבת לדבר בקרוב."
 
"הוד מעלתך!" הכריז פאיל מנדרד בקול. "אני יעשה לך שיעור קצר במשפחה כדי שנחסוך את בטקסים הדפוקים. אלנה הזאתי, מבית...."
 
"שטריסגארן., אמרה אלנה.
 
"כן בית שטריסגארן, היא האישה היפה של ג'נאל שלי. הוא התחתן איתה בדיוק חודשיים לפני שלקח ת'תחת שלו כדי לשמור על החיים של המשפחה המלכותית שלך."
 
"אבא, די." אמר ג'נאל, וסומק עטף את צווארו.
 
אך פאיל לא התכוון להפסיק.
 
"אלנה יפה מאוד כמו שאתה רואה, אני מצפה שהיא תוליד נכדים שכולם יתעלפו מהיופי שלהם. היא טיפוס מוצלח מאוד. אתה יודע? יפה, נחמדה, מוכשרת, יפה ובשלנית בכלל לא רעה. וגם אמרתי שהיא יפה? כל זה בכלל לא כמו חתיכת הזבל שיושבת לימיני, ילד שאני מתבייש בו בכלל שהוא בני. איך קוראים לך?"
 
ההעתק של ג'נאל פצה את פיו. "אני לוקואן מנדרד, אבל כולם קוראים לי לוקו." הוא אמר. "אבא, אולי פעם אחת אתה מוכן לא לזלזל בי?"
 
"ללוקו יש פה גדול כמו שאתה רואה, הוד מעלתך." אמר פאיל. "התלבטתי אם להשאיר אותו לנהל את החשבונות בפילימורה, אבל בסוף חשבתי שיהיה טוב להפקיד זאת בידי מירווה שהיא אהה.... ביתי."
 
"הממזרת שלו, למען הדיוק." לחש ארימוס לרודאל.
 
"...לוקו היה מחריב את כל מה שבניתי בתוך כמה דקות. אתה מבין? אז עדיף שהוא יהיה פה לידי כדי שאני לפחות יראה שהוא לא הורס שום דבר. אם הוא לא עושה דברים משמעותיים כמו אח שלו, שלפחות לא יכניס להריון מחצית מהזונות בפילימורה עד שאני אשוב לשם."
 
"אני בטוח שיהיה לנו זמן רב עוד לשוחח על העניינים הללו." אמר המלך, קוטע בתקיפות את הפטפטת הלא מכובדת של הלורד מנדרד. "ברוך בואך, הלורד."
 
"שוב פעם אתה קורא לי ככה?!" התרגז פאיל. "אמרתי לך..."
 
"אני חושב שראינו די." אמר ארימוס. "בואו נשוב אל הגדוד שלנו. אני מאמין שתכף נוכל כבר לצאת לעבר הגבול האיוורי."
 
ארימוס בהחלו צדק. כעבור חמש דקות הם כבר הגיעו אל שערי האקטינט. אחרונות העגלות של הלורד מנדרד נכנסו אל האקטינט. והשערים נסגרו בקול רעם.
 
ארימוס סובב את סוסו אל פרשי הגדוד. "אנחנו עומדים להראות לאיוורים מהי נאילאת'!" צעק ארימוס. "אנחנו אמנם מעטים, אך אנו כבר נחל את הפשיטות על בני הניכר. זכרו את היום הזה, חיילים. כי אתם עומדים לספר לבניכם שאתם הייתם הראשונים להמטיר על איוור את חמתה של נאילאת'!"
 
כולם הריעו והקישו בחרבותיהם על המגנים שלהם. כולם חוץ מרודאל.
 
הוא בלע את הרוק שלו באימה.
 
הוא היה בטוח שהם ירכבו לסייר בגבו, או לתגבר את אחת המצודות הקטנות שבגבול.
 
אבל לשרוף כפרים ולבזוז איכרים עניים?
 
כבר אז, לפני שיצא מהשערים, הוא ידע בוודאות שיתגעגע לשלווה של האקטינט.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

אני קצת ממהר אז לא היה לי זמן לעשות קו נטוי והדגשות בפרק הזה... מאמין שתסתדר אבל.
פרק ארבעים וחמש: העיר שלא תדע נחת.

ספוילר:

ככה המשכנו כמה ימים, ישנו בעיקר ביערות למה לאף אחד לא התחשק לפגוש אנשים אחרי החיילים האלו של פאמור. זה היה רעיון מחורבן לגמרי. זתומרת, להישאר ביער. זה לא עשה יותר טוב ליורן בשום צורה. הרגליים שלו התחילו להכחיל מהקור, ככה שמצאתי את עצמי משגיח עליו בלילה ליד המדורה שהוא לא יתגלגל פנימה עם ההתקפי קדחת שלו שהוא לא היה שולט בעצמו. ובקושי מצאנו אוכל. ברצינות. לודו היה הצייד הכי טוב שלנו. ניסיתי ת'מלכודות שהוא לימד אותי לעשות, אבל חוץ מלטאה אחת לא תפסתי שום דבר. יכולתי לעשות מלכודות עד מחר ושום חיה לא הייתה נתפסת בו. קארים התחיל לעשות ת'קסמים שלו מתי שהוא גילה שהציד שלי מתחרבן לגמרי. אבל גם הוא בקושי היה מגלה ציד טוב. זה היה כאילו הגענו למקום שאין בו שום חיות. ככה שהיינו אוכלים גרגירי יער חמוצים כאלו ליד רגל מסכנה של ארנבת וכמה שורשים.
 
 אבל גם להיכנס לכפרים היה רעיון ממש מחורבן. החיילים של פאמור שרצו באיזור ובטח כל קבוצה של אנשים שלקחו נשק הם היו מפרקים במכות. ראינו אותם עושים את זה לשבעה ח'ברה שלקחו חרבות. אני חושב שזה הגיע להם שהחיילים של פאמור הרגו אותם, למה הם נראו לי מהטיפוסים ששודדים שיירות ואונסים נשים. תמיד שנאתי אותם. את אלו שלא עשה להם טוב לקחת ת'כסף ולהרביץ איזו ארוחה טובה. אלו שהיו חייבים לעשות לאנשים אחרים הרגשה רעה כדי שהם ירגישו טוב. הכרתי אותם בסוהל, והתרחקי מהם כמו מהנאילאת'ים.
 
אז ככה שהתחלתי להתרגל ללבד. לכל העצים המפחידים והגבוהים שהקיפו אותנו כל הזמן וזרקו עלינו ת'עלים שלהם. להרגשה המוזרה הזאת- שאפילו שהיינו הכי לבד בעולם אתה מרגיש כל כך רע כאילו יש משהו שדבוק לך על התחת ועוקב אחריך לכל מקום.
 
והכי גרוע, קארים התחיל ללמד את אאשאן במקומי.
 
זה לא התחיל ביום אחד. בהתחלה הוא היה יושב איתי קצת על התרגילים בכתיבה, והסביר לי על כל מיני צמחים שיכולים לרפא פצעים. אבל הוא התחיל להתחמק מהשיעורים שלנו. יום פה ויום שם. והתחלתי לראות אותו יושב עם אאשאן בלילות ומסביר לה על הרוחות שלו, הרבה יותר ממה הוא בחיים הסביר לי. התעצבנתי על זה כל כך, אבל לקארים לא היה אכפת. ז'תומרת הוא עדיין זייף ת'מצב והיה עושה לי שיעור. אבל זה קרה פעם בהרטל במקום כל יומיים.
 
ככה יצא שאת רוב הזמן סתם העברתי בטיפול ביורן. קשרנו אותו על סוס, כדי שלא יפול בדרך. הייתי מדבר איתו די הרבה. ואפילו שהייתי די בטוח שהוא לא שמע אותי בכלל, זה עשה לי קצת טוב בלב שיש מישהו אחד שלא זורק עליי. זתומרת, היה לי את בלזיל, אבל הבעיה איתו הייתה שהוא תמיד ברח ממני מתי שהוא מצא משהו יותר מעניין. יורן לא עשה את זה. ואפילו בגלל שזה רק בגלל שקשרנו אותו כמו פושע שמובילים לגרדום.
 
הכול היה יותר מדי בסדר ושקט כדי שזה ימשיך ככה.

אפילו ככה עלינו על בעיה.
 
ג'ואנוס אמר לילה אחד שהפרצוף של קארים מפורסם מדי. ואם הקצין ההוא של פאמור הצליח לעקוף ת'אשליות קסם שלו אז יש בטח הרבה אנשים שיצליחו לעקוף ת'אשליות שלי.
 
חשבתי שקארים ייעלב אבל הוא סתם משך בכתפיים שלו.
 
"אני מעולם לא התמחיתי באשליות. את הקסמים הללו השארתי ללוריאס." הוא אמר. "קסמי יצירה הרבה יותר מעניינים, ושימושיים."
 
האש במדורה צמחה לגובה של שלושה מטרים פתאום, הסתחררה יפה ככה סביב עצמה, ויצרה נשר יפה. כולו עשוי להבות. הוא הסתכל ישר בי, ואז נשך ת'אוויר במקור וצרח פעם אחת לפני שהתפוצץ לאלף גיצים שריחפו לתוך הלילה. זה היה יפה מאוד. אאשאן נראתה נדהמת, וויליאמר וחת'אי החליפו חיוכים. קרוין שמר באותו הזמן, אבל בטח הוא היה רוטן שקארים סתם משוויץ.
 
ג'ואנוס אפילו לא מצמץ.
 
"אתה צריך לגלח את הזקן שלך, מאסטר." הוא אמר.
 
קארים הסתכל עליו ופרץ בצחוק. "מה? אין סיכוי."
 
"אני אחראי על הביטחון שלך, מאסטר." ג'ואנוס המשיך. "אני רוצה להסתכן כמה שפחות בדרך לנארקראת'. הדרך הטובה ביותר לכך היא למנוע כל אפשרות שיזהו אותך."
 
קארים הביט בו, הוא הבין פתאום שג'ואנוס לא צוחק בשום צורה. האש צנחה וכמעט לא ראיתי כלום. לא הייתה טיפה של אור.
 
"אני..." אמר קארים בלחישה מסוכנת.
 
"...תציית לי." אמר לו בחזרה ג'ואנוס. "זה סוף הדיון. מחר תיכנס לכפר הראשון שנגיע אליו ותוריד את כל השיער שלך. זקן ושיער. אלא אם אתה יודע לכשף לעצמך תספורת."
 
"בטח שאני יודע." אמר קארים. "לעזאזל. אני יעשה את זה." 
 
האש חזרה שוב לגודל רגיל, ומול הפנים שלי ראיתי בנאדם שכמעט לא זיהיתי. הייתה לקארים קרחת במקום השיער האפור שלו. הוא הוריד ת'שפם שלו והשאיר רק פאות לחיים ות'זקן על הסנטר שלו.
 
"שנעזוב את נאילאת' אני מחזיר את השיער שלי." אמר קארים. "בכנות, אני מרגיש מגוחך."
 
זה היה כל כך נכון ככה שלא התאפקתי וצחקתי. אאשאן והשאר הצטרפו אליי לאט לאט, אפילו קארים חייך קצת. הייתי יכול להישבע שגם על הפנים המטורפות של יורן ראיתי משהו שנראה כמו חיוך. ואני בטוח שזה לא היה תעלול של האש. באמת.

טוב שקארים הסתפר שלילה ההוא למה לא היה שום כפר ביום למחרת, וגם באחד אחרי זה וגם באחד אחריו.. זה היה ממש מוזר. לא היה יום אחד בנאילאת' שלא עברנו ליד כפר- אפילו אם הוא היה רק כמה חוות עלובות. גם לא שמעתי כמעט ציפורים, והשמיים נהיו מעוננים. בלי גשם, רק עננים אפורים ועצובים כאלו. הרגשתי כאילו היערות שעברנו בהם היו נראים כולם אותו הדבר.
 
"זה מרגיש לי מוזר, סקייל." אמרה לי אאשאן, ונגעה לי ביד.
 
כמעט קפצתי מתי שהיא נגעה בי. לא דיברתי איתה מאז הלילה ההוא שלודו מת בו- מתי שהיא עשתה הכול כדי שאני אוריד ת'כפפות. הלילה שגיליתי כמה היא הייתה מזויפת עם כל האהבה שחשבתי שהייתה בנינו. ממש כעסתי עליה גם עכשיו, אבל חשבתי שזה היה יותר כעס על עצמי שהאמנתי לה. בקשר אליה... לא הרגשתי אליה כלום. לכן גם לא דיברתי איתה. לא היה אכפת לי ממנה עוד.
 
זה לפחות מה ששיקרתי לעצמי, למה באותו הרגע, הרגשתי עליה הרבה מאוד דברים. אהבתי ת'תסרוקת שלה, ואיזה עלה שנתקע לה בצורה חמודה מעל האוזן. ות'פנים המבוהלות שלה.
 
"מה את רוצה?" רציתי לשאול אותה, אבל זה יצא לי יותר כמו צעקה. 
 
"למה אתה כועס עליי?" היא צייצה.
 
התלבטתי אם היא מטומטמת או משחקת אותה סתם ככה. ככה זה עם בנות. ברצינות.
 
היא כנראה ראתה ת'תשובה על הפנים שלי. "אה, בגלל זה."
 
"כן בגלל זה."
 
"אפשר להתחיל מחדש." היא אמרה בשקט. "אני יודעת שלא נהגתי עמך בצורה הוגנת. אבל אפשר לנסות שוב הפעם. אם תרצה, למרות שאבין לגמרי אם לא תהיה מוכן."
 
באמת התחשק לי, במקום קטן בלב. היא הייתה יפה נורא. באמת. והרגשתי ת'פרפרים האלו בבטן.
 
אבל ידעתי שזה פשוט לא ילך. אז היו לנו סמלים דומים על הידיים, אבל אפילו המתווך האדום ההוא אמר שאנחנו ממש שונים. וממש הרגשתי את זה. 
 
אבל כמו אידיוט לא קיבלתי החלטה. "מה היה הדבר המוזר ההוא שהרגשת?" שאלתי אותה.
 
הייתי צריך לומר לה שתעזוב אותי, אבל דחיתי ת'בחירה. איזה מפגר אני. ממש.
 
"הרגשתי ת'סמל ההוא. הוא נהיה קר כמו קרח." היא אמרה. "אתה יודע הסמלים על הידיים שלנו.."
 
הפסקתי אותה, למה קארים הסתכל עלינו פתאום מהצד. זכרתי ת'בקשה של יורן שבחיים אסור שקארים ידע על הסמלים.
 
"אני יודע איזה סמלים." אמרתי בשקט שקארים לא ישמע. "אבל לא הרגשתי כלום."
 
"אני לא יודעת מה הסיפור, אבל אין לי תחושה טובה כל כך. המקום הזה מפחיד אותי." 
 
היא צדקה, ת'אמת. כבר כמה שעות אחר כך הגיע הערפל. אחרי שעה הוא נהיה סמיך נורא. לא יכולתי לזוז צעד בלי לנשום אותו עד שהוא יסתום לי ת'אף. קרה כבר שנתקעתי על שורש שלא ראיתי עד שהפנים שלי היו מרוחות עליו.
 
זרקתי לקארים ת'רעיון הגאוני שהוא יעשה איזו שטות עם הרוחות שלו כדי שנוכל לראות על מה אנחנו דורכים. בגלל שהוא היה מכשף וכל זה. לא יפה להתלבש ככה על בנאדם, אבל בשביל קארים זאת באמת שטות. ככה שלא הרגשתי יותר מדי רע עם זה שכמעט צרחתי עליו את זה מתי שנפלתי על השורש ההוא.
 
הוא מישמש איזו רוח אחד ועשה ת'הורה- בורה שלו, ואז הערפל נחלש קצת. יכולתי לראות עשר מטר קדימה בערך. לא היה שם יותר מדי, רק המשך של השביל. אבל לפחות עכשיו היה אפשר ללכת בנוחות כזאתי.
 
ככה המשכנו איזה כמה שעות, עד שהגענו לקצה של גבעה נחמדה כזאת. היה משם נוף נחמד משהו. ז'תומרת, זה היה נראה נחמד אם אתה מהמטורפים שהולכים בקברים ואוכלים לעצמם ת'ציפורניים. ראיתי פעם אחד כזה, וזה הספיק לי לדעת שאני הכי רחוק מזה. אז כל מה שראיתי מהגבעה רק עשה לי חשק להקיא ת'נשמה ולברוח בחזרה לסוהל.
 
הייתה שם בקעה כזאת, הייתי אומר שהאורך שלה היה חמישה קילומטרים, והרוחב שלה אולי כפול מזה. אבל היה קשה לדעת, כי הערפל עטף ת'בקעה הזאת כמה מאות מטרים ממני. בקושי ראיתי ת'גבעה שבצד השני. וכל הבקעה הייתה מלאה בבניינים הרוסים. מקצה לקצה היא הייתה מלאה באלפים של חורבות. היו שם ים של בניינים בלי גגות, צריחים חצי הרוסים וכניסות לארמונות שהובילו לשום מקום. ראיתי גם לרגע מגדל פעמון, אבל אז הערפל עטף אותו.
 
פתאום כבר לא יכולתי לראות את העיר. הערפל חזר שוב כמו לפני שקארים עשה ת'קסמים שלו. 
 
רציתי לומר לו שיחזיר את זה, אבל ראיתי ת'רצינות על הפנים שלו ובלעתי את כל המילים שלי בחזרה.
 
"קסמים מסוכנים במקום הזה." הוא אמר, וגירד בראש שלו.
 
הסוס שיורן היה קשור אליו התחיל ללעוס לי ת'כובע. דחפתי אותו בעצבים הצידה, אבל בעיקר בגלל המקום המחורבן הזה שקארים הביא אותנו אליו.
 
"אז למה לעזאזל הובלת אותנו לכאן?" שאל אותו קרוין, כאילו הוא קורא ת'מחשבות שלי. הוא דהר אלינו עם הסוס הזה שלו. "בואו, נחזור לדרך המלך, נמצא איזה פונדק נחמד לשבת בו ונתחמם קצת מול האש."
 
קארים נענע בראש שלו. "זה בלתי אפשרי."
 
קרוין התכעס פתאום. "אני שונא את המקום הזה. הוא עושה לי צמרמורת. אני חוזר. תחליטו אתם מה לעשות."
 
הוא סובב ת'סוס שלו, ודהר לתוך הערפל.
 
"להביא אותו בחזרה?" שאל וויליאמר.
 
"הוא תכף ישוב." אמר קארים בקול חלש כזה. 
 
לא הבנתי אותו, אבל אחרי כמה דקות שמעתי קול של פרסות, וראיתי את קרוין חוזר, הפנים שלו לבנות כמו עצם. "העיר... היא..."
 
"הייתה גם שם?" שאל אותו קארים בלי להסתכל עליו. "כן, אני חושב שבכל מקום שנשוב אליו נמצא את חורבותיה של ג'אראמאה. זו הייחודיות של העיר המדהימה הזאת. עיר איומה ומלאת הדר בה בעת. שילוב מבעית למדי."
 
ג'ארמאה. השם הזה דגדג לי. בטח עכברוש סיפר פעם אחת על המקום הזה. אבל הבנאדם היה מספר על הכל, ככה שלנסות להיזכר מה היה הסיפור עם העיר הזאת היה ניסיון גמור. 
 
אז שאלתי את קארים מה הסיפור עם העיר הזאת.
 
"ג'ארמאה הייתה בעבר עיר מדורלית. אחת מהגדולות באזור. היו בה מעגלי זימון עצומים, מקדשים מפוארים וגם כמה מזבחות גדולים של קורבנות אדם. אבל היא נבזזה ונשרפה בידי השבטים שהגיעו מהדרום- גורל זהה לזו של כל עיר מדורלית אחרת. השבטים בנו על החורבות את ג'אראמאה. עיר אנושית גדולה, במקום עיר מדורלית גדולה. אירוני, נכון? אבל הייתה בעיה אחת קטנה."
 
קארים בטח ממש חיכה שאני ישאל אותו על העיר הדפוקה הזאת אם הוא הכין כזה נאום.
 
"שהיא זזה ממקום למקום?" שאלתי בסוף.
 
"מה? לא. הבעיה הייתה שבמקום היה מעגל זימון. כנקמה אחרונה, המדורלים הם הטילו כישוף רב עוצמה על העיר."
 
"שהיא תזוז ממקום למקום?"
 
"כמעט! אבל לא. אף אחד לא ידע מה הוא הכישוף. כששאלו את אחד השבויים המדורלים מה הטילו הכושפים שלהם, הוא רק חייך ואמר 'העיר אמנם שלכם- אבל לעולם לא תדעו נחת.' או משהו דומה. האנשים שסיפרו לי מאוחר יותר את הסיפור לא היו בעלי זיכרון מזהיר במיוחד... מיותר לציין שהמדורלי נהרג במקום. השבטים מהדרום לא היו סלחניים במיוחד. שנמשיך ללכת?"
 
לא היה דבר בעולם שפחות דגדג לי לעשות מאשר ללכת אל העיר הזאת. אפילו יותר מהפעם ההיא באיגוראת' שהפועל עם העין האחת הכריח אותי להיכנס למכונה שחותכת ת'עצים ולשלוף לא ת'חתול שנתקע בין הסכינים ותקע את כל העסק. הוא אמר לי שאני יצא מה זה בחורה אם אני לא יכנס פנימה, אז עשיתי את זה- אבל בלי טיפה של חשק. והבן חברה אהובה אפילו לא שילם לי על זה, רק אמר שאני יוכל ללכת ולהשוויץ שנכנסתי לתוך הסכינים בלי להיפצע. לא שזה היה שווה משהו, למה השאריות של החתולה רק לכלכו אותי ביותר דם ממה שהיה אם הייתי נפצע. אז העיר הזאת הייתה גרועה בשבילי כמו אלף חתולים ארורים. אולי אפילו יותר.
 
"אם אני יוצאת משם בחיים אין לי בעיה." אמרה אאשאן.
 
ככה היא סיכמה לי ת'מחשבות לא רע. אבל קארים לא לקח אותה ברצינות.
 
"זאת בסך הכול עיר." הוא אמר לה בחיוך. "האם פחדת אי פעם לחצות את איגוראת'?"
 
"מעולם לא הייתי באיגוראת'." אמרה אאשאן.
 
"אז נורקה, שיהיה. לא פחדת לחצות את נורקה?"
 
היא אמרה שגם שם היא לא הייתה, וקארים עשה מזה הצגה שלמה.
 
"אתה גרה מרחק הרטל הליכה משם! איך יצא שאת גרה במזרח נאילאת' ולא היית בנורקה?!"
 
אאשאן כחכחה בגרון. "ערים מפחידות אותי." היא אמרה. "הן גדולות, מאיימות, ויש שם הרבה מאוד אנשים לא נחמדים."
 
"כי סטאורן ושאר המטורפים שגידלו אותך בשלושת הגלגלים ממש נטפו נחמדות." מלמל קרוין לעצמו. לא חשבתי שאאשאן שמעה אותו, למה הוא דיבר בשקט, אבל היא השפילה ת'עיניים שלה בעצב.
 
"הם היו קצת אנשים." היא אמרה והשפה שלה רעדה. "אני לא מסוגלת לדמיין את כמות הרוע שתהיה בעיר גדולה."
 
"אבל אין אנשים בעיר הזאת, ילדתי." אמר קארים, והשליך ת'מקל שלו מיד ליד. "זאת חורבה אחת גדולה. אנחנו רק צריכים לחצות אותה, ונהיה בצד השני. אין כאן אנשים בכלל."
 
אבל שמעתי גם משהו אחר בקול שלו. זאת הייתה אחת המתנות שחיים של גנב נותנות לך. אתה יכול לדעת בדיוק מתי בנאדם יספר לך חצי אמת. כמעט יכולתי לשמוע את קארים עוצר ת'עצמו מלהמשיך ת'משפט.
 
ידעתי שאנשים אין כאן, אבל אם קארים מפחד להשתמש כאן בקסמים- זה אומר שיש כאן דברים הרבה יותר גרועים.
 
באמת שרציתי לחזור, אבל שקארים ירד לכיוון העיר ידעתי שהוא כבר בחר בשבילי. אני עומד לחצות ת'עיר הארורה. ובאמת שאני עומד להשוויץ לכל בנאדם בעולם שחציתי את ג'ארמאה.

קארים הוביל אותנו בשביל רחב מאוד. אולי עשר מטרים הרוחב שלו. לא ידעתי איך הוא רואה לאן הוא הולך למה הערפל היה יותר עבה אפילו ממה שהיה לפני שהגענו לג'אראמאה. הגשם שהתחיל לטפטף לנו על הראש בכלל לא עזר. והרוחות שנשבו בין הבניינים נשמעו נורא. כאילו מישהי צורחת שיצילו אותה. באמת שרציתי לבכות, אבל הערפל שנתקע לי בעיניים הקפיא לי ת'דמעות או משהו כזה.
 
הבתים היו מוזרים נורא. הם נראו בגדול נחמדים כאלו. עם רעפים אדומים וכל זה, אפילו שהם נראו קצת ישנים וטחובים. הדלתות של חלק מהם אבל נתלו מהצירים, זתומרת- אלו שהיו להם דלתות. התריסים כל הזמן נטרקו ברעשים שהקפיצו לי ת'צורה.
 
פתאום ראיתי משהו זז באחד הבתים. הסתכלתי מתי שהתריס נפתח בגלל הרוח וראיתי בפנים אישה צעירה עם שיער אדום ויפה. היא הייתה ממש יפה והכול, רק שהיא שכבה על מיטה וצרחה. לא יכולתי לראות אותה לגמרי למה שלוש נשים אחרות עם מטפחות לבנות הקיפו אותה. ראיתי אותם מושכות לה משהו מבין הרגליים, משהו שנראה כמו תינוק, כאילו היא יולדת או משהו. התקדמתי לכיוון הבית כדי להציץ קצת יותר טוב. ממש סיקרן אותי מי היא, ואולי לעזור לה. אבל אז מישהו משך אותי בחזרה.
 
"אל תעשה את זה."
 
הסתובבתי וראיתי ת'פנים של קארים. למרות הזקן המצחיק שלו, הוא היה נראה רציני משהו. "יש שם מישהי..."
 
"אם תלך לשם לא תוכל עוד לחצות את ג'ארמאה." הוא אמר. ,אתה תישאר לכוד כאן לנצח, בצער וביגון של העיר."
 
הסתכלתי שוב על הבית, ופתאום האישה והמיילדות האלו נעלמו. במקומם ראיתי שני אנשים בלי חולצה מתאבקים. היו להם סכינים משוננות בידיים. 
 
"עזוב אותה במנוחה." אמר לי קארים. "הנח לג'ארמאה לשקוע בטירוף שלה. אין לך דרך לסייע לה כעת. זה הגורל שלה."
 
אחד האנשים דקר ת'שני בחזה. דם בצבע זהב נשפך על הרצפה. אור ירוק עדין כזה עלה מהבנאדם שנדקר. הוא ניער ת'ראש שלו וקפץ על האיש השני. שתיהם זזו בחדר כמו מטורפים מתי שהם ניסו לא להידקר שוב. ראיתי צל זז מאחוריהם משהו גדול מאוד, היה לו ארבע ידיים.
 
"תשוב אליי סקייל." הוא אמר לי, כמעט מתחנן. "אנחנו צריכים להגיע לנארקראת', רק שם נוכל לרפא את יורן."
 
שמעתי מיאו עצוב כזה. הסתכלתי למטה וראיתי את בלזיל.
 
העיניים שלו ממש התחננו אליי שאני יחזור. או שאולי פשוט נמאס לו מזה שאני לא חכם כמוהו. אבל איך שהוא בא הוא הסתלק, עם זנב מתנופף וכל שאר ההשווצות שלו. 
 
ואפילו שהטריף אותי להיכנס פנימה הסתובבתי בחזרה לשביל. 
 
רק עכשיו ראיתי כמה הפנים של קארים היו לבנות. הוא ממש פחד עליי, אני חושב. 
 
פתאום גם אותי הפחידה המחשבה על הבניין ההוא. כל הסקרנות שהיית לי נשאבה מהבטן ופשוט ברחה. גם אני רציתי לברוח מהבית המפחיד הזה. 
 
"בוא נלך." אמרתי, והצטרפתי לכל השאר. 
 
חוץ מקרוין שהיה נראה טיפה לחוץ משהו על הסוס שלו, כולם נראו סך הכל בסדר. עד כמה שאפשר להיראות בסדר במקום הזה.
 
הטריף אותי לדעת הכול על העיר הזאת, שאלתי את קארים מה היו כל הדברים בבית הזה. האישה ההיא שילדה במיטה נראתה לי מוכרת אפילו שבחיים לא ראיתי אותה. שאלתי את קארים גם עליה.
 
"יש דברים שנסתרים אפילו ממני." הייתה התשובה שלו, ובאמת שקיוויתי ליותר למה הוא היה מאג וכובל רוחות וכל שאר התארים המכושפים שלו. הוא חייב לדעת ים של דברים. הייתי שואל את יורן על זה אם הוא לא היה כולו מכוסה עד לקצה המוח שלו בקדחות. ברור שיורן בטח היה מספר לי פי אלף על העיר למה הוא בטח קרא ספרים בגובה הרי גופאן על הכול. מה גם ידעתי שיורי בחיים לא יסתיר ממני סודות עם משפטים עלובים כאלה.
 
 באמת שזה משפט מתחמק משהו מצידו. קארים השוויץ שהוא לא מאמין באלים בכלל, ויחסית לאחד שאמר שהוא סומך רק על עצמו ובורא לי ציפורים מאש, הייתי מצפה שידע לומר לי הכול. אבל זה מראה כמה שהחיים יכולים להשתין על הציפיות שלך.
 
חוץ מזה לא היה נעים לי ללחוץ עליו. באמת. הפנים שלו היו לחוצות ממש. פחדתי שכל רגע הלב שלו יעוף לו מתוך החזה, ויתרסק על הרצפה המטונפת של העיר הזאת. אז רציתי שיירגע קצת. 
 
עשיתי חשיבה מהירה, ופתאום זה נפל עליי. יש דבר אחד שיעשה כל כך טוב על קארים שהוא ישכח מהכול. ורציתי ממש שינשום רגיל וכל השאר. שום דבר טוב לא יוצא ממישהו לחוץ.
 
"היי, אתה יכול לספר לי עוד על ג'ארמאה?" שאלתי אותו. "על הכישוף של המדורלים ועל למה היא נראית כזאת אפורה ומדכאת."
 
באמת שצריך לכתוב עליי סיפור גיבורים. זה האומץ הכי גדול בעולם, להיות מוכן לשמוע ת'דברים המשעממים שאתה רק רוצה שקט. ולא לחתוך לשתיים צבא שלם של האויב.
 
אבל לא התחרטתי על זה. איך שזה עשה טוב לפנים של קארים! ממש. וידעתי שאני עומד לשמוע הרבה זיבולי מוח אבל לפחות הדם של קארים יירגע קצת.
 
"ג'ארמאה נבנתה שוב אחרי שסילקו ממנה את המדורלים אל מוקברה." אמר קארים, והמשכנו ללכת בין הבניינים הריקים והעצובים של ג'ארמאה. "בנו את רוב העיר מחדש, אבל השאירו כמה מהבניינים היפים של המדורלים. כמו נניח הקשת הגבוהה שם."
 
התאמצתי לראות לאן הוא הצביע, למה הערפל ניסה להסתיר הכל בכוח. אבל ראיתי אותה. קשת רחוקה מאבן שנמתחה בין שני מגדלים דקים כאלו. זה הזכיר לי ת'חבלי כביסה באיגוראת', שהיו מתוחים ככה בין הבניינים.
 
רק שחבל כביסה אפ'פם לא נראה בודד כל כך.
 
"מה היא הייתה?" שאלתי.
 
"עבור המדורלים היא סימלה את הגשר בין עולמנו לעולם הרוחות. שנתקרב אליהם, תוכל להבחין שאחד מצריחי הקישור עשוי מאבנים רגילות, והשני מאבנים כהות וחמות למגע. אבנים מהתופת."
 
"התופת?" שאלה אאשאן.
 
"את לא רוצה לדעת." הוא אמר לה. רק עכשיו שמתי לב שבלי הזקן שלו אפשר ממש לראות על הפנים שלו מתי שהוא מפחד ממשהו. הוא באמת פחד לדבר על זה. אחרי על יום שעבר הוא נראה לי פחות כמו אגדה ויותר כמו פחדן.
 
אבל אאשאן התעקשה. היא לפעמים יכלה להיות עקשנית משהו, כמו אבן שלא מוכנה להשתחרר מהמגף. היא לא ידעה לזהות ת'סימן מקארים.
 
"אני חושבת שאני דווקא כן רוצה לדעת." היא אמרה.
 
"אז חבל, כי אני לא מוכן לדבר אפילו מילה על פולחן השדים כשאני הולך ברחובות ג'ארמאה." הוא אמר לה, וחזר אליי. ממש יכולתי לראות עליו שהוא רוצה להתעלם ממנה. "איפה הייתי?.."
 
"בנו את ג'ארמאה מחדש.."
 
"בהחלט! אז הבנייה מחדש של ג'ארמאה התחילה בצורה חלקה, עד שהתחיל לקרות דברים מוזרים. חומרי בניין נעלמו, בנאים איבדו את הכלים שלהם, ופועלים טענו שנגנבו מהם המשכורות. כל זה לא עזר לשלום בי אנשי העיר. עם הזמן נהיה טבעי שהפועלים קמו לבוקר וגילו שראשו של אחד מחבריהם רוצץ בשנתו בידי אויבים שרכש. מנהיג האנשים, באריל דרזדון, ניסה לפתור את הבעיות הללו. הוא הטיל עונשים כבדים על אנשים, וייסד מערכת חוקים נוקשה."
 
"וזה עזר?" שאלתי.
 
"חלקית. החוקים פתרו סכסוכים מקומיים, אך כלי עבודה עדיין נעלמו והתגלו בקצה השני של העיר כעבור חודשים. תומכות קרסו גם כשהבנאים נשבעו שהם היו יציבות לחלוטין באותו הבוקר. הבנייה נהיתה קשה יותר ויותר. אך באריל דרזדון ואנשיו לא ויתרו. אחרי עשר שנים תמימות- ג'ארמאה נהייתה עיר מפוארת ומרשימה שהשתרעה מהגבעה שעליה עמדנו ועד לגבעות שמעבר לערפל שאנו הולכים בו כעת."
 
"אבל הבעיות לא נגמרו." אמרתי, ונהייתי עצוב ממחשבה על העיר הזאת. "העיר המשיכה להיהרס."
 
באותו רגע שמעתי בניין קורס. קרוב מאוד אלינו. בעצם, ממש לפנינו. האבנים עשו מפולת בגובה שתי מטר ממש לפניי. כמה צעדים יותר, והייתי גומר ת'חיים בעיר המקוללת הזאת.
 
כולם עצרו ונהיה כזה שקט שיכול לשמוע ת'אבנים הקטנות ממשיכות להתגלגל מהמפולת הזאת. ושחשבתי שהכול נגמר, קרס עוד קיר והרים ת'מפולת הזאת לגובה של הר קטן. 
 
"העיר המשיכה להיהרס." אמר קארים בשקט. "גם הבניינים קרסו. וגם האנשים נהרסו. הם הושחתו מבפנים. ג'ארמאה נפלה לאיטה. תושביה נודעו למרחקים בסכסכנות המיוחדת שהם הצליחו לפתח. הם ידעו להפוך כל אי הסכמה לויכוח אלים, וכל ויכוח אלים- נהפך בידיהם למלחמה."
 
קארים הסתכל על ההריסות שחסמו ת'דרך. אני הייתי פשוט מטפס עליהם, אבל הסוס של קרוין והסוס שקשרנו עליו את יורן לא הצליחו לעלות על ההריסות למה הם היו תלולות מדי. קארים לקח פניה ימינה בין שני בניינים שגם נראו כאילו הם עומדים ליפול לתוך עצמם בקרוב. הלכנו כולנו אחריו והוא המשיך בסיפור על ג'ארמאה.
 
"תושבי ג'ארמאה נלחמו כל כך הרבה בשכנים שלהם. הם קידשו את המלחמה, במובן מסוים. הלורדים לבית דרזדון לא ניסו למנוע זאת. להפך, הם היו הגרועים מכולם. כאשר הם גילו שיש להם משאבים רבים הם לא השקיעו אותם בעזרה לעניי העיר או בשיפור פני העיר. הם הוציאו את כולם ברכישת אספקה למסע מלחמה בערים אחרות. הלורדים אהבו בעיקר לתקוף את הפילימורה. היא הייתה היחידה שהיוותה להם אתגר מסוים."
 
"מה עם איסטילופן?" שאלתי. זאת הייתה העיר הכי גדולה בעולם. אז הלורדים האלו היו הולכים על הראש שלה עם הם באמת היו חכמים. בעצם הם לא נשמעו חכמים כל כך, אבל לא מפגרים כדי שהם לא יבינו ת'דבר שאני מבין.
 
אבל קרוין הנמיך אותי יפה מאוד. 
 
"איסטילופן עדיין הייתה באותם שנים עיר מדורלית הרוסה." הוא אמר ונתן בי ת'מבט המתנשא הזה שרק נאילאת'ים יכולים לתת בך. "היו בה אולי בקתה או שתיים. בחייך, ילד. אל תביך את עצמך."
 
לקחתי אבן וזרקתי אותה ישר בתחת של הסוס שלו. הסוס כמעט הפיל אותו לאחורה. רק בקושי קרוין הצליח להישאר על הסוס. וגם זה אחרי שקארים אמר לסוס כמה משפטים שלא הבנתי. אבל מאז קרוין לא אמר לי עוד מילה. ומבחינתי זה היה בסדר גמור.
 
"פילימורה הייתה קרובה אל ג'ארמאה, באופן יחסי." קארים המשיך מתי שכל העסק נרגע קצת. "הם כל כך רצו את הסכסוך שהם תמיד ניגשו אל העיר הקרובה ביותר. אך למרות זאת, הם מעולם לא הצליחו לכבוש את הפילימורה. ולא היה זה בגלל נחיתות צבאית. לא. כמעט תמיד היה לדרזדון צבא גדול יותר מאשר לבית מנדרד."
 
"הם הסתכסכו תמיד תוך כדי הקרב." אמר קרוין, והסוס שלו צנף כאילו הוא מסכים איתו. או בגלל שהוא פחד שיחטוף עוד אבן. "המצביאים שלהם כמעט תמיד עזבו עם חלק מהצבא להקים ממלכה משלהם בנאילאת'. חלק עברו לצד של הלורד מנדרד בכלל. כמעט תמיד הם סתם לא היו מתואמים בקרב בגלל שנאה בין המפקדים."
 
היה לו ידע לא רע בהיסטוריה, יחסית לסמרטוט כמוהו. אבל הוא היה רוזן, וזה הסביר את זה. בעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הראה לי ת'רוזנות שלו בדרך שלא הייתה התנשאות על בני ניכר.
 
"כן, קרוין. השלום נעדר גם בין בני העיר בעצמם במידה שהייה עצובה למדי. בפעמים שקרה ונקלעתי אל העיר הזו ראיתי דברים מגוחכים. שני גברים מכובדים בגיל העמידה שנאבקו על רצפת הרחוב כמו שני פרחחים עד זוב דם בגלל שלא הכריעו מי מביניהם מצא ראשון מטבע נחושת על הרצפה. או אישה ענייה שהתנפלה בזעם על מצורע, בגלל שזה תפס את מקומה הקבוע שבו ישבה לאסוף נדבות. הרגשתי כאילו אני צועד בתוך זירת מלחמה שבה מתרחשים אלפי קרבות בו בזמן. ג'ארמאה הייתה גיהנום. היא הייתה לעיר לא ידעה נחת."
 
עוד בניין קרס, אבל הוא היה רחוק מספיק כדי שאני בקושי אוכל לשמוע אותו. אולי כמו צעקות של בנאדם שמרביצים לו מתי שהפה שלו סתום. מספיק חזק שתדע שקרה שם משהו לא נעים, אבל לא מספיק חזק שתרגיש בעצמך לא נעים. זה מה ששמר על השפיות של הפושעים שם בהארדין. שהם לא ישתגעו בלילות ויתלו ת'עצמם בסוף מהחומה.
 
"באופן מפתיע ג'ארמאה שרדה שנים רבות. אפילו עד שהמלך גאנדור החל את כיבושיו. גאנדור צירף אותה לממלכתו למרות שידע שמדובר בקן צרעות שבעיקר יעשה לו צרות. דיברתי איתו על כך, בזמנו. הוא סירב להקשיב לי והעניק להם זכויות רבות מדי. וזה התנקם בו, או ליתר הדיוק- ביורש שלו. אילדר החולני."
 
זה למה ידעתי שג'ארמאה הזאת מוכרת לי. עכברוש סיפר לי ת'סיפור הזה. הבן של גאנדור- אילדר- היה בחור נחמד כזה לפי הסיפורים, אבל היה רזה ופוזל והיה בוכה מכל דבר. הח'ברה מג'ארמאה אמרו שהם לא מוכנים שהוא יהיה המלך שלהם, ומתי שהוא בא לדבר איתם קצת- הם הרגו אותו וככה הרסו ת'אימפריה של גאנדור. ככה המלך קסריאס הראשון נהיה מלך. הוא היה השר צבא של אילדר ודיכא ת'מרד הזה בלי בעיות, והרג את כל האנשים בג'ארמאה. 
 
קארים נראה שמח שידעתי ת'סיפור. אבל זה לא היה חוכמה למה כל אחד באימפריה הכיר אותו. זאת הייתה הסיבה היחידה שנאילאת' קיימת בכלל.
 
גם חת'אי הכיר ת'סיפור, אבל הוא אמר שהוא בחיים לא ידע שהעיר נשארה כל כך שלמה.
 
"קסריאס רצה שהעיר תהיה תזכורת נצחית למה שיקרה למורדים." אמר קארים. "הוא השאיר אותה שלמה, אבל מעולם אף אחד לא הורשה ליישב אותה. אף אחד בכל מקרה לא התקרב אליה. רק המוות והריקבון היה בן בית רצוי כאן."
 
זה היה סיפור יפה, אבל היה אפשר לראות על אאשאן שהיא לא מרוצה כל כך.
 
"הכל טוב ויפה, אבל איך הגיעה העיר למצב כזה?" היא שאלה, ולא היה קשה לראות את זה. 
 
קרוין הסכים איתה. ואפילו הוסיף שאלה משלו למה העיר זזה ממקום למקום.
 
"העיר עדיין מקוללת." הוא אמר, ופתאום נעצר. "היא עדיין לא יודעת נחת. היא עדיין לא קיבלה את המרגוע המנחם של המוות. אנחנו גם כן לכודים בתוכה. וגם אנחנו סופגים חלק מהבלבול שאוחז בה. רק לחצות את הטירוף יסייע לנו לצאת מכאן."
 
פתאום חזרנו לרחוב הראשי. וזה היה מקום נורא יותר מכל מה שראיתי בעיר. כמעט כל הבניינים פה קרסו כבר והיו ערימות של אבן ועץ ישנים ושחורים משתי הצדדים של הרחוב המרכזי. ככה המשיך לתוך הערפל עד כמה שיכולתי לראות. הרוח בכתה פה אפילו יותר חזק.
 
"זה מקום שאיבד כל תמצית חיות. זאת עיר של דממה." אמר קארים והמשיך ללכת. "קסמי יצירה לא ישתלבו טוב במקום כל כך קודר ומוכה יגון. לא זה המקום שלי. אני חסר אונים כאן כמעט כמותכם."
 
שמתי לב רק עכשיו שאנחנו עומדים מול הקשת ההיא שקארים הראה לי שנכנסנו לג'ארמאה. זאת שנמתחה בין שתי מגדלים. זה היה הדבר היחיד שנשאר עומד. הסתכלתי על הסימנים שהיו על הקשת. הם עשו לי צמרמורת. 
 
"במקום הזה סגדו לשדים." אמר קארים. "במקום הזה המדורלים שחטו את חבריהם כדי לקרוא שיענו להם. במקום הזה הוטלו כישופים כה עתיקים שנשכחו אפילו ממני. ובמקום הזה הוטל גם הכישוף שהביא את העיר למצבה הנוכחי."
 
ת'מגדלים הקיף מעגל של סלעים שנשארו עומדים. סלעים שחורים וחדים כמו חרב. הסתכלתי על אחד מהם, וראיתי פנים של בנאדם צורח כאילו הורגים אותו. הוא נראה נורא. לא יכולתי להסתכל על זה עוד אפילו רגע אחד. אז מצאתי ת'עצמי פתאום תוקע מבט בקשת. אבל לא כמו כל קרוין וחת'אי שהסתכלו על הסימנים המפחידים עליה. אני הסתכלתי בתוך הקשת. באוויר שמתחתיה.
 
התקדמתי אליה בזהירות, וכבר התכוונתי לעבור מתחתיה, מתי שראיתי ת'אוויר רועד מתחתיה. לא משהו רציני, אבל ידעתי כבר איפה לשים ת'רגל שלי. הייתה לי הרגשה שזה יהיה מסוכן כמו לדרוך בתוך מלכודת של דובים.
 
הלכתי מהר לאחורה. רציתי להתרחק משם כמה שיותר, וחזרתי לעמוד ליד קארים.
 
"אסור להתקרב לשם." אמרתי לכולם.
 
אבל אאשאן לא הקשיבה לי. היא התחילה להתקרב לכיוון של הקשת, השפתיים שלה מפושקות והעיניים שלה פעורות בוכות. ברצינות. היו לה דמעות על הלחיים. העיניים שלה היו תקועות עמוק בתוך האוויר בקשת. 
 
ידעתי שהיא ראתה שם משהו, למה היא הייתה מרוכזת בקשת כמו שמרוכזים בסיבוב אחרון של צ'ייס מנגו.
 
צעקתי לה שתעצור, שזה מסוכן ולא משחק בשום צורה. גם קארים הבין מהר מאוד שזאת דרך מהירה מאוד לים של צרות.
 
"תחזרי מיד!" הוא צעק לה, אבל היא כאילו לא שמעה אותו. היא המשיכה להתקדם לקשת, והיד שלה כבר נגעה באוויר הרועד בפנים.
 
"אל תעשי את זה!" הוא אמר צרח, ממש בפחד. פתאום גם קרוין חת'אי וויליאמר וג'ואנוס שמו לב וצעקו לה לחזור לקארים. קרוין כבר ירד אפילו מהסוס שלו ורץ אליה.
 
אני לא הצטרפתי אליהם בגלל יורן.
 
הוא שכב קשור על הסוס שלו והתחיל לעשות קולות. הוא ניסה לדבר. ראיתי ת'מבט שהוא תקע בי. העיניים שלו היו פתוחות כמו תריסים של חנות באמצע הצהריים. ומתוך כל הטירוף של הקדחת ראיתי שהוא רוצה שאני יבוא. ואם אני צריך לבחור בן יורן לבין החתיכה ע
 
אפח'ד אחר לא שם לב אליו. רק לאאשאן. היד שלה כבר עברה מתחת לקשת, אבל לא יצא מהצד השני. קרוין החזיק לה במותניים וניסה למשוך אותה בחזרה. חת'אי משך אותה ברגליים, אבל היא המשיכה להישאב פנימה.
 
השיניים של יורן נצמדו כל כך חזק. הוא ניסה לצעוק, אבל לא הצליח. במקום זה כמויות של רוק עפו לו מהפה וטינפו לו ת'זקן שהוא ניסה לדבר יותר חזק.
 
רצתי אליו ומשכתי לו ת'לסת הכי חזק שיכולתי לפני שישבור לעצמו ת'שיניים. ממש ריחמתי עליו באותו הרגע. הוא נראה קרוב יותר מתמיד למוות. ולא הגיע לו למות קשור לסוס שאפח'ד לא שומע אותו.
 
"בבב..." הוא אמר. "בבעע..."
 
"זה סקייל, יורי." היה מה שאמרתי לו. "אני נשאר לידך עד הסוף. אפילו שהמצב שלך לא טוב כל כך."
 
גם וויליאמר קארים וג'ואנוס הצטרפו למשוך את אאשאן. קארים צעק כל מיני דברים, אבל לא שמעתי מה בדויו. אולי זה היה כישוף, ואולי סתם קללות.
 
"בבב... בררר... בבברח ברח!"
 
חשבתי שהוא סתם עושה קולות אבל פתאום זה התחיל להישמע כמו מילים.
 
"בברח לממממ... מממזזחחחחעע.... ממ.. מזחים! בב...רחחח...ל...ל..לממז..זחים!"
 
ברח למזחים. 
 
לא ידעתי למה הוא אומר את זה, אבל ידעתי שאם זה הדבר היחיד שעולה לו לראש לבזבז עליו ת'מילים האחרונות שלו זה בטח לא קללות. אחרי כל הטמטום שלו לספרים והקללות והגנבות הא היה בנאדם שידע מה הדברים החשובים. אז זה לא היה מקום עם בירות טובות המזחים האלו. זה היה מקום שהיה חלק מתוכנית שלו. משהו שאני יהיה חייב להמשיך. י
 
הרגשתי פתאום עצוב נורא. ידעתי שגם הוא בטח מבין שזה הסוף. אז אמרתי ליורן כמה שאני אוהב אותו, ובאמת שאני שמח שהוא דאג לי, ואני תמיד יזכור אותו. היו לי דמעות על הפנים. באמת שלא בכיתי כל כך הרבה זמן. היו לי עכשיו בכיות שצוחקים על כל הנסיונות שלך להיות גבר.זה סוג החרא שמצבים כאלו מוציאים מבנאדם. רגשות מטופשים שהם הוכחה שאתה הכי רחוק בעולם מלהיות הזבל שאני ויורן היינו בסוהל. וזה עשה לי טוב, אפילו שבכיתי. ז'תומרת, שידעתי שיש עדיין משהו בעולם שאני יכול להצטער עליו. בנאדם שאין לו על מה להצטער לא שווה טיפה. הוא מת מבחינתי.
 
פתאום שמעתי פיצוץ. ישר עזבתי את יורן לראות מה קרה. לרגע חשבתי שעוד בית נפל לתוך עצמו, אבל אז ראיתי את קארים וכל השאר עפים לאחורה מהקשת על הרצפה. אאשאן נעלמה.
 
"ילדה טיפשה!" קארים צעק. הוא לא נראה טוב בכלל. בלט לו עורק שחור כל כך גדול בצוואר ככה שיכולת לחשוב שזוחל לו פתן מתחת לעור ולא דם רגיל. "תחזרי הנה מיד?"
 
"היא פשוט עברה את הקשת ונעלמה!" צעק קרוין, ונעמד. "אני אלך להוציא אותה משם..."
 
הוא התחיל ללכת לקשת, אבל קארים נתן מכה על הרצפה עם המטה שלו וקרוין נפל על הרצפה שוב. 
 
"תן לי ללכת, קארים!" הוא שאג. "אני חייב להוציא אותה משם! כל מה שסיפרת..."
 
"לא יעזור אם תכנס לשם!" צעק עליו קארים בחזרה. "מספיק שמטומטמת אחת עברה כבר אל ארץ השדים! מתחשק לך באמת להצטרף אליה לטיול אוהבים בין נהרות של מוות, ומישורים שורצי רוחות?! עצור מיד במקומך!"
 
וויליאמר וג'ואנוס עזרו לקארים לקום, חת'אי לא נראה מרוצה שאף אחד לא חשב עליו, אבל חוץ ממני לא היה מישהו ששם לב לזה.
 
"ג'ואנוס, תוציא מתיקי האוכף שעל הסוס של יורן את הציוד שלי." אמר קארים, ונשם עמוק. "וויליאמר אתה תנקה את ההריסות ממעגל הזימון הארור הזה. חת'אי וקרוין יעזרו לך."
 
"ומה איתי?" שאלתי.
 
קארים נשך ת'שפתיים. הרגשתי עצוב שהוא לא ספר אותי בכלל.
 
"אתה תעזור לי ליצור את מעגל הזימון." הוא אמר בסוף. "אתה תעזור לי לפתוח שער למאסאראת' ולשלוף את אאשאן משם."
 
הרגשתי ת'לב שלי מתנפח ברגע אחד. איך שככה קארים מאמין בי ונותן לי לעשות איתו כישוף. באמת שלא היה משהו שהיה עושה ממני בנאדם מאושר יותר באותו הרגע. אבל אז ניקר לי בראש משהו שהוא אמר לפני.
 
"אמרת שזה מקום מסוכן לעשות בו קסמים." הזכרתי לו, מתי שג'ואנוס זרק לקארים תיק מלא צנצנות ובקבוקים. 
 
הוא תפס אותו באוויר והתחיל לחטט בו במהירות.
 
"תאמין לי שהדבר האחרון שמשנה כרגע הוא מה שאמרתי." הוא הוציא בקבוק עם גושים שחורים שצפו בנוזל חום צמיגי ושפך ממנו קצת על היד. "נסה לדמיין בעצמך כמה גרוע המצב. נערה צעירה, יפה למדי, ומוכשרת ברמה לא רגילה שנכנסת לתוך מבצרם הביתי של הישויות המרושעות ביותר ביקום. וזאת אחרי מאות שנים שככל הנראה לא עלה בחכתם בן אנוש שיוכלו לטמא אותו ולהשיבו לעולם כשליח שלהם. אני צריך להוסיף עוד?"
 
זה היה די ברור, אז הנהנתי.
 
"דם דרקון, מבוא לאסון." הוא אמר ושם ת'חומר החום על קערה קטנה, והיא התחילה להעלות עשן מסריח. הוא זרק לי גיר צהוב, וכמעט בקושי תפסתי אותו. 
 
"תצייר מעגל ברוחב שתי מטר מסביב לקערה." הוא אמר. "אני בינתיים אמצא את שורשי הלבנית הממאירה ו..."
 
הוא עצר פתאום בגלל השאגות שיצאו מתוך הקשת.
 
 קרוין וגו'אנוס וויליאמר הפסיקו לסלק אבנים הצידה והרימו ת'מבטים אל קארים. חת'אי הוציא ת'חרב המעוקלת שלו. בלזיל, שעד עכשיו היה בשקט כזה, התחיל לברוח ממנו. ואפילו שצעקתי לו לחזור הוא לא חזק.
 
כולם שמעו ת'קולות, וכולם הבינו אותו הדבר.
 
אנחנו בצרות.
 
קארים נאנח. הוא עצם עיניים בייאוש. כאילו אם הוא יסגור ת'עיניים הוא יוכל לברוח הכי רחוק שאפשר מכאן.
 
"משהו התעורר שם." הוא צער והתחיל לרוץ אל הסוסים. "תתרחקו מהקשת, מהר!"
 
 "אבל מה יהיה אם אאשאן?" שאלתי. "היא תישאר שם?"
 
קארים עצר ונתן בי מבט. "ילד, אתה רוצה להישאר בחיים או להמשיך ולהתלונן גם שיצורי אופל ירטשו את המעיים שלך?"
 
חשבתי על אאשאן. היה קשה לי לרחם עליה למה היא הביאה על עצמה ת'צרות שלה שם. ובכלל כל הקטע המסריח ההוא שהיא עשתה לי כדי שאני יוריד ת'כפפות. אבל באמת שזה היה פחדני מה שקארים עשה. אפילו שהייתי מת להסתלק מהקשת הזאת ולא פשוט לשכוח שראיתי אותה.
 
קארים המשיך לרוץ, השאר הצטרפו אליו, אבל אני לא יכולתי. 
 
ידעתי שזה מטופש אבל נשארתי לעמוד, עם הגיר ביד והקערה עם הדם דרקון המסריח.
 
"אני נשאר כאן." אמרתי. 
 
האוויר בקשת רעד שוב, ואז משהו רץ אליי.
 
בלי לחשוב זרקתי ת'גיר ות'קערה על היצור שרץ אליי והוצאתי ת'סכין. רק אחרי רגע קלטתי שזאת הייתה אאשאן. עם שמלה שרופה וקרועה, ופנים עם כוויה אדומה ומכוערת על הלחי השמאלית ועד לצוואר שלה. אבל חוץ מזה היא נראתה שלמה.
 
התחלתי לצעוק עליה. על הכול. על כמה שהיא הרגה אותנו מפחד וכל העסק הדפוק הזה. אבל היא כאילו לא שמעה אותי. היא המשכיה לרוץ, ועל הפנים שלה היה פחד שכמוהו לא ראיתי בחיים.
 
"תברח סקייל!" היא צרחה.
 
הקשבתי לה והצטרפתי אליה. קארים והשאר היו רחוקים ממנו בערך חמישים מטר. הם צעקו הרבה דברים, אבל הקולות שלהם היו כל כך מעורבבים שלא הבנתי מילה. אבל בעיקר בגלל שהשאגות נהיו חזקים יותר ויותר.
 
הרגשתי משהו טס לי ליד האוזן, ונוחת על הרצפה. שלחתי מבט וגיליתי מיץ אפור שהעלה עשן מהרצפה. אחרי עוד רגע, הרגשתי שרפה בגב וריח של בשר שרוף.
 
עכשיו שמעתי את מה שקארים צרח שוב ושוב.
 
"תתכופף סקייל! תתכופף!"
 
עשיתי את זה בדיוק ברגע הנכון. התכופפתי ומעל הראש שלי עף גוש של סלע. קארים הרים ת'מטה שלו, וכל השאר גם שלפו חרבות. אאשאן המשיכה לרוץ ולהתרחק לתוך הערפל, השלישי יודע לאן.
 
עכשיו הגיע הזמן שאני יראה מה רדף אחריי.
 
זאת הייתה טעות. באמת. 
 
היצורים ההם ימשיכו לרדוף אותי שנים בחלומות. אלו יהיו חלומות יותר גרועים מהבחור עם הצבוע והחולות האדומים- והם, היו מזעזעים כמו ראש כרות שהנאילאת'ים השאירו יותר מדי זמן על החומה.
 
הוא יצא מתוך הערפל והדבר הראשון שעלה לי לראש זה איך לעזאזל הוא עבר ת'קשת למה הוא היה בערך בגובה שלה. אני חושב שזה היה סוג של דרקון. אבל דרקונים לא שחורים כמו המוות, והם לא אמורים להיראות מרושעים כל כך. 
 
וגם לא אמור להיות להם על הגב מכשף.
 
היצור פרש שתי כנפיים מכוערות, וראיתי שהוא עמד על שתי רגלים עבות כמו גזע. הוא מתח ת'ראש לאחורה ושאג. מהפה שלו טפטף רוק שברגע שהוא פגע ברצפה הבנתי שזה מה שעשה לי ת'כוויה ההיא על הגב לפני כמה רגעים.
 
כדור של אש עבר לי מעל הראש וטס אל היצור ההוא, אבל האיש על הגב שלו הרים יד והכדור התפוצץ באוויר. האש האירה לכל הכיוונים ויולתי לראות כמה אדומות היו העיניים של החיה האיומה ההיא.
 
"יצור תופת ארור!" צעק קארים, ועשה תנועות עם איזו רוח ביד שלו. "מות תמות!"
 
עשרים עמודים של אור בגובה של תורן ספינה עמדו פתאום מסביב ליצור ועשו מסביבו כלא. 
 
היצור נגע בקצה החוטם שלו באחד מהם, אבל קפץ לאחור ושאג. הרוק שלו עף מהפה לכל עבר, והעלה כל כך הרבה עשן. השיניים שלו היו ענקיות, והיו מאות מהם.
 
האיש שעל הגב שלו טפח על הצוואר שלו והרים ת'יד שוב. כל העמודים של האור השחירו והתפוררו לאפר. שהיצור קלט את זה הוא קפץ אלינו. קפץ ממש, עם שתי הרגליים הענקיות שלו.
 
"ברחו!" צעק קארים, וכישף מערבולת של רוח. היצור עף קצת הצידה בגלל זה, אבל לא באמת התעכב מזה משהו. הוא רק התעצבן יותר. והאיש על הגב שלו הרים ת'יד שלו, ושהסתכלתי שוב היה לו רומח אש באורך ארבע מטרים.
 
אתה לא יכול לי, קארים.
 
כולם שמעו את זה. כאילו הדיבור הזה בא מהסביבה. אפילו שהאיש על היצור אמר את זה, היה אפשר לחשוב שהמילים לא יצאו מהפה שלו, אלא מהעיר ממש.
 
קארים נהם, והרים ידיים. מתי שהוא הוריד אותם, שלושה כלבים בגודל של זאב קפצו על היצור הענק והתחילו לנשוך אותו. אחד בצוואר ושניים ברגליים שלו. אבל בתנועה אחת הוא העיף ת'כלב מהצוואר שלו בקשת אל האוויר. ת'שניים האחרים הוא בעט כמו שחולצים מגפיים. ואז הוא התנפל עלינו ולא היה לקארים עוד זמן לעשות כישוף.
 
וויליאמר וגו'אנוס רצו קדימה עם החרבות, וניסו לדקור אותו ותוך כדי לברוח מהשיניים של היצור ומרומח האש של האחד שישב עליו. אני ממש ניסיתי לחשוב מה אפשר לעשות אבל זה היה קשה. זתומרת, העניין של החשיבה לא הולך לי אף פעם גם מתי שאני בנחת, אז עכשיו שיש לי כוויה על הגב מרוק של דרקון אופל לא הייתי בחולמות אומר שזה יהיה פשוט יותר. 
 
ידעתי שיש לי ת'סמלים. אבל הם לא עזרו לי יותר מדי. הם לא עיקצצו לי מתי שהיצור הזה הגיע.
 
זכרתי ת'דברים שעשיתי מתי שהחיילים של פאמור תקפו אותנו. עם האיש האדום והמפחיד שדיבר איתנו. אבל אז אאשאן הייתה איתי, ולא חשבתי שהיא תחזור מהערפל מתישהו.
 
ותוך כדי שאני מנסה לסדר ת'דברים בקצת היגיון, משהו פגע לי בבטן וזרק אותי באוויר.
 
נחתתי עם התחת על איזו אבן. הגב שלי הלך לגמרי. אבל לא נדפקתי לגמרי כדי לא לראות ת'זנב של היצור הזה מתקרב אליי שוב כדי להוריד לי אחת כזאת לפנים לגמור עניין.
 
התגלגלתי הצידה בדיוק רגע לפני שהזנב שלו, עם הקשקשים החדים והשחורים שלו פגע איפה שהייתי. עמדתי מהר והתחלתי לברוח, אבל קלטתי שהיצור בכלל לא מרוכז בי. הוא סתם שיחק עם הזנב שלו לכל הכיוונים מתי שהוא קפץ ונלחם בווילאמר וקרוין. 
 
ואיך שהוא נלחם בהם.
 
 לא היה שום דבר בעולם שהיה יכול פשוט לקחת שני אנשים שיודעים טוב טוב מה לעשות עם חרבות ופשוט לפרק אותם. הוא העיף לכל הכיוונים ת'כנפיים שלו, שהיו נראות כמו ידיים ענקיות. היו להם בקצה ציפורניים בגודל של חרב, וחדות אפילו יותר.
 
שמעתי את וויליאמר צורח, ואז ראיתי אותו משופד לרצפה בבטן באחד מהטופרים האלו. קרוין התחיל לברוח מהמפלצת השחורה הזאת. ובאמת שלא יכולתי להאשים אותו.
 
קארים צרח איזה משהו, והעיף כמה כדורי אש על היצור ההוא, אבל שוב פעם הבחור שישב לו על הגב פשוט פוצץ הכול באוויר. ומתי שכל העשן התפזר הוא דיבר שוב.
 
"זה הטוב ביותר שאתה מסוגל לו, מאג חסר מגור? אתה בדיחה עבור סד'אמון, שליח האדונים."
 
הבחור ההוא עשה צחוק רציני מכל הסיפור הזה. הוא פשוט הפיל ת'כבוד של קארים על הרצפה, דרך עליו כמו שצריך, והכניס עליו כמה יריקות כדי לגמור ת'סיפור. פשוט ככה. הייתי מתערב על כל הכסף שלי שקארים יתחרפן.
 
אבל זה לא מה שקרה.
 
קארים הוציא מהחגורה שלו שקיק קטן. היצור הלך והתקרב אליו, ואני ניסיתי לקום ולברוח כמו קרוין. זה היה הרעיון הכי חכם שחשבתי עליו. הרגשתי ת'פחד בכמויות שבחיים לא ידעתי שיכולות להיות קיימות בכלל. אבל קארים המשיך בשלו, ומתי שהיצור כבר היה מרחק מטר ממנו ועם פה פתוח להוריד לו ת'ראש בנשיכה אז קארים התחיל ת'קטע שלו.
 
הוא זרק ת'שקית הקטנה ישר על האיש שישב על היצור, והתגלגל הצידה. אבל לא מהר מספיק כדי שהיד שלו תשתפשף מהרומח אש שלו. היד של קארים העלתה עשן איפה שהחולצה שלו נשרפה. אבל הוא היה בסדר לגמרי לעומת האחרים. 
 
פשוט הקיף אותם בועה אדומה כזאת. יצאו ממנה ברקים קטנים והם פשוט היו תקועים במקום. המפלצת ניסתה לברוח החוצה, וגם האיש עליה ניסה כל מיני קסמים. אבל שום דבר לא הצליח לו.
 
"אנחנו מסתלקים מפה." אמר לי קארים במהירות. 
 
באמת שהסכמתי איתו. וויליאמר עדיין צרח על הרצפה. הוא נגרר על הרגל של היצור. כל הבטן שלו נקרעה, ואני באמת לא רוצה להתחיל לספר על כל המעיים שנגררו מאחוריו באבק. לא היה לו סיכוי, במבט אחד יכולתי לדעת את זה. לא הייתי טורח להציל אותו אפילו אם לא היה ת'בועה ההיא שהקיפה את שלושתם.
 
רצתי החוצה מהמעגל זימון המפחיד, ישר לתוך הערפל. חשבתי לרגע מה יהיה עם השאר, אבל הפסקתי עם זה מהר מאוד. יש מאחוריי מפלצת מחורבנת שאפילו קארים מפחדת ממנה וכל זה בתוך עיר מתה שהתחפשה לבית קברות. חוץ מזה שיורן אמר לי לברוח למזחים, ובאמת שאני אמות לפני שאני לא יקשיב למילים האחרונות שלו וכל זה.
 
נעצרתי פתאום, כי נזכרתי שלא ראיתי את יורן. אולי הסוס שהוא היה קשור עליו ברח כמוני. 
 
אבל אז שמעתי שוב ת'שאגות והמשכתי לרוץ כמו ארנבת פחדנית.
 
זיהיתי ת'קול של קארים שם מאחורה. אני יודע שזה בטח היה מגעיל אבל לא רציתי בשום צורה לעזור לו. באמת שלא היה אכפת לי ממנו באותו הרגע. לא היה אכפת לי מכלום, חוץ מלברוח הכי רחוק שאפשר.
 
התחלתי לראות משהו מתוך הערפל. התחלתי לשמוח למה חשבתי שיצאתי החוצה סוף סוף, אבל אז קלטתי מה אני רואה וכמעט צרחתי. זתומרת אם היה נשאר לי אוויר כדי לבזבז אותו על צרחה.
 
שני מגדלים, ביניהם קשת, והכל מוקף באבנים שחורות גדולות.
 
לא האמנתי כמה המזל שלי יכול להיות מחורבן שאני יחזור למקום שהגעתי ממנו. 
 
והכי גרוע, לא הייתה הבועה הזאת עוד שקארים שם מסביב ליצור השחור. 
 
הסתובבתי לברוח, אבל זה היה מאוחר מדי.
 
היצור קפץ עליי משום מקום והפיל אותי לרצפה, כל מה שראיתי היה האבנים על הרצפה. הן היו מסריחות. רק אז שמתי לב לזה. הם הסריחו כמו הגופות שראיתי ת'נאילאת'ים שמים על העמודים. זה נהיה יותר גרוע למה העיניים של היצור היו תקועות ישר בי. רציתי להתגלגל ולברוח, אבל היצור שם ת'קצה של הכנף שלו עליי. 
 
הייתי מופתע מהעדינות שבה הוא עשה את זה. כל כך מופתע שהתחלתי לנשום ולרעוד במקום. ואפילו שהיה לו בקצה טופר שיכול היה לקרוע אותי לחתיכות כמו וויליאמר, הצלחתי לא לעשות במכנסיים. טוב, ת'אמת רק קצת. אבל הבגדים שלי היו מלוכלכים מספיק כדי שאני לא ירגיש יותר מסריח.
 
האיש שרכב עליו הסתכל גם הוא עליי. סד'אמון. ככה הוא קרה לעצמו. רומח האש שלו זהר והאיר ת'פנים שלו. מתחת לברדס ראיתי פנים מרובעות, עם זקן קצר. אבל זהו בגדול מה שהספקתי, כי הוא ברגע אחד פוגג ת'רומח שלו באוויר.
 
המפלצת נהמה.
 
הוא נאנח.
 
זה היית אתה כל הזמן. שמעתי ת'קול שלו אומר. הייתי צריך לדעת כבר מההתחלה. אתה זה שאנו זקוקים לו. 
 
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. לא ידעתי אם אני רוצה לשאול אותו על זה, או לנסות לדחוף ת'טופר של היצור השחור הצידה, או סתם לבכות. הרגשתי דפוק כל כך באותו הרגע שעזבתי ת'חיים באיגוראת' כדי למות בלי שאף אחד ידע בג'ארמאה, על הרצפה מוקף בערפל מזורגג ובבתים מסריחים עם חלומות מוזרים שמופיעים בהם..
 
אבל גם אפ'פם אנ'לא ידע מה סד'אמון הזה בדיוק התכוון לעשות, למה פתאום קלטתי מישהו צועק מהצד. לא ראיתי מי זה היה, אבל היצור וסד'אמון שניהם הזיזו ת'ראשים ביחד בכזה תיאום שזה היה מפחיד. כאילו הם יצור אחד בעצמם.
 
"תברח סקייל!" צרח קרוין, רגע לפני שהוא הוריד ת'חרב על הכנף של היצור שהייתה על החזה שלי.
 
הטופר הכרות החליק ממני על הרצפה. הדם היה מסריח והעלה עשן כמו היריקות של היצור. כל החזה שלי שרף מכל הדם שנגע בו.
 
היצור שאג, וכמעט זרק את סד'אמון לאלף עזאזל. קרוין עמד שם עם הגלימות המתנפנפות שלו, והקרחת העלובה שלו וניסה להילחם ביצור שהיה מגעיל ממנו פי כמה וכמה. אבל כמה ששנאתי ת'בנאדם הוא היה נראה באותו הרגע כמו לוחם מהסוג שמגיע שיכתבו עליו סיפורים.
 
"תברח, מטומטם!" הוא צרח מתי שחסם ת'טופר השני של היצור פעם, פעמיים, שלוש... 
 
"מה יהיה איתך?" שאלתי אותו, עדיין על הרצפה.
 
קרוין ברח מנשיכה של היצור ואז מהזנב שלו ומרומח אש חדש שסד'אמון עשה. הוא היה קפצן לא רע קרוין. אבל נשמע עצבני משהו.
 
"תפסיק לשאול שאלות מזוינות ופשוט תעשה משהו עם החיים שלך!" הוא צרח אליי. "אתה יותר חשוב. תברח! תברח!"
 
נעמדתי מהר. נתתי מבט אחרון בקרב חסר הסיכוי שהלך שם. בקרוין שבורח בקושי ממפלצת בגודל של בית עם רוכב שאפילו קארים פוחד ממנו. איך שהוא בורח מהזנב הקוצני שלו ומהשיניים החדות.
 
ואפילו שהפחד שיתק אותי, חשבתי באותו הרגע על מה שקארים אומר מתי שפגשנו את טאמאסיו בסוהל. מתי שהם ברברו על גיבורים מתי שהם יצאו מהמארב שלהם.
 
במציאות, גיבורים הם תמיד בעל כורחם.
 
ןאז התחלתי לרוץ, הכי מהר שיכולתי, לתוך הערפל. והפעם קיוויתי שאני לא יגיע שוב אל הקשת המפחידה.
 
הוא בורח! צלמוות, רוץ אחריי הילד!
 
שמעתי ת'צרחה של קרוין, ואז קול של קריעה מגעילה כזאת. אחרי רגע שמעתי בניין קורס. הסתכלתי לאחורה וראיתי ת'קשת מתרסקת על האדמה, ואת היצור השחור קופץ באוויר- ישר אל הכיוון שלי.
 
ניסיתי לרוץ אפילו יותר מהר, אבל בחיי, הרגליים שלי היו כאילו עשויות מברזל יצוק. והריאות שלי כמעט התפוצצו. ניסיתי לא להתייחס לזה בכלל, אבל זה קשה שאתה בורח קרוב לחצי שעה. אין לך כוח ואתה רק רוצה לנוח קצת ופשוט אי אפשר.
 
אחרי דקה שאני רץ, אני קולט עוד פעם ת'קשת עם שתי הצריחים והכול. הייתי יכול להישבע שראיתי אותה נהרסת.
 
אבל היא הייתה שם וצחקה עליי, מוקפת במעגל של אבנים שחורות ובמה שנראה כמו גופה מרוסקת. 
 
ת'חרב של קרוין קלטתי מטר ממנה.
 
הסתובבתי לאחור והמשכתי לרוץ. ניסיתי לא למעוד בריצה הזאת. על האבנים, על השלוליות או על הדם שהיה מפוזר בכל הכיוונים. רציתי לבכות אבל כבר לא נשאר לי כוח לזה.
 
רצתי בשביל החיים שלי, בשביל יורן, ובשביל וויליאמר קרוין וכל מי שאולי מת כאן. הייתי חייב את זה בשבילם.
 
מה גם פחדתי שהרוחות שלהם ירדפו אותי לנצח אם אני יגרום לזה שהם מתו סתם כדי שאני ימות כמה דקות אחריהם. 
 
סד'אמון וצלמוות רדפו אחריי. הם כבר התחילו להדביק אותי מתי שמצאתי ת'עצמי נכנס בין בתים, כאלו שהם לא היו הקשת הזאת. סוף סוף. סתם בתים הרוסים כמו שהיו מתי שנכנסנו אל ג'ארמאה. רצתי ביניהם ולקחתי פניות בלי שום היגיון מטומטם, רק קיוותי שזה יבלבל אותם כמו שזה בלבל אותי.
 
אבל הם לא היו מפגרים. הם גם עפו ישר מעל הראש שלי. ככה שהיה קשה לא למצוא אותי. 
 
רציתי להתחבא בתוך בית, אבל הזוועות שראיתי בפנים היו כל כך מגעילות שאני בכלל לא רוצה לדבר עליהם. קולות מבפנים שלחשו לי להיכנס לדברים יותר מפחידים אפילו מסד'אמון. 
 
פתאום צלמוות השחור הזה נפל מהשמיים וישר חסם לי ת'דרך. נתקעתי בגוף המטונף שלו ונזרקתי אחורה.
 
תצטרף אליי, ילד. הוא אמר. אתה התקווה היחידה שלנו.
 
אם הייתי תקווה של שד מחורבן או אחד השליחים שלהם אז המצב היה דפוק מכל הכיוונים. והייתי מוכר ת'גוף שלי לסוחרי עבדים לפני שאני ימכור ת'נשמה שלי לרוצח הזה.
 
קיללתי אותו כמה שניות ואז רצתי בחזרה.
 
נער חצוף.
 
הם שבו לרדוף אחריי, אבל אחרי רגע שני בניינים מאחוריי קרסו. צלמוות שאג.
 
ישר לפני היה קארים. המטה שלו ביד, והעיניים שלו קפואות כמו המוות.
 
"ברח סקייל." הוא אמר, בלי להוריד ת'עיניים מהבניינים שנפלו על השביל. "צא מהעיר ותנסה להגיע אל פילימורה. מצא שם פונדק בשם 'מפגש השישה'. הוא שוכן ברחובות הראשיים..."
 
"אתה נשאר כאן כדי לעכב אותו." אמרתי, וזאת לא הייתה שאלה.
 
"מישהו צריך לעשות זאת, אני חושב." הוא אמר, ואפילו שעדיין לא הסתכל עליי הוא חייך. "ואני מאמין שלי יש סיכויים טובים בהרבה לעכב אותו."
 
צלמוות קפץ מעל ההריסות וטלטל ת'ראש שלו. 
 
"ועכשיו תרוץ. ואל תביט לאחור." הוא אמר והרים ת'מטה. הוא זהר בקצה. "ניפגש בפילימורה."
 
"ומה עם יורן?" שאלתי. אבל קארים התחיל להעיף סלעים באוויר לכיוון הראש של צלמוות ופחות התעניין בי.
 
אז עשיתי מה שהוא אמר. והתחלתי לרוץ. רצתי בלי הפסקה במשך שעות, ואולי ימים. אפילו שבועות. אני לא ידוע כמה זמן עבר. אני רק יודע שבסוף הערפל התפוגג ומצאתי את עצמי בראש גבעה ירוקה, עם אורנים שזזו בשלווה כזאתי ברוח כאילו אין להם מושג מה קרה הרגע בג'ארמאה.
 
ידעתי שאסור לי, אבל הסתכלתי לאחורה בכל זאת.
 
בתוך הערפל ראיתי קשת מתוחה בין שני מגדלים.
 
כמעט השתנתי מפחד, אבל המשכתי לרוץ. רצתי עד שנגמר לי הכוח, ופשוט נפלתי על כמה שיחים בסוף. ונרדמתי.
 
יכול להיות שישנתי גם שבוע, אבל שהתעוררתי גילית את עצמי מכוסה דמעות ומחטים קוצניים. השמש זרחה באמצע השמיים. והציפורים צייצו. כאילו ממש חזרתי לעולם הרגיל מהסיוט של ג'ארמאה.
 
שנאתי ת'עיר, שנאתי את קארים שהביא אותנו אליה. שנאתי הכול.
 
אז הלכתי והלכתי. עד שבסוף מצאתי עגלה של איכר נחמד.
 
הוא נסע אל הפילימורה למכור תרנגולות. ואני הצטרפתי אליו כדי לעשות משהו עם החיים שלי אחרי שהקודמים התרסקו כמו חורבה בג'ארמאה.
 
מהר וברעש גדול.

Gregory House · נשלח: 20/04/2021 ב- 10:50:18

המשכת לעדכן את הסיפור מאז?

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

Gregory House כתב:

המשכת לעדכן את הסיפור מאז?

וואי במקרה נכנסתי אל הפורום עכשיו... בעיקרון ראיתי שפחות יש תגובות, אז המשכתי לכתוב לעצמי.
יש לי המשך, השאלה אם יהיה ביקוש.
באופן ספציפי יותר- מכיוון שאני מכוון בשנה הקרובה לערוך, לשנות (יהיו שינויים תוך עלילתיים) ובסוף גם לשלוח בעזרת השם למו"לים אני אעדיף להפסיק לפרסם במקום שנגיש לכולם.
כמובן שאשמח לשתף במייל. מחייך

Gregory House · נשלח: 26/04/2021 ב- 14:15:23

לגיטימי
וואלה מקווה שזה יגיע בסוף באמת למו"ל טוב - תפתח נושא אם הספר יייצא לאור, אני ממש אשמח לשמוע

hipy · נשלח: 26/04/2021 ב- 18:14:05

blackraven כתב:

וואי במקרה נכנסתי אל הפורום עכשיו... בעיקרון ראיתי שפחות יש תגובות, אז המשכתי לכתוב לעצמי.
יש לי המשך, השאלה אם יהיה ביקוש.
באופן ספציפי יותר- מכיוון שאני מכוון בשנה הקרובה לערוך, לשנות (יהיו שינויים תוך עלילתיים) ובסוף גם לשלוח בעזרת השם למו"לים אני אעדיף להפסיק לפרסם במקום שנגיש לכולם.
כמובן שאשמח לשתף במייל. מחייך

מגניב, המון בהצלחה!
אם הספר יצא אני בטוח אהיה בין הרוכשים

שמתי לב שפרסמת כאן פרקים שלא קראתי, אני אקרא אותם ואכתוב אם יהיו לי הערות.
אחרי זה אני אדבר איתך ואם תרצה תשלח לי במייל.

blackraven · לוחם משתמש מספר: 29,784 הודעות: 104

hipy כתב:

מגניב, המון בהצלחה!
אם הספר יצא אני בטוח אהיה בין הרוכשים

שמתי לב שפרסמת כאן פרקים שלא קראתי, אני אקרא אותם ואכתוב אם יהיו לי הערות.
אחרי זה אני אדבר איתך ואם תרצה תשלח לי במייל.

יותר מאשמח לשלוח לך ול gregory house את ההמשך! ההערות שלכם מועילות ומושקעות מאוד, כך שבמובן מסויים זה גם אינטרס שלי. מגניב