קטע | רפאים על פני ירח
יש בידוד אז יש לי זמן

PumPkiN Soul · נשלח: 20/04/2020 ב- 13:59:46

היי לכל מי שכאן.
אני רוצה להתחיל התנצלות על ההיעדרות הממושכת שלי. תקופה ארוכה אני לא מצאתי את הרצון להושיב את עצמי ולהשקיע, בפורום ובכתיבה.
עכשיו שכולם נמצאים בבתים ויש לי זמן פנוי בשפע, הצלחתי להוציא ממני משהו.
זה הקטע הראשון שאני כותב בעברית מאז 2017 בערך. התיאורים והשימוש במילים עלולים להיות מסורבלים וחלק מהמושגים הם עברותים שלי מהשפה האנגלית.
מקווה שתהנו (:

רפאים לאור ירח

ספוילר:

"זה לא יורד."
 
קליק.
 
מקלחת של גיצים נורתה משפת המצת המתכתי. הגחלות הבוערות התאחדו לכדי שלהבת יחידה, מרחפת מעט ומרצדת בחולשה, מתגמדת לעומת האפלוליות של שעות הערביים ששררה בחדר.
 
אנה מיקדה את עיניה בלשון האש הקטנה, מחשבתה עוד מעורפלת, מוחה מתכנס בתוך עצמו. מבטה כלא בתוכו את האש וסירב לשחרר, עיניה שבויות ללהבה כפי שהלהבה שבויה לאצבע שמחזיקה את המצת. רק להסתכל. לא לחשוב. האש רוקדת, מתנפנפת באוויר העומד של הדירה המאובקת, אסירה בצבעים של כתום וצהוב, ואדום.
 
"הדבר אהוב לא יורד."
 
הטראנס העצמי נשבר כששמעה את מיץ' מקלל. באיטיות היא מצמצה והפנתה את מבטה לבן זוגה, שרכן מעל הכיור ותחב את ידיו מתחת לזרם המים הלא פוסק. הוא מיהר לשם ברגע שנכנסו מהדלת, ולא הלך משם מאז.
 
כשהפנתה את מבטה למצת וראתה שהלהבה כבתה, לחצה שוב על אבן האש והאש חזרה לחיים. היא הצמידה את הלהבה לראש הסיגריה שהכניסה לפיה וינקה את החום לתוכה. היא התענגה על העשן שחודר לתוך פיה, שט במורד גרונה ומתפשט בריאותיה, כמעט כאילו ביקשה מהלהבה הדקיקה לחמם אותה, להשתמש בחום הדל שלה כדי לספק לאנה את מה שלא יכלה לספק לעצמה כעת.
 
אבל כפי שסופת חול לא תרטיב את אדמת המדבר, כך העשן רק חנק את תוכה, ייבש את גרונה יותר משהיה, הצית את הכאב שהספיק לשכוך.
 
היא הוציאה את הסיגריה ופתחה את פיה, נותנת לעשן להישפך מבין שפתיה. הוא שלח את לשונותיו האפורים ממנה, ליקק את האוויר שלפניו. בנשיפה פתאומית אנה שלחה את העשן מתוכה, נותנת לו לרקוד חופשי על רקע הדמדומים. באורו של לוח המודעות שמעבר לחלון הדירה, העשן ריחף באוויר, התפתל והתעוות, נחצה והתפצל, שלוחות העשן רוקדות באור הפלורסנט הקר כרפאים על פני ירח.
 
כנגד זעקות גופה אבל במצוות כמיהת מוחה, אנה קירבה את הסיגריה לפיה בשנית, והפעם הופתעה לגלות את ידה רועדת. גופה היה רדום, עיניה חסרות הבעה, אך ידה, כמו זוכרת את אירועי השעות האחרונות, רעדה. רעדה בשביל כל אנה.
 
את פילטר הסיגריה הכתים כתם אדום בוהק, ואנה בהיסח דעת העבירה אצבע על שפתיה, מתקנת את מראה האיפור. ואז תמונה הבליחה במוחה, לא יותר משנייה. צבע אדום, כהה יותר מהאודם של אנה, אלפי פעמים יותר בוהק, זוהר כמעט בזכרונה, מתפשט לכל מקום.
 
היא לקחה נשימה רועדת והניחה את הסיגריה הבוערת על שפת המאפרה שעל השולחן. אצבעותיה ליטפו את צווארה, חולפות על השקעים הקלים שבעור ששלחו רמזי כאב בגופה. הזיכרון של היד המוצמדת לגרונה היה טרי במוחה, ולאנה הייתה תחושה שהזיכרון יטמע לעד.
 
אנה הרימה את ראשה ונדמה לה היה שרק עכשיו הבינה איפה היא נמצאת. האורות בדירה שלה ושל מיץ' היו כבויים. הם לא טרחו להדליק אותם כשנכנסו. עגמומיות הדמדומים פלשה לביתם הדל והכתימה אותו באפלה הירוקה והמרה שנתלית על הרמזים האחרונים של השמש הגוועת, אורבת בפינות הבית, מעבר לחלונות, הרחק מהישג ידם של מנורות הרחוב השקט.
 
אנה שלפה מכיסה את הטלפון. אין התראה על המסך. הם עוד לא יודעים או שלא טרחו לעדכן אותה שהם יודעים. זה לא משנה.
 
"למה זה לא יורד?" מיץ' שאל מהמטבח, עדיין רכון על הכיור ומשפשף את ידיו.
 
"אתה מוכן לעזוב את הכיור?" היא שאלה, וקולה היה חסר רגש באוזניה, חסר חיים.
 
"זה לא יורד." המשיך עם המנטרה שלו, לא מביט לעברה.
 
זה לא יעבוד. הם בזבזו יותר מידי זמן. ההבנה החלה לחלחל במוחה של אנה, ואיתה עלתה השאלה המפחידה ביותר שיכלה להעלות על הדעת: מה עכשיו?
 
לעזוב, זו האופציה היחידה. הייתה להם עבודה, הם נכשלו, יחפשו אותם. לעזוב, זו האופציה היחידה.
 
היא קמה בהפתעה, לא באנרגיה אלא בהחלטיות, והחלה מרוקנת את תיק הגב שלה ומסדרת אותו שוב, לא מעיפה מבט לעבר בן זוגה שעוד רכן מעל המים הזורמים.
 
טלפון לא, אפשר לעקוב. ארנק כן, בלי רישיון, בלי תעודות, בלי אשראי. היא מכירה את האנשים שידאגו למסמכים. מזומן. כל המזומן שיש. מתחת לרצפה, בתוך הספרים, בין המנורות.
 
התיק מוכן. כך גם היא.
 
"מיץ'," היא אמרה. הוא לא הגיב. "מיץ', אנחנו צריכים ללכת עכשיו."
 
"זה לא יורד." הוא אמר.
 
"מה לא יורד?"
 
"אני כבר שעות פה, וזה לא יורד." הוא אמר, ורעד התגנב לקולו.
 
"את ההתמוטטות שלך תשמור כשנהיה במקום בטוח. כרגע אנחנו צריכים לחבק מפה כמה שיותר מהר."
 
"זה לא יורד, אני לא יכול להסתובב ככה."
 
"אין לך ברירה כרגע." היא ציוותה.
 
"את לא מבינה? הם יראו אותי! הם ידעו! זה לא יורד!"
 
"הם ידעו גם אם נישאר כאן ונחכה שיהרגו אותנו! אנחנו הולכים, עכשיו!"
 
"לא!" הוא צעק, ובקולו לא היה כעס אלא חרדה, רעד נפשי שריחף על פני אנה, ועבר ללא הבחנה.
 
"חתיכת מטומטם, אנחנו נמות בגללך!"
 
"הוא גם מת בגללי!"
 
היא עצרה. התמונה הבליחה שוב. אדום. הכל אדום. לא היה לה זמן לזה.
 
היא הסתובבה לכיוון הדלת של הדירה, חסרת כל ייחוד ומלאת שבבים, תיק הגב מתנופף על כתפה ועוצר בין שכמותיה.
 
"אני לא מתכוונת להרוג את עצמי. אתה הרגת אותו. אם לא תבוא עכשיו, תתמודד עם זה לבד." לא היה כעס בקולה, ולא היה עצב. בעיניה לא היה דבר. רק האינסטינקט לשרוד דחף אותה הלאה.
 
מיץ' לא ענה, והיא הניחה את ידה על הידית החלודה, לא מביטה לאחור.
 
"זה לא יורד." הוא לחש, רגע לפני שיצאה מהדלת.
 
הפעם אנה הסתובבה, ומשום מה הזעם ניצת בעיניה.
 
"מה, לעזאזל, לא יורד?!" נבחה עליו.
 
"הדם." הוא ענה, כמו ילד אבוד ומפוחד.
 
אנה, דמה עולה לראשה, חצתה את הסלון לכיוון המטבח בארבעה צעדים ותפסה עם ציפורניה בידו של מיץ'.
 
"דם? אתה משתגע בגלל דם?! בגללך, בגלל שפיצחת את הראש שלו עם גרזן, אנחנו צריכים לנטוש את החיים שלנו כדי להמשיך לשמור על הראש שלנו. כדי שלא יקברו לנו גרזן בראש, בגללך! ועכשיו אני צריכה לבזבז את הזמן שלי עליך, זמן שאני יכולה להשתמש בו כדי לשים כמה שיותר מרחק ביני לבין העיר הזאת, כיוון שאתה לא מסוגל לשטוף את הידיים שלך כמו בן אדם?! בגלל שאתה לא מסוגל להתנקות מדם?!"
 
וכשאמרה זאת, עיניה נפלו על ידו האחוזה בידה שלה. בועות קצף ניקדו את עורו הלבן של מיץ', זולגות לאורך קעקוע העורב שעיטר את ידו השמאלית. מלבד מעט אדמומיות מקרצוף ממושך, ידיו היו נקיות. טהורות.
 
וכשעלתה עם עיניה בתהייה כדי לפגוש את עיניו של מיץ', עיניו היו מושפלות מטה, רדופות, פיו מוטה בחיוך שבור.
 
"זה לא יורד." הוא ייבב מבעד לחיוך.
 
ודרך עיניו אנה ראתה את הדם, גועש מהפצע הפתוח, ידית עץ מזדקרת מהמצח לכיוון העיניים המזוגגות, הפוזלות, המתות. היא ראתה אותו קורס על הרצפה לידה, את הדם נוהר לעברה ומכתים את מכנסיה, זרזיפי ארגמן ניתזים על פניה ושיערה השחור, מתערבבים עם האדום הבהיר של שפתיה. היא הרגישה את צווארה בוער, מפנים ומבחוץ, נשימתה רדודה וידה על צווארה, היכן שידו הזועמת הייתה רגע קודם, רגע לפני שמיץ' הגיע. והיא ראתה את מיץ', הכעס הלוהט שלו הפך בשנייה להבנה מבוהלת, לפני שעבר לפרנויה קטטונית, ידיו ספוגות ארגמן.
 
"זה לא יורד." הוא אמר שוב, כמעט מתחנן.
 
בעדינות, היא הניחה את ידיה המחוספסות על פניו הנאות והעבירה את ידה בשיערו החום. עיניו הירוקות המשיכו להינעץ בזרם המים, אך היא הסיטה את פניו אליה, מכריחה אותו לפגוש בעיניה הירוקות גם כן.
 
"בוא נעשה שזה ירד." אמרה בשקט, ושטפה את ידו הנקייה.

hipy · נשלח: 21/04/2020 ב- 07:42:33

התגעגעתי לתיאורים שלך מאוד שמח

כתוב יפה מאוד, יצא לך שניים שלושה משפטים מוזרים אבל לא נורא.
אני צריך גם לבטל את הצנזורה בפורום סיפורים, היא הפכה את הקללות שהשתמשת בהם למילים כמו "אהוב" שהיה קצת מבלבל.
אהבתי איך הסיפור מתחיל מתיאור סיטואציה, ולאט לאט נחשפת עלילת הרקע שמוסיפה עניין.
הפאנץ' בסוף הקטע חזק.

Eitan · נשלח: 21/04/2020 ב- 15:14:43

הקטע כתוב באמת יפה.
ברגע הראשון הפריע לי שאנה אומרת משפט שפחות מתאים לשפה היפה שהקטע כתוב, שהיא אומרת "זמן שאני יכולה להשתמש בו ל.."
אבל בתכלס זה באמת הגיוני שהדמות לא מדברת באותה שפה גבוהה של הסופר. אז זה אולי מוסיף יופי לצורת הכתיבה צוחק

הסיום חמוד.
חייב לציין שהתוכן פחות לטעמי, לא מת על תיאור והמחזה של אלימות, אבל אין לי שום טענות לכתיבה דיפ נלחם

כתוב מעולה. רמה גבוהה מהרבה ספרים שקראתי

PumPkiN Soul · נשלח: 21/04/2020 ב- 15:38:39

תודה רבה איתן והיפי D:
אני מאוד שמח שנהניתם מהקטע
היפי, הייתי שמח אם תוכל להראות לי אילו משפטים לא זרמו לך, כדי שאוכל להשתפר לקטעים הבאים (:
תודה רבה על התגובות (:

PikaPika · נשלח: 21/04/2020 ב- 15:54:10

אני די אהבתי את הכתיבה שלך, תיאורים טובים , לדמויות יש באמת אופי מסוים
אבל אני חושב ש5 שורות על סיגריה זה יותר מידי.
יכול להיות שאני טועה, אבל זה פשוט יותר מידי.
אבל ממש אהבתי את הכתיבה

PumPkiN Soul · נשלח: 21/04/2020 ב- 22:39:45

PikaPika כתב:

אני די אהבתי את הכתיבה שלך, תיאורים טובים , לדמויות יש באמת אופי מסוים
אבל אני חושב ש5 שורות על סיגריה זה יותר מידי.
יכול להיות שאני טועה, אבל זה פשוט יותר מידי.
אבל ממש אהבתי את הכתיבה

תודה רבה על התגובה (:
לדעתי העניין בסדר כי חמשת המשפטים לא מתרכזים בסיגריה באמת, אלא בנגזרות שלה D:
המון תודה (:

hipy · נשלח: 22/04/2020 ב- 10:18:07

משפטים שנוסחו מעט מוזר לטעמי:

כשהפנתה את מבטה למצת וראתה שהלהבה כבתה, לחצה שוב על אבן האש והאש חזרה לחיים.
כך העשן רק חנק את תוכה
אך ידה, כמו זוכרת את אירועי השעות האחרונות, רעדה. רעדה בשביל כל אנה.
"לא!" הוא צעק, ובקולו לא היה כעס אלא חרדה, רעד נפשי שריחף על פני אנה, ועבר ללא הבחנה.

ייתכן שהם חלק מהאופי הלירי של הסיפור, אני לאו דווקא אומר שצריך לשנות.

משפט שלא הבנתי:

היא הסתובבה לכיוון הדלת של הדירה, חסרת כל ייחוד ומלאת שבבים, תיק הגב מתנופף על כתפה ועוצר בין שכמותיה.

שבבים?

PumPkiN Soul · נשלח: 22/04/2020 ב- 11:44:23

hipy כתב:

משפט שלא הבנתי:

היא הסתובבה לכיוון הדלת של הדירה, חסרת כל ייחוד ומלאת שבבים, תיק הגב מתנופף על כתפה ועוצר בין שכמותיה.

שבבים?

אה המשפט הזה הוא פאשלה שלי. השבבים וחוסר הייחוד נועדים לתאר את הדלת.
הייתי צריך לכתוב אותו ככה:
"היא הסתובבה לכיוון הדלת של הדירה- חסרת כל ייחוד ומלאת שבבים- תיק הגב מלא בצעצועים של באקוגן"
זה היה מבהיר את מה אני מתאר ^^"

בנוגע למשפטים האחרים, לדעתי אין בהם משהו רע והם באמת שומרים על האופי שכיוונתי אליו בסיפור (:

Gregory House · נשלח: 22/04/2020 ב- 11:47:23

אני אהבתי את הקטע גם, אבל זה ירגיש לי טיפה מיותר להגיב רק עם אז אם לא אוכל לספק איזשהי ביקורת עניינית.
שוב פעם, יכול להיות שאני פשוט לא מבין את מה שקורה לגמרי, אז יש סבירות שהביקורת שלי לא אידאלית.

ממה שהבנתי החלק הראשון מתאר את השוק שלאחר המקרה, החלק השני מתאר התמודדות עם מה שקרה והחלק השלישי ,הסוף, מתאר התגברות כלשהי.

אני חושב שבהתחלה תיעדפת אולי קצת יותר מדי לשון ציורית על פני תיאורים קונקרטיים, גם אם עמומים (אתה לא רוצה שהקורא יבין על ההתחלה את כל הקטע), של שוק, בלבול או תמיהה, ולדעתי המעבר בין הסיגריה, לחלק של הדם על השפתיים ומשם למאורע התקיפה (בראשה של אנה) סבל מזה קצת.
הוא היה טוב בסה"כ, כן? אבל אני כן חושב שמשהו שם קצת לא הסתדר.

גם המעבר שבין חוסר הרגש להחלטיות היה לא לגמרי מיטבי לדעתי - אני חושב שהיה עדיף אם היא הייתה נאנחת למשל, נעה באופן חרד או משהו בסגנון וכביכול בונה את הכוח שלה להמשיך הלאה ומשם מובילה את מיץ' לאותו מצב מחשבתי כמוה (כמו שהיא ניסתה לעשות) במקום לקבל רגע של שוק, להתאפס על עצמה, ואז לפעול באופן הרציונלי ביותר ללא הטיות רגשיות רציניות.

אם הוא היה פועל באופן דומה הייתי יכול להגיד שהם פשוט מקצוענים, אם גם היא הייתה מושפעת הייתי יכול לחשוב ששניהם לא יכולים להתמודד, שהם לא ממש יודעים מה הם עושים וכו, אבל הניגוד והפער הזה היה לי קצת מוזר.

יש לי עוד כמה טענות נקודתיות על דברים כמו בחירת מילים אבל הן כנראה קצת יותר מדי קטנוניות.
בסה"כ אהבתי מאוד את הקטע ותמיד נחמד לשמוע ממך מחייך

hipy · נשלח: 22/04/2020 ב- 11:57:19

PumPkiN Soul כתב:

אה המשפט הזה הוא פאשלה שלי. השבבים וחוסר הייחוד נועדים לתאר את הדלת.
הייתי צריך לכתוב אותו ככה:
"היא הסתובבה לכיוון הדלת של הדירה- חסרת כל ייחוד ומלאת שבבים- תיק הגב מלא בצעצועים של באקוגן"
זה היה מבהיר את מה אני מתאר ^^"

אוקי, אז יש פה שני דברים:
1) באמת לא הבנתי שהתיאורים מדברים על הדלת ולא על אנה. המשפט בניסוח החדש מבהיר את זה.
2) מלאת שבבים עדיין נשמע לי קצת מוזר להגיד בקשר לדלת. אולי אתה יכול לכתוב:

היא הסתובבה לכיוון הדלת של הדירה, חסרת כל ייחוד ומלאת שבבי עץ שנשרו מהמסגרת המרקיבה.
תיקה היה מלא בצעצועים של באקוגן.

לדוגמא. זה ידגיש שהכוונה לשבבי עץ מהדלת.

PumPkiN Soul · נשלח: 22/04/2020 ב- 18:45:28

Gregory House כתב:

אני אהבתי את הקטע גם, אבל זה ירגיש לי טיפה מיותר להגיב רק עם אז אם לא אוכל לספק איזשהי ביקורת עניינית.
שוב פעם, יכול להיות שאני פשוט לא מבין את מה שקורה לגמרי, אז יש סבירות שהביקורת שלי לא אידאלית.

ממה שהבנתי החלק הראשון מתאר את השוק שלאחר המקרה, החלק השני מתאר התמודדות עם מה שקרה והחלק השלישי ,הסוף, מתאר התגברות כלשהי.

אני חושב שבהתחלה תיעדפת אולי קצת יותר מדי לשון ציורית על פני תיאורים קונקרטיים, גם אם עמומים (אתה לא רוצה שהקורא יבין על ההתחלה את כל הקטע), של שוק, בלבול או תמיהה, ולדעתי המעבר בין הסיגריה, לחלק של הדם על השפתיים ומשם למאורע התקיפה (בראשה של אנה) סבל מזה קצת.
הוא היה טוב בסה"כ, כן? אבל אני כן חושב שמשהו שם קצת לא הסתדר.

גם המעבר שבין חוסר הרגש להחלטיות היה לא לגמרי מיטבי לדעתי - אני חושב שהיה עדיף אם היא הייתה נאנחת למשל, נעה באופן חרד או משהו בסגנון וכביכול בונה את הכוח שלה להמשיך הלאה ומשם מובילה את מיץ' לאותו מצב מחשבתי כמוה (כמו שהיא ניסתה לעשות) במקום לקבל רגע של שוק, להתאפס על עצמה, ואז לפעול באופן הרציונלי ביותר ללא הטיות רגשיות רציניות.

אם הוא היה פועל באופן דומה הייתי יכול להגיד שהם פשוט מקצוענים, אם גם היא הייתה מושפעת הייתי יכול לחשוב ששניהם לא יכולים להתמודד, שהם לא ממש יודעים מה הם עושים וכו, אבל הניגוד והפער הזה היה לי קצת מוזר.

יש לי עוד כמה טענות נקודתיות על דברים כמו בחירת מילים אבל הן כנראה קצת יותר מדי קטנוניות.
בסה"כ אהבתי מאוד את הקטע ותמיד נחמד לשמוע ממך מחייך

היי תודה רבה על התגובה!
אני רוצה לדייק ולהבהיר שהרגע שאנה החליטה שהיא עוזבת לא נבע מ"היגיון בריא". היא נדחפה ע"י אינסטינקט ההישרדות שלה שאמר לה שאם היא תישאר היא תמות. היא עדיין הייתה מנותקת במידה מסוימת מהמציאות גם כשהתארגנה לברוח. אם זה לא היה ברור ולא העברתי את זה כמו שצריך אז זו פאשלה שלי וזה משהו שאצטרך לעבוד עליו להבא ^^"
שוב, תודה רבה D:

Gregory House · נשלח: 22/04/2020 ב- 21:13:32

PumPkiN Soul כתב:

היי תודה רבה על התגובה!
אני רוצה לדייק ולהבהיר שהרגע שאנה החליטה שהיא עוזבת לא נבע מ"היגיון בריא". היא נדחפה ע"י אינסטינקט ההישרדות שלה שאמר לה שאם היא תישאר היא תמות. היא עדיין הייתה מנותקת במידה מסוימת מהמציאות גם כשהתארגנה לברוח. אם זה לא היה ברור ולא העברתי את זה כמו שצריך אז זו פאשלה שלי וזה משהו שאצטרך לעבוד עליו להבא ^^"
שוב, תודה רבה D:

לא לא, העברת את זה בסדר גמור.
אבל אולי טיפה יותר... חרדה/תחושת דחיפות היה הופך את הסצנה ליותר אפקטיבית ומביע את הדחף החזק הזה לברוח קצת יותר טוב.

שוב פעם, זה איך שאני ראיתי את הקטע בתור מי שקרא אותו לראשונה, יש סיכוי לא רע שפשוט לא ירדתי לסוף דעתך בכל מה שקשור להשתלשלות האירועים/הרגשות שהדמויות חוו.

PumPkiN Soul · נשלח: 23/04/2020 ב- 00:21:53

Gregory House כתב:

לא לא, העברת את זה בסדר גמור.
אבל אולי טיפה יותר... חרדה/תחושת דחיפות היה הופך את הסצנה ליותר אפקטיבית ומביע את הדחף החזק הזה לברוח קצת יותר טוב.

שוב פעם, זה איך שאני ראיתי את הקטע בתור מי שקרא אותו לראשונה, יש סיכוי לא רע שפשוט לא ירדתי לסוף דעתך בכל מה שקשור להשתלשלות האירועים/הרגשות שהדמויות חוו.

הממ אני מבין מה אתה אומר.
אני לא יודע באמת מה תהיה התגובה הנכונה, כי אין לי באמת ניסיון במקרים כמו שתיארתי. (בגלל שאני מקצוען ואני לא נתפס או בורח. מצחיק.)
לגבי תחושת הדחיפות, זה כן ניסיתי להעביר ואם לא הצלחתי, זו כבר בעיה שאקח לתשומת ליבי D: